זיכרון שנשמר
השנה הייתה 2019. היינו בנות 6 אז. באותו היום, היינו בבית שלי. שכבנו ביחד במיטה הקטנה, מכוסות בשמיכה. אני זוכרת את הנשימות שלנו, כמעט באותו הקצב ואת ההתרגשות הגדולה שהייתה. זו הייתה מסיבת הפיג'מות הראשונה שלנו. הדלקנו פנס קטנטן והחזקנו אותו בתורות. דיברנו על הכל מתחת לשמיכה. או לפחות על כל מה שעניין אותנו אז. אני זוכרת במיוחד ששאלתי אותה :"מה החלום הכי גדול שלך?". היא לא ענתה לי מיד. אחרי כמה רגעים ארוכים תשובתה הייתה-"אני רוצה להיות במקומות בלי לנסוע אליהם". אני זוכרת שלא הבנתי למה היא התכוונה. כבר אז היא הייתה יותר חכמה ממני. היא ניסתה להסביר- "אני רוצה להיות פה עכשיו ומחר לצלול באוקיינוס. פשוט לקום בבוקר ולהיות בחוף הים." צחקתי. "למה שאני לא אבוא גם?". "אמא ואבא שלך צריכים להסיע אותך, והם לא מסכימים." היא חייכה מאוזן לאוזן. "היי! את לא יודעת את זה!" נתתי לה מכה קטנה בכתף וחייכתי גם אני. "מה החלום שלך?" היא שאלה. לא הייתי צריכה לחשוב. התשובה הייתה ברורה. "את יודעת מה זה." אמרתי והסתכלתי עליה במבט מאשים, כאילו אכעס מאוד אם לא תדע. היא נאנחה. "להיות נסיכה נכון?". היא נראתה לא מרוצה. "כן! אני רוצה שמלה תפוחה, ארמון, משרתים, ארוחות עם מיליון מנות ונסיך שירקוד איתי בנשף.". התחלתי לרקוד במקום. הזזתי את השמיכה והפנס ביחד איתי וניסיתי להרקיד גם אותה, אך ללא הצלחה. "הבנתי, הבנתי, את יכולה להפסיק." היא אמרה ברצינות, אבל אני זוכרת שבבי חיוך. פתאום, אמא שלי נכנסה ואמרה-" בנות, הגיע הזמן לישון". היא הורידה את השמיכה מפנינו, הרימה את לילי מהמיטה והניחה אותה על המזרון המתנפח. "אם לא תלכו לישון, אני לא ארשה שלילי תישן אצלנו." היא אמרה בטון קצת עצבני. אני זוכרת את העצב והאכזבה שהרגשתי באותו הרגע. שנלחמתי על עוד כמה רגעים, והפסדתי. אמא לקחה מידיי את הפנס , כיסתה את שתינו בשמיכות, נתנה לנו נשיקת לילה טוב ויצאה מהחדר. כשיצאה, סגרה את הדלת כמעט עד הסוף, כמו תמיד. "לילה טוב לילי." אמרתי והסתכלתי עליה. "לילה טוב סקיי.". היא ענתה. אני זוכרת שנרדמתי תוך שניות אחדות כשחיוך מרוח על שפתיי.
השנה הייתה 2024. היינו בנות 11 אז. זה היה שיעור מתמטיקה. השיעור האהוב על לילי והשנוא עליי. ישבתי בכיסא ובהיתי בטאבלט שלי. רק חיכיתי שהזמן יעבוד. לכל תלמיד יש טאבלט משלו שנועד לתרגול בכיתה. בדרך כלל נותנים לנו תרגילים בסוף כל שיעור ,שעלינו לפתור בטאבלטים ולהגיש לבדיקה. בזמן הזה אוכל לדבר עם לילי. למרות שהיא בטח תרצה להתחיל לפתור אותם. בינתיים הסתכלתי סביב וספרתי כמה תלמידים הגיעו. תשעה הגיעו , אז רק אחד חסר. ניסיתי שוב להתרכז בשיעור. מר קולינס בדיוק פתר בעיות מילוליות. ראיתי את ידה של לילי מונפת באוויר. הייתי ממש גאה בה על שידעה את כל התשובות. ניתנה לה רשות לדבר והיא הסבירה לאט ובבירור את דרך הפתרון של הבעיה. אני זוכרת שחלק מהתלמידים הקשיבו ואף ניסו להבין. הסתכלתי לכיוון השני של הכיתה, והבחנתי בכמה בנות שמתעסקות בטאבלטים שלהן. אסור להיות בטאבלטים לפני זמן התרגול, אז ידעתי שמשהו לא בסדר. נכנסתי גם אני, וראיתי המון הודעות בצ'אט הכיתתי. הצ'אט הוא אנונימי ונועד לשאלות על החומר ועל הנעשה בכיתה. היום נכתבו בו דברים מגעילים על לילי. נכתב שם שהיא מעמידה פנים ושהיא בעצם לא כזאת חכמה. שהיא עושה את זה כדי שכל המורים יאהבו אותה. השתמשו הרבה במילים חנונית, מזויפת, שקרנית. לא יכולתי להמשיך לקרוא. בינתיים עוד ילדים ראו את ההודעות. שמעתי צחקוקים רבים. רציתי לכתוב בחזרה, או להגיד שיפסיקו. אבל קפאתי. פחדתי שאם אגיב יכתבו גם עליי. מחשבותיי פסקו כשראיתי את לילי פוסעת אל קדמת הכיתה. הסתבר שמר קולינס אישר לה לפתור תרגיל על הלוח. היא לקחה את הטאבלט שלו. כעת כל מה שתעשה יופיע על המסך. היא התחילה לפתור כשלפתע עצרה. על הלוח הופיעו כל אותן ההודעות המגעילות .עיניה נעו מצד לצד וניתן היה לדעת שהיא קוראת אותן. היא הייתה מרוכזת בטאבלט, אך היה ברור שהיא על סף בכי. ראיתי אותה מורידה את משקפיה ומשפשפת את עיניה. אחת הבנות חייכה. היא השיגה את מטרתה. לא יכולתי לסבול את זה יותר. קמתי ממקומי וניגשתי לקדמת הכיתה. לקחתי את הטאבלט מידיה של לילי, כשהוא עדיין מחובר למסך שבלוח, וכתבתי -" לכתוב הודעות, כשאי אפשר לדעת שזה אתה, זה מעשה מאוד פחדני. לא רק שמה שכתבתם לא נכון, אף אחד לא שאל את עצמו איך היא תרגיש כשתראה את ההודעות. שזה לבד. חשוב לי שתדעו שהיא לא לבד. יש לה אותי. אז אם יש למישהו יש משהו מגעיל להגיד, שישמור את זה לעצמו. תנו לה להיות מי שהיא ותעזבו אותה בשקט.". לקחתי את ידה של לילי ויצאתי ביחד איתה מהכיתה. הסתכלתי אחורה וראיתי את פניו של מר קולינס. הוא היה מבועת. מאז אותו מקרה, הצוות החינוכי של בית הספר ביצע כמה שינויים. ברגע שנכתב משהו שיכול להתפרש כפוגעני ,ההודעה מוסרת מהצ'אט באופן מיידי וישנו דיווח להוריי התלמיד. הטאבלטים מחולקים לתלמידים רק בשלב התרגול ולא לפני, ובשלב זה נוכחים שני מורים בכיתה, אחד כדי לעזור לתלמידים לפתור ואחד כדי לוודא שהכל מתנהל כשורה במרחב הווירטואלי.
השנה הייתה 2029. היינו בנות 16 אז. זה היה חודש סתיו קריר במיוחד. ישבתי על ספסל במרפסת כשקיבלתי שיחת טלפון ממנה. החזקתי את הטלפון במאוזן , קיבלתי את השיחה ופניה הופיעו מולי, מחייכות כמו תמיד. "יש לי חדשות טובות!" היא אמרה, ואז הבחינה בפניי. "רגע, מה קרה?" היא נראתה מודאגת. "אני בסדר, מה החדשות?" ניסיתי לחייך, להראות לה שהכל בסדר. היא לא ענתה. הייתה שתיקה ארוכה שנגמרה במילים "חכי רגע". היא הלכה והתרחקה מהטלפון. לא יכולתי לראות אותה יותר כי ההולוגרמה עובדת רק ממרחקים קרובים. שמעתי אותה מדברת עם מישהי שלא זיהיתי. לא הצלחתי לשמוע על מה הן דיברו. אחרי בערך 2 דקות היא חזרה אליי. "תישארי איפה שאת, אני באה." היא לא חיכתה לתשובה וניתקה את השיחה. לא היה לי טעם להתווכח , ברגע שהיא החליטה משהו, הוא סופי. ידעתי שתגיע בערך בעוד 5 דקות ,אולי פחות. אנחנו גרות באותו בניין בניו יורק, ממש מעל לסנטרל פארק. אני גרה כאן כל חיי, אבל לילי ומשפחתה עברו לפני כחודשיים. באותו הזמן, עדיין התרגלנו לזה. זה היה די מוזר, לדעת שאנחנו כל כך קרובות ובכל זאת לא מבלות את כל הזמן שלנו ביחד. יום אחרי שהיא עברה לבניין, היא נסעה לכנס טכנולוגיה בסיאטל. הכנס נמשך כ-חודש וחצי, בהם דיברנו בטלפון , ובכל פונקציית תקשורת אפשרית . בשבועות הראשונים, היא עשתה לי סיורים במתחם ,דרך ההולוגרמות, והגניבה אותי להרצאות כשאף אחד לא שם לב. היא ניסתה לצרף אותי לשיחות, למרות שאני לא מבינה כלום בנושא. אבל ככל שעבר הזמן, היא שכחה לדבר איתי, או שהבטיחה שתחזור אליי ולא חזרה. כשנגמר הכנס, היא הייתה עסוקה מדיי כדי להיפגש. לא ראיתי אותה במציאות המון זמן. שקעתי במחשבות עמוקות ולא שמתי לב שהיא נכנסה. היא הייתה ממש שקטה, באופן לא רגיל. הבחנתי בה רק לאחר כמה שניות. אני זוכרת שהיא חייכה, ופניה נמתחו כלפי מעלה. החיוך שלה נראה לפעמים גדול מדי ומוגזם, אבל אני התרגלתי. לא יכולתי שלא לחייך גם אני. הרגיש טוב להיות לידה, מוכר ובטוח. היא ניגשה אליי וחיבקה אותי. חיבקתי אותה חזק בחזרה. "התגעגעתי אליך". היא לחשה. "גם אני". עניתי והתכוונתי לזה. היא לא דיברה מיד. היא התיישבה לידי על הספסל. רק לאחר כמה רגעים היא שאלה "מה קרה? " ופניה הפכו לעצובות. "סתם. לא ראיתי אותך הרבה זמן. הרגשתי שאני קצת משעממת אותך והייתי די לבד בזמן האחרון. " לא רציתי לפגוע בה. "לא התכוונתי. אני מצטערת." היא הביטה בי במבט אשם." הכל בסדר, את פה עכשיו וזה מה שחשוב.". אמרתי וקמתי מהספסל. משכתי אותה לעמידה והוספתי-"רוצה ללכת לפארק? זה תמיד גורם לנו להרגיש טוב יותר." היא הנהנה. "חכי רגע , אני צריכה לעשות שיחת טלפון." היא הלכה הצידה ודיברה שוב עם מישהי שאני לא מכירה. יכולתי לראות שיש לה שיער חום קצר. "בואי נלך". לילי אמרה ושמה את הטלפון בכיס המעיל שלה. כשירדנו במעלית, היא עדיין נראתה עצובה. ידעתי שיש לה עוד מה להגיד, אבל שהיא תעדיף לא לדבר על זה עכשיו . יצאנו מהבניין. הלכנו בפארק בשתיקה, בלי כיוון מוגדר. לפתע היא עצרה ואמרה-"משהו קרה בכנס. משהו טוב. זו הסיבה שלא נפגשתי איתך ברגע שחזרתי, ושהייתי קצת מוזרה ומרוחקת בשבועות האחרונים." היא הסתכלה קדימה. התקדמה לעברינו נערה , עם שיער חום קצר שנראה בדיוק כמו של הנערה משיחת הטלפון המסתורית. היא נופפה לנו והתקרבה, עד שעמדה ממש לידנו. "זאת אריקה, חברה שלי." לילי הסמיקה והחזיקה לה את היד. "את כועסת?". הסתכלתי על שתיהן .מבין שתינו, אני זאת שהייתה במערכות יחסים במהלך השנים, לילי אף פעם לא התעניינה בזה. הפעם הראשונה שלה ריגשה אותי מאוד. "זה מדהים!" אמרתי וחיבקתי אותה. " אני כל כך שמחה בשבילך." ראיתי את הבעת הפנים שלה משתנה בבת אחת. "תודה." ראיתי שהיא מובכת , אבל מאושרת שזו התגובה שלי. כדי להפיג את המבוכה, ניסיתי להחליף את נושא השיחה. "אז אריקה, כבר פגשת את המשפחה של לילי?" שאלתי והמשכתי ללכת. "כן " היא אמרה "כולם היו מאוד נחמדים. האחים שלה כבר עשו לי את "השיחה". את יודעת משהו בסגנון של- תפגעי בה ואנחנו פוגעים בך?. חייבת לציין שהזדעזעתי." צחקתי. חיפשתי בעיניי את לילי וראיתי שגם היא מחפשת אותי . אמרתי לה עם העיניים -"אני אוהבת אותך" והיא ענתה לי בחזרה -"גם אני אוהבת אותך.".
השנה הייתה 2033. היינו בנות 20 אז. ישבנו במסעדה. חיכינו שהאוכל יגיע ובינתיים דיברנו על מה שהתחדש בחיינו. סיימנו את בית הספר, ומאז כל אחת פנתה לדרכה. לילי בדיוק התחילה ללמוד להיות יוצרת. יוצר נחשב לתפקיד הכי טוב ,בעולם המחשוב והטכנולוגיה. יוצרים הם אלה שעובדים על ההמצאות הטכנולוגיות, בין אם זה ברמת התכנון לבין רמת הביצוע. בשעות הבוקר ,היא לקחה קורסים דיגיטליים כדי להרחיב את הידע המקצועי שלה. היא הקשיבה להרצאות בין לאומיות וניסתה לשפר את היכולות שלה בכל דרך אפשרית . בשעות אחר הצהריים הייתה נוסעת למעבדה בניו ג'רזי. שם, עבדה על המחקר שלה. היא ניסתה ליצור מכונת מעבר, שתאפשר לה לעבור ממקום למקום בתוך שניות. נכון לאותה תקופה, הרעיון היה בשלב ראשוני, ורק בעוד כמה שנים, תוכל לבנות אבטיפוס ולנסות לעבור בו. אני, חסרת הכישרון בתחום זה, לקחתי כמה קורסים בנושא מוזיקה. מגיל קטן אני אוהבת לשיר, אז חשבתי לנסות לפתח את זה. לילי תמכה בי מאוד, יותר מכל אדם אחר. היא דחפה אותי ועזרה לי להאמין בעצמי. במהלך השיחה, האוכל הגיע. זו הייתה מסעדה בה המנות הגיעו בקופסאות אישיות שהוסעו על מסוע ישירות לשולחן, כך שאין צורך במלצרים אלא רק באנשי ניקיון שתפקידם לאסוף את הקופסאות הריקות. הורדנו אותן מהמסוע ,פתחנו אותן והתחלנו לאכול. "סקיי?" שאלה לילי והפסיקה לאכול. "כן?". עניתי. "מה דעתך שנעבור לגור ביחד?" היא אמרה, ומיד המשיכה – "נוכל למצוא דירה קרובה למעבדה שלי, ואז לא אצטרך לנסוע במשך שעה כל יום , ויש בניו ג'רזי אקדמיה למוזיקה, אחת מהטובות בארץ, אז תוכלי לחפש עבודה שם . יהיה כיף, כי נהיה רק שתינו, כמו שתמיד רצינו, סוף סוף לא נגור עם ההורים ונהיה עצמאיות ו…." היא המשיכה עוד ועוד, עד שהפסקתי להקשיב. ככל שדיברה על זה, נעשתה נרגשת יותר ויותר. לא רציתי להרוס לה, אז שקלתי את ההצעה. לגור ביחד באמת נשמע כיף. יהיה נחמד לעסוק במוזיקה בצורה רצינית יותר , וכבר הרבה זמן שרציתי לעבור, רק לא נתקלתי בהצעה הנכונה. זה נשמע לי כמו רעיון לא רע בכלל. "נשמע טוב." אמרתי והרגשתי את החיבוק שלה מוחץ אותי.
השנה הייתה 2037. היינו בנות 24 אז. היום הזה התחיל כאחד מהימים המאושרים בחיי, והפך ליום הנוראי בחיי. זה לא זיכרון רגיל. זה זיכרון שהפך אותי למי שאני היום. השעה הייתה שעת אחר צהריים. הייתי לבד בדירה שלי ושל לילי. עבדתי על שירים חדשים בחדר העבודה כשקיבלתי שיחה ממנה. לחצתי על הרקה הימנית שלי כדי לקבל את השיחה. "היי לילי" אמרתי והסתכלתי קדימה. לא ראית כלום, רק שמעתי צעקות. "אני לא יכולה לראות אותך, את צריכה ללחוץ שוב." אמרתי והיא לחצה. הצעקות הפסיקו, אבל עדיין לא הצלחתי לראות אותה. "לחצת יותר מדי פעמים, תצאי מהשיחה ותתקשרי שוב.". נשארתי מחוברת, ובינתיים ניסיתי לחשוב על מילים מעניינות לשיר. פתאום שמעתי שוב את הצעקות וראיתי את פניה של לילי בגדול. "הצלחתי! פתרתי את זה! יש לנו מכונת מעבר שעובדת!" היא התחילה לרקוד במעבדה, לצלילי אחד מהשירים שלי. לא יכולתי שלא לצחוק. התנועות שלה היו כל כך מגוחכות. הידיים שלה התעופפו באוויר והמשקפיים שלה קיפצו גם הם כמעט נופלים על הרצפה. "בואי לפה! עכשיו! דחוף! בהול!" היא אמרה וניתקה את השיחה. הבנתי שאני חייבת לראות את זה, למרות שיש לי המון עבודה. היא עבדה על הפרויקט הזה כל כך הרבה זמן. לא היה לי את הרכב היום, כי לילי לקחה אותו איתה. אז התקשרתי לג'ק, חבר שלי. "אתה יכול לשלוח את הרכב שלך לדירה שלי? לילי צריכה אותי במעבדה.". הוא צמצם את עיניו ."אין בעיה, הוא יהיה למטה בעוד 10 דקות." הוא אמר וניתק את השיחה. ידעתי שהערתי אותו משינה. הוא עובד בלילה וישן ביום, לכן הרכב שלו פנוי בשעה הזו. התארגנתי במהירות וירדתי למטה. כמו שג'ק הבטיח, הרכב חיכה לי בכניסה לבניין. נכנסתי והתיישבתי במושב הנוסע." מעבדת פלטינום, ניו ג'רזי". אמרתי בקול רם וחגרתי את חגורת הבטיחות. הרכב התחיל לנסוע ליעד. ידעתי שנגיע בערך עוד 20 דקות, אז היה לי קצת זמן לעבוד. לחצתי על כמה כפתורים ונפתח אורגן דיגיטלי. עבדתי במשך כל הנסיעה שהופתעתי שהגענו. הרכב עצר ונפתחה הדלת בצד שלי. לפני שיצאתי ווידאתי שהרכב יגיע בחזרה לביתו של ג'ק. עמדתי מול דלת המעבדה. היא נפתחה. בזכות לילי יש לי גישה חופשית מהירה, באמצעות זיהוי פנים. עליתי במדרגות לחדר של לילי. היא לא היחידה שעובדת שם, יש חדרים רבים במתחם בהם יוצרים שונים מפתחים מגוון המצאות . לילי התקדמה לעברי, לבושה בחליפה מגינת קרינה. "יופי, הגעת. בואי תראי." היא משכה אותי לתוך החדר. לקחתי חליפה ממתלה שהיה בכניסה ולבשתי אותה. במרכז החדר עמד מין מיכל שקוף, שנראה קצת כמו אקווריום. לילי ישבה בכיסא מול מחשבים רבים שמסודרים בצורה של חצי עיגול , מעבירה את הכיסא ממחשב למחשב,, כדי לתקן דברים." זה מגניב." אמרתי , עדיין לא מבינה את ההתלהבות. "זה מדהים. כל השבוע ניסיתי לשגר דברים. היו כמה ניסיונות שצלחו, אבל שיגרתי רק פירות, או בובות פרווה. היום, בפעם הראשונה, הצלחתי לשגר מישהו מצוות – מהחדר הזה, לחדר שנמצא בקומה התחתונה." היא חייכה. "כל הכבוד, ידעתי שתצליחי." אמרתי בהערכה. "את רוצה לנסות את זה ביחד איתי?" היא שאלה. לא חשבתי שהיא רצינית. אי אפשר לנסות את זה בעצמנו רק אחרי ניסיון מוצלח אחד בבני אדם. "את בטוחה שזה לא מסוכן?" .שאלתי בחשש. "כל עוד נלבש את חליפות הקרינה, אנחנו נהיה בסדר. אני יודעת מה אני עושה. את רק צריכה לסמוך עליי.". היא באמת יודעת מה היא עושה, ואני באמת צריכה ללמוד לסמוך עליה. היא תמיד תמכה בי, בכל דבר, ובזכותה יש לי קריירה במוזיקה. הגיע הזמן שאני אתמוך בה. "אני בפנים. אבל רק אם את מבטיחה לי שזה בטיחותי לחלוטין.". "מבטיחה." לחצנו ידיים ."לאן בא לך להשתגר?" שאלה, חצי בצחוק, חצי ברצינות. חשבתי קצת, ואז נזכרתי." את זוכרת את מסיבת הפיג'מות הראשונה שלנו? " היא הנהנה. "אמרת לי שהחלום שלך זה להיות איתי ולצלול באוקיינוס מיד אחרי, בלי לנסוע לשם.". ראיתי את עיניה נפתחות. "נכון!, שכחתי מזה לגמרי!". היא התיישבה ליד אחד המחשבים והקלידה. לאחר כמה דקות היא הושיטה את ידה לעברי. אחזתי בה. היא הובילה אותי לתוך המיכל השקוף. עמדתי בתוכו וחיכיתי שתכנס גם, אבל היא לא נכנסה. שמעתי אותה צועקת שיש מקום רק לאחת בכל פעם. היא עמדה ליד המיכל ולחצה על כפתור גדול. פתאום הרגשתי את רגליי מתנתקות מהרצפה ומונפות אל על. לא הייתי מוכנה לזה. הרגשתי שרוח עוטפת אותי. הרגשתי אותה בכל איבר בגופי , בשיער, בגב, בכפות הרגליים. הרוח נשאה אותי רחוק , משכה אותי בכיוונה . לפתע שמתי לב שעיניי עצומות. פקחתי אותן וראיתי את חוף הים .את המים הכחולים והצלולים , ואת החול הזהוב והרך. רגליי הונחו על החול בבת אחת, בלי אזהרה מוקדמת. ואז כל גופי הונח על החול. שכבתי בו ונתתי לחמימות שלו להיטמע בי. הרגשתי כמו בלון שהתפוצץ. כל האוויר התרוקן ממני ונשארתי קליפה. לפני רגע עפתי גבוה, ועכשיו אני ריקה. קמתי מהחול לעמידה .זה הצליח. היא עשתה את זה. היא המציאה מכונת מעבר. ההמצאה שלה הולכת לשנות את חייהם של כל כך הרבה אנשים. עמדתי בצל, וחיכיתי שתגיע .אחרי כמה שניות ראיתי אותה. היא שכבה על החול, אך גופה לא זז. רצתי לעברה. ניסיתי להרים אותה, והרגשתי שגופה רותח. לחצתי על אחת מהרקות שלה והזעקתי עזרה רפואית. בינתיים עברתי לישיבה והשענתי אותה על ברכיי. "שכחתי שכמות הקרינה שאני קולטת גדולה משלך." היא אמרה בלחש. ראיתי שהיא מתקשה לדבר. "הייתי צריכה להגדיר את זה אחרת. זה היה עובד." היא השתעלה. הבנתי למה היא התכוונה. היא עבדה במעבדה מלאה בקרינה כל יום במשך שעות, בעוד שאני ביקרתי בה פעם בחודשיים, אולי פעם בחודש. כמויות הקרינה שנחשפנו אליהן במהלך השנים מאוד שונות. זאת הסיבה שהקרינה שהמכונה הפיצה השפיעה עליה ולא עליי. היא הייתה צריכה לקחת את זה בחשבון לפני השיגור. שמעתי את המסוק מלמעלה. רופאים העלו אותנו והמראנו לכיוון בית החולים. לילי לא דיברה במהלך הנסיעה. היא הייתה ערה ,אבל גופה רעד. היא הקיאה כמה פעמים והתלוננה על כאבי ראש. הרופאים נתנו לה תרופות , אך לא נראה שמצבה משתפר. כשהגענו לבית החולים, לקחו אותה מיד לחדר טיפולים. חיכיתי בחוץ במשך כשעתיים עד שהודיעו לי שהיא נפטרה.
השנה היא 2039. אני בת 26 עכשיו. עברו שנתיים מאז התאונה. אני נמצאת עכשיו במכון לטיפול בזיכרונות, מחכה שיקראו לי. "לזיכרון הבא". שמעתי את אחד המדענים אומר. הלכתי אחריו למיטת טיפולים. ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. הוא השכיב אותי והניח כיסוי עיניים בידי. שמתי אותו על עיניי, חיכיתי חמש שניות והורדתי אותו. לאחר מכן קמתי מהמיטה והתיישבתי על כיסא. הוא עטה כפפה על ידו השמאלית והניח אותה על מצחי. הוא לחץ מעט ועזב. כשסיים התיישב ליד מחשב. הוא הצמיד את הכפפה לקורא מסרים שהיה על השולחן, הקליד קצת, וסובב את המסך אליי. ראיתי במסך אותי ואת לילי , מחליקות על הקרח ברוקפלר סנטר. זה היה ממש לפני חג המולד. חייכתי. היינו כל כך מאושרות. "את זוכרת מתי זה היה?" הוא שאל וקטע את מחשבותיי. "זה היה ממש לפני חג המולד. היינו בנות 13. אם אני זוכרת נכון השנה הייתה 2025 ". "את יכולה לתאר לי את הזיכרון במילים שלך?" הוא ביקש, וראיתי אותו לוחץ על הקלטה במחשב. התחלתי לתאר והוא הריץ את המסך עם הזיכרון להתחלה. "זה היה יום טוב. הוא התחיל בבית הספר….". כשסיימתי, ביקשתי ללכת הביתה. הרגשתי שזה מספיק ליום אחד. לפני שהלכתי ,התיישבתי על אחד הכיסאות הפנויים והתקשרתי לבובי, אחיה הקטן של לילי. הוא לא ענה אז השארתי לו הודעה. לחצתי לחיצה ארוכה על הרקה- "היי בובי. הוספתי היום 5 זיכרונות. כנראה אבוא גם מחר. רק רציתי לעדכן אותך. ביי.". בובי עוזר לי מאוד בזמן האחרון. בשנה האחרונה אני מנסה לגבות את הזיכרונות שלי, רק למקרה שמשהו יקרה לי. מאז התאונה קשה לי לעבור הלאה. עוזר לי לדעת שהזיכרונות שלי מוגנים ושתהיה לי אפשרות לחזור אליהם אם אשכח אותה. עוזר לי לדעת שהיא תתקיים במקומות נוספים , ואולי תזכה להשפיע על עולם הטכנולוגיה אחרי הכל. לכן, הזיכרונות שלי מועתקים ונערכים כסרטונים קצרים. המדענים משתמשים במה שראיתי, במה ששמעתי ובמה שהרגשתי. חשוב להם שאתאר את הזיכרון שלי כפי שהוא היום, כיוון שהרגשות שלי השתנו והם רוצים להשיג את הזיכרון המדויק ביותר. מטרה נוספת של הסרטונים היא לשמש כעדות לעבודה של לילי על מכונת המעבר. כרגע יש מספר גדול של יוצרים שרוצים לפתח אותה והמשפחה של לילי הטילה עליי את האחריות למצוא את האחד המתאים. אני מקווה שהסרטונים יעזרו לי לקבל את ההחלטה הנכונה. גיבוי הזיכרונות עוזר. בכל יום שעובר ,קשה לי קצת פחות. לפעמים, נדמה לי שאני יכולה לעשות את זה. שאני יכולה להסתדר בלעדיה. אני עדיין מתגעגעת אליה, וחושבת עליה הרבה. אבל לא כמו פעם. פעם לא הייתי ישנה בלילות. הייתי משחזרת את התאונה שוב ושוב במחשבותיי, עד שלא יכולתי יותר. היום המצב הרבה יותר טוב. ביום שהתחלתי את התהליך, ניסיתי לדבר איתה. אמרתי לאוויר , בתקווה שהיא יכולה לשמוע – "אני מקווה שאת יודעת, שאני אוהבת אותך ושהזיכרונות המשותפים שלנו נשמרים לעד, קודם כל אצלי בלב ואחר כך דיגיטלית.".המשפט עדיין מהדהד בי בעודי יוצאת מהמכון אל הרחוב.