חילוץ
אם ברצוני לדייק, עליי להתחיל בזאת: לא הופתעתי לחלוטין כשצץ בפתח ביתי. הבחנתי בו כבר בבוקר, למען האמת, ואולי אפילו בערב שלפני. כעת, בזמן שעט הנוצה המרוט שלי מתגלגל על הדף, מבליחה תמונה בעיני רוחי: מים נוצצים תחת שקיעה כתומה, ופני צעיר מזוקנות מביטות בי, ורוח חמה של סוף יום. האם עקב אחריי כשטיילתי בנמל? האם עמד מאחוריי כשיצאתי למלא מים? כן, כעת אני מבין שכן. אולי רצה לוודא שניתן לבטוח בי, ואולי לא היה משוכנע שזה אני. אולי הטריד אותו דבר מה אחר. אבל כל זה לא חשוב במיוחד. זה מה שחשוב: פתחתי את הדלת והוא עמד שם, צעיר וגבוה, מסוג הצעירים הארוכים מדי, שנדמה שעוד לא לגמרי הפנימו את מידת אורכם. ימים רבים שלא הגיע אליי לקוח.
אתה צייר. אלה, נדמה לי, היו המילים המדוייקות שלו. הרי הדיוק הכרחי. הוא לא שאל אם אני צייר. הוא בישר לי על כך. הזמנתי אותו להיכנס, והוא דידה פנימה – ואני משתמש במילה דידה משום שכך בדיוק הלך – מעין נדנוד מחושב של צעירים שמשוכנעים שהם הראשונים שגילו כיצד מתקדמים מנקודה לנקודה (אך גם אני הלכתי פעם ככה, הלא כן?). אינני נוטה לשפוט לקוחות, אך אותו לא חיבבתי ממבט ראשון. ההליכה הזאת, הידיים השקועות עמוק בכיסים – ובעיקר מפני שנראה שהוא כלל לא מתעניין בציורים שלי. התנדנד בזריזות מקיר לקיר, מציור לציור, פלט מלמולי התפעלות מזוייפים, מצמץ במידה מוגזמת בכל פעם שעבר מפינה מוארת למוצלת. הציורים שלך… אמר. הם כולם כאלה?
כאלה? השבתי. הם אולי נראים לך דומים ממבט ראשון, בחור, אבל אם תתבונן –
כלומר, אני מתכוון שכולם… מופשטים. ידו נזרקה לאוויר. הצבעים האלה, הצורות… ציורים מופשטים. הוא חזר על המילה.
יש לי ציורים נוספים מאחור, אמרתי. אתה מתעניין במשהו מסויים?
הוא הסתובב אלי באחת, וכעת נראה חיוור מאד: עמוד לבן מתנודד באפלולית החדר. נאמר לי שאתה הכי טוב.
ובכן, באמנות אין טוב או לא טוב –
לא התכוונתי לציורים.
וזאת – עליי להודות – הייתה הפתעה; לקוח כזה לא הגיע אליי כבר שנים.
אמרו לי שאתה מחלץ.
מחלץ? זקפתי גבה סקרנית; האמת היא שאני שחקן טוב למדי. בחור, אני לא יודע עם מי שוחחת –
אני לא טועה, הוא אמר במהירות. שלושה אנשים שונים הפנו אותי אליך. עד לפני כמה ימים בכלל ידעתי שקיים מקצוע כזה… ולא היה קל לאתר אותך, הסתובבתי עשרה ימים בכל העיר –
ואינך חושב שבזמן הזה היית יכול למצוא מישהו שהוא אכן מחלץ?
מצאתי כמה. הם לא היו יכולים לעזור לי, אבל אתה –
האם כתוב על דלת הבית שלי מחלץ?
לרגע הוא השתתק. נדמה לי שלא, אבל –
אם כך אתה מוזמן לצאת החוצה ולבדוק שוב. כשאתה עושה זאת סגור מאחוריך את הדלת.
הוא סב על צירו וחטף מהקיר שני ציורים קטנים. אני אקנה ממך את שני אלה. אין לי כסף ליותר מזה. אבל יש לי מכרים בכל העיר. אני אפרסם אותך, ואני אשיג לך עוד לקוחות. הוא כמעט גהר מעליי. נעצתי בו מבט והוא פסע צעד אחורה. אפילו ממרחק יכולתי להרגיש את החום שגופו פולט. מה פשר הדחיפות הזאת? הוא התנהג כאילו מישהו רודף אחריו.
שמע נא, בחור, הנחישות שלך באמת מעוררת השראה. אבל לצערי אני כבר לא עוסק בזה.
זה עניין של חיים ומוות, אדוני.
אדוני. עכשיו הוא נזכר לקרוא לי אדוני.
אתה משוכנע שחיים ומוות?
חיים ומוות, הוא הנהן אליי בכל גופו הגמלוני, כמעט קד לי קידה. השיחות האלה, חשבתי. השיחות המשונות האלה עם הלקוחות. הדפיקה על דלת. הסיפור שנחשף לאיטו. התגעגתי לזה, בחיי. גם לתשלום הגון התגעגעתי.
שב, הוריתי לו. גררתי עד אליו את הכיסא היחיד שהיה לי, כיסא עץ מגולף ביד אומן (אני האומן), והוא קרס עליו בהוקרה.
או אז שאלתי אותו שאלה שלא שאלתי שנים רבות.
החפץ אצלך?
הוא רק חיכה שאשאל אותו; ידו נשלפה מהכיס כמו קפיץ דרוך. לקחתי את החפץ וסובבתי אותו בין אצבעותיי.
זאת הייתה טבעת. טבעת מגולפת מעץ אדר בהיר, חלקה ללא רבב, מלוטשת עד בוהק. פס דקיק של זהב ריצד לאורכה באור אחר הצהריים הדועך.
יפה, אמרתי. היכן מצאת אותה?
לא מצאתי אותה, הכנתי אותה בעצמי. חודש שלם של עבודה.
בחנתי אותו. אם הוא דובר אמת אולי הוא לא בטלן גמור כפי שחשבתי. אבל מסתבר שהוא גם לא חכם גדול.
בחור, אני חושש שלא הבנת משהו. ולאט, ובסבלנות, כמו גלגל חלוד שחוזר להסתובב, במילים שכבר חשבתי שלא אגיד, הסברתי לו. שאנשים נוהגים לחשוב שזיכרון יכול להימצא רק בתוך הראש, על אף שזיכרון יכול להיספג בכל דבר. שאני מחלץ זכרונות מחפצים: ספרים מאובקים שנמצאו בעליית הגג, תכשיטים שעברו מדור לדור, מכתבים מתפוררים, בגדים, מחבתות חלודות שאוצרות בתוכן ריח של מתכון סודי. אני יכול אפילו (אם כי אני מעדיף שלא) לחלץ זיכרונות מסכין ששימש כלי רצח. ככל שאנשים מתבגרים, אמרתי לו, הם נמשכים אחורה, אל העבר. הזמן נקווה מאחוריהם, טיפה ועוד טיפה, ועם כל טיפה כוח המשיכה של העבר גדל, והם מוכרחים לחזור לשם, להבין מה קרה, לראות שוב תמונה שאבדה, לשמוע שוב מילים שנשכחו. לרוב הם מגיעים אליי עם חפץ משפחתי. לעתים נדירות יותר הם מגיעים אליי עם חפץ שהיה שייך להם פעם. הם מראים לי אותו, נרגשים עד עמקי נשמתם, משום שהם יודעים שהחפץ הזה היה עבורם משהו חשוב פעם – ואולי אני נשמע לך יומרני, בחור, אבל אני חושב שהם יוצאים מביתי שלמים יותר, רגועים יותר. הם הבינו משהו. הם פתרו איזו חידה בתוך עצמם.
כשסיימתי לדבר שמתי לב שאני מתנשף. זמן רב לא דיברתי כל כך הרבה.
ובינתיים הוא התרווח על הכיסא, השתקע בתוכו לאט לאט, גופו הארוך הופך בהדרגה למעין עיסה של גפיים. ברוב חוצפתו רק הנהן ואמר: אני יודע.
הוא יודע.
אז מה לכל הרוחות אתה עושה פה? התרתחתי. הכנת את הטבעת הזאת – מתי? – לפני כמה ימים? חודש? חודשיים? אין שום טעם לנסות לחלץ ממנה זכרונות. היא כמו תינוק שזה עתה נולד. בשביל מה בכלל לבוא לפה ולבזבז לי את הזמן?
כי אני לא רוצה לחלץ ממנה זיכרון.
סליחה?
כלומר, אני כן רוצה, אבל לא בדיוק. כעת שוב חזרה הבהילות הזאת לקולו, ואני זוכר שחשבתי: אולי פשוט ככה מדברים צעירים, אני כבר לא יודע.
הוא קם מהכיסא בכבדות. יש מישהי, אמר. הטבעת הזאת מיועדת לה. אני מתכוון לתת לה אותה בקרוב. היא יפה, יפיפייה, והיא מושלמת, והיא –
נאנחתי חזק כל כך עד שהוא השתתק.
כאשר דיבר שוב קולו היה גבוה יותר, דקיק. אני רוצה שהיא… שהיא תדע כמה אני אוהב אותה. יש לי תכנית שלמה, אדוני, וזה החלק האחרון. אתה מבין, בחודשים האחרונים, בזמן שגילפתי את הטבעת הזאת, הייתי מוצף באהבה אליה. עבדתי עליה ימים ולילות, וכל הזמן רק חשבתי כמה אני אוהב אותה, כמה אנחנו צריכים להיות ביחד. אני לא מומחה, אבל אני משוכנע שמשהו מכל זה נכנס לתוך הטבעת, נכון?
סביר להניח, אמרתי. חפצים נוטים לספוג לתוכם זכרונות שמכילים רגש חזק.
אני בטוח שאם היא תדע את זה, אם היא תראה את הזיכרון, אם היא תרגיש אותו… אם היא תבין כמה אהבה הכנסתי לתוכה… הוא הניח יד על לוח ליבו, וראיתי את בליטת הגרוגרת שלו עולה ויורדת. היא תחזור אליי. אתה מבין? זאת ההוכחה המושלמת. להעניק לה את אהבתי, תרתי משמע. והוא גלגל את ידו הארוכה קדימה, במעין מחווה רומנטית מלוקקת.
גירדתי בזקן. פעם, לפני שנים רבות, היה לי זקן בדיוק כמו שלו, קצוץ ושחור. אבל מגיע יום בחייו של גבר שבו הוא מביט במראה, ורואה שכל שנותר מפניו הם חרכי עייניים ואף מזדקר מתוך סבך של דבלול מצהיב, שצף גס של מערבולות וזרמים, שכבות-שכבות, עתיקות כל כך עד שאפשר לספור עליהן את השנים כפי שסופרים טבעות של גזע עץ.
אני לא משוכנע שהבנתי, אמרתי. איך אתה מצפה שהיא תראה את זכרונות האהבה האלה? מחלץ טוב יודע למצוא את הזיכרון, לחוות אותו, ולהעביר אל הלקוח את החוויה בשלמותה, באמצעות כתיבה או ציור או משחק, או בכל דרך אחרת שיבחר, ובזאת מלאכתו תמה –
לא, לא, לא, הוא גיחך. אני לא יכול לתת לה דף נייר עם כמה משפטים. לא. אני צריך שהיא תחווה את הזכרונות בעצמה, שהיא תדע באמת… אני צריך שתיקח את הטבעת, תחלץ ממנה את הזכרונות, ובעצם… הוא הביט סביבו בעיניים מתרוצצות, מחפש את המילים הנכונות. תציף אותם על פני השטח. אני רוצה שהיא רק תיגע בטבעת וכבר תוצף בזכרונות האלה, בלי שום קושי. שהיא רק תיגע בה, ומייד תדע.
מכל הדברים שעמדו קצה לשוני מצאתי את עצמי צוחק. צחוק אמיתי לחלוטין, משוחרר. מתי צחקתי בפעם האחרונה? אינני זוכר. זאת הייתה תחושה משונה מאד, לצחוק ככה בנוכחות אדם זר.
בחורי, בנית פה תילי תילים של הנחות חסרות ביסוס. תיגע בה, ומייד תדע… חילוץ לא עובד באופן הזה. אין לי שליטה כזאת על מה שמחולץ, ובוודאי שאינני יכול לגרום למישהו אחר לחוות את הזכרונות.
זה בדיוק מה שאמרו לי המחלצים האחרים.
והם צדקו, אמרתי. היה בו משהו משונה, בבחור הזה. עם השנים מחלץ לומד להבחין בדברים כאלה, לשמוע את המילים שלא נאמרות. רוב הלקוחות לא מספרים את כל האמת.
טוב… הוא הרכין את הראש. פשוט קיוויתי… כולם אמרו לי שאתה הטוב ביותר, שאולי אתה תצליח. האם ניסית פעם לעשות משהו מהסוג הזה?
איש מעולם לא ביקש בקשה מופרכת כזאת.
אז אולי תנסה, הוא אמר בזהירות.
התבוננתי שוב בטבעת. לחלץ ממנה זיכרון מסויים, למשות אותו מתוך מעמקי העץ כך שיישאר על פני החומר במעין מצב ביניים שברירי, מוכן להתפרץ ברגע שיד אדם תיגע בו… המחשבה על כך מילאה אותי פחד. אבל לא רק פחד. אני מודה, היה שם גם איזה רטט של התרגשות. כן. פעם הייתי מחלץ, אנשים היו מגיעים אליי מכל קצוות הארץ, יושבים על הכיסא המגולף, בחדר הזה ממש, פותחים בפני את ליבם… ושנים כה רבות עברו. עשר. עשרים. שלושים. לא הצלחתי לחשב כמה בדיוק. האם עדיין קיימת בי היכולת הזאת? ומה הבחור הזה מסתיר?
תחזור בעוד שלושה ימים באותה שעה, אמרתי ותחבתי את הטבעת לכיסי.
הוא פתח את פיו, וסגר. הצמיד את כפותיו זו לזו. תודה לך. אני… תודה, ידעתי שתוכל לעזור.
לא אקח ממך תשלום בינתיים. אני אפילו לא בטוח שזה אפשרי.
זה אפשרי! הוא דידה עד הדלת ופתח אותה. רוח חמימה, מעופשת, נשבה פנימה.
יש לי עוד שאלה אחת, בחור. נעצתי בו מבט חמור. לא אמרת שזה עניין של חיים ומוות?
כמובן, אדוני. הוא שלח אליי מתוך זקנו השחור חיוך רחב. אני הרי לא יכול לחיות בלעדיה, נכון?
טרקתי בפניו את הדלת.
הוצאתי את הטבעת. הייתה לי עבודה.
***
מאוחר יותר, בזמן שאכלתי את ארוחת הערב העלובה שלי, הלקיתי את עצמי. מדוע לא לקחתי ממנו תשלום. הרי מעולם לא ראיתי לקוח נלהב יותר. הייתי יכול לסעוד עכשיו באחד הפונדקים ברובע המזרקות, במרפסת הצופה לים, מוקף בקולות פטפוט וצחוק. אך בתוכי ידעתי את התשובה: אם היה משלם לי הייתי מרגיש מחוייב לבצע את העבודה. מסתבר שרציתי את האפשרות להתחרט. פחדתי. אני זקן; אינני מתבייש לכתוב זאת. אני אדם זקן. וחילוץ איננו מקצוע קל אפילו עבור אנשים צעירים. זה היה טירוף לקחת ממנו את הטבעת. ובכל זאת… בכל זאת. הרגשתי שאולי אני מסוגל לכך. קל יותר לחלץ זכרונות מחפצים קטנים. מה גם שהטבעת חדשה, הזכרונות טריים. אקדיש לכך חצי יום של עבודה לא מאומצת, רק כדי לראות במה מדובר. עליי להזכיר לעצמי שלא להתאמץ יתר על המידה.
התחלתי.
ראשית היה עליי להתקרב אליה, אל הטבעת. זה הסוד לחילוץ מוצלח. צריך להבין את החפץ במובן העמוק של הדברים, להידמות לו ככל האפשר, ואולי אפילו מוטב לומר: להיות החפץ.
לפיכך אני מצייר אותה תחילה. כך למדתי לצייר. החושך מעמיק, ואני מדליק נר אחד, הטבעת נחה לרגלו, והעיפרון שלי מצייר את האור והצל הרוקדים על העץ, את נצנוצי הזהב, הטבעת הולכת ומתממשת על הדף, כמעט בוקעת מתוכו החוצה, ולרגע אחד קצרצר אני מתקשה להבחין בין הטבעת לציור –
לאחר מכן אני מדבר אליה. כותב עליה. מתאר אותה לפרטי פרטים. שואל אותה לשלומה. מספר לה על עצמי. המשפטים קולחים ממני ואני משתמש בכל המילים שבאמתחתי – שפת יומיום ושפת מליצה ומילים עתיקות שאיש כבר אינו זוכר. היא מקשיבה לי, כך אני מאמין, ובאישון לילה האמונה הופכת לידיעה. כעת היא מדברת אליי בחזרה ללא קול, אט-אט אנחנו מתחילים להתקרב. מוזר, ציפיתי שהיא תהיה צעירה יותר, ואילו דבר-מה במבנה הזכרונות שלה נראה דווקא צפוף מאד, עמוס –
אני מכבה את כל הנרות בנשיפה חדה ומגשש באפלה ואוחז בה. חובק אותה בכף ידי. חום גופי וחום גופה נמהלים. אני חש את קימוריה, את המרקם – חלק עם צביטות של חספוס זהוב. קשה לישון עם אגרוף קמוץ כל כך. השינה הופכת טרופה, נוזלית, והטבעת נמזגת בחלומותיי, אני נרדם ומתעורר, מזיע, מחשבותיי הופכות להיות טבעתיות. אין דרך אחרת להסביר זאת. מחשבות של טבעת עץ. הלילה והיום מתחלפים, אבל הדבר כמעט לא נוגע אליי. מה שחשוב הוא שכעת היא מתחילה להתמסר לי, משהו מתחיל להיטלטל בתוכי, האוויר שונה – זרמי רוח מכים בי, עקצוצי מלח –
הסירה קטנה, אך זריזה וחזקה כמו חיית טרף. שני מפרשים אדומים, משוננים כסנפיר, נחבטים ברוח. למעלה מתנופף דגל קטן, ומעליי השמיים בהירים וגדולים כל כך. מוזר, אני חושב, הבחור לא עשה רושם של יורד ים, רחוק מכך. והיכן הטבעת?
הים יפייפה. רגוע וצלול כמו שינה של תינוק, האור משתבר על המים – אולי אצליח לצייר אותו אחר כך – גלים מתנפצים ברכות על החרטום, קורות העץ חורקות בהנאה. אני שולח יד אל שולחן הכתיבה ומוצא דף נייר ואת עט הנוצה שלי. יותר מכל דבר אחר לקוחות אוהבים לקרוא את הזכרונות, ועם השנים למדתי לכתוב אותם מהר, לתאר במדוייק אך בתמצות, תוך שאני מתמרן את תודעתי המפוצלת. אני נזכר וכותב ונזכר וכותב ונזכר –
בשנים האחרונות הסירה הפכה לי לבית. מעולם לא היה לי בית כה מוצלח. תחת הסיפון מסתתר לו חדרון זעיר עם מיטה ומדף אחד, ועליו כמה ספרי קריאה ומחברת מפות חבוטה. כל לילה לפני השינה אני בוחן אותן, את המפות, ומעליי הכוכבים והירח, וכל גופי פועם. אני מדמיין את העתיד. אין דבר טוב יותר ממפות לאור הכוכבים כדי לדמיין את העתיד. הכול נראה אפשרי. איפה אני לא יכול להיות? מה אני לא יכול לעשות? דווקא בלילה אין גלים גדולים מדי, הים מתנמנם ומפנה בתוכי מקום לדברים אחרים, כאילו אומר לי: עכשיו ננוח, אתה ואני. סימנתי על המפה את המקומות שהייתי בהם עד עכשיו. איים קטנים. כפרי דייגים. ערי נמל מצחינות. פסגות הרים. הייתי צעיר אז, ויפה. האם ייתכן שהייתי כה יפה פעם? אולי יפה היא לא המילה הנכונה, אבל בהקתי, הייתי רענן, מלא חיות. יש בכך יופי, הלא כן? הדברים הרוטטים, הפועמים בקצב. מחר, אם לא טעיתי בחישובים, כבר אגיע ליעד הבא שלי –
מצמצתי. החושים חזרו אליי בהדרגה, ובגופי הלכה ופשטה הנוקשות המוכרת. קיר; שולחן; עט נוצה; וריד כחול לאורך הזרוע; היה עליי להזכיר לעצמי היכן אני נמצא. קראתי את הזיכרון. כפי שחשדתי, חלק מהמשפטים נבעו מזכרוני שלי. עליי להיזהר יותר. ניגשתי אל דלי המים, ורחצתי פנים; זמזמתי לעצמי מנגינה מגושמת; כאשר הזכרונות המחולצים מתחילים להתערבב בזכרונות המחלץ יש לנסות להחזיר את כל החושים אל ההווה. הבטתי על עצמי במראה המלוכלכת שמול מיטתי ואמרתי בקול רם את שמי עשר פעמים. סימנתי בראשי את הגבולות. אני מקצוען.
אז חזרתי אל הטבעת. עדיין לא הצלחתי להבין היכן היא נמצאת בתוך בזיכרון, אך הנחתי שאגלה בקרוב. תמיד חיבבתי חפצים המכילים בתוכם תעלומות קטנות. טבלתי את העט בדיו וצללתי פנימה –
דברים רבים כל כך שמעתי על המקום הזה. עיר של אורות וקסם. האגדות מספרות שהאלים עצמם תכננו אותה, הציבו סביבה את החומה המתפתלת, את המגדלים הזוהרים, הטמינו בה פלאים וסודות שאולי לא יתגלו אף פעם. מכל קצוות העולם פיתתה אליה העיר אנשים. מוזיקאים נודדים. לוחמים רחבי כתפיים. מכשפים. מלומדים. צעירים שברחו מהבית בלהט הרגע. רבים הגיעו מהדרום, דרך המישורים הגדולים, ספוגי השמש. מהים הגיעו הסוחרים, ובבטן הספינות שלהן נחו קופסאות עץ ובתוכן בגדים ויין ובשר מיובש ואבנים יקרות ושדונים בצנצנות. הכל התנקז לכאן. כל הרפתקה, כל אפשרות. וכעת גם אני.
הספינה שלי הולכת וקרבה אל חלקת חוף מבודדת. בערב כבר אשן שם, בפנים, מעבר לחומות, בחברת העולם כולו. אך עכשיו אני לבד. הים סביבי שקט. המים כהים, חמימים, והשמש משמאלי, עדיין מרחפת מעל קו האופק. אומרים שהשקיעה כאן יפה, שבעונה הזאת של השנה השמש נשברת על כיפות הזהב וניתזת בחזרה אל הים. אומרים שלפעמים המראה עוצר נשימה. אני בוחן שוב את המפה, מנסה להבין לאיזה חוף בדיוק אני מתקרב, איך ייתכן שהוא ריק לחלוטין, כאילו אני האדם היחיד שקיים פה. כשאני מרים שוב את ראשי השמיים עולים באש.
תחילה אני חושב: אכן, הסיפורים נכונים, השקיעות בהחלט יפות כאן.
לאחר מכן אני חושב: לא ייתכן שזאת שקיעה רגילה, ודאי יש שם אחר למה שמתחולל מולי.
ואז גופי סופג לתוכו את המראה בבת אחת, ונשימתי נעתקת. זאת לא הפרזה חלולה – גוף האדם עלול להיות שברירי במצבים מסויימים. פעם התקרב אל הסירה שלי נחש ים, ואני זוכר היטב את הלחץ בחזה, את הנשימה הרדודה.
השקיעה מתנפצת עליי, על החומה, על אינספור חלונות הזכוכית של המגדלים המרוחקים. העננים סמיכים, מוצקים כמעט, והם מסתחררים בערבובייה של כתום וזהב, זוהרים כמו אוצר אבוד.
מה אני רואה?
הרקיע נפער מולי, נקרע במערבולת של אור. שער לעולם אחר נפתח. בקצה השני, בתוך עין המערבולת, בוערת השמש, כדורית, גדולה מדי, ענקית עד אין קץ, והציפורים הקטנות עפות החוצה מתוך הפתח והסלעים מגיחים מתוך המים המקציפים, ככה בדיוק נראה סוף העולם, או תחילתו –
לא. לא.
העט בוגד בי. הרי זהו תיאור נוראי. מגוחך ממש. כל תיאור יחטא לאמת. איך אפשר להסביר. איך אפשר. אבל ראיתי זאת. אינני יודע איך לפרש את מה שראיתי; אולי חיזיון תעתועים של אדם מיובש; אולי מקסם שוא כלשהו – קרני השמש הנמוכות; מגדלי הזכוכית; זווית האור עם המים; צירוף חד פעמי של נסיבות. אינני יודע. אבל ראיתי זאת. הרגשתי את הסירה הקטנה מיטלטלת בין העולמות, משייטת בין עננים, וכל הפאר הדמיוני הזה היה יפה מדי ומפחיד מדי ונמשך רק רגעים אחדים – אני ממצמץ ופתאום החוף שקט, והים כהה. אני מביט אל השמש ומניד בראשי. זאת בסך הכול שקיעה.
***
זקפתי את ראשי. נראה שהייתה זו שעת צהריים. ישבתי על הכיסא המגולף שלי. לא זכרתי שהתיישבתי עליו. כמה זמן חלף? מה אני שומע?
קמתי והתמתחתי. החדר כולו התערבל סביבי, היטלטל כמו ספינה. הדפיקות לא פסקו. רק רגע, קראתי בקול צרוד. התנדנדתי אל הדלת, רגליי דורכות בתוך ים של ניירות מלאים בכתב ידי. הרמתי אחד מהם. לא טוב; נראה שביליתי את כל הלילה בתוך הזכרונות של הטבעת. וליתר דיוק – בתוך הזיכרון ההוא. השמיים הנפערים, גודלה הבלתי סביר של השמש.
אחד השיעורים הראשונים שלומד מחלץ הוא שלא ניתן לחוות זיכרון פעמיים. כלומר, לא בדיוק. נדמה שהחפץ, במובן מסויים, פולט מתוך עצמו את הזיכרון כמו ספוג שנסחט; אפשר לסחוט את הספוג בשנית, אך המים לא יהיו אותם מים. הפעם השנייה עשויה להיות דומה, אך תמיד תהיה מעט חיוורת יותר, ועם כל חילוץ-חוזר הזיכרון יילך ויתרחק מהמקור, יתעמעם וידהה ויתעוות עד שהמחלץ, בלי שירגיש, ימצא את עצמו בתוך חוויה אחרת לחלוטין ויתקשה להפריד בין האמת לשקר. והנה אני, כאילו לא הייתי המחלץ הטוב ביותר ביבשת, מצאתי את עצמי נופל למלכודת כאחרון המתלמדים.
פתחתי את הדלת והבחור התפרץ פנימה במלוא אורכו. הוא הביט בטבעת המונחת על השולחן ועיניו כמעט יצאו מחוריהן. חדשות טובות? שאל.
חדשות גרועות מאד, אמרתי. מה אתה עושה כאן בכלל? אמרתי לך להגיע בעוד שלושה ימים.
שלושה ימים עברו, אדוני.
האמנם?
בהן צדק, אדוני, ספרתי טוב. אתה נראה שונה. הוא כיווץ אליי את מצחו ואז נקש באצבע צרידה. הזקן!
מה? נגעתי בפניי. אה, כן. רק עכשיו הבהב בי זיכרון מטושטש: צמר לבן נערם על רצפת החדר, הסנטר שלי מגיח לאוויר העולם… מתי כל זה קרה?
אני לא מעוניין בעבודה הזאת, אמרתי.
אתה נראה חיוור, אדוני. הכול בסדר?
אתה נראה חיוור! זקרתי לעברו אצבע גרומה. אתה משקר לי, בחור! דיברת איתי על אהבה, על אשת החלומות שלך… אין שום זכר לעניין בתוך הטבעת. אפילו טבעת אין בזיכרון הזה –
השתתקתי כשהבנתי שהוא מתעלם ממני, שעיניו נעוצות באחד הדפים שעל הרצפה. זמן ממושך עמד והתנודד על עקביו והתנשף, שפתיו ממלמלות בלי קול.
בחור, אתה לא מקשיב למה שאני אומר –
אדוני… הוא אמר בלי להביט בי. תשמח לשמוע שאתמול הסתובבתי בכל העיר עם הציורים שלך. זה לא היה פשוט, אבל אני חושב שמצאתי מישהו שמעוניין –
בחור –
הוא רוצה שלושים ציורים.
שלושים? פלטתי צווחה.
אולי אפילו יותר משלושים, אדוני! הוא בעל פונדק ברובע המזרקות. הוא בונה בימים אלו קומה נוספת, ואמר שהציורים שלך מעניינים ויכולים להתאים מאד לקומה השנייה. הוא רוצה לכסות איתם קיר שלם.
טלטלתי את ראשי. יש סיבה שמחלצים בגילי צריכים לפרוש. חילוץ הוא מקצוע מורכב מאין כמוהו. קל מאד ללכת לאיבוד בתוך החפץ: ישנם הזכרונות החיצוניים שנספגו בו – זכרונות של אנשים שהשתמשו בו; וישנם גם זכרונות פנימיים – של החפץ עצמו, או של חומר הגלם שהוא היה. וישנם גם זכרונות בתוך זכרונות, וזכרונות שאינם אלא אשליה בלבד, ועוד שלל אתגרים וסכנות שעלולים לארוב למחלץ. הכרתי מישהו שנקלע עמוק מדי בתוך זיכרון של חולצת צמר, ובמשך ימים שלמים היה משוכנע שהוא כבשה באחו. ומעל הכול תמיד גם מרחפת הסכנה שהזכרונות המחולצים יציפו את זכרונך שלך, יערבלו אותך… ומצד שני… לא יכולתי שלא לתהות לכמה חודשים יספיק לי הכסף. כמה מזון אוכל לקנות. אולי אטעם סוף-סוף מכדורי הבצק המטוגנים האלה שמוכרים בדוכנים שבפינות הרחוב. אולי אקנה אפילו יין נחמד. ועט נוצה חדש, ואחדש את מלאי הצבעים…
עוד שלושה ימים ודי! אמרתי. מה שלא אצליח לעשות בשלושה ימים לא אצליח לעשות גם במאה.
אתה תצליח! הוא הכריז. אין לי ספק בכך. אתה כמוני, נכון? שנינו לא מוותרים בקלות. שיהיה ערב מוצלח, אדוני.
והוא הסתלק בלי להגיד מילה נוספת.
אני עושה שטויות, נאנחתי לעצמי. הטבעת נצצה אליי מפינת השולחן. מה את מסתירה? שאלתי אותה; כבר נוצר בינינו קשר מסויים. אך עדיין לא העזתי להתקרב אליה. עוד לא. במקום זאת יצאתי לטיול היומי שלי. הלכתי ברחובות הצרים שסביב ביתי, בין צללי הערב המתארכים. כמה אהבתי לגור כאן פעם. ואילו היום אני בקושי מצליח לראות את היופי. גיבוב של מרפסות מלוכלכות וחבלי כביסה.
צווארי הפך מאובן עם השנים. זאת הסיבה שאני כבר כמעט לא מביט למעלה. אבל הפעם הבטתי. הרחוב החשיך עליי אט-אט. רק כשהירח הופיע חזרתי הבייתה, ובלי להשתהות צללתי מייד אל תוך הטבעת.
***
אני שוחה בין הזכרונות, טועם רק רגעים אחדים מכל זיכרון, אין לי פנאי להתעכב על כל אחד, משהו הולך ותופח בי, איזו תחושת בהלה, דחיפות, משום-מה אני יודע שעליי למהר –
***
אחד המפרשים נקרע. זה היה צפוי, כמובן, ובכל זאת קול הבד המתפקע מחריד אותי. הרבה זמן עבר מאז שתחזקתי אותם. בעיר אין דיי זמן להתעסק במפרשים. הימים צפופים מדי ורועשים, ואני מסתובב ברחובות כמו מצפן מקולקל. אתמול הלכתי לאיבוד במבוך הרחובות, יום שלם שוטטתי, רק כדי לחזור בערב לאותה נקודה. ועוד לא התרגלתי לריח. האוכל המתובל, הזיעה, הבשמים המתוקים של הנשים. הנשים… כמעט שכחתי: יש לי פגישה היום. ראיתי אותה אתמול לייד המזרקות הגדולות, ואולי יהיה נכון יותר לומר: שמעתי אותה אתמול, כי לפני הכול שמעתי אותה. קול צלול, כמו ים אחרי סערה. היא זמרת. עמדה ושרה לה בקצה הכיכר בשמלה כחולה ומשכה אליה מבטים ומטבעות. אני מנסה להיזכר היכן קבענו להיפגש, להיזכר בשמה – אבל קשה להתרכז כשהשמש בגובה הזה, כשהעננים סמיכים כל כך. לפי כל החישובים אני במקום הנכון, בזמן הנכון, הפעם אצליח, מגדלי הזכוכית ניצתים מולי –
***
שקט. קור יערות. מלמול עלים עצל. המחשבות סמיכות, איטיות כל כך עד שהן בקושי קיימות. מתחתיי משהו מתמתח. וריח קדום. כמה שלווה. פעם גם אני הייתי שלו. בדיוק ככה. מתי זה היה –
לא. עתיק מדי. עליי לגייס את כל כוחי בשביל למחות מעליי את הזיכרון הזה, הפיתוי כה גדול, עליי להפריד את עצמי משם, לחזק את המחסומים, אני זקן, לא הייתי צריך להגיע עד הנה –
***
כשאני מתקרב אל המזח היא עומדת שם, יפה וחיוורת. כנראה הלכה אחריי כשיצאתי מהבית. מאחוריה מתנשאות חומות העיר, שחורות על רקע הדמדומים. היא צועקת משהו לעברי, אבל ברוח הזאת קשה לשמוע. אני יורד מהסירה, שפוף מעט. מה אתה עושה? היא צועקת. פניה מתעוותות בכאב. מה אתה עושה? אתה היחיד, תסתכל, אתה היחיד – והיא מסובבת אותי בכוח לכיוון הים. אכן, אני היחיד. הים ריק מאדם. איש לא יוצא במזג אוויר כזה. השיער שלה פרוע, שפתיה הכחילו מקור. אני מתקרב אליה, מנסה לחבק אותה, אבל היא נרתעת. דאגתי לך, כמעט מתתי מרוב דאגה –
אין מה לדאוג –
חשבתי שיש לך אישה אחרת –
אין לי אף אחת חוץ ממך, אף אחת –
אתה רוצה לעזוב אותי, לברוח לים –
לא, לא – אני לוכד אותה בין זרועותיי, מבין פתאום שכל הזמן הזה היא עמדה כאן על המזח וצפתה בי ורעדה ברוח.
מתוך החיבוק היא שואלת: למה אתה עושה את זה?
אין לי תשובה חכמה. אני לא יודע.
***
הסירה צפה במים בשלווה, מתערסלת בגלים העדינים של הבוקר. התגעגעתי אליה. אני מניח יד על הדופן וחש את העץ. היא נראית נורא. את החורף כולו העבירה כאן בבדידות. המפרשים נבולים, סמרטוטיים, הצבע האדום דהה. הדגל אבד מזמן; הסיפון הקטן הפך בית לאצות, צדפים וסרטנים. והגרוע מכול: התורן נסדק. אני יכול לשפץ אותה, כמובן, להחזיר אותה למוטב. המחשבה על כך מעבירה בגופי גל יוקד.
תני לי את הגרזן, אני אומר.
אתה בטוח?
אני בטוח.
אני צועד קדימה, מגפיי הולמים על הסיפון החלקלק. אני מניף את הגרזן מייד, לפני שאתחרט.
***
כואב. סיבים נקרעים בתוכי. גופי מתפרק. לבי מתפצח. פעם הייתי כל כך שלו, הלכתי רחוק מדי, עליי לצאת –
***
טוב להיות בבית.
אני יושב במרפסת הקטנה שפונה לרחוב, נהנה מרוח אחר הצהריים. אולי כשנצליח לצבור מספיק כסף נוכל לעבור לבית גדול יותר, עם מרפסת גדולה. אולי באחד המגדלים הגבוהים ברובע המזרקות, נישאים מעל האוויר הדחוס של הרובע המזרחי. בינתיים אנחנו כאן.
מתוך הבית עולים קולות השירה הרכים שלה; היא מתאמנת על שיר חדש. התורן נח בחיקי, או לפחות מה שנשאר ממנו. שבבי עץ מסולסלים הולכים ונערמים תחתיי. החליל יהיה מתנה מושלמת. ההוכחה הניצחת לאהבתי, ואם אצליח ליצור חליל שלא מזייף היא תוכל אפילו לשלב אותו במופע שלה. כל הכבוד, אני אומר לעצמי, זה הכיוון הנכון. לחשוב על העתיד.
הגילוף מרגיע אותי. אני אוהב לראות איך לאט לאט דבר-מה חדש מתגלה מתוך דבר-מה ישן. העבר הופך לעתיד. אני מלקק את שפתיי. מלח. אני עדיין מרגיש את המלח בכל מקום. האור הולך ודוהה, אני מאמץ את עיני, מקבע את המבט על החליל, עדיף לא להרים את הראש עכשיו, רק העתיד חשוב, אני והיא והעתיד. כן. טוב להיות בבית –
***
אתה לא שמח, אתה אף פעם לא שמח –
אני כן! למה את אומרת את זה? אנחנו גרים יחד, טוב לנו –
איפה היית אתמול?
אני לא חייב להגיד לך לאן אני הולך או לא הולך –
***
כואב, אסור לי להיחבט ככה, זה לא המקום שלי, אני מתגעגע לעצמי, לשקט של פעם –
***
החליל נסדק. כשאני נושף בו הצליל בוקע צורמני ושבור. זאת הייתה המריבה הכי גדולה שלנו עד עכשיו. המריבות שלנו הולכות וגואות עם הזמן, ועם כל מריבה הבית מתכווץ. לעיתים בלית ברירה אני עוזב לכמה ימים, מכלה את כספי המועט בפונדקים זולים, או ישן על החוף עם חסרי הבית האחרים והמלח והחול דבקים בזקני.
אני מתהלך ברחובות הצרים בין גיבוב הבתים והמרפסות וחבלי הכביסה, מנסה לשחרר מתוכי את המועקה הזאת. רגליי מובילות אותי שוב אל המזח. השקיעה נראית חיוורת, חולה. מי הים עכורים. אסור לי להתקרב לכאן יותר, אסור לי לצאת מהחומות, עליי להישאר בתוך העיר. אני צריך להקיא.
אני מוציא את סכין הגילוף שלי. הרי החליל בין כה וכה כבר אבוד. החליל הוא העבר. אני אהפוך אותו למשהו טוב יותר. היא תשמח. שנינו נשמח. אני מדמיין את עצמי עולה במדרגות, פותח את הדלת, הטבעת בכיסי – אולי אשבץ בה פס של זהב, נותרו לי עוד מעט חסכונות מכספי הסירה – זה יהיה בבוקר מוקדם, ולפנינו יישאר יום שלם לחגיגות. העיקר שזה יהיה בבוקר, כשהשמש עוד בצד השני –
***
שוב דפיקות. אדוני?
מי זה? הקשרים בראשי עובדים לאט מדי, התודעה כולה מרוחקת, שקועה בנוזל הזכרונות –
אדוני, אני מתנצל שנכנסתי ככה בלי הזמנה, פשוט לא ידעתי מה קרה…
פרצוף בוהה בי מלמעלה. מהיכן הוא מוכר לי? כבר ראיתי אותו פעם, אני נזכר עכשיו. מזמן.
עברו עשרה ימים, אדוני. דפקתי בדלת כל יום. אולי כדאי שתקום –
יש לי בחילה איומה. היכן היא? כמובן, אני עונד אותה. אצבעותיי מרוחות כליל בדיו. גופי מכוסה בחול ים. בעצם, אולי לא רק חול – כשאני מביט סביבי אני רואה שכיסא העץ שלי איבד את צורתו. גופי מונח בתוך שכבה דקה של נסורת.
הוא מושיט אליי יד ארוכה. אדוני –
לא, לא. אני אומר. כאן בדיוק אני רוצה להיות. הייתי עסוק. למעשה, הגעת בדיוק בזמן.
הוא מביט בי בספקנות.
אם יורשה לי לומר, בחור, יש לך מזל גדול. אף מחלץ אחר לא היה מצליח.
סוף סוף הוא מתחיל להבין.
כלומר, אתה מתכוון ש –
כן. עשיתי את הבלתי אפשרי.
פחדתי שמשהו קרה לך.
משהו בהחלט קרה, בחור. הטבעת הזאת, יש בה… יותר מדי זכרונות. המחסומים שלי נסדקו כהוגן. קל מאד לאבד את עצמך ככה, יש לך מזל… אני עוצר כדי לנשום. אני מתיישב ומסיר את הטבעת. החדר כולו מתנדנד.
הבחור כורע על ברכיו מולי, פניו קרובות עכשיו לשלי. אני מוכרח לשאול אותו.
באמת ראית את זה? קולי בוקע בלחישה צרודה.
את מה?
אתה יודע את מה. ראית משהו.
כעת נדמה לי שמכסה את פניו עצב. עמוק, תהומי כמו הזמן עצמו.
אל דאגה, אני אומר. ברגע שהיא תענוד אותה כל הזכרונות יציפו אותה, היא תדע.
מי?
מה מי? האהובה שלך.
אה, כן. אשת החלומות שלי. הוא לוקח את הטבעת. אלה חדשות נהדרות… תודה. איך… איך עשית את זה?
סודות מקצועיים, אני סופק כפיים. אל תהיה מוטרד מזה.
אני – אני לא יודע איך להודות לך.
אין צורך, עשית דיי והותר.
אתה בטוח שאתה בסדר? אתה נראה…
הכול בסדר, אני מרגיש מצויין. אני עוצם את עיני לרגע וחש את הזכרונות משתוללים בתוכי. אני מוכרח ללכת לישון.
חשבתי על זה בדרכי לכאן, אדוני, אולי תוכל ללמד אותי להיות מחלץ –
זה לא הזמן, היא מחכה לך, אני גוער בו. קח את הטבעת ולך אליה. כל החיים לפניך.
הוא יוצא מביתי. אני נשכב על הרצפה, עטוף בעץ ובחול.
***
הבחור פוסע במורד הסמטה. ליבו כבד עליו. לא בגלל אשת חלומותיו, הרי ברור שהיא תירוץ חיוור; הימים יחלפו והיא תתמוסס עם הזמן. אין לה ברירה.
הוא ממולל את הטבעת, וליבו דופק. יתכן שיצליח להתאפק רחוב אחד, או שניים, אבל לא יותר מכך. אחרי שני רחובות הוא יעצור ויביט למעלה, בשמש השוקעת. בחודשים האחרונים השמש נראית לו יותר ויותר… דלה. בתוכו הוא יודע היטב, כמובן, אבל המחשבה עוד לא צפה על פני השטח: היא תמשיך לשקוע, בדיוק כך, כל יום.
אז, בבת אחת, הוא יענוד את הטבעת.
הוא ודאי מפקפק בי, אבל לא שיקרתי לו. אכן, הצלחתי. הרחקתי לכת יותר מכל מחלץ אחר. איש מעולם לא הצליח לשלוט בזכרונות במידה כזאת. ביליתי בתוך הטבעת זמן רב כל כך, וכאשר חשבתי שאני עומד להיסדק, להגיע לקצה היכולת שלי – המשכתי דווקא, ביתר שאת, רחוק יותר, עד שנמזגתי בתוכה, בזכרונותיה. נמהלנו זה בזו כמו שני אוהבים, או כמו שני צבעים שנמרחו יחדיו על הדף והפכו לאחד. הטבעת היא אני, ואני הטבעת. הטבעת היא סך זכרונותיו, אך כעת, אני סבור, שהיא גם סך זכרונותיי.
ואם כך, המעגל נסגר.
הוא יעמוד ברחוב המחשיך והטבעת תעטוף את אצבעו. הוא ימתין בנשימה עצורה לחוות את עברו, אך במקום זאת הוא יחווה את עתידו: בזה אחר זה יבזיקו בו זכרונותיי.
השנים יחלפו בתוכו במהירות, כפי ששנים נוטות לחלוף. בחור צעיר יהפוך לאיש זקן בבית קטן בעיר מחניקה. הזכרונות יילכו ויתבגרו, יתמתנו, יהפכו לצל דהוי של חיים. חיקוי זול של משהו שאבד.
הוא יעמוד שם ברחוב המחשיך, הלום ושפוף, ולבסוף, רגע לפני שהזכרונות יכריעו אותו, הוא יראה דבר מה נוסף, עוד זיכרון אחד: איש זקן יוצא מביתו, ועל גבו שק גדול, גבשושי. זמן רב שלא יצא מהרובע המזרחי, ואילו עכשיו הוא כבר מדדה את דרכו לפונדק אחד ברובע המזרקות. הכסף שירוויח ממכירת הציורים אינו רב, אך הוא יספיק.
אחר כך הוא ייצא לכיוון הים. הוא יידע בדיוק לאן ללכת. החוף הוא אותו החוף, המזח הוא אותו המזח. תמתין לו שם סירה קטנה, חדשה, אדומת מפרשים. ליד הדרגש הזעיר יהיו כמה ספרי קריאה, ומחברת מפות. הוא יביט בפעם האחרונה בחומות העיר, במגדלי הזכוכית הנוצצים בשקיעה.
החילוץ הושלם.
פרס עינתפרס עינת