בס"ד
אתה בחרתנו
בית-חולים הוא לא מקום מתאים לגילויים חדשים, לעובדות עתיקות, לסיפורים נוראי-הוד, ליכולות נסתרות.
ובכל-זאת אנו שוב יושבות יחד, הפעם במרפסת הגדולה הצופה על הנוף העירוני. היא עדיין בחלוק בית-החולים, אני כבר בבגדיי שלי. צופות על מכוניות המשחק החולפות בין קוביות הבתים, ומדברות. ומזל שכבר גילינו את יכולת קריאת המחשבות, וגם אם אין חשש קרוב שיבואו לכאן אנשים – אין סיכוי שישמעו את שיחתנו הנסתרת.
אז את אומרת שאני יכולה לבחור, מתעקמות פניה של שני בתהייה חולמנית, את אומרת שאני לא חייבת להצטרף אליכם.
לא. אני מהנהנת, מביטה בעקשנות על מכונית אדומה רחוקה. את לא חייבת. במיוחד שאין מי שידריך אותך, שיהיה החונך שלך לבדך.
אני לא חייבת, חוזרת שני ומקמרת את שפתיה הוורדרדות, אני לא חייבת לנצל את היכולת שלי בשביל אחרים, לא חייבת להצטרף למלחמה. יש באמת מלחמה, נכון?
כן. לא מלחמה כמו תמיד, אמנם, אבל יש. והיא אולי קשה יותר מכל מלחמה שחוו בעלי-היכולות.
ומי אמר שהפעם הם יצליחו? עיניה הכחולות נוצצות אליי בתהייה. מי אמר שבעלי-היכולות הישראליים יצליחו לגבור על אלה הגויים?
אף-אחד לא אמר. אני חושקת את שפתיי, כאילו הן אלה שדיברו. המכונית האדומה הקטנה כבר נעלמה משדה-ראייתי. אף-אחד לא מבטיח כלום. נותר לנו רק להאמין.
בכוחות שלנו? באלוקים?
באלוקים שנתן לנו את הכוחות הללו. באלוקים שהביא אותנו אל סף ההתמודדות הזו.
אני לא אוהבת שיעורי אמונה, שוב מתעקמות שפתיה האדומות. כולם מטיפים לי להאמין, שאצא מזה, שאחיה, שהכול יהיה בסדר. אבל אף-אחד לא יכול להבטיח, נכון?
נכון. בני אדם לא יכולים להבטיח דבר. ראשי כואב, אני מרימה אותו אל השמש המסנוורת בין העננים. כמה זמן אנחנו כבר יושבות כאן? עוד מעט אצטרך שוב לחזור לתינוקת שלי. אני לא בנויה עכשיו לחינוך מתבגרים סרבני-אמונה. את המתבגרים שלי השארתי בבית, לחסדיו של יהודה. טוב שהוא יודע באמונה שלמה את האמת.
אז למה לי להתאמץ? שואלות עיניה, ואור השמש מערבב אותן בצהוב. למה לי להתאמץ לחיות? למה לי להתאמץ לגבור על החושך הזה שעוטף אותי? למה לי להצטרף אליכם? הרי לא תצליחו להבריא אותי… נכון?
אני רוצה לענות לה, אבל העננים מסנוורים את עיניי בדמעות. ולפתע מתערבלים, משחירים, נמעכים תחת צורה לא ברורה. צורה שמעופפת ממרחק, והולכת ומתקרבת, הולכת ונעשית ברורה.
שלום לך! צחוק הפעמונים מצטלצל לצדי, מוחשי יותר מכל מחשבה שעוברת בינינו. רק מחשבת התיעוב, והקפיצה שנותן גופי הרועד מחולשה כדי להגן על שני, גוברים עליו לבסוף.
ובכן, כן! הגני עליה, על הילדה חדלת-האישים הזו! הגוף שלך מספיק גדול כדי לכסות את כל הגוף השחוף שלה…
מה את רוצה? אני מנסה לשזור תקיפות במחשבתי.
מי זו? מחשבתה של שני רועדת כמו כל גופה הרזה.
אהה! גם זאת קוראת מחשבות! האם גם היא מעופפת כמוך?
היא – לא. אל תערבי אותה בזה! היא ילדה, בסך-הכול. נעה לפי תנועותיה הקלילות, והדחף האימהי שלי ממשיך להריץ אותי מלפני גופה הקטן של שני.
אהה! אבל אצלכם, כך שמעתי, מגיעים לבגרות כבר בגיל הילדות… הלא-כן? בת כמה את, נערתי? ספרי לי!
בת שתים-עשרה… כמעט. מחשבתה של שני מתחזקת בביטחון. ואת, אני מבינה, שייכת לאותם בעלי-יכולות גויים, נכון?
איך ניחשת! שוב הצטלצל צחוקה. שרק לא יגיע לפה אף-אחד שישמע אותו. שרק יגיע מישהו. כן, אני בהחלט בת דמותה של אמך המזויפת שכאן – מעופפת כמוה, אך הרבה – הרבה-הרבה יותר – ממנה!
לא קשה לנחש. מחשבתה של שני קרה. לא ייאמן כמה כוח אצור בילדונת החיוורת הזו, שמצמיחה כעת פלומת שיער שחור עבה. את נראית בדיוק כמו ציפורה – רק הרבה יותר גסה ממנה.
הפליאה משתקת את רצף מחשבותיה. היא מתבוננת בשתי הצמות שעל ראשה של הנערה, שמשנות כעת את צבען לחום, ואז לאדמוני בוהק. פניה של שני נצבעות בהתאם. ועיניה – גם הן אדומות ויורקות זיקים.
בחרתי. היא מסובבת את ראשה לעברי, ואפילו אני נרתעת. בחרתי. אני מצטרפת אליכם. רק אני אוכל לשנות את המאזן. רק אני אוכל לעזור באמת. הם – הם לא מכירים את הכוח שלי. להם אין בעל יכולת שינוי צורה.
המבע האטום-מבוהל שעל פניה של האישה המרחפת מאושש את אבחנתה. ופתאום שמחה כובשת אותי, ופתאום אמונה אמיתית עוטפת אותי. אני יודעת. אנחנו נצליח.
***
מאבק המחשבות החליש את גופה של שני. אני מלווה אותה לפתח המחלקה שלה, שמחה שהפעם פרחה לה האויבת שלי בלי יותר מדי ניסיונות מלחמה. לא מעזה להיכנס פנימה, למחלקה הכי עצובה בבית-החולים. עומדת לצדה עוד כמה רגעים, נשענת על הדלת השקופה, מנסה לשלוח לה כוחות, מגלה שמחשבתי ריקה.
אל תדאגי. היא חושבת אליי. אני אסתדר. יכול להיות שיהיו לי עוד שבירות. יכול להיות שאגיד לך שאני מתחרטת. אבל תדעי שאני לא. בחרתי – ואין דרך חזרה מזה.
את נערה אמיצה מאוד. מחשבתי שוקטת.
אני יודעת, היא מצטחקת, בקול אמיתי, רם, שגורם לשתי אחיות שיוצאות בעד הדלתות השקופות להפנות אלינו מבט. ואני נערה שאוהבת ללמוד. אני ממש מקווה שיהיה מישהו שיכול ללמד אותו על היכולת שלי. יהיה מישהו, נכון?
אני אדבר היום עם הרב לוי-ישראל הכהן. הוא המנהיג שלנו. הוא ידע מה לעשות. אני מבטיחה, מרגישה את לבי כבד, יודעת שהגיע זמני לשוב כבר לפגייה.
אני אחכה לך, שני מתאמצת להחזיר את שפתיה לצבען החיוור הטבעי, להשיב את שאריות שערותיה האדמוניות לתוך קרקפתה. שלא יקנאו בי, היא מצטחקת שוב, מבחינה במבטי. כאן במחלקה לאנשים צומח שֵער בבת-אחת רק אם הם שמים פאה.
יהיה טוב, בעזרת ה', אני שוב מבטיחה, באמת מרגישה שכבר עליי ללכת.
נוגעת קלות בזרועה הדקיקה. היא מנופפת לי לשלום, והדלתות השקופות בולעות אותה.
הלוואי שיכולתי לרחף כאן, לעופף, להגיע במהירות לקטנתי עטוית הצינורות. מדדה בכבדות במקום זאת, נחנקת בתוך מעלית עמוסה, נפלטת ממנה בקומת היולדות. ממהרת ככל שמאפשרות הדקירות בצדי גופי אל הפגייה.
"ציפורה!" מקבלת אותי האחות נועה בחיוך השמור לאימהות שקבעו כאן את מושבן. "אחותך הייתה כאן מקודם. רצתה לראות את התינוקת. אפשרנו לה בצעד חריג להיות קצת עם התינוקת בחדר המרכזי – חיברנו שם את כל המכשירים. בינתיים היא עדיין שם כי לא היה זמן להחזיר אותה."
"אחותי?" הזעה שזלגה בגופי במהלך הליכתי המהירה לכאן הופכת לקרה. "אין לי אחות… רק אחים…"
"את בטוחה?" נועה מושכת בכתפיה, פונה במהירות לעבר עריסה שצפצופים חשודים בוקעים ממנה.
אני מזנקת, מרחפת למחצה, אל החדר המרכזי. העריסה הנושאת את התג "אני הבת שלי קופשטיק ציפורה" אכן נמצאת שם.
והיא ריקה.
איך אני מצליחה לחנוק את הזעקה כך שתישמע בתוך מחשבתי – אני לא יודעת. ובכל-זאת כמה ראשים מופתעים של אחיות והורים מופנים לעברי. ומוסבים לענייניהם רגע אחר-כך בכוח המחשבה העז שזורם בי.
כעת אני מרחפת ממש, מרחיקה מדרכי כל עיניים סקרניות באמצעות זרמי המחשבה החזקים, עפה, מנופפת בידיי בפראות, במעלה המדרגות שכמעט לא באות לידי שימוש בקיומה של המעלית, עד ששבה אל המרפסת.
עננים, קחו אותי אליכם, הראו לי את הדרך. אלוקים, הראה לי היכן בתי. ואיך בכלל היא הצליחה, הרחפנית הזרה הזו, לשתק את היגיון חשיבתן של כל האחיות בפגייה.
מתרוממת לאוויר, הרוח נושבת בפניי בחזקה, כאילו לא רוצה לאפשר לי לעוף. אבל כרגע לא שמה לב אפילו למניעות כאלו. הבת שלי.
קרן שמש פורצת בין העננים, מראה לי מסלול בהיר, שבסופו דמות מטושטשת המאפילה על הקרן.
מזנקת לעברה, דואה עליו במעוף שמעולם לא חשבתי שיצלחו לו ידיי, גומאת את המרחק הגדול בתוך רגעים אחדים, מתנשפת למרגלותיה של הדמות הצרה.
גם אני בחרתי, היא מסתובבת לעברי, כולה קורנת אש זרה. ילדים משלי לעולם לא אביא, אך למה שלא אחנוך כבר כעת תינוקת תמה כזו על דרכי התעופה האמיתיות?
הזעם קורע אותי מבפנים, מזניק אותי לעברה, היא חומקת בריחוף קליל, למרות הכובד הנוסף שבין זרועותיה. אני רואה את פלומת השער הדקה, שגם בגיל מינוס אפס כבר החלה לצמוח, והדאגה משתקת אותי על מקומי.
אל תדאגי, היא נושמת. יש לי את האמצעים שלי. מי צריך את כל השטויות האלה של בני האנוש. הצחוק שלה קצר, גולש במורד המסלול המואר, נוחת בצלצול על ראשי בני האנוש ההם.
גם את בת אנוש, אני רועדת. גם את נבראת בצלם. כולנו. הכישרונות שלנו לא הופכים אותנו לעליונים על-פני השאר.
אולי אתכם לא, אבל אותנו כן – אנחנו כן. עליונים יותר. חזקים יותר. ובקרוב נשלוט על העולם כולו – אחרי שנכניע אתכם, חבורת יהודים שחושבת שהם כמו כולם.
גם התינוקת שלי יהודייה, אני מנסה נואשות.
לא אחרי שאטביל אותה במימיו של המעיין בעמק החלומות שלך.
מחוז הדמיון. חשה את שפתיי החיוורות. לא שניהם ביום אחד. גם התינוקת שלי, גם מעיין הדמיונות והמחשבות שלי שבמחוז הדמיון. לא.
מנסה לשלוח את זרמי המחשבה המרחיקים לעברה, שוזרת בהם זרמי מחשבה מרגיעים לקטנה שלי. למה היא לא בוכה? היא הודפת אותם בקלילות חיננית-גסה.
למה את חושבת שתצליחי? כדאי לך להיכנע מראש. הביני, אני הרבה יותר ממך, הרבה-הרבה יותר ממך.
אני יודעת שזה לא נכון. יודעת שהיא טועה. ידיעתי מתערערת, גם ידיי המעופפות מתערערות.
עדיף לה, לתינוקת שלך, לגדול בלעדייך. כמה ילדים יש לך? שישה? שבעה? זה לא יותר מדי??
לא… אני רועדת. קר על העננים. מסלול השמש המואר כבר לא מחמם מספיק. קר לי בלב. לא… אני חוזרת, מנסה לצבור ביטחון. כל ילד שלי – הוא אוצר. כל ילד שלי – הוא אני… ואני – אני בוחרת בכולם…
והתינוקת הזו – כמה את מכירה אותה בכלל? וקטנה כזאת, כולה כמה גרמים של חוסר-משקל. מה לך ולה? מה לך לשמור עליה?
למה, למה היא לא בוכה? הייתכן שהיא – הייתכן שהזמן הרב בניתוק מהצינורות גרם לכך שהיא –
לא!! מחשבתי מתחזקת, נשלחת בזרמי מחשבה אדירים – לאחור. אל הארץ.
ארץ רועשת, גם השמים נוטפים. נחילי ים אדירים גואים מתחתיי. גל אדיר אחד שכזה מתנפץ למרגלות הענן שלי. גד נמצא בתוכו, בצורת בן-הים שלו.
ציפורה!…
קפיצה אדירה לצדו. צוריאל. פעם ראשונה שהוא מצליח לקפוץ לגובה כזה. גד תופס אותו, לפני שייפול מקפיצתו. שניהם מביטים בי וברחפנית הזרה והמבולבלת האוחזת בתינוקת שלי. אני רואה את גלגלי מחשבתו של צוריאל נעים בעיבוד נתונים.
ורגע אחר-כך הוא מזנק את האישה הצרה המרחפת במעלה מסלול האור, ותופס אותה בלתי-מוכנה. היא לא רגילה לעבודת צוות כמו שלנו.
התינוקת שלי נמצאת בידיי רגע אחר-כך, דוממת אך נושמת קלושות. ידיי נאלצו להפסיק מנפנוף ריחופן, ואני מתחילה לצנוח – אל גל הים שגד מכוון לעברי.
אט-אט אנחנו נוחתים לארץ, אל הים הגדול, על גביו של הגל האדיר. גד נוטל מידיי את התינוקת, מותיר אותי להיאבק רגעים אחדים לבדי בגלים, לשחזר את שיעורי השחייה האבודים של הילדות, וכשאנו מגיעים אל החוף אני נוחתת עליו באפיסת-כוחות.
אביא אותה בחזרה לבית-החולים, מתנדב צוריאל, לוקח את הקטנטונת, ושוב נותן קפיצת אדירים.
אני. חייבת. ללכת. לרב. לוי-ישראל.
חייבת ללכת לתינוקת שלי.
שני הכוחות נאבקים בי למשך רגעים בודדים, ובסופם אני נכנעת ומכניעה. פורשת את ידיי, מנסה לכוון את מקומי, מתייאשת לרגע, מגלה את לאה לצדי. גד הביא אותה, באמצעות גלי הים שלו.
היא מאמצת את מבטה, מסתכלת למרחק, ואז מחווה בידה.
זה הכיוון שבו את צריכה ללכת.
לעוף, מתקן גד, מנסה לשזור הומור אל הסיטואציה הכבדה. זה לא עוזר לידיי הכבדות.
הן נעות בכוח איתנים, מעופפות בלא הפוגה במסלול שעליו הורתה לי לאה, כואבות נורא אך לא מפסיקות.
ובסופו-של-מעוף אני מוצאת את עצמי מעל גג הבניין הירושלמי הקטן.
איך יורדים מכאן בלי שאף-אחד יראה? אין לי זמן לחשוב על זוטות שכאלה. בקרוב יגלו בעלי-היכולות הזרים את קיומן של היכולות לכל העולם. אז מה משנה אם כמה ירושלמים בודדים יראו את היכולת שלי רגע לפני.
מרחפת מטה, נעמדת בפתח הבניין. מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה האבודה, לסדר לעצמי את מחשבותיי רגע לפני שייקראו בידי מורי ורבי, לרכז אותן בשני – אחר-כך הן יוכלו לפנות לגאולה, לתינוקת שלי. האם תהיה גאולה?
פוסעת פנימה על חשכת הבניין המטשטשת לעומת הבוהק שבעננים ובגלים שהיו מנת חלקי בשעות הקודמות, עולה באיטיות כבדה. בפעם הקודמת שעליתי כאן הייתה עוד כרסי לפניי, ומשום-מה רגליי עדיין זוכרות את הכבדות ההיא.
עוד קצת, עוד קומה אחת. איך הרב לוי-ישראל ואשתו עושים את הדרך הזו כל פעם בלי מעלית.
עומדת מול הדלת המוכרת, ודמות שישבה על המדרגות מתרוממת לעברי, מפריחה את נשימתי.
"ציפורה."
"יהודה!" הלב שלי עדיין דופק. "מה – מה אתה עושה פה?"
"מחכה לך," רעד קל בקולו. יהודה, אישי, החזק. "אני רוצה לפגוש אותך לפעמים, בין הצלת עולם למשנהַ."
"סליחה…" אין כוח בקולי להתנצל. גם אם לא הוא שבא לידי שימוש בשעות האחרונות. אין בי כוח אפילו להביט אל תוך עיניו, לקרוא את מלוא-מחשבותיו. "איך – איך ידעת שאני פה?"
"הגעתי לבית-החולים לבקרכן, פגשתי שם את צוריאל."
"הוא סיפר לך מה קרה?"
"כן…" שוב רַעַד בדיבורו ובכתפיו. אני מרחמת עליו. הוא גבר, והוא חזק, אבל הוא לא בעל יכולות.
"סליחה…" שוב ממלמלת. "זה – זה בגללי… בגללי התינוקת שלך הייתה בסכנה… בגללי האישה שלך בסכנה… בגללי אולי גם אתה בסכנה…"
הוא משפיל את ראשו. אני מתבוננת בו, לא מצליחה לקרוא בבירור את בליל-מחשבותיו. מחכה למילותיו, משהו, שירגיע. הן מתמהמהות.
"אולי – אולי בכלל לא היית צריך להתחתן איתי," המילים מבעבעות כאשד רותח, מאיימות לחרוך את רצפת הבניין הישן. "סתם – סתם צרות – סתם קשיים… לא אישה רגילה… כל הזמן מסתבכת – כל הזמן מעורבת בדברים זרים – מסתכנת – מסכנת – בכלל לא איתך…"
אלוקים. לא מסוגלת להסתכל עליו. מביטה בתקרה המשופעת במדרגות. מי יתנני היות במחוז הדמיון כעת. אם הוא קיים עדיין בכלל.
"ציפורה…" הרעד שבקולו יציב כעת. "שבי."
הוא מחווה באבירות על המדרגה שישב עליה קודם. אני מתיישבת, רגליי רועדות, כאילו הן אלה שעופפו זמן רב עכשיו. מעזה להרים אליו מבט.
"ציפורה, הקשיבי לי." הוא מתכופף לעברי. שוב מתערבלות מחשבותיו, עד שמתייצבות פתאום, ברורות בתכלית. אני מחכה לדבריו, רוצה לשמוע אותן בפיו.
"ציפורה, לא סתם התחתנתי איתך, אי אז לפני שבע-עשרה שנים. בחרתי בך, ציפורה. בחרתי בך. עם כל היכולת המטרידה הזו לפעמים של קריאת מחשבות," אני מצטחקת ביחד איתו, נזכרת בפעם הראשונה שבה הוא הטיח בי את הגילוי הזה, קצת לפני שהחלטנו להינשא. "וכן – גם עם היכולת האחרת שלך, שמביאה אותך להצלת העולם כולו, בעוד אני אדם פרטי שכזה, שחושב בעיקר על המשפחה שלו…"
"לחשוב על המשפחה זה דבר כללי מאוד," אני מנסה בחולשה.
"ואת כללית יותר ממני. ובגלל זה בחרתי בך, גם אם אז לא ידעתי את כל המשמעות שמאחורי זה. ואני ממשיך לבחור בך כל יום מחדש. וגם," הוא נעצר, ואני קוראת את המילים הבאות במחשבתו, "ה' ממשיך לבחור בנו, בשנינו, בזוגיותנו, בכל יום מחדש."
ופתאום אני לא זקוקה לעננים כדי להרגיש את נוכחותו. ופתאום מחוז הדמיון נראה לא כל-כך נצרך. הכול נמצא לי פה, כל המחשבות, כל הדמיונות, כל האמונה – כאן, בבניין הירושלמי העתיק, מחוץ לביתו של הרב שלי.
הדקות חולפות, מעצימות את שתיקתנו המשותפת, החושבת על העולם, על ילדינו, שלושה שותפים שנושאים אותם על לבם.
"טוב, נראה לי שאתקשר לצוריאל, שיבוא להקפיץ אותי בחזרה לבית-החולים," מתרומם יהודה, חוזר למעשיות הרגילה שלו.
"אז ככה הגעת לכאן כל-כך מהר?" לא מצאתי זאת מקודם במחשבותיו.
צוחק. אני אוהבת את הצחוק שלו.
"תשמור עליה היטב, טוב?" אני לוחשת, מתרוממת גם מהמדרגה שלי. רגליי כבר לא רועדות.
"אני אמנם לא בעל-יכולות," הוא עונה בשקט, "אבל אני אביה."
"אבא מצוין…"
"קדימה, היכנסי לרב לוי-ישראל. המשיכי להציל את העולם, אישה גיבורה שלי." אני מתקרבת אל הדלת הספוגה בזיכרונות מעורבבים, פוסעת אחר ידו המחווה. "ותזכרי. אנחנו נבחרנו, כולנו, עם-ישראל מכל העמים. ואני – אני ממשיך לבחור בך."
קרן שמש מצליחה לחדור משום מקום, נשברת במשקפיו עבות-הזגוגית. וטובה לי השתיקה הרגעית הזו, וטובה לנו העמידה הזמנית הזו, רגע לפני שנתפצל לדאגותינו. וגם בלי יכולת מיוחדת – אנחנו ממשיכים לתקשר במחשבותינו.
כי נבחרנו להיות יחד.