מעקה ירוק על סף תהום
"אתה חושב שאני משוגע!" אמרתי בכעס וטרקתי את דלת המכונית . "אני לא בא!" החלטתי ושילבתי את הידיים צבעתי את הפנים שלי בנחישות ובזעם . אחותי ישבה מקדימה, ובהתה בפלאפון שלה, היא סירבה להתערב. הוא הסתכל עלי , עיניו החומות סורקות אותי, הוא הביט בנעליי הפומה האדומות שאמא קנתה לי ליום ההולדת בשנה שעברה, הוא הסתכל על חליפת הספורט של ברצלונה שאני תמיד לובש כשיש משחק בבית ספר או כשאני מפחד. על כובע המצחייה האדום שהסתרתי באמצעותו את פני כדי לא להביט בו . הוא נגע בסנטרי והסתכל על עיניי. כשאני שמח הן בצבע דבש וכשאני עצבני הן שחורות . אמא אומרת שיש לי עיניים מדברות, לא משנה שאני מנסה להסביר לה שעיניים לא מדברות היא תמיד צוחקת .
"בוא אלוף" אבא אומר לי ופותח את הדלת . אני מנסה לחשב את האפשרויות שלי. אני יכול להמשיך להתעקש ולעמוד כאן אבל העניין הוא שאבא היה בצבא בגולני והשרירים שלו יותר מפותחים משלי , אני מנסה להתאמן בגן הכושר שברחוב הולצברג אבל אם הוא ינסה להרים אותי בכוח אני אבוד. (מה שעומד לקרות לדעתי כי תמיד כשהוא קורא לי אלוף זה אומר שנגמרה לו הסבלנות) . האפשרות השנייה היא לנסות לברוח. האמת אני מהיר, אני רץ הכי מהר בכיתה שלי, אבל לא בשכבה , יואב ברגר מהכיתה המקבילה רץ יותר מהר ממני. אני מסתכל על הפח הקרוב, אני יכול להגיע עד לשם בלי שאבא יתפוס אותי, למרות שהוא שמן הוא רץ מהר, זה בטח בזכות הכדורגל . אני יכול לנסות לרוץ במעגלים ולעייף אותו אבל אני רואה ששלום יושב על הכיסא שליד הפלאפל וקרא עיתון, אם הוא יראה שאני בורח לאבא הוא יעזור לו לתפוס אותי. שניים על אחד זה כבר קרב אבוד.
אני נכנס למכונית בלית ברירה אבל לא לפני שאני נועץ בו את מבט הציפי שלי. ציפי זאת המורה הכי מפחידה בכל הבית ספר , היא מלמדת אותנו היסטוריה, השמועות מספרות שפעם יניב החנון היה הילד הכי מקובל בבית הספר עד שהוא איחר לשיעור שלה ,אומרים שהיא הסתכלה עליו ומרוב פחד הוא עשה במכנסיים מול כולם ומאז אין לו חברים. אני לא יודע אם זה נכון אבל אין ספק שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ממנה . אנחנו שותקים בנסיעה, המכונית כל כך ריקה בלי אמא.
אנחנו מגיעים ונכסים לבניין זכוכית גבוה. בפנים, המסדרון צבוע בצבעי ירוק ותכלת. על הקירות ציוריים של פו הדוב ושל נסיכות. איכס. אנחנו יושבים על הכיסאות ומחכים. אני עדיין עם ידיים שלובות אבל ויתרתי על מבט ציפי כי הלחיים שלי התחילו כבר ממש לכאוב, אני באמת חייב להתאמן על זה.
אחרי כמה דקות של המתנה קוראים לאבא והוא קם , הוא נכנס לחדר ולרגע אני מקווה שיגידו לו שם שאני לא משוגע ואפשר לחזור הביתה. שירה עדיין בוהה בפלאפון שלה, אז אני לא יכול לשאול אותה אם היא גם חושבת שאני משוגע. הוא יוצא אחרי כמה דקות מהחדר ומתקדם לכיווננו. לידו נמצאת אישה, יש לה שיער שחור שאסוף בקוקו ועיניים ירוקות . היא לובשת שמלה פרחונית ומחייכת אליי. "אני ציפי" היא אומרת ומושיטה את ידה. אני יודע להיות קשוח אבל פתאום חשבתי עד כמה היא שונה מהמורה ציפי, החיוך המזמין לעומת המבט הזועף, אני לא מאמין שיש להן שם זהה. הייתי חייב לחייך, רק לשנייה ואחר כך התעשתי. "אני אורי, אבא הביא אותי לכאן כי הוא חושב שאני משוגע" לחצתי את ידה ואז חזרתי לשלב את ידי והסתכלתי על אבא בכעס. הוא נראה מיואש אז הרגשתי מרוצה , הבוגד הזה.
נכנסו שנינו, אני לחדר אחד ושירה לחדר השני. בפנים, הקירות היו צבועים בתכלת, ועליהם מדפים מלאים ספרים. מגירות שקופות עם דברי יצירה ושידות עם משחקים הקיפו אותי. חשבתי לרגע שזה בעצם חדר החלומות שלי. משחקים וספרים. ערמות של ספרים. אמא לא הסכימה לקנות ספרים, אז היינו נוסעים לספרייה. בכל יום שישי נסענו יחד. אם היה לה מצב רוח טוב היינו עוצרים במכולת וקונים שוקו ועוגיות. כשהגענו לספרייה לקחנו שני ספרים בכל פעם, אחד בשבילי ואחד בשבילה. סילקתי את המחשבה הזאת מהראש. התאמצתי לא לבכות. המשכתי לסרוק את החדר, שתי ספות יחיד אפורות הונחו זו מול זו במרכזו. התיישבתי והסתכלתי על הנעליים שאמא קנתה לי, כמה התחננתי אליה שתקנה לי אותם.
היא שתקה והסתכלה עלי. "מה את רוצה?" שאלתי אותה בכעס והרמתי את מבטי. "להקשיב".
היא ענתה בשקט ולמרות שניסיתי לא הצלחתי לצבוע את פניי בכעס. פתאום הרגשתי עייף. אני לא יודע איך קרה שאחרי כמה דקות של שתיקה התחלתי לדבר. העניין הוא שאני ממש עייף כי בלילה לא ישנתי. האור בחדר שלי דלק. למרות שידעתי שאמא לא כאן חיכיתי שהיא תיכנס לכבות לי את האור ולצעוק עלי שכבר מאוחר. שמעתי את הנחירות של אבא מהסלון והבנתי שהיא גם לא תצעק עליו שיקום למיטה.
"איך עברו עליך הימים האחרונים?" היא שאלה והסתכלה עלי . אחותי אומרת שהיא רוצה להיות פסיכולוגית. היא אומרת שמאוד קשה להתקבל ,ממש כמו רפואה. סבא אומר שכל פסיכי יכול להיות פסיכולוג ושהכל חארטה. אני חייב להודות שהשאלה הזו שלה לגמרי חיזקה את סבא. נסענו עד לכאן בשביל זה? היא המשיכה להסתכל עלי בצפייה אז חשבתי על השבוע האחרון. רגע אחד הכל היה רגיל, הייתי בבית הספר, אחרי שיעור היסטוריה מתיש יצאנו סוף סוף להפסקה. כל השיעור תכננתי איך אני מנצח את יואב כי כבר ממש נמאס לי להפסיד לו. פתאום שושי (המחנכת שלנו) הגיעה למגרש, כולם ממש נבהלו כי בדרך כלל היא לא יוצאת מחדר המורים. הייתה לי הרגשה רעה למרות שהקבוצה שלנו בדיוק הכניסה גול. היא קראה לי אליה, התקדמתי לאט ובפחד. ראיתי את סבא וסבתא עומדים מאחוריה . סבא יוצא מהבית רק כדי לקנות עיתון וסבתא יוצאת רק ביום חמישי בבוקר כדי לעשות שוק . אז הבטן שלי לגמרי התחילה לכאוב. כל הדרך הם מלמלו משפטים בערבית ולא הצלחתי להבין כלום. ראיתי שסבתא מתחילה לבכות וסבא ניסה להשתיק אותה. כבר אז רציתי לבכות למרות שלא ידעתי מה קרה. עצרתי את הדמעות כי לא ידעתי אם השניים האלה יצליחו לקחת אותי הביתה במצבם. כשהגענו לבית ראיתי את אחותי יושבת על המזרון הצהוב שתמיד נימצא במחסן של השכנים. אנחנו מוצאים אותו רק בליל הסדר כשהבית מתמלא באורחים. היא בכתה. בחיים לא ראיתי אותה בוכה ככה. אפילו לא כשהיא שברה את הרגל בשנה שעברה. כשראיתי אותה התחלתי גם לבכות. רציתי את אבא, רציתי את אמא אבל לא ראיתי אף אחד מהם.
"ואז מה קרה?" היא שאלה והחזירה אותי באחת לחדר, עיניי שרפו וראשי כאב.
"אמרו לי שאמא בשמיים, ומעכשיו אני לא אוכל לראות אותה יותר". אני מתחיל לבכות. היא שותקת וזה נחמד. נחמד לבכות כאן מול מישהי זרה שלא בוכה יחד איתי או מנסה להרגיע אותי. אחרי כמה דקות אני נרגע והיא מושיטה לי כוס מים . אני מתחיל לצחוק. צחוק מתגלגל. אני חושב שהיא מתחילה לדאוג לי. עוד כוס מים. אם היה לי שקל על כל כוס מים שהציעו לי השבוע כנראה שהיה לי מספיק כסף לעלות על המטוס הכי יוקרתי ולנסוע גבוה בשמיים ,עד לאמא. אני לוקח את הכוס מידיה ומניח אותה על השולחן הקטן שלידי . אני מסביר לה לפני שהיא מספיקה לשאול.
בערב הבית התחיל להתמלא. היו שם מכל המינים והסוגים אבל כולם תמיד שאלו אותנו את אותה השאלה. אתה רוצה מים? רוצה לשתות? אולי עוד כוס מים? מצאתי את עצמי מוקף בכל כך הרבה כוסות מים, אני חושב שאם האישה המתקלפת בטלוויזיה הייתה פה היא כנראה הייתה מרגישה בגן עדן. "מי הגיע?" היא שאלה ונראתה רגועה יותר. אולי היא תסביר לאבא שאני לא משוגע. חשבתי לעצמי והתחלתי לדבר.
בהתחלה סימה נכנסה. היא חבשה כובע שחור בצורת משולש ארוך ושמלה שחורה. שערה היה צהוב ממש כמו קש. היא הייתה ענקית . היא הסתובבה בין האנשים והכריחה את כולם לאכול. כשהיא הלכה היא הפילה את כוסות המים שהונחו על הרצפה. כבר אמרתי שהיא הייתה ענקית? היא לא דיברה עם אף אחד רק דחפה צלחות עמוסות לעברנו וכולנו לקחנו למרות שבכלל לא היינו רעבים. בשלב מסוים היא לקחה מטאטא ויצאה לגינה. מאז לא ראיתי אותה.
"מזל שהיא הלכה" עצרתי את סיפורי ואמרתי לה. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא עונדת על יד ימין שעון ירוק. אני לא יודע למה אבל הוא נראה לי מוכר. "למה מזל?" היא שאלה בחיוך. "כי את לא מבינה מי הגיע אחר כך" עניתי לה והמשכתי לדבר. אני חייב להודות שהתחלתי לחבב אותה , נדמה שהיא באמת רוצה להקשיב לי.
כששלמה נכנס כולם היו באמצע תפילה. החזיר השמן נכנס עם פפיון שחור ונראה נקי להפליא, וורוד. הוא החזיק קופסאות אוכל ריקות של סמי הכבאי ועבר בין השולחנות. הוא אכל חצי מהאוכל שאסף ואת החצי השני דחף לתוך קופסאות האוכל וכשהן התמלאו הוא חמק החוצה. אני חושב שאף אחד לא שם לב. אם סימה הייתה רואה אותו הקרב שהיה מתפתח בטוח היה אדיר ומרעיד את הסלון שלנו. דמיינתי אותה מרביצה לו עם המטאטא ואותו משליך עליה את קופסאות האוכל שלו.
היא מחייכת ולא נראית מבוהלת אז אני ממשיך . אני משחרר את ידיות הספה ומעסה את ידי, הן הלבינו. אני שותה עוד מכוס המים וממשיך לדבר.
היו גם דגים. המון דגים . חוץ ממלמול שקט שלא הבנתי (אני לא דובר את שפת הדגים) הם לא דיברו בכלל. חשבתי שאולי כוסות המים מסביב ירגיעו אותם אבל הם לא נראו רגועים אף פעם, הם פשוט ישבו בשקט מולנו והזכירו לי את הכיתה שלי לפני בוחן פתע במדעים.
"הם לא הפריעו לי" הסברתי לה ואחזתי שוב בחוזקה בידיות הספה. "מה כן הפריע?" הסתכלתי שוב על השעון שלה שנראה יותר ויותר מוכר. המשכתי לדבר אחרי כמה רגעים.
באחד הימים חיפשתי את אבא שלי. ראיתי שהוא מדבר עם מישהו. "לעילוי נשמת רונית בת יונה" אמר האיש שמולו והתחיל למלמל משהו בשקט . לא זיהיתי אותו. זו הייתה הפעם החמישית ששמעתי את המשפט הזה. "אבא" קראתי והתקדמתי לעברו. "מה זה אומר לעילוי נשמת?" שאלתי אותו, הוא שתק. הקשבתי בריכוז לתשובתו של האיש. "זה אומר, שהנשמה של אמא שלך תעלה למעלה עוד ועוד ויהיה לה יותר טוב". התחלתי לבכות ולבכות. אבא ניסה להרגיע אותי אבל אני חושב שהוא בעצמו בכה.
"אף אחד לא שאל אותי למה בכיתי" מלמלתי לעצמי בשקט והורדתי את ראשי. הסתכלתי שוב על הנעליים שלי. היא כנראה שמעה אותי. "למה בכית?" שאלה והסתכלה עלי, הרמתי את מבטי. "כי לא רציתי שהיא תעלה עוד יותר למעלה" התחלתי ושוב הרגשתי את הדמעות על לחיי. "ככה היא תתרחק ממני עוד יותר" סיימתי והבטתי על התקרה. עכשיו ראיתי שמודבקים עליה כוכבים. לא הבנתי איך אמור להיות לה טוב בשמיים. בלעדינו. שתקנו בדקות הקרובות. עצמתי את העיניים . היא חיכתה בשקט . הפעם היא לא הציעה לי מים. הסטתי את מבטי והסתכלתי על השולחן. כוס המים הוחלפה בכוס פטל . חייכתי לעצמי ושתיתי . החזרתי את מבטי אליה וראיתי שהיא מסתכלת על השעון הירוק שלה. רציתי כבר לשאול אותה עליו אבל ראיתי שהעיניים שלה מכווצות והבנתי שהיא עומדת לשאול עוד שאלה. הנחתי את כוס הפטל כשהיא חצי ריקה על השולחן והסתכלתי עליה. "היה עוד משהו שהפריע לך?" היא שאלה בשקט והסתכלה עלי בצפייה. חשבתי קצת ושתיתי עוד קצת מהפטל לפני שעניתי .
לאורך השבוע הגיעו גם כל מיני אנשים עם בייגלה על הראש. הם לבשו לבן והיו ממש מציקים.
"טוב לה שם עכשיו". הם אמרו בביטחון. לא הבנתי איך יכול להיות שטוב לה להיות רחוקה מאתנו. חוץ מזה, תמיד היה לה פחד גבהים, היא לא עלתה על אף מתקן בלונה פארק וגם פחדה מטיסות, קשה לי להאמין שהיא יכולה להתגבר על הפחד הזה, ועוד בלי אבא שיחזיק לה את היד ויצחק עליה.
"אם טוב שם כל כך אולי ניקח אותך לשם " אמרה אחותי לאחד מהם בכעס וברחה משם. אומרים שזה קטע של מתבגרים, לומר הכל בפנים בלי לפחד מתגובה . צחקתי כשפניה של האישה האדימו, הבייגלה נפל לה מהראש. אפילו אבא שניסה לרסן בדרך כלל את החוצפה שלה חייך.
האנשים עם הבייגלה לא הבינו רמזים כנראה כי הם המשיכו לדבר. "היא אתכם, היא כל הזמן אתכם" הם אמרו ולא הבנתי למה הם משקרים. אם היא אתנו איפה היא? "כלום לא ישתנה היא תמיד לצדכם" . אם האיש בחולצה הכחולה יכול לאכול בסלון אז תאמינו לי שכבר הכל השתנה. באחד הימים נכנסה אישה עם בייגלה על הראש ושמלה לבנה, היא הסתכלה על אבא ועל אחותי, ישבנו ביחד על המזרון הצהוב. היא עמדה לידנו והחזיקה כוס מים. "הוא כל כך צעיר ואנרגטי הוא חייב להתחתן שוב" אמרה. הסתכלתי על אחותי בפחד שהסתכלה על אבא באימה שהסתכל על הרצפה בייאוש. האישה עם השמלה הלבנה חייכה בעצב והתקדמה לעבר השולחן. "איזה טרגדיה" שמעתי אותה ממלמלת אחר כך, "לגדל ככה שני ילדים קטנים לבד". אני כבר בן עשר, רציתי לצעוק עליה , התחרטתי שאחותי לא שומעת אותה, מה שהיא עושה כשאומרים שהיא קטנה. "איך הוא יסתדר לבד?" ענתה לה חברתה , גם היא עם בייגלה על הראש . "כביסות, ניקיונות , בישולים, פרנסה" היא נענעה בראשה בעצב.
אחזתי את ידיות הספה ממש חזק, הידיים שלי הלבינו, עזבתי את הידיות ואגרפתי את ידיי.
היא לא דיברה כרגיל . סיימתי את המיץ בשתיקה. "כשאני כועסת" היא התחילה בחיוך וקמה מהספה, היא התחילה לחטט באחת המגירות , "אני מעדיפה להפעיל את הידיים" היא אמרה וזרקה לעברי גוש ירוק של פלסטלינה . התחלתי ללוש אותו . אני חייב להודות שזה היה פטנט טוב.
"היו גם רגעים נעימים יותר?" היא שאלה אחרי כמה רגעים.
היה אחד. נזכרתי בחיוך. יצאתי לגינה לנשום אוויר. ואז ראיתי אותו. הוא ישב על הנדנה הישנה. התקרבתי אליו בסקרנות. היו לו מחושים ירוקים והוא לבש חליפה בצבע כסף. הוא הניח יד על כתפי. "אני איתך אורי" הוא אמר וחשבתי שזה מוזר שהוא יודע את השם שלי. הוא ישב לידי בשקט ואני התחלתי לבכות על הכתף שלו. הרטבתי את החליפה שלו ולדעתי נמרחה עליו קצת נזלת . זה בכל מקרה התאים לצבע הגוף שלו. הוא לא זז ולא דיבר, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאני לא לבד. " אני צריך ללכת חבר" הוא אמר לבסוף והסתכל על שעונו הירוק.
זהו זה! חשבתי לעצמי. הסתכלתי על השעון של ציפי הוא היה זהה לחלוטין לשעונו. וגם הוא היה על יד ימין . היא חייכה . "הוא הלך?" היא שאלה בשקט. "כן" .
"אני אחזור לבקר" הבטיח הוא חיבק אותי בעדינות, ראיתי הבזק של אור ירוק והוא נעלם. ציפי חייכה. היא הסתכלה בשעונה וקמה על רגליה. "נגמר לנו הזמן, אם תרצה נוכל להמשיך בפעם הבאה". הציעה בחיוך. "אני אחשוב על זה" עניתי לה בשקט ויצאנו מהחדר. ראיתי את אבא יושב על הכיסא ידיו לפתו בחוזקה את הידיות. הוא נראה מודאג ועצוב. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. חשבתי לומר לו תודה שלקח אותי לכאן אבל התביישתי. חיכיתי על הכיסא בזמן שהוא דיבר עם ציפי. חיפשתי את השירותים, והסתובבתי בין המסדרונות הארוכים, "אז הוא בסדר?" שמעתי את קולו של אבי מאחד החדרים, חיכיתי לשמוע מה היא תגיד, "אל תדאג" היא ענתה לו אחרי כמה רגעים של מתח. "הבעיה היא לא אצלו". יכולתי לחוש את ההקלה של אבא, להרגיש את האוויר, כשהוא נשם סוף סוף לרווחה. חזרתי לכיסא וחייכתי לעצמי. נפרדנו מציפי ויצאנו לחנייה. אבא הלך לשלם ואני נעמדתי ליד המכונית שלנו. מרחוק ראיתי את ציפי, מחושים ירוקים על ראשה, שמלה כסופה לגופה. היא לחצה על השעון הירוק שלה . אור ירוק שטף את עיניי.
הסכמתי לבוא רק בשביל אחי. אמרתי לה בכעס ואחזתי בחוזקה בידיות הספה, הידיים שלי כאבו אבל המשכתי. בשבוע האחרון הכאב קיבל משמעות חדשה . היא שתקה . אני לא יודעת למה אבל זה הרגיז אותי , בימים האחרונים מאוד קל להרגיז אותי. "את לא מבינה? אולי במקום לבזבז זמן עלי תשבי עם אחי הקטן ותסבירי לו איך הוא אמור להתבגר בלי אמא" צעקתי והיא עדיין נראתה נינוחה להפליא. חלום הפסיכולוגית שלי נראה ורוד יותר ברגע זה. כן הרבה מפקפקים ברצון שלי לעסוק בטיפול. הם טוענים שצריך למקצוע הזה סבלנות ועדינות , שתי תכונות שחסרות לי . אבל דווקא בגלל זה אני טוענת בתוקף שאין מושלמת ממני לתפקיד. מספיק עם כל בלבולי השכל של אני מבין אותך. את צודקת . זה קשה. אנשים לא צריכים לשלם בשביל שירימו להם ויבינו אותם. לא . הם צריכים לשלם בשביל שיגידו להם את האמת בפרצוף .ככה חזק בלי לפחד. אולי ככה הם יעשו משהו עם החיים שלהם . בעולם מלא אפקטים ואשליות אנשים צריכים לשלם בשביל אמת . צריך לפרק אותם כדי לבנות מחדש. צריך.. "ואת? " היא קוטעת את הנאום שלי . "אני? " אני עונה בזלזול. אני באמצע פיתוח גישה חדשנית . "איך את תתבגרי בלי אמא ? " היא מסתכלת עלי , אני כבר כמעט אומרת לה שאני בת שבע עשרה אבל היא ממשיכה בלי רחמים. "סיום תיכון , צבא, אהבה ראשונה , טיול, אקדמיה, חתונה?" וואו היא אכזרית. יכול להיות שהגישה שלי לא כזאת חדשנית? "ואת יכולה לפתור לי את כל הבעיות ? " לעזאזל, הקול שלי נשבר באמצע . "את מספיק חכמה כדי לדעת שלא " היא מחייכת בעצב. "אני יכולה רק לעזור לך להבין איך להתמודד" הוסיפה והישרה מבט לעברי. "בסדר. אז בואי נראה אותך . אמא שלי . רגע אחד היא עוד ישבה בסלון והכריחה אותנו לצפות בעוד טלנובלה מאוסה וצעקה עלי שאחזור מוקדם מהמסיבה " אני מקפיצה כל כך חזק את הרגל שכל הספה רועדת. "וברגע השני היא מתה ממוות פתאומי , אח שלי הקטן אבוד ואבא שלי מתנהג כמו זומבי. קדימה " אני אומרת בארסיות ומשלבת את ידיי, "מה אני צריכה לעשות ?!"
היא מחייכת . "את רוצה לשתות משהו? קפה אולי ?" נדמה שהיא מציעה לי הפסקת אש. פתאום הרגשתי חלשה. כאילו שעוד משפט אחד והדמעות ישתלטו עלי. יכניעו אותי . "שוקו" עניתי לה וזכיתי במבט מופתע למדי. היא הכינה לעצמה קפה ולי שוקו. על השולחן הקטן לצידי הניחה צלחת קטנה עם עוגיות שוקולד . אמא אוהבת את הסוג הזה . היא יכולה לאכול אותן ללא הפסקה . יכלה לאכול . הוספתי סתם כדי להכאיב לעצמי עוד קצת. קטנות ונימוחות עם פצפוצי שוקולד לבן. "אני יודעת שקשה לך " (לא צריך תואר בשביל לדעת את זה ) "אולי תנסי לנצל את ההזדמנות הזו ולדבר" "הזדמנות" מלמלתי בשקט. "אבא שלך גם ככה משלם לי" . שחררתי לאט את ידיי .נשענתי לאחור . אורי היה ער כל הלילה . אבא מחר על הספה. אני הצלחתי להירדם רק בכדי להתעורר .עברתי מסיוט אחד למשנהו. הרגשתי את העייפות בבשר שלי, מתחת לעור. הכעס נעלם ונשאר בי רק כאב חד וצורם שהקשה עלי לנשום. "אולי נתחיל מההתחלה" היא מנסה לדרבן אותי. "ספרי לי על השבוע האחרון" אז אני מספרת. בהתחלה בהיסוס אבל אחר כך בשטף. על המתכונת שנעצרה באמצע, על ההודעה, הצרחות , על אבא ועל אורי ועל סבתא. על השבעה. על נחלים של דמעות והרבה יותר מידי כוסות מים. על השקט. על הרעש שמטיף מכל עבר. על זרים וניצול. וגם, על מעקה ירוק על סף תהום. בלי לנשום אני מקיאה את כל הרעל הזה מהלב שלי. כשאני מסיימת , היא שותקת. ובליבי אני מודה לה על השקט הזה. השקט הבטוח. כשאנחנו יוצאים החוצה אני לא יכולה שלא לחוש הקלה . אני מסתכלת על אורי שעומד ליד המכונית, בוהה בנקודה רחוקה , איי שם באופק ענן ירוק מתחבא מאחורי העננים.