המדבירים
"אני כאן כדי ללמד אותך, אז כדאי שתקשיב", ככה קיבל אותי מיכאל, השותף הבכיר שלי בפעם הראשונה שנפגשנו.
שמש הבוקר סינוורה אותי בזמן שנסענו – אני ומיכאל – במשאית ההדברה ברחבי העיר מחכים לקריאה.
מיכאל, אדם כבן שישים, בעל מבנה בינוני וגוף ממוצע עם שפם תורכי לבן אותו טיפח בקפדנות.
"אני אלי", הצגתי את עצמי "בן עשרים ושלוש, סיימתי שירות צבאי לא מזמן".
הסטתי את הבלורית, שהתחלתי לגדל כאות התרסה לשנים של שיער קצוץ, מעיניי.
"אני כבר ראיתי הכל, עברתי הכל ובלי להשוויץ הצלתי את העולם פעם וחצי", המשיך מיכאל בחיוך, מתעלם ממני לחלוטין.
"שמעתי את הסיפור אבל תמיד רציתי לדעת, איך מצ-" ניסיתי לשאול.
"איך פעם וחצי אתה שואל? פעם אחת בוודאות, קינון של כנימות אנרגיה שכמעט יצא מכלל שליטה. איבדנו שני מדבירים במקרה ההוא, גיא ודניאל, ינוחו בשלום. ועוד פעם אחת – תולעי כביסה – שאני טוען שזה היה קוד אדום, אבל מכיוון שהצלחתי להשתלט עליו בעצמי, במרכז לא הסכימו איתי ולכן – פעם וחצי", ירה מיכאל את התשובה.
"מה גם, שהמרכז טען שאנשים יכולים לחיות עם גרביים ללא זוגות ולכן תולעי כביסה הן לא קוד אדום", הוא הוסיף לאחר רגע של מחשבה, בטון מעט כעוס.
שמחתי להגיע לרגע הזה. חודשים של עבודת הדברה תחת שותף זוטר. מנקים ארנבי אבק ועש נדודי-שינה, בשעות הקטנות של הלילה.
סוף, סוף הגעתי לצוות הבכיר. ועוד לעבוד עם מיכאל, האיש והאגדה. לא יכולתי לבקש יותר בשביל הסיכוי שאולי אוכל בעצמי להיות גיבור כמוהו.
"אז כמו שאמרתי", המשיך מיכאל, קוטע את חוט המחשבה שלי, "תקשיב לי ואולי תהיה גיבור כמוני ותציל את העולם."
"מיכאל!" בקע קול בחריקה סטטית ממכשיר הקשר במשאית.
"שומע אולג!" השיב מיכאל.
"יש לנו חשד למקרה של חרקי זיכרון. זו השכונה הטובה בעיר אז ביקשו מאיתנו למהר ולסגור את זה."
"על זה, תודיע להם שאנחנו בדרך ובגלל שאלה חרקי זיכרון תודיע להם שוב עוד חצי שעה."
"אלי!"
"כן?" עניתי בחשש.
"תקשיב לבחור הזה, הוא ילמד אותך איך מדביר אמיתי עובד. אבל אם תרצה, תרגיש חופשי להגיע אליי לשמוע את הסיפור המלא על תולעי הכבי-"
"תודה לך אולג!" קטע אותו מיכאל.
"רות סוף." ענה אולג והקשר נותק.
"ווהוו!" צעק מיכאל באושר. "חרקי זיכרון על היום הראשון שלך! אתה הולך ממש להנות מזה. אתה זוכר איך מזהים חרקי זיכרון?"
"אממ…" התחלתי חושש לטעות מול מיכאל. "חרקי זיכרון, קשה מאוד לראות אותם, הם בדרך כלל יראו כמו צבע בהיר בזווית העין."
"מדויק" סיכם מיכאל בחיוך, "ממזרים קטנים, ומה הן תופעות הלוואי שגורמים הנבלות האלה?"
"הם אוכלים זיכרונות", עניתי מעט יותר בביטחון.
"איך מזהים מיקום קינון אפשרי?"
"דיירי המקום נוטים לשכוח דברים", עניתי, כמעט מצטט את ספר ההדרכה. "הם ישכחו שמות של אנשים אחרים למרות, שהם שמעו אותם לפני רגע. מיקום של חפצים קטנים, כגון איפה הניחו את המפתחות של האוטו או הארנק. הזיכרונות שצפים על פני השטח ונאכלים."
הוא סקר אותי במבט.
"אני רואה שאתה מכיר את החומר התיאורטי, זה טוב, זה יחסוך לנו זמן".
לשמוע מילות הערכה ממנו, כמעט קפצתי מהכיסא מהתרגשות.
"אבל תזכור," הוא הוסיף מרצין לפתע. "חרקי זיכרון הם מקרה פשוט, צריך לאתר את הקן ולהשמיד אותו. אם הייתה לנו פה התפרצות של כנימות אנרגיה הייתי שולח אותך חזרה למרכז ולוקח מישהו יותר מנוסה. הזברביריות האלה שואבות לך את הכוח מהגוף וצריך לדעת מה אתה עושה כשאתה מתמודד איתן. חבל לאבד אותך, אתה נראה בחור חביב" סיים מיכאל בחיוך.
"בספר ההדרכה מספרים על המקרה שלך, גיא ודניאל" אמרתי, אולי הוא יספר לי מה קרה שם.
"ינוחו על משכבם" הוא אמר כמעט מתוך רפלקס. "חשבנו שמדובר במקרה סטנדרטי. כמה עובדים במשרד היי-טק הרגישו שנוחתת עליהם עייפות לא מוסברת, מישהו אומר, 'וואי, אני גמור מעייפות ואני לא יודע למה'. מקרה קלאסי של כנימת אנרגיה שהשתמשה בו בתור מקור ורוקנה אותו." סיפר מיכאל.
"לקח לנו שלושה ימים לגלות שמדובר בהתפרצות רצינית" הוא המשיך בקול עגום. "עד שצוותים אחרים הגיעו כדי לעזור, כבר היה מאוחר מידי בשביל גיא ודניאל, ינוחו על משכבם."
"הספרים לא כותבים, איך הסברתם את המקרה לעובדים?" שאלתי בסקרנות.
"תהליך פיזיולוגי מוכר, הכולל שינוי בזרימת הדם והכימיקלים השונים במוח", השלים מיכאל. "איזו שטות על שינוי באוכל שהגישו במטבחונים בכל קומה."
היו הרבה שמועות על מיכאל, הגיבור שהציל את העולם. שום דבר לא היה קרוב לדבר האמיתי. הסיפורים שסיפר היו כדי לחלוק מידע ולא כדי לפאר את עצמו.
רציתי להיות כמוהו.
חצי שעה נסיעה לאחר מכן, עצרנו ליד וילה מפוארת בשכונה הטובה יותר של העיר. גדר חיה הקיפה את הבניין ואפילו הייתה חצר בגודל סביר – מחזה נדיר בעיר – מטופחת ומסודרת. שער ברזל גדול חסם את הגישה הראשית.
מיכאל ניגש אל השער ולחץ על האינטרקום.
"זה אתה דביר?"
"לא", ענה מיכאל בקול סמכותי. " זה אנחנו המדבירים".
"מדבירים? לא הזמנו מדבירים."
"אני אתפוס את אולג הטמבל הזה ואתלה אותו לייבוש, הוא לא התקשר פעם שניה" סינן מיכאל מתחת לשפמו.
"יש לי הזמנה לערוך ביקורת. זה ללא תשלום אלא אם, נמצא משהו שצריך לטפל בו ואז כבר תחליטו אם את מעוניינים בשירות שלנו."
המתנו דקה קלה עד שהתקבלה התשובה "תיכנסו".
זמזום קצר ורועש והשער נפתח.
שביל חצה חצר מטופלת בקביעות, לא היה גבעול דשא אחד לא במקום. היה ניתן להבחין בקושי במחסן ציוד שהוקם בחלקה האחורי של החצר. השביל הוביל לדלת עץ מרשימה.
"הסוד זה לדבר כאילו אתה בעל המקום" הסביר מיכאל כשפסענו לאורך השביל "ולהזכיר את המילה חינם."
נקישה סמכותית על הדלת ורגע לאחר מכן עמד לפנינו אדם כבן שלושים, מגולח למשעי, זוג משקפי זהב נח על שערו השחור, הוא מצמץ בעיניו כמו אדם הרגיל להרכיב משקפיים ונמצא כרגע בלעדיהם. הוא לבש חליפה מהודרת, שכפתור השרוול הימני נשאר פתוח ועל פניו נח מבט מוטרד של אדם המחפש דבר מה.
"בוקר טוב" פתח מיכאל.
"בוקר טוב" השיב האיש, "לצערי אני מרגיש מעט מפוזר היום אני לא מצליח למצוא את המשקפיים שלי וזה משפיע עלי קשות."
מיכאל חייך בחביבות.
"אתה יודע, גם לי זה קורה הרבה. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה לשים שתי ידיים על הראש ולחשוב היכן ראית אותם לאחרונה. חשוב לשים שתי ידיים על הראש, אחרת זה לא עובד."
"בשלב הזה אני מוכן לנסות הכל" השיב האיש ברפיון. הוא הניח את שתי ידיו על ראשו וברגע אחד מצא את זוג המשקפיים.
"איזה מביך" צחק האיש, "אתה מאמין שאני מחפש אותן כבר למעלה משעה!"
"בהחלט." השיב מיכאל ולחש לי "מקרה קיצון של חרקי זיכרון, שים לב לדברים חשודים".
"מי זה דביר?" שאל מיכאל לפתע.
"דביר?" שאל האיש בבילבול "אה! דביר הוא הגנן שלנו, הוא היה אמור להגיע היום אבל כנראה שהוא שכח זו הסיבה שאני בכלל נמצא בבית בשעה כזו. זו ועצם העבודה שאני לא מוצא את המפתחות של הרכב ואת הארנק".
"ובכן, אם תרשה לנו מר…?"
"פאר, רוני פאר, אבל תרגישו חופשיים לקרוא לי רוני."
"ובכן אם תרשה לנו רוני, לסרוק את השטח אני משוכנע שנוכל למצוא מספר דברים שידרשו טיפול ואולי נמצא את המפתחות והארנק בתהליך."
"וודאי", ענה רוני ופסע הצידה כדי לאפשר לנו להיכנס. "אתם חופשיים לסרוק את כל הבית. שתי קומות ואם אתם צריכים את המחסן הקטן שבחוץ בחצר."
"שתי קומות?" מיכאל הרים גבה בשאלה.
"כן" ענה רוני בפשטות.
"נראה גדול יותר מבחוץ".
הבית היה מפואר. לא סתם מפואר, אלא ממש מפואר. מטבח עצום ומלא גאדג'טים ומכשירים מכל סוג. חדר שהוסב לחדר כושר פרטי, ארבעה חדרי אמבטיה שאחד מהם כלל ג'קוזי, ספריה, חדר עבודה, חדר שינה עם מיטת אפיריון שיכלה להכיל את חדר השינה שלי, חדר ילדים, חדר משחקים, דבר לא היה חסר שם. ריהוט עץ משובח, ויטרינות זכוכית ואפילו נברשת בסלון מעל הטלוויזיה הענקית.
"אתה זוכר מה לעשות נכון?" שאל מיכאל.
"הרפה את הראיה שלך, כאילו אתה מנסה לראות תמונה תלת-מימדית, מהחוברות הישנות האלה. אל תנסה לראות אותם ישירות, החרקים האלה ניזונים מזכרונות, אתה לעולם לא תזכור שראית אחד. אפשר רק לזכור את הדרך בה הלכו. חפש שבילי צבעים בקצה הראיה" הוא ענה לפני שהספקתי אפילו להתחיל לגבש תשובה.
עליתי לקומה השניה והתחלתי לעבור בין החדרים. מנסה להרפות את הראיה, לראות מעין שביל צבעוני שתואר בספרים.
התחלתי בחדר האמבטיה, ברזים מצופי זהב, מרצפות וציפוי שיש, דלת זכוכית שימשה כדי למנוע מהמים להשפריץ החוצה. ארון קיר ענקי, שימש לאחסון מגבות, ומוצרי אמבט אקזוטיים. עברתי על החדר בקפדנות, אך לא הבחנתי בשום דבר חריג.
משם עברתי לחדר עבודה. כיסא עור מרופד, נח בצמוד לשולחן עץ גדול וכבד. על השולחן ניצבו במחשב נייד נוצץ ויומן עור סגור, שעט נובע ללא מכסה הונח לידו. ספריה מרשימה כיסתה את כל הקיר הנגדי. החדר היה חמים והקרין נוחות וחמימות.
התחלתי סריקה זהירה בחדר. עברתי על הספריה והתחלתי לסקור את השולחן כשלפתע, הבחנתי בזה. כעין שובל כחלחל ממש בזווית העין. כאשר פניתי לעברו השובל נעלם ומיכאל ניצב בדלת.
"תגיד אממ… מצאת משהו?" שאל, ממצמץ מעט בבילבול.
"אממ… אני לא בטוח. חשבתי שראיתי משהו כחול אבל אז נעלם."
"הבנתי, תמשיך כאן עוד כמה דקות, תראה אם אתה מצליח לעלות שוב על השביל. אני הולך לסרוק את הקומה למטה. אני אדבר כבר עם אה…."
"רוני".
"רוני," המשיך מיכאל "ואבקש ממנו גם מפתחות למחסן בחוץ."
המשכתי לחפש בחדר אך לא הצלחתי לראות שוב את השביל הכחלחל. עברתי בין שאר החדרים בקומה, יותר מתפעל מהעושר המופגן בכל פריט מאשר מחפש חרקי זיכרון – אף אחד לא מושלם.
"יו! אלי!" קרא מיכאל מלמטה.
"כן?"
"תפסיק לשחק ותתחיל לעבוד."
"איך ידעת ש-"
"אמרתי לך, ראיתי הכל. אני יודע לזהות מבט מוקסם של בחור צעיר. אם תתרכז בעבודה ותהיה כמוני, אולי גם אתה תציל את העולם פעם ואז תוכל להרשות לעצמך מקום כזה."
"פעם וחצי" השבתי בצחוק.
שתיקה.
"ברור, פעם וחצי! ואל תשכח את זה."
כעבור זמן קצר התייאשתי מהחיפוש בקומה העליונה. החלטתי לרדת למטה ולעזור למיכאל לסרוק את המחסן.
"אני לא חושב שהקן יהיה במחסן", אמר מיכאל בעודנו חוצים את החצר. "אין שם אנשים באופן קבוע, לא יהיה להם מה לאכול. אבל, כדאי להיות יסודיים. מה גם, שלא מצאנו את הקן עצמו, וחרק אחד לא יכול לגרום לכזה נזק."
עצרנו מול המחסן ומיכאל פתח את המנעול החיצוני הכבד עם המפתח שרוני נתן לו. הדלת נפתחה בקלות וללא חריקה – גם המחסן היה מתוחזק להפליא.
הדלקנו פנסים ונכנסנו בזהירות פנימה. שורות מסודרות של כלי עבודה, מסורים ומזמרות לסידור הגדר החיה ומספיק חומר דשן, שזה כבר לא חוקי.
קול תנועה נשמע מימין, מיכאל פנה בחדות.
"חשבתי שאי אפשר לראות אותם אם מסתכלים עליהם ישירות?" שאלתי בשקט.
"אתה צודק" הוא הסס רגע ופנה מעט לשמאל, "אבל יכול להיות שזה משהו אחר ואם זה משהו מסוכן, כדאי לדעת מה זה מיד."
צווחה מחרישת אוזניים בקעה מימין ומשהו גדול הסתער לכיווננו.
"זוז!" צעק מיכאל.
שנינו זינקנו לצדדים, כשאדם חלף בריצה על פנינו, מפיל כלי עבודה בדרכו. הוא לא הגיע רחוק, הוא קרס על הדשא כמה צעדים מחוץ למחסן. כשיצאנו מהמחסן ראיתי שהוא לובש מדי גנן.
רצנו לעבר האיש השרוע על הקרקע.
"מה אתה עושה כאן?" שאל מיכאל.
"מים…" התחנן האיש בקול צרוד.
הוצאתי בקבוק מים ונתתי לו לו ללגום מעט.
בבחינה מדוקדקת, האיש אכן נראה כמו גנן. נראה שלא התגלח מספר ימים, שפתיו הסדוקות הצביעו על התייבשות וכל גופו נראה מלוכלך ומאובק.
"דביר?" שאלתי.
האיש הנהן חלושות.
"איך ידעת איך קוראים לו?" שאל מיכאל.
"זכרתי שרוני אמר לנו שהוא מחכה לגנן שלו" הסברתי לאט מביט במיכאל בחשש, כמעט בטוח שהוא צוחק עליי, על ששאלתי שאלה כל כך ברורה. "הוא היה נעול במחסן וזו הסיבה שהוא לא הגיע."
"איך ננעלת במחסן, המנעול חיצוני?" שאלתי.
"רוני…. נעל… שכח ש…. שאני בפנים" הוא ענה חלושות. "נעול… יומ… יומיים? שלושה?"
"אלי, תזמין אמבולנס לבחור. אנחנו צריכים לנהל שיחה עם רוני", אמר מיכאל ופסע לעבר הבית. "משהו כאן, לא בסדר. ממש לא בסדר."
"האמבולנס בדרך" הכרזתי כשנכנסתי לסלון. הנברשת בהקה מעל הטלוויזיה הענקית. שולחן זכוכית עם רגלי אריה ניצב בין ספה וכורסאות מרופדות.
מיכאל ורוני ישבו זה מול זה. רוני נראה חיוור, כמעט חולני.
"שכחתי שהוא במחסן, ונעלתי אותו בפנים?!" הוא נשמע מופתע, מפוחד. "זה לא יכול להיות, איך אפשר לשכוח מישהו שעובד אצלך?"
"רוני", אמר מיכאל מעט בתקיפות. "יש לך מקרה קיצוני של חרקי זיכרון. אפילו לי קשה לזכור אם היה בעבר מקרה כל כך קשה. אתה חייב לעזור לנו. לא מצאנו את הקן שלהם וחיפשנו בכל מקום. איפה עוד לא חיפשנו? עברנו על הקומה העליונה, התחתונה ועל המחסן מה עוד יש בבית?"
"בדקתם במרתף?" שאל רוני בהיסוס.
"מרתף? לא הזכרת שיש לבית הזה מרתף!" התפרץ מיכאל.
"זה כנראה פרח מזיכרוני", השיב רוני מיואש. "הזיכרון שלי לא משהו בימים האחרונים."
"איך יכולת לשכוח שיש לך מרתף?!"
"אלי! אנחנו חייבים לבדוק את המרתף הזה. יכול להיות שיש לנו כאן מקרה אדום מובהק!"
"מה עושים?" שאלתי מעט בפאניקה, "אפילו אתה איבדת אנשים בפעם הקודמת!"
"מדבירים אמיצים, גיא ו… אריאל ינוחו על משכבם."
"דניאל".
"זה מה שאמרתי, דניאל" ענה מיכאל בחמיצות. "קודם כל נסרוק את המרתף, אם נמצא שם משהו גדול עלינו ניצור קשר עם המרכז ונקרא לסיוע."
רוני הוביל אותנו לדלת מעט מוסתרת בקצה מסדרון ארוך.
מיכאל פתח את הדלת, וניסה להדליק את האור ללא הצלחה.
"כנראה שכחתי להחליף נורה", הסביר רוני בקול נבוך.
מיכאל הדליק פנס והחל לרדת בגרם מדרגות חשוך.
כמעט מיד התחלתי לראות צבעים בזווית העין, כחול, אדום, צהוב.
"מיכאל, אני לא אוהב את זה, יש כאן יותר מידי" אמרתי בחשש.
"אל תדאג ילד, אם אתה מודע אליהם, הם לא יכולים לאכול את הזיכרונות שלך."
ירדנו לאט, נזהרים לא להחליק וליפול למטה, בזמן שהצבעים המשיכו להתערבל בזווית העין.
הגענו לתחתית גרם המדרגות, המרתף היה חדר מלבני ארוך, מדפים, ארונות ורהיטים לא משומשים מילאו אותו. הצבעים הסתחררו מכל עבר, חשתי רגליים דקיקות ומחושים שבריריים על כל גופי.
קול נפילה כבד מאחורינו. רוני שכב על הרצפה בקצה גרם המדרגות. ניגשתי אליו בזהירות.
הוא הבחין בי ועיניו נפערו באימה.
"מי אתה? אל תפגע בי! קח כל מה שאתה רוצה רק אל תפגע בי!"
"רוני זה אני, אלי המדביר!"
"בבקשה אל תפגע בי" הוא התקפל לתנוחה עוברית ורעד ללא שליטה.
"מיכאל! אנחנו חייבים לקרוא לתגבורת!" צעקתי בפחד ובדיוק כשפניתי לעברו, שמעתי את גופו נופל בכבוד על הרצפה.
"מיכאל!"
"אבי!" הוא אחז בי בחוזקה "אתה חייב לברוח! אני לא זוכר איך ללכת! יש כאן משהו אחר. חרקי זיכרון לא משפיעים ככה! ברח!"
הסתובבתי לאחור והתחלתי לרוץ.
הצבעים אפפו אותי מכל עבר.
חשבתי שאני אלך לאיבוד, שאאבד את המרתף, שאאבד את כל הזיכרונות שלי באור של טירוף בקצה העין. ואז שמעתי את זה.
"אלי….. אלי" כעין קול רפאים.
"מי שם?!" צעקתי מפוחד יותר משהייתי אי פעם.
"אלי…. אני מלכת המושבה הזאת. כולם כאן נתינים שלי" קול חלוש, שבור, שאינו רגיל לבטא מילים.
"מה את רוצה?!?"
"אני? לחיות…. כמו כולם. תשכח אותנו. תשכח את המקום הזה" המילים נמתחו, מתגלגלות על לסתות חרק באופן שהעביר בי צמרמורת.
"אני לא יכול! אני מדביר! ומה עם רוני ומיכאל?" חשתי שעוד רגע ברכי פקות וגם אני אפול לרצפה.
"שכח מהם… הנתינים שלי אולי אוכלים זיכרון… אבל אני, אני יכולה לתת אותו. אני אתן לך את הזיכרון של מיכאל. מה אתה אומר? אתה רוצה להיות גיבור?" אמרה בקול מפתה, מחליא.
עמדתי בחושך. שבילי חרקי זיכרון עוטפים אותי מכל עבר וחשבתי על השאלה.
כן, רציתי להיות גיבור.
"וזה כל מה שאני זוכר אדוני השוטר", סיימתי את ההסבר שלי למאורעות היום הקודם.
השוטר שמולי הביט בי בספקנות.
"ואין לך מושג איך דשן הגיע למרתף וגרם להתפוצצות כזו שהרסה את הבניין לחלוטין?"
"לדעתי קיבלתי מכה בראש מההדף", עניתי מהורהר. "אני לא זוכר דבר אחרי הירידה למרדף. הדבר הבא שאני זוכר הוא שהפרמדיקים העירו אותי, כשאני שוכב על הדשא בחוץ והכל בוער מאחורי."
"טוב, אתה חופשי ללכת" אמר השוטר. "אבל, בבקשה, תישאר בסביבה אם יהיו לנו שאלות נוספות."
"ודאי", עניתי בחיוך. "תגיד, סיפרתי לך איך הצלתי את העולם?"