אמונה עיוורת
כשנתיים לאחר איבוד הראיה אחרי שכבר התייעצתי אם כל הרופאים, המטפלים, הקוסמים והמרפאות, וכבר עברתי את חמש מאות שלבי האבל. לכאורה השלמתי עם מצבי ותפקדתי מצוין במטלות החיים היומיומיות, רק הגעגוע לראות היה בלתי נסבל, רגעי החסד היחידים היו בחלומות, בהם ראיתי כבעבר. אך גם הם לא יהוו תחליף ראוי למבט אחד ממוקד ומפוקס על הים או מגרש כדורגל, מה שגרם לי תחושת אושר אומנם רגעית אך מופלאה. לראות דברים ענקים בשלמותם משרה תחושה של עילוי, והאדם הרואה בקושי עוצר לחשוב על זה.
כשחציתי את הכביש פגע מקלי במשהו שהרגיש כמו מגף, התחושה שונה בתכלית מאשר לפגוע בנעל ספורט או כפכף, סליחה אמרתי במטרה שיזוז, מה היית מוכן לתת בשביל לחזור לראות? הוא שאל בחוצפה חודרנית, ניסיתי כבר הכול, במקרה שלי, המדע כשל ואני כבר השלמתי עם העיוורון, אמרתי בכאב. ובכל זאת הוא המשיך, מה היית נותן בשביל לראות? אני לא יודע אמרתי ברצינות, אני צריך לחשוב על זה, זה לא כזה ברור, כבר התרגלתי לחיי כעיוור ואפילו למדתי לאהוב את עולמי החדש. בכל זאת כדאי שתתקשר, הוא אמר כשהוא מחליק כרטיס ביקור לכיס חולצתי. באותו ערב ביושבי בבית נחה ידי על כרטיס הביקור, מעניין, חשבתי כשהרכבתי את משקפי האורקם, טכנולוגיה מדהימה שמאפשרת לעיוור מוחלט לקרא, לזהות פרצופים, חפצים וצבעים ולזכות במעט עצמאות. "ורה – משחררת" ומספר טלפון קווי הייתה האינפורמציה על הכרטיס, בטח עוד שרלטנית שתיקח מאות שקלים בשביל לא לעשות כלום, חשבתי כשאני מחייג. קולה היה רך ומוכר, מה שנתן לי תחושת ביטחון להיפתח אליה. לאחר שסיפרתי לה את סיפור חיי, היא אמרה, אני יכולה להשיב את מאור עיניך, אבל יש לכך מחיר כבד. אני בטוח שהוא פעוט לעומת העיוורון, אמרתי כאחד שכבר ראה הכול. אל תהייה כל-כך בטוח, היא אמרה ברצינות גמורה, כשאגע בך לא רק שתחזור לראות והדבר הראשון שתראה זה אותי, אתה גם תחזור להרגיש וכל רגשותיך יהיו מופנים אליי. אתה תתאהב בי כך שתאבד כל שליטה על חייך ותשתעבד אליי מרצון, כך שתצטרך לוותר על כל מה שיש לך רק בשביל לחזור ולראות. טוב, אני אצטרך לחשוב על זה, אמרתי בגיחוך, ודרך אגב כמה עולה הטיפול, שאלתי בערמומיות של צייד המניח מלכודת. אני לא לוקחת כסף, אתה כבר תרצה לתת לי את חייך, זהו בדרך כלל שכרי, היא נטרלה את שאלתי באלגנטיות.
בימים שאחרי שיחתנו לא הפסקתי לנתח את חיי ובחנתי מה יש לי להפסיד לעומת הרווח שבלחזור לראות. למרות שלא הייתי בטוח בבחירתי, הגעגועים גברו על הצורך ביציבות, ובהתרגשות ילדותית קבעתי פגישה שתחזיר את מאור עיניי. דרך הגישה לבית הייתה איומה ונוראית כאילו לא שימשה למעבר אדם, פעמיים נפלתי על פניי, פעם אחת הכנסתי את ראשי בענף מנמיך ואין ספור פעמים דפקתי את רגליי בכל טוב הארץ. בהגיעי לבית עקפתי אותו כשאני ממשש עם ידי את קירות האבן, מודד אותו לאורכו ורוחבו. בית קטן ולא חשתי בשום חלון, בטח מחניק בטירוף, חשבתי לעצמי. דפיקותיי על דלת העץ הכבדה נענו בצעקת "פתוח!". נכנסתי בדלת ונעצרתי מחשש שאתקל בדבר, ריח של טבע רטוב הכה באפי ומשב רוח קל ונעים ליטף את גופי, הרגשתי שאני עומד בפתחו של עולם לא מוכר. יד רכה אחזה בזרועי והובילה אותי ללא מילים. כשלחצה קלות על כתפי, באמונה עיוורת התיישבתי מבלי לבדוק. אתה צריך לדעת למה אתה נכנס, היא אמרה בדאגה, ומה בדיוק יש לי לאבד? התרסתי לעברה. אישה, ילדים, חברים, תחביבים, אהבות, את החיים שלך כמו שהם ויש לך הרבה מה לאבד. לעומת זאת אני יכולה להשיב לך את הראיה והזדמנות נוספת להילחם בשדים שלך. למה את חושבת שיש לי שדים? שאלתי בכעס מאופק, זאת הסיבה שאתה כאן, בשביל לגרש אחת ולתמיד את השדים שהבאת לעולם וזהו גם תפקידך להוציאם מן העולם. הראיה היא סוג של כלי שתוכל לשמור לעצמך, במקרה שתצליח במשימתך. לכל אדם ללא ידיעתו יש את הכוח לברוא בעזרת מחשבה, יש שבמחשבתם יוצרים פיות ויצורים קסומים ויש את בעלי הנפש האפלה, הם יוצרים את השדים והרוחות ותפקידי הוא לכלוא את השדים שלא ישתוללו בעולם האמיתי. אז איפה אני משתלב בזה? שאלתי. אתה יש בך אופל שיצר כבר שדים רבים, אך עדין יש בך מספיק זהר לברוא פיות וחדי קרן. אתה פשוט משתמש רק באנרגיה האפלה ואני כאן כדי ללמד אותך איך להפעיל את הזהר ובשביל להילחם אני מאפשרת לך לחזור לראות. אתה הוא זה שמחליט, המחיר עשוי להיות מאוד גדול, אך השכר הוא שלוות נפש והיכולת להשלים. אתה רק צריך לבחור, זו ההחלטה שלך. אז את משיבה לי את הראיה כדי שאוכל להילחם בשדים שבראתי? ומה קורה אם אני מפסיד לשד? כן, זה התמריץ, אחרת היה מאוד קשה לשכנע אותך ואם תפסיד, אתה נשאר תקוע עם השדים כולם וזו ההגדרה המילונית לגיהנום, תדאג שזה לא יקרה.
אני עדין לא ממש מאמין, אמרתי באכזבה. אני מרגישה, זה ישתנה אחרי הנגיעה, היא אמרה בביטחון. טוב תעשי אותי מאמין, אמרתי כשספק גדול בליבי. אתה שלם עם בחירתך? היא חיפשה אישור בעיניי, כן עדיין סקפטי, אבל שלם עם הבחירה להתמודד מול השדים. יופי, זה כל שאתה צריך, בוא נתחיל! אמרה בשמחה. עוד ישבתי כשהרגשתי את כפות ידיה נחות על עיניי ואצבעותיה גולשות על מצחי.
כשפקחתי את עיניי, תמונתה של ורה נצרבה במוחי ולא יכולתי להסיר את מבטי מהיופי השמימי הזה. לך תסתכל מסביב, צא החוצה תראה את העולם, היא עודדה אותי לפרוס כנפיים. אני מעדיף להסתכל עליך, אמרתי בטון מתנצל כשאני בוכה דמעות של אושר, את לא מבינה מה עובר עליי עכשיו, העוצמה של הרגשות. דווקא מבינה היטב, אם לא הייתה לך את תחושת הנאמנות שאתה חש כלפיי ברגע זה, לא היה לך את האומץ הנדרש לעשות את זה, היא אמרה כשקפצה לבור שנפער במרכז החדר. ורה! צעקתי כשאני קופץ אחריה ללא היסוס. הנפילה הרגישה כמו חלום שלא מתעוררים ממנו, שבמהלכו ורה מעבירה אליי את כל תובנותיה, וכשנגענו באדמה ברכות לא אופיינית לנפילה, ידעתי איפה אנחנו והאמת שחשתי תחושת נוחות מטרידה. אז זה זה? שאלתי בהתרגשות מבוהלת. כן, ברוך השב לשאול, היא אמרה עם חיוך שטני וכאן אתה צריך לשחרר את השדים שלך, היא פירטה למרות שכבר ידעתי.
מרחוק ראיתי אותו מנסה ללכוד את תשומת ליבה, כשקלטה אותו חשתי באי נוחות שבה, היא צמצמה טווח לכיוונו במבוכה מופגנת תוך שהיא מסתירה דבר מה. כשחיבקה אותו בחיבה יתרה חשתי בתחושת הקנאה המזוקקת שקיין חש כשנודעה לו העדפת האל, רגליי בקושי נשאו את משקל גופי וידיי גיששו אחר משענת דמיונית להיאחז בה. השד הראשון הוא הקנאה, איך אני מתמודד מול הכוח ההרסני של הקנאה? ועוד ללא הנחייתה הצמודה של ורה, שהפכה באופן פרדוקסאלי לחלק מהמבחן. כשהסתובבה ועשתה פעמיה לעברי, כבר הרגשתי על סף השיגעון, ואז כמו פיצוץ רגשי חשתי את האנרגיה פורצת מתוכי ותחושה של הקלה אין סופית התפשטה בגופי, כשבמרחק אני רואה את דמותי מתנפלת על אותו אדם וקורעת אותו לגזרים. זה השד שלך בפעולה היא אמרה, בוא נסתלק, זו ההזדמנות שלך להיפרד לתמיד.
ורה תפסה את ידי והוליכה אותי אל תוך ההמון המצטופף, בהולכנו בהמון היא הנחתה אותי, כשאני מוביל. בהגיענו לרחבה הפתוחה הסתכלתי לעברה, להפתעתי ראיתי ילד מתבגר עם שער בלונדיני ארוך אוחז את ידי, וורה איננה בנמצא. יכולתי לראות את האימה שבי משתקפת דרך עיניו של הילד, שכל הדרך חשב לתומו שהוא מוביל את ורה. איזו עסקה מחורבנת, לקבל אותי במקום. הרגשתי את חסרונה הורג אותי, ממש כמו החוסר באוויר. מבלי לתאם שאגנו שנינו את שמה אל תוך הקהל המבוהל שנשכב כאיש אחד על רצפת הרחוב, ומאפשר לי לראות את ורה מדלגת על האנשים השכובים בדרכה אליי. כשהגיעה אלינו, לאחר מספר שניות שחשו כמו נצח, פרצנו שנינו בבכי. אל תעזבי אותי יותר לעולם. המשכנו את התאום המילולי. אני רואה ששחררת את חרדת הנטישה שלך, היא אמרה כשבראשה מחקה עוד שד ברשימה.
וכך העברנו משימה ועוד משימה, שד ועוד שד. ואז, כשחשתי הכי סטרילי בעולם, היא הכריזה, אנחנו סיימנו כאן, הגיע הזמן לחזור הביתה. אומנם חשתי געגועים למשפחתי, אבל המחשבה שאצטרך להיפרד מורה הייתה בלתי נסבלת. איך בדיוק אנחנו חוזרים? שאלתי בדאגה, בקפיצה – כמו שעשינו, רק שהפעם אסור להסתכל אחורה. לגיהנום יש מנגנון ששומר ששוהיי השאול לא יוכלו לחמוק לעולם שלנו, כך שנשמה לא יכולה לצאת אם היא לא בתוך גוף, ואם תסתכל אחורה תרגיש את הנשמה נשאבת חזרה לגיהנום דרך עינייך ותתעוור במקום. אז אני ממליצה שתעצום עיניים לפני הקפיצה ותפכח אותן רק בבית ואולי הפעם תצליח לא להסתכל אחורה. מבוהל ומבולבל הסכמתי עם דבריה, מבלי לרדת לסוף דעתה. ההכנות לקפיצה היו מינימליות, בכל זאת גיהנום, לא שיש ממי להיפרד. ולמרות ששהינו כאן מספר חודשים, לא זכרתי אפילו פעם אחת ששתיתי או שהשתנתי, או כול פעילות טבעית אחרת חוץ מלאהוב את ורה, ועושה רושם שחוקי הפיזיקה פועלים אחרת לגמרי ממה שהורגלתי.
בעומדינו על שפת הבור, היא הזכירה לי – בשום מקרה אתה לא מסתכל אחורה, תאמין שאני מאחוריך ואל תפקפק גם לא לשנייה. ניגשתי ונישקתי אותה בפעם האחרונה, לא אאכזב אותך, אמרתי כשאני מביט בפניה האלוהיות. נתראה בצד השני, אמרתי כשאני משליך עצמי אל תוך הבור. תחושת הנפילה הייתה שונה בתכלית מקודמתה, עם תחושה של מאבק בלתי פוסק, ולא יכולתי לחוש בורה בשום דרך, והרגשתי את הפחדים מתערמים בתוכי, ואת בטחוני העצמי נוטש לטובת הספקנות. ואז שמעתי את ורה צועקת לעזרה, מבלי לחשוב חיפשתי אחריה במבטי, הכאב היה חד והתובנה ברוטלית, ואז נחתנו על רצפת ביתה, יכולתי לדעת לפי ריח היער הייחודי. עיוור ונטול שדים ישבתי על שפת הבור, שוקל ברצינות קפיצה נוספת. אין לי את הכוחות להתמודד שוב עם איבוד הראיה, בכיתי לורה שהניחה את ידיה על כתפיי מקבעת אותי לרצפה, כמו אומרת – אתה נשאר כאן. אתה לא צריך, אמרה בקולה המרגיע, כשתצא את שטח הבית לא תוכל לזכור דבר ממה שהתרחש מאז כניסתך. איך אני יכול לשכוח שלושה חודשים מחיי? שאלתי בביקורתיות, אתה מתכוון לארבע שעות, כי זה הזמן שנעדרתם, אמר קול גברי בעל אינטונציה מוכרת. טוב, זה מצריך הסבר נוסף, הפניתי את בקשתי אל ורה. זה נכון, הזמן בגיהנום הוא מעגלי ולא ליניארי כמו במציאות שלנו, כלומר אתה קיים באותו רגע, בלי האפשרות להפסיקו. לחוות שוב ושוב את הרגע, היא מטרת קיומו של השאול. טוב, אני לא מתכוון לחזור לשם אמרתי. יכול מאוד להיות שלא תהייה לך בררה, אנחנו כבר נמצא אותך, אמרה ורה כשהיא תוחבת את המקל לידי ומובילה אותי לדלת.
בהגיעי הביתה שאלה אשתי לשלומי. עדיין לא רואה, השבתי מאוכזב. לא שבאמת ציפיתי למשהו. משום מה, אני זוכר את הפגישה עצמה כמו שזוכרים חלום, מבולגן וחסר הגיון. את דרכי הביתה עשיתי רכוב על חד-קרן ואני עדיין חש בהתרגשות, השבתי לשאלתה. אבל יש לי תחושה של הקלה ושחרור בגוף ובנפש, כאילו עברתי טיפול נפשי ארוך טווח, בכייף הייתי עושה זאת שוב.