חנות הזיכרונות
"כשהייתי קטן, בחנות של אבא שלי עבד בחור בשם ג'ון לואיס. ג'ון היה בעל מבטא בריטי קל, פרצוף מאורך ואוזניים גדולות . ג'ון גר במרתף של החנות. ביקרתי בדירתו רק פעם אחת, וגם זה לאחר שהצקתי לו במשך מספר שעות, בזמן שסידר את המנורות על המדף.
דירתו הייתה קטנה.
מול הכניסה עמד ארון רחב. בצידו האחד של הארון ניצבה מיטה צרה ומהצד השני עמדת בישול פשוטה מאוד. על אף שזה היה חדר מרופט מאוד הרגשתי שהחדר קסום. ג'ון לא היה הבחור השמח ביותר שראיתי בחיי אבל מעולם לא הייתי מצפה שהוא יתאבד.
ג'ון עבד אצל אבא שלי קרוב ל-25 שנה. כל פעם שבאתי לבקר בחנות, אבא שלי אמר: "לא ניתן למצוא עובד טוב יותר מג'ון". ג'ון לא היה העובד המהיר ביותר או הכי טוב עם לקוחות, אבל הוא תמך באבא שלי עד יומו האחרון. כאשר החנות הייתה על סף פשיטת רגל, ג'ון ביקש מאבא שלי להוריד לו את השכר בטענה שהוא נותן לו לגור במרתף. לאחר מותו של ג'ון, כל עובד שאבא שלי ניסה להעסיק לא ריצה אותו והוא טען שהעובד לא מספיק טוב. אני ואמי ניסינו לעזור לו לטפל בחנות מבוקר עד לילה. אך לאחר כשנה וחצי של עבודה מתישה אבא שלי חטף התקף לב ומת.
מאז ועד היום החנות נשארה סגורה.
אף אחד לא נכנס לשם מאז.
"אוקי ומה אתה רוצה שאני יעשה עם כל המידע הזה? מר…" הגברת בקבלה הרימה את עיניה מהמחשב שלה והסתכלה עלי מבעד למשקפיה העגולים.
"ניר כץ" חייכתי והושטתי לה את המסמכים שהיו בידי. "כפי שאת יודעת העיריה החליטה לכבוד חגיגות 60 שנה לעיר לאפשר לכל בעלי הבתים, בעלי ערך עירוני-היסטורי, אישור לשיקום הבתים ומימון של 30% מעלות הפרויקט. אחד המבנים האלה הוא החנות של אבא שלי. לצערי, על פי המסמכים שיש בידי הסתבר שאבא שלי מכר את קומת המרתף לג'ון. ג'ון היה ערירי ולא הצליחו לאחר מותו למצאו כל קרוב משפחה או צוואה ולכן השטח הועבר למדינה. הייתי מעוניין לשקם את המבנה כדי שאוכל להפוך אותו למלון היסטורי, כפי שהגשתי בבקשתי. כדי לשקם אני צריך שהמדינה תיקח חלק בפרויקט ומכיוון שהיא לא אישרה זאת, אני צריך מכם הלוואה של חצי מיליון ₪ כדי לקנות את השטח בחזרה".
הפקידה הביטה בחזרה במחשב שלה והתחילה להקליד מספר דברים לא ברורים. "הבנק לא יכול לאשר לך כזו הלוואה במיוחד לאור העובדה שאין לך או לאמא שלך עבודה קבועה ואתם חייבים לבנק סכום של 30 אלף ₪".
"א-אבל את יודעת שלכבוד החגיגות הרבה אנשים יגיעו לעיר. אם אצליח לשפץ את המקום אוכל להחזיר לך פי שנים מסכום ההלוואה".
"מצטערת ניר. אילו הכללים. מקווה שיהיה לך המשך יום נעים." הפקידה החזירה לי את המסמכים ויצאתי מהבנק.
הדרך חזרה הביתה הייתה מבאסת במיוחד, זהו הבנק העשירי שאני מבקש ממנו הלוואה והוא דוחה אותי.
כאשר חזרתי הביתה השעה כבר הייתה 23:00. הלכתי לחדר שלי באיטיות, כדי לא להעיר את אמי. נשכבתי על המיטה והסתכלתי לתקרה.
באותו הלילה בקושי הצלחתי לישון.
חשבתי ללא הפסקה על הראיון שיש לי מחר בשעה 7:00 במשרד התקשורת, על המצב הכלכלי הבעייתי בו אני נמצא ועל החנות הארורה.
למחרת בבוקר התעוררתי בשעה 5. לבשתי את החליפה השחורה של אבא שלי, התקלחתי, התגלחתי, לקחתי את המפתחות לחנות ויצאתי מהבית.
משרד התקשורת היה בכיכר המרכזית של העיר, ליד בניין העירייה. המשרד ממוקם בבניין ישן, שנראה נטוש. בשעה זו ביום הרחוב היה כמעט ריק לחלוטין. הגעתי למבנה בשעה 6:50. דלת הכניסה עוד הייתה נעולה. התיישבתי על מדרגות הכניסה למבנה בזמן שחיכיתי שמישהו יגיע לפתוח את הדלת.
אישה צעירה בעלת שיער שחור ארוך ופרצוף מעוגל התקרבה במהירות אל המבנה. היא שלפה מפתח מהכיס הקידמי של המכנס שלה ופתחה את הדלת במהירות.
"איה!"
הדלת נפתחה עלי בעוצמה.
האישה סגרה את הדלת והסתובבה לעברי "אוי אני מ-ממש מצטערת. לא ראיתי אותך." האישה התקרבה אלי "אתה בסדר, נכון?"
"כן. כן. הכל טוב" שפשפתי את ראשי בקלות וקמתי. "תודה לך שפתחת את הדלת. די נמאס לי לחכות כאן".
האישה נכנסה אל המבנה והתחילה לעלות במדרגות. "למה באת לכאן כל כך מוקדם? אתה עובד כאן?".
נכנסתי אחרי האישה אל המבנה והתחלתי לעלות במדרגות אחריה. "לא. לפחות עוד לא. אני כאן לראיון עבודה במשרד התקשורת".
האישה הסתכלה בשעון שלה ואז הפנת את במבטה אלי "אתה לא מקדים?"
"כ-כן" הסמקתי וחייכתי חיוך טיפשי.
"שמי יובל, אני אחראית התוכן במשרד התקשורת ואני אהיה המראיינת שלך". יובל חייכה לעברי חיוך חמוד.
"אני ניר, נעים להכיר. מה זה אומר שאת אחראית תוכן?"
"אני עוברת על כל מה שהעירייה מפרסמת ובודקת שכל מה שאנחנו מפרסמים הוא נכון, כדי שלא יוכלו לתבוע את העיריה וכל השטויות האלה."
את המשך העלייה במדרגות העברנו בשתיקה מביכה. כאשר הגענו אל משרדי "משרד התקשורת" יובל העבירה כרטיס מחוץ לדלת הכניסה ונכנסה למשרדים. נכנסתי אחריה בחשש קל.
"ברוך הבא אל משרדנו הצנועים. אני יודעת שהמקום לא הכי מרשים בעולם אבל הוא מספק את כל מה שצריך". המשרדים היו למעשה חדר אחד ענקי עם המון אזורי עבודה קטנים, שכל אחד מהם היה משרד קטן. משרדה של יובל היה גדול מעט משאר המשרדים. במשרד עמד שולחן, שני כיסאות ושתי תמונות בקיר מול הדלת. תמונה אחת הייתה של ספינה המפליגה בים והשנייה של לווייתן לבן השוחה אוקיינוס .יובל הניחה את התיק שלה לצד השולחן, התיישבה על הכיסא שלה והתחילה לעבור על המגירות שהיו מאחוריה. יובל שלפה מתוך אחת המגירות מספר מסמכים והתחילה לדפדף בהם. "אתה ניר נכון?"
"כן…"
"מעולה. הנה קורות החיים שלך" יובל מלמלה לעצמה והוציאה מתוך הערימה שני דפים משודכים והתחילה לעבור עליהם ברפרוף קל. "אוקי, אז אתה רואה את עצמך עובד כאן?"
"התקבלתי?"
"לא." יובל צחקה צחוק קל והסתירה עם ידה את שיניה." לפי קורות החיים שלך למדת קולנוע והפסקת באמצע בגלל בעיות שצצו בעסק המשפחתי ואז בחרת להישאר בעיר, במקום להמשיך בלימודי הקולנוע שלך. אם כך מה אתה מחפש?"
סיפרתי לה את כל הסיפור עם אבא שלי ועל שיפוץ החנות.
יובל הסתכלה עלי ברצינות ולאחר שסיימתי לדבר אמרה: "אתה נשמע בן אדם מאוד רציני ושורשי…" היא עברה עוד פעם על קורות החיים שלי ושקלה את מילותיה. "נראה שהיית מצטיין בתסריטאות. יש לי איזו משרה שאולי יכולה להתאים לך, אבל היא מעט תובענית. יש מצב, שאם תעבוד כאן, אוכל לעזור לך לקדם משהו מול המדינה… אם מתאים לך…"
ברגע ששמעתי שיובל יכולה לקדם את השיפוץ של החנות עיניי נצצו "מה התפקיד?"
"עורך לשוני, יכול לעניין אותך?"
"אני ממש אשמח. מתי אני יכול להתחיל לעבוד?" חייכתי לעבר יובל.
"תרגיע" יובל גיחכה מעט "אתה עוד לא מתחיל, אבל מחר בשעה 8 תגיע לחפיפה שתמשך עד סוף השבוע. אם נראה שאתה מסתדר עם העבודה, תוכל להתחיל לעבוד משבוע הבא."
כאשר יצאתי מהמשרדים החיוך לא ירד מפני. זה היה הריאיון הראשון שלא העיפו אותי ממנו בבעיטה או התייחסו אלי כאל בחור חסר מזל שנשר מהלימודים. בדרך הביתה עברתי על יד החנות של אבא שלי. הסתכלתי בחלון הראווה עליו עדיין מוצגת פרסומת ענקית לאייפון 4. שלפתי מהתיק את המפתחות לחנות ונכנסתי.
צלצול הפעמון שהיה מעל הדלת הדהד ברחבי החנות. המסדרונות היו מאובקים ואפילו ניתן היה לראות כמה עכבישים, שמצאו לעצמם מקום, שיכלו לקרוא לו בית.
התיישבתי מאחורי הקופה על הכיסא העגול, עליו אבא שלי נהג לשבת. הסתכלתי על החנות וכל זיכרונות ילדותי עברו לנגד עיני. נזכרתי בפעם הראשונה, שאבא שלי לקח אותי לחנות, במשחקי המחבואים ששיחקתי עם ג'ון כילד בן 5, ביום הראשון שעבדתי בחנות… דמעה קלה ירדה על הלחי שלי. הסתכלתי על דלת המרתף, הדירה של ג'ון, והבנתי שכל זיכרונות ילדותי היו במבנה הקורס הזה, שאין ביכולתי להשיב לימי הזוהר שלו. ניגבתי את הדמעה וברגע זה עלה במוחי רעיון. אם אצליח למצוא את אחד מקורבי משפחתו של ג'ון, המרתף לא יהיה בבעלות המדינה ואוכל לשפץ את המקום ולהחזיר אותו אל ימי הזוהר. קמתי מיד מהכיסא והלכתי לכיוון דלת המרתף. לקחתי מהשידה את צרור המפתחות הישנים של אבא שלי וניסיתי לפתוח את הדלת.
אך זה היה לחינם.
הנחתי את המפתחות על השידה, שהייתה לשמאלי. התרחקתי מעט מהדלת ובעטתי בה בעיטה חזקה, שהרעידה את כל הקיר. זה לא הועיל, הדלת לא זזה אפילו במילימטר. חיפשתי כל דרך לפרוץ את הדלת, מסיכת ביטחון ועד פטיש גדול.
"אה… איך זה הגיוני ששום דבר לא מזיז את הדלת העלובה הזו". ניר החטיף אגרוף לקיר, הסמוך לדלת, וסדק קטן נוצר בקיר הגבס. חיוך קטן עלה על פניו. ניר לקח את הפטיש והתחיל להכות בו בעוצמה. לאחר שתיים או שלוש מכות נוצר חור שניר יכול היה לעבור דרכו. מעבר לקיר היה גרם מדרגות צר שהוביל אל המרתף. ניר עבר את הקיר באיטיות והתחיל לרדת במדרגות. כל פעם שדרך על מדרגה היא חרקה והתעקמה עד שניר חשב שהוא עומד ליפול אל הפיר, שהיה מתחתיו ולשבור כמה עצמות בדרך.
כל מדרגה לקחה לו כמעט נצח.
האור העמום, שהגיע מהחור שבקע בקיר, לא סייע במיוחד. ניר הדליק את האור בטלפון שלו כדי שיוכל לראות איפה הוא דורך. לאחר כמעט עשרים דקות, ניר הגיע אל דירתו של ג'ון. ניר הדליק את האור בעזרת המתג שהיה לצידו של גרם המדרגות. החדר הואר באור צהבהב, מרצד. החדר לא היה נראה שונה בהרבה ממה שזכר כילד. החדר עדיין היה נראה עלוב כבעבר, והקסם שראה בו כילד לא פג.
נכנסתי אל החדר באיטיות. עברתי על יד השולחן הקטן שעמד במרכז החדר והתקדמתי לכיוון הארון. הארון היה מלא בבגדים, שני זוגות נעליים היו מונחות על ריצפת הארון, בצידו השני של הארון היו מונחות שתי קופסאות נעליים אחת על השנייה. התכופפתי ופתחתי את הקופסאות. בקופסה הראשונה היו בובות דמויות אדם מגולפות בעץ, בקבוקונים ומקל עץ. בקופסה השנייה היו מונחים ספרים. על הספר הראשון לא היה רשום דבר על הכריכה. לקחתי את הספר והתחלתי לדפדף בו, אך הוא היה ריק לחלוטין. פתחתי את הספר השני ואת השלישי, אך כולם היו ריקים. ניר בדק אם הספר כתוב בכתב סתרים שניתן לראות רק באור או דרך פילטר בטלפון אבל שום דבר לא עזר. לאחר שהתייאש מחיפוש רמזים לעברו של ג'ון בקופסאות הוא עבר לחפש בבגדים, מאחורי המקרר, מתחת למיטה, מאחורי הארון, מתחת למדרגות, ואפילו בצנרת. לאחר שהפך כמעט את כל החדר ולא מצא דבר שיכל לרמוז על משפחתו של ג'ון.
ניר חשב שאולי יכל למצוא מספר טלפון או משהו אבל אז נזכר שג'ון מעולם לא האמין בטכנולוגיה ותמיד העדיף את תיבת הדואר הישנה והטובה. השעה כבר הייתה 21:00 וניר היה גמור מעייפות. ניר הפעיל את הרדיו הקטן, שהיה על שולחן, בתחנה אהובה עליו ונשכב על המיטה הקטנה של ג'ון ורק רצה לישון.
"אני גרה כאן בחינם, זה לא לגיטימי שאקבל שכר כל כך גבוה"
ניר התחיל להקשיב לתוכנית המערכונים ששודרה בדרך כלל בשעות אלה.
"לא. המצב הכלכלי של החנות לא אמור להשפיע על המשכורת שלך!" ענה קול שני.
הקול השני היה קול בס שהזכיר במעט את קולו של אביו.
"יעקב, אם אתה לא מורידה לי במשכורת אז תן לי לקנות את המרתף!" חזר הקול הראשון.
ברגע שניר שמע את השם יעקב שערותיו סמרו. יעקב היה שמו של אביו. ניר התיישב על המיטה, הגביר את הרדיו והתחיל להקשיב לשיחה. הקול הראשון הזכיר לו לפתע את קולו של ג'ון, עם המבטא הבריטי הקל ושיבושי העברית הקלים. ניר העביר לתחנה אחרת.
"קדימה בו נראה אותך תופסת אותי, ניר!" אמר הקול הראשון
"בו !!! תפסתי אותך" אמר קול נוסף. הפעם זה היה קול גבוה. קול של ילד. ניר זיהה את הקול הזה. זה היה הקול שלו. ניר לא הבין למה ג'ון הקליט את זה או איך. הוא המשיך להעביר בין התחנות ולהקשיב לקולות שבקעו מהרדיו. לפתע ניר שם לב שהשעה הייתה חצות. הזמן עבר לו כל כך מהר. ניר עלה בדרגות הצרות בחזרה אל החנות. החנות הייתה חשוכה. למזלו של ניר, האור מהרחוב האיר את חזית החנות כך שהיה ניתן לראות מעט. ניר יצא מהחנות במהירות, נעל אחריו את הדלת ומיהר לביתו.
למחרת בבוקר ניר קם מוקדם התארגן ויצא אל ליום החפיפה הראשון שלו במשרד התקשורת. באופן מפתיע היום הדלת הייתה פתוחה. ניר עלה במדרגות העץ הרחבות אל משרדים. המשרדים היו מוארים באור לבן חזק. החדר הגדול היה מלא באנשים שנעו ממשרד אחד לשני. ניר נכנס למשרדים במבוכה והלך למשרד של יובל.
*נוק נוק*
דפקתי על דלת הכניסה לחדר ופתחתי את הדלת באיטיות. יובל ישבה מול המחשב שלה. מול יובל ישב בחור כבן 60 עם פרצוף עגול ומפרצים בשערו הלבן, שדפדף במחברת לבנה.
"הי ניר, יופי לראות שהגעת" יובל חייכה לעברי. "זהו יוסף שטייבר, הוא יהיה החופף שלך לימים הקרובים". יוסף קם ממקומו, הסתובב ולחץ את ידי. "נעים מאוד להכיר אותך ניר. שמעתי עליך דברים טובים מאוד מיובל" יוסף גיחך וחשף את שיניו העקומות. הוא התקדם לעברי ודחף אותי בחיבה מהחדר. יוסף גרר אותי אל חדר פינתי, שהיה משרדו. החדר היה דומה מאוד, במבנה, לחדרה של יובל רק ששולחנו היה מבולגן ומלא דפים. יוסף שלף מתוך אחת המגירות, שהיו מאחורי שולחנו ערמה של דפים והניח את הדפים מולי. "זהו אוסף המשפטים הכי קשים שנתקלתי בהם לאורך השנים שלי כאן. יש לך עד יום חמישי לסיים לתקן ולערוך את כולן. אם יש לך שאלות תפנה אלי, בהצלחה." הוא התיישב על הכיסא, וזרק לי עט שחור. בסוף היום הראשון סיימתי בקושי שני עמודים, היד שלי כאבה בטירוף, משום שכתבתי המון טיוטות שנשללו על ידי יוסף, ויובל קראה לי למשרדה.
השיחה שלנו הייתה מאוד נחמדה.
יובל התעניינה איך אני מרגיש במשרד, האם אני מרוצה מהעבודה וכולי. בהמשך ציינה שיוסף לא מרוצה ממני ומאיים להעיף אותי. לאחר השיחה ה"אופטימית והמעודדת" הזו, החלטתי ללכת לחנות, ירדתי למרתף והתחלתי להקשיב ולתמלל את הרדיו. בסוף הערב הצלחתי לתמלל 3 תחנות מלאות. על אף מה שאתם כנראה חושבים, שעבודת התמלול הייתה בזבוז הזמן החופשי שלי. התמלול הסתבר כמועיל במיוחד. בימים הבאים העבודה זרמה חלק יותר. למזלי, לג'ון הייתה נטייה לדבר בעברית מעט משובשת, משום שעלה לארץ מאנגליה. כך יצא שכל לילה התאמנתי על תיקון השגיאות שלו תוך כדי התמלול.
ביום חמישי בבוקר הצלחתי לסיים את כל הדפים שיוסף הביא לי ובצהריים כבר התקבלתי לעבודה. לקחו לי שלושה שבועות, של עבודה, עד שסיימתי לתמלל את כל תחנות הרדיו.
ברגע שסיימתי, התחלתי לסמן את כל האנשים שצוינו בשיחות כדי שאוכל לתשאל אותם. לצערי העבודה הייתה קלה משציפיתי. כל האנשים שצוינו היו מוכרים לי: אבא שלי, מספר לקוחות קבועים, שגרים ברחובות הצמודים לחנות, והספק של החנות. לקח לתשאל את כל האנשים, שהיו כתובים לאורך עשרות עמודי התמלול, למעט הספק לא שלא היה בארץ באותם, פחות מיומיים. לאחר שסוף סוף סיימתי הגעתי למסקנה, הכל היה לחינם.
אף אחד מהאנשים שתשאלתי לא הכיר את ג'ון באמת. חלקם לא ידעו בכלל מי הוא עד שאמרתי להם "הבחור הבריטי המבוגר שעבד אצל אבא שלי". בימים שלאחר מכן מיעטתי ללכת לחנות והעדפתי לישון בחדר שלי אחרי העבודה.
• • • • • • • • • •
"ניר אתה יודע למה אתה כאן?" יובל ישבה על הכיסא שלה מולי, בעודה מסתכלת עלי בפרצוף מודאג.
"עשיתי משהו רע?"
"לא." יובל חייכה חיוך עצוב. " אתה נראה נורא. קרה משהו?" יובל הניחה את ידה בעדינות על ידי.
הסתכלתי עלייה בריקנות ושפשפתי את עייניני "כ-כן. כן, סליחה. אני מבטיח שאני אתאפס על עצמי בסדר?". קמתי מהכיסא של-
"תקשיב." יובל תפסה לי ביד ואז התיישבתי מולה שוב פעם. "אתה עובד מצוין, באמת. יוסף מאוד מעריך ומהלל אותך, אבל זה לא הגיוני שכל הפסקת צהריים אתה בוכה בשירותים ומסתובב עם הפרצוף המדוכא הזה כל היום. זה בגלל שהמדינה החזירה לי תשובה שלילית לגבי החנות של אבא שלך?". ברגע שיובל הזכירה את החנות עיני התמלאו בדמעות ודמעה קלה ירדה על הלחי. "אני יכולה לעשות משהו כדי לנסות לעזור? לפרסם כתבה בעיתון העירוני? "
"לא. לא זה בסדר." קטעתי אותה. "עשית די ויותר." נשמתי נשימה קלה והמשכתי בקול חלש "זה פשוט מבאס שאין לי סיכוי יותר…" מחצתי את ידי בחוזקה ודמעות החלו לרדת על פני. סיפרתי לה שפרצתי למרתף, על הרדיו המוזר ועל התמליל הלא יעיל.
"אוקי" יובל שלפה מתחת לשולחן חבילה של טישו והגישה לי אותה תוך כדי שהיא ניסתה לחייך, אך חיוכה היה נראה מעוות. "אני חושבת שאני יכולה לעזור אולי… תרצה להראות לי את הרדיו היום אחרי העבודה? אני טובה בלנתח ולהבין דברים, זה חלק מהעבודה שלי". ניגבתי את דמעותיי והנהנתי לעברה, בחיוב ובחוסר חשק.
לאחר שסיימתי את עבודתי חיכיתי ליובל מחוץ למשרדה ולאחר כשעה התקדמנו אל החנות.
"אני ממש מצטער על המצב של החנות, אנחנו לא בדיוק פתוחים בשנתיים האחרונות." פתחתי את הדלת בעדינות בעוד הפעמון התחיל להדהד ברחבי החנות. יובל חייכה לעברי ונכנסה אחרי. יובל התקדמה, בעודי עובר על פני המדפים הריקים.
"אז אילו המדרגות למרתף?" יובל הביטה מעבר לחור שבקיר. "זה לא נראה נורא כל כך כמו שאמרת". יובל הסתכלה עלי בספקנות.
"אם כך תובילי" חייכתי לעברה חיוך מאולץ.
יובל גלגלה את עיניה לעברי והתחילה לרדת במדרגות. באופן מפתיע יובל ירדה מהר מאוד ביחס לפעם הראשונה שלה. יובל פתחה את האור במרתף והתיישבה ליד שולחן האוכל שעליו היה הרדיו. יובל הרימה את הרדיו והתחילה לחפש אחר מקום בו ניתן להכניס כרטיס זיכרון או משהו. "אז זה הרדיו המדובר?" נכנסתי אל החדר ועמדתי ליד יובל. "כן זה הרדיו. גם אני לא הייתי מאמין אם הייתי במקומך אבל זה הוא." שלפתי מהתיק שלי את המחברת עם כל התמלילים שלי ופתחתי את הרדיו בתחנה הראשונה שתמללתי. יובל החלה להקשיב לרדיו בסבלנות בעודה עוקבת אחר התמלול שלי. נשכבתי על המיטה והקשבתי להקלטה. לאחר שהרדיו התחיל לחזור על עצמו יובל הרימה את ראשה אלי ואמרה "אני חושבת שפספסת את המילה האחרונה לפני שזה מתחיל לחזור על עצמו"
על פני עלה חיוך וגיחכתי מעט "זה נמצא בסוף כל הקלטה, זה סתם איזה רעש שהרדיו עושה."
"אני לא חושבת שזו תקלה או רעש. חשבת בכלל איך ג'ון הצליח להכניס לרדיו הזה את כל ההקלטות?" הסתכלתי עליה בבלבול והנהנתי בראשי לשלילה. "זהו זה. בדיוק. אין לזה כל הסבר הגיוני" עיניה של יובל נראו כאילו זהרו "ולכן הסבר היחיד ההגיוני, שרעש הזה הוא הקסם! ג'ון כישף את הרדיו"!
"מה?"
"תחשוב על זה ברצינות. איך זה הגיוני שאתה לא מצליח לשבור את הדלת אבל הקיר נשבר בקלי קלות או שג'ון הצליח להקליט את החנות בלי שאף אחד ישים לב להקלטה באיכות כל כך טובה!". יובל נשמה נשימה עמוקה "איפה הקופסאות האלה שדיברת אליהם?"
הסתכלתי על יובל בבלבול "בארון למה?". יובל פתחה את הארון במהירות והתחילה לחפש משהו בקופסאות. היא שלפה מתוך אחת הקופסאות את המקל הלבן וסגרה את הארון. "את חושבת שזה שרביט קסמים?"
"בדיוק!" יובל התיישבה שוב על יד הרדיו וניסתה להניף בשרביט בעודה חוזרת אחר שרבוב המילים שמופיע בסוף ההקלטה.
"ברגע שתחזרי להיות שפויה תעדכני אותי." קמתי מהמיטה בכעס. התקדמתי אל הארון ובעטתי בו בכוח.
"מה אתה עושה?" יובל שאלה
"מחפש משהו יעיל שיוכל לעזור לי, בסדר? מיס פוטר" יובל גלגלה לעברי את עיניה וחזרה להתעסק עם המקל "הקסום" שלה. נכנסתי אל הארון והתחלתי לחטט שוב בבגדים. "הי, אני חושב שהיית רוצה לראות את זה".
"מה עכשיו" יובל קמה מהכיסא שלה בעצבנים והתקרבה אל הארון. "הארון מדבר עליך או שמצאת פורטל בתוך הארון?"
"א-אני חושב שכן…"
"מה?!" יובל נכנסה אל הארון במהירות. "ניר אתה כאן?"
"כן. אני כאן מקדימה." הבגדים מסביבה של יובל התחילו להתרחב, להתארך ולהתלפף אחד בשני עד שנראו כמו עצי ענק. ריצפת העץ התחילה להתכסות באבנים ועשבים. הארון החשוך הואר באור לבן עד שהמקום הרגיש כמו יער ענק. הסתכלתי על יובל בעודה יוצאת מפתח שהיה בגזע העץ "אמרתי לך שאת צריכה לראות את זה". העץ שיובל וניר יצאו מגזעו היה רחב ונמוך יותר משאר העצים שהיו סביבם. יובל התקדמה לכיוון אחד העצים שעמדו מולם. בין שורשי העץ היה אגם קטנטן. מי האגם היו מעורפלים והיה נראה שבמי האגם השתקפו אנשים נוספים.
"זו נראה לי גיגית!" יובל הביטה בפה פעור כאילו הניחו מולה מיליון דולר.
"מה?" הסתכלתי עלייה בבלבול.
"גיגית זוהי בריכת מים שבה אנשים מאחסנים את הזיכרונות שלהם. זו נראה לי גיגית טבעית" עיניה נצנצו שוב פעם. "בשביל לראות את הזיכרונות אליך להכניס את הראש לתוך המים…."
הסתכלתי על יובל בבלבול. "את בטוחה שאת לא מנסה להטביע אותי למוות, כי צחקתי על כל העניין "הקסם" הזה?"
"'קדימה תסמוך עלי!" יובל לקחה את הראש שלי ודחפה אל תוך המים. עצמתי את עייני במהירות. ניסיתי לפתוח אותן כדי לראות מה קורה. עיני לא שרפו במים. הערפל שמילא את המים התחיל לשנות את צורתו לצורת שני אנשים שעמדו זה מול זה. המקום שהתהווה סביבם היה דומה מאוד לחניה שיש מאחורי החנות. דמות אחת הייתה ג'ון והשנייה הייתה מלאה מעט ונמוכה, הוא היה נראה כמו הספק של החנות של אבא שלי. התקדמתי לכיוונם וראיתי לידי את יובל. התקרבתי אל ג'ון באיטיות. ג'ון העביר ארגזים של זיקוקים אל החנות. ג'ון הסתובב אלי ועבר דרכי, גופו התפורר לאבק וחזר לאחר כמה שניות. הוצאתי את ראשי במהירות מהמים ברוב פחד. ניסיתי לסדר את נשימתי ולאחר כמה שניות הסתכלתי על יובל.
"וואו זה היה-"
"מדהים! כן אני יודעת" יובל קטעה את דברי.
"התכוונתי לומר קריפי בכל מידה אפשרית… אבל גם מה שאת אמרת נכון." המשכתי להתנשם מעט.
לכל אחד מהעצים היה אגם קטן למרגלותיו. "איך אנחנו אמורים למצוא כאן משהו, זה ייקח לנו נצח… " אמרתי בעודי נדהם ומיואש כאחד.
"חייבת להיות עוד דרך." יובל קמה והתחילה להסתובב סביב העץ. "הי תסתכל על זה" יובל הצביעה על חריטה מוזרה בעץ.
התקרבתי לעברה "זה נראה כמו תאריך. אם אני זוכר נכון, הפעם היחידה שאבא שלי קנה זיקוקים היה ביום העצמאות כשהייתי בן שמונה…" חישבתי לכמה שניות "שנת 19.. 1997"
"אם זה היה בשנת 1997 זה אומר שהסימן הזה הוא אחד" יובל התחילה למלמל במהירות ולאחר כמה דקות היא אמרה "מצאתי את זה!" היא התחילה להסביר לי איך הכתב עובד. נקודה אחת זה אחד, קו זה 3 וכך מחברים אותם עד 9, כמו ספרות רומיות. אני ויובל התפצלנו על מנת לחפש את העץ עם הזיכרון הוותיק ביותר. אני חיפשתי בעצים המאונכים ויובל בעצים המקבילים לעץ שבחרנו. כל רבע שעה נפגשנו בעץ שממנו התחלנו, השווינו את התאריכים והחלטנו כיצד מתקדמים. לאחר שעה ורבע של ריצות מייגעות התקדמתי עם יובל לעבר שורה של עצי ענק. צמרות העצים היו כל כך גדולים עד שהם כיסו את אור השמש. הבריכות זהרו באור כחלכל שהאיר את הדרך. יובל נעצרה מול עץ ענק ואמרה "אני חושבת זה עץ טוב להתחיל ממנו". התקרבתי אל העץ כדי לחפש את התאריך אבל לא מצאתי דבר.
"יובל את יודעת מה התאריך של העץ הזה?" הסתכלתי לעברה. יובל התקרבה אל העץ וחיפשה.
כן.
"אני חושבת שמצאתי משהו אבל זה לא ברור." התקרבתי לעברה ולא הצלחתי להבין דבר.
"חבל שאי אפשר להשתמש בשרביט הקסום שלך בשביל לפתור את זה…" הרהרתי לעצמי בקול.
"אתה צודק בדיוק!" יובל שלפה את שרביט העץ שהיה לה בכיס כיוונה אותו לכיוון הכתב וצעקה "אפרדיום".
כל היער שתק.
הסימנים התחילו לזוז מעט.
עשן שחור סגלגל התחיל לצאת מהם ולהקיף אותי ואת יובל.
"יובל מה לעזאזל עשית?!!!" הסתכלתי על יובל בפחד .
"א-אני לא יודעת. זה כישוף מהארי פוטר בשביל לחשוף כתב סתרים…"
העשן התעבה ונראה כמו ערפל סמיך. הערפל הקיף את יובל וניר וסגר עליהם. מתוך הערפל יצאו שני אנשים בחליפות. האחד גבוה עם פנים צרות והשני נמוך קומה עם פנים עגולות מעט. שני האנשים התלחשו ביניהם.
"I told you put in Rowling's mind the detection spells was great idea" אמר קול אחד. הקול הראשון היה מעט גבוה וצורם.
"Stop show it off…" הקול השני היה הצלול בהרבה ונשמע אדיב ביותר.
שני האנשים עמדו מולנו. הבחור הגבוה שלף את השרביט שלו והתחיל לנופף בו באוויר. השרביט השאיר אחריו שובל לבן באוויר, שנראה מעט כמו לייזר שמזיזים במהירות. השרביט יצר את הצורה של האות A מוקף בעיגול. הבחור הגבוה אמר ביטוי לא ברור שנשמע כמו "לינגה".
הסימן עף במהירות לעברי ולעבר יובל. כאשר הסימן התנגש בנו, הרגשתי שהוצפתי בקור לא ברור.
"מ-מה זה היה?" הסתכלתי על הבחור הגבוה בפחד.
"זה היה קסם תרגום, כדי שתוכלו להבין אותי ללא בעיה." הבחור הגבוה היה נראה לא יותר מבן 30. קולו היה הצלול בעל מבטא בריטי קל, שהיה קשה להבחין בו כאשר דיבר באנגלית. הסתכלתי עליו בבלבול בעודו מחייך אלנו "בכל מקרה נעים לפגוש אתכם. יובל תוכלי בבקשה להביא לי את השרביט שאת אוחזת בו? יובל, שעדיין הייתה בשוק ממה שקרה עכשיו, הסתכלה על השרביט שהחזיקה בידה. יובל התחילה להתקרב אל הבחור הגבוה והגישה לו את השרביט. "תודה רבה לך עלמתי".
"עכשיו אשמח אם תוכלו להצטרף אלי ואל אדון פיץ'-" אמר הבחור נמוך הקומה. קולו היה גבוה וצורם. הבחור היה נראה כבן 60 והמבטא הזר שלו נשמע פחות מובהק מהבחור הגבוה שעמד על ידו.
"איפה הנימוסים שלך אוורד?" הבחור הגבוה התפרץ. "אני הוא אוליבר פיץ' וזהו אוורד לונבוטם. כפי שהבנתם אנחנו קוסמים." אוורד הזדקף וסידר את עניבתו. "נשלחנו לכאן מטעם בית המשפט בלונדון".
ניר לקח צעד לאחור.
"אתם הולכים לשפוט אותנו?" שאלתי בחשש.
"לא. אנחנו רק רוצים לעשות בירור קטן, זה הכל. נשמח אם תוכלו לבוא איתנו" הבחור הגבוה, אוליבר, ענה וחייך לעברנו. לאחר שסיים את דבריו, אוליבר הסתובב לכיוון ענן הערפל, נכנס לתוכו ונעלם כלא היה.
התקרבתי אל יובל. "את בסדר?" יובל נראתה בשוק ובקושי הגיבה. נגעתי לה בכתף קלות "את חושבת שכדאי להיכנס?" יובל הסתכלה על הבחור הנמוך, אוורד, שעוד עמד במקומו והסתכל עלינו ברוגז.
"אני חושבת שאין לנו ברירה כל כך" יובל אמרה בחשש והתחילה להתקדם באיטיות אל תוך ענן הערפל. התקדמתי בעקבותיה.
ברגע שנכנסו אל ענן הערפל, הכל נהיה חשוך. הלכתי באיטיות בעודי מחפש אחר יובל לצידי. החשכה התחילה להתבהר בעודי מתקדם בערפל. הערפל התחיל לסגת ובמקומו נחשף מסדרון אפלולי. הסתכלתי על יובל בתדהמה בעודנו מתקדמים לכיוון קצה המסדרון. בקצה המסדרון עמד חדר קטן, החלונות היו סגורים, והוא היה מואר מאוד.
"שמח לראות שהגעתם" אמר אוליבר, הוא חייך לעברנו בעודו יושב על יד שולחן קטן עליו מונחת ערכת תה. "קדימה, שבו. אני מבטיח שלא יכאב לכם".
יובל ואני התקדמנו לעבר השולחן באיטיות. יובל התיישבה באיטיות מול אוליבר. התיישבתי מיד אחריה על הכיסא שעמד לידה.
"תרצו לשתות משהו?" אוליבר שאל בעודו מרים את קנקן התה.
"יש מ-מים?" יובל שאלה בחשש.
"ברור" אוליבר לקח את קנקן התה ומזג אל הכוס שהייתה מונחת על יד יובל.
"אני יכול אולי שוקו חם?" שאלתי על מנת לבחון את כל עניין הקסמים הזה. אוליבר חייך לעברי ולאחר שסיים למזוג ליובל הוא החל למזוג לי. הקנקן שלפני שנייה מזג מים התחיל לעלות אדים והוציא מתוכו שוקו חם. "תודה לך" חייכתי לעברו ושתיתי את השוקו באיטיות. השוקו היה אחד המשקאות הטעמים שיצא לי לטעום מזה תקופה ארוכה.
אוליבר שלף מתוך החליפה שלו את השרביט הלבן שיובל הביאה לו והניח אותו על השולחן. "תוכלו להסביר לי מאיפה השגתם את זה?"
התחלנו לספר את כל הסיפור של החנות, הרדיו, הארון ויער הזיכרונות.
"מעניין מאוד" אמר אוליבר באיטיות בעודו בוחן את השרביט. "אם כך תודה לכם. לצערי הרב לא נוכל לתת לכם לזכור את כל ה-"
"חכה רגע!" יובל קטעה את דבריו.
"מה עלמתי?" אמר אוליבר ברוגע.
"תוכל בבקשה להסביר לנו איך הגענו ליער? או למה רק כאשר כישפתי ביער הגעתם?"
אוליבר הסתכל על יובל לכמה שניות ובחן את מבטה הרציני. "אני גם לא בטוח בכל העניין, משום שעוד לא יצא דוח מלא של כל הסיפור, אבל אני אשמח לספר לכם את מה שאני יודע". אוליבר לקח לגימה מהכוס שלו והמשיך לדבר. "הבחור שעבד בחנות של אביך", אוליבר הסתכל עלי, "שמו לא היה ג'ון אלא בארטי לונג. בארטי היה סטודנט מאוד מוכשר בקסמים. כאשר היה בן 18 הוא התאהב בבחורה כאן מבריטניה בשם ג'ואן רווו… אני לא זוכר את שם משפחתה" אוליבר אמר בעודו מנסה להיזכר בשמה.
"רולינג?" התפרצה יובל לדבריו.
"כן נדמה לי שזה היה שמה". עייניה של יובל נפתחו לרווחה. "בכל מקרה בארטי חשף אותה לעולם הקסמים בלי אישור של בית המשפט "לתקשורת עם חסרי קסם". זו הייתה פרשייה גדולה ומתוקשרת במיוחד, כך אני יודע. לפני פסק הדין הסופי בארטי התאבד, לפחות כך חשבנו עד רגע זה." אוליבר לקח לגימה נוספת מהכוס שלו. "הסיבה שהצלחתם לעבור את מחסום הקסם ולהגיע אל "יער הזיכרונות", כפי שקראתם לו, נמצא עוד בבדיקה אבל יש לי השערה. סוחר קסמים ללא אישור נתפס שבוע שעבר במצרים. הוא ברח ממדינה למדינה במשך כמה שנים טובות. המדינה הקודמת בה היה הייתה ישראל, לפני שנתיים. אתמול בערב קיבלנו ידיעה שבית המשפט החליט להחרים את כל מה הסוחר מכר. בית המשפט הפעיל את כל חפצי הקסם בהם נגע הסוחר. בארטי כנראה קנה ממנו את הארון. הפעלת קסם הארון הובילה, כנראה, בטעות לכך שמחסום הקסם שהיה על הארון הוסר. כפי שאמרתי, זה ציוד קסמים לא רשום ומורשה. הסיבה שלא עלינו עליכם במרתף הייתה, כי המרתף חוסם שידורי קסם. זו גם ההסיבה לדעתי, שלא יכולנו לדעת שהרדיו פעל".
"סיימת לתשאל אותם?" קול גבוה ומעט צורם נשמע מאחורי אוליבר. אוורד עמד בקצה המסדרון ממנו יצאנו.
"כן. כן. בדיוק סיימתי." אוליבר קם ממקומו. "תודה לכם על השיחה" אוליבר יצא מהחדר במהירות.
"ובכן נשמע שהייתה לכם שיחה מעניינת עם אוליבר" אוורד התיישב במקום בו אוליבר ישב.
"כן, היה ממש מעניין." יובל ענתה בחשש.
"שמח שנהניתם. " אוורד אמר ושלף מתחת לשולחן מזוודה ישנה ופתח אותה על בירכיו. מתוכה שלף שני דפים והביא אותם ליובל ולי. "אשמח אם תוכלו למלא אותם כדי שנוכל לשנות לכם את הזיכרונות בהתאם לרצונכם."
"אתה לא פשוט מוחק לנו את הזיכרון עם השרביט שלך ?" יובל שאלה. אוורד הרים את עייניו מהתיק.
"אם הייתי רוצה לפגוע בכם ולהסתכן בחשיפת כל עולם הקסמים הייתי עושה זאת, אבל יש שיטות הרבה יותר בטוחות."
"אוקי" יובל הסתכלה אל הדף שקיבלה. "למה לקח לך כל כך הרבה זמן לצאת מהיער הזה?"
"הייתה לי עבודה."
"מה הייתה העבודה?" אוורד הסתכל על יובל בכעס ושלף מהכיס שלו כדור כחול.
"הייתי צריך לקחת את הזיכרונות שהיו ביער כראיה לבית המשפט." אוורד הכניס את הכדור לתיק והביט ביובל בעצבים. יובל שתקה ופחדה לשאול עוד משהו והתחילה למלא בדף את הפרטים שלה עם העט שהיה מונח לפתע על השולחן מולה.
לאחר כמה דקות של שתיקה אוורד הרים את מבטו לעבר ניר באיטיות. "הי הכל בסדר איתך ילד?"
"אה כן…" הסתכלתי אל הרצפה "יש מצב שתוכל להכניס לי משהו לראש?"
"זה מה שאנחנו עושים כאן, לא?" אוורד נראה שהעלה על פניו חיוך בפעם הראשונה מזה כמה שנים.
"אם אתם יודעים מה שמו של מי שעבר בחנות של אבא שלי, תוכל אולי לתת לי שם של קרוב משפחה שלו או כתובת. פשוט יש לי בעיה עם החנו-"
"כן. כן. תפסיק לחפור על זה כל כך הרבה כולם כבר יודעים על המצב שלך" קטע אותי אוורד. "מה דעתך על המספר של אחיו?" באותה שנייה הרגשתי שעיני נצנצו והנהנתי לחיוב. "יופי רק תרשום את זה בדף שלך תחת הערות". אוורד הוריד מהשולחן את ערכת התה והוציא מהתיק שלו כלי דמוי מאזניים גדולים. "סיימתם?"
הסתכלתי על יובל והושטתי את הדף לעבר אוורד. "מעולה" אמר אוורד. "ומיס יובל סיימה גם כן?" אמר אוורד בארסיות והושיט את ידו לעברה.
"כן בדיוק סיימתי." יובל הניחה את העט שלה על השולחן והגישה את הדף לאוורד.
אוורד לקח את הדף שלי והניח על צד אחד של המאזניים. "תוכל להניח את ידך בצד השני בבקשה?" שאל אוורד בנחמדות יחסית.
הנחתי את ידי על המתקן. אוורד התחיל לדקלם מספר משפטים והרגשתי שאני מאבד את ההכרה באיטיות.
התעוררתי בבוקר בחדר שלי. הראש שלי כאב מעט. פתחתי את החלון, הסתכלתי לעבר החלון וראיתי את יופייה של העיר על הבוקר. נזכרתי, שבעזרתה של יובל, מצאתי אתמול בחיפוש בין המעילים פתק עם מספר טלפון. חיוך קטן עלה על פני ויצאתי מחדרי בציפייה לעוד יום של עבודה מלא בזיכרונות…