"פעם הייתי בן אדם אחר"
נולדתי ביום בו הוקמה המושבה הראשונה על מאדים. הכל התדרדר משם.
מהרגע בו האנושות הבינה כי הדבר אפשרי, החלו מדינות העולם לפעול למטרה משותפת אחת – התפשטות האנושות ברחבי מערכת השמש.
בהתחלה נחשב הדבר לבלתי אפשרי, אבל איחוד הכוחות בין גדולי המוחות ועמוקי הכיסים הוביל לכך שנמצא כי יש לנו את האמצעים והאפשרות להפוך את שאר כוכבי הלכת לברי מחיה על ידי שדות מגנטיים או משהו בסגנון. זה החלק בו אף פעם לא התעמקתי – מדענית אני לא.
במשך שנים טענו כי האנושות תשמיד את עצמה בשואה גרעינית, ורק המקקים ישרדו. אבל הם טעו – באופן מעט אירוני, בזמן בו האנושות הפסיקה את המלחמות והחלה לעבוד כגוש אחד הוכח רשמית כי למקקים אין שום מטרה פונקציונלית בעולם החי, והם הושמדו בהכחדה המונית מתוכננת. מראה הרחובות באותו הזמן ירדוף אותי בסיוטים שנים, אבל איכשהו האנושות היא זאת ששרדה את שואת המקקים, גם אם היא לא הייתה גרעינית.
המדע זינק שנים קדימה ברגע שרב הכסף הושקע בו, ותוך עשור כבר הוקמו המושבות הראשונות ברחבי מערכת השמש.
הוחלט כי לכל מושבה ייבחר מושל – תפקיד רשמי וחשוב על פניו, אך חסר משמעות לחלוטין בפועל.
המושל הראשון שנבחר היה מושל המושבה על מאדים – ג'ו סטיבנס, אינסטלטור מעיירה קטנה באינדיאנה. הוא נודב על ידי אנשי העיירה בטענה שהוא "לא הפסיק לדבר כבר מעל עשור רצוף, ואנחנו לא מסוגלים לעמוד בזה יותר". לג'ו צוות אחד מהרובוטים החדישים ביותר בתקופה, בעל בינה מלאכותית מהמפותחות שהעולם ראה עד אותו רגע, וסבלנות מפלדה – פשוטו כמשמעו.
ג'ו מעולם לא עזב את הפומפה שלו, למרות שלא היה שום צורך באינסטלטור או כליו במערכות הביוב החדשות על מאדים. כל פעם שנשאל למה אינו מוכן לוותר עליה, אמר שאין לדעת מתי הצורך יעלה.
הוא נפטר ביום בו נכנסתי לתפקידי כמלקטת מידע בקומה ה37 באחד ממאות הבניינים במרכז העסקי. אני זוכרת איך כולנו ישבנו בדממה מוחלטת ובהינו בתשדיר – ג'ו התעקש להצטרף לצוות האחזקה כשיצאו לתקן קרע באחד מהצינורות החיצוניים שנגרם מסופת חול גדולה וגרם לסתימה. בשלב מסוים החליט להיכנס אל תוך הצינור ולתקן את הסתימה ידנית, רק הוא והפומפה. הוא הצליח, כמובן. ג'ו היה אינסטלטור נהדר לפני שעקרו אותו מחייו, אך זרם המים שהשתחרר סחף אותו לפיר הביוב, שם טבע. במשך תקופה ארוכה תהיתי אם זו לא הייתה הדרך שלו לצאת מהחיים שנכפו עליו, ולא יכולתי שלא להבין אותו במובן מסוים. אין ספק שעכשיו אני מבינה אותו עוד יותר.
תמונתו היוותה רקע לחודשים הראשונים שלי בתפקידי החדש – פוסטרים שלו הודבקו ברחבי העיר – בין אם בתמיכה או בבוז, הוא עלה בדיונים אינסופיים ברשתות המידע השונות, ובכך נחקק בזיכרוני.
התפקיד החדש שלי היה פשוט – כל כמה זמן הייתי מקבלת מטלה, דבר מה שעליי למצוא, והייתי סורקת את מגוון הרשתות החברתיות במטרה לאסוף כמה שיותר דוגמאות לאותו הדבר המסוים. לפעמים זה היה מידע על כרטיסי אשראי שאנשים פירסמו בלי לחשוב פעמיים, ולפעמים היו אלה חתולי הספינקס המכוערים ביותר שיכולתי למצוא. תפקיד מגוון ללא ספק. אף פעם לא הבנתי לגמרי מה המטרה של מה שאני עושה, אך חברת האם שלנו התעסקה בפיתוח בינה מלאכותית מתקדמת, אז הנחתי שלשם כך מתבצע האיסוף.
אני חושבת שהייתי שמחה עם המקום שלי בחיים, השגתי אותו בכוחות עצמי, קטן וחסר משמעות ככל שיהיה, והשנים שביליתי בשגרה שנוצרה עזרו לי להתמודד עם העולם שהתחיל לרוץ קדימה מהר מדי. קשה לי לזכור איך שמחה מרגישה, כמו הרבה רגשות אחרים אם לומר את האמת.
כל ערב הייתי חוזרת ליחידה שלי, ובדרך מסתכלת על האורות שסביבי, תוהה לעצמי אילו סיפורי חיים מתחבאים מאחורי כל אחד מהם. יום למחרת הייתי ממציאה אותם לעצמי תוך כדי שאני מחכה למטלה הבאה שתצוץ לי על המסך. כמה מהם רוצים לעזוב את כדור הארץ לטובת שבתאי או מאדים? כמה מהם מודעים לבינה המלאכותית שמפתחים כאן במרכז העסקי, והאם הם יודעים איך היא תשפיע על החיים שלהם? אני בעצמי לא ידעתי.
אלה היו חיים אחרים, כל כך מזמן…
אחרי שנים של רוגע ויציבות נודע לנו על פיתוח חדש בחברת האם, וגיוס המוני לצורכי מחקר מתקדם. היה מדובר בקידום עצום לאנושות, כך נאמר, ולמרות השמועות על כך שהמתנדבים נוטים להעלם הבטחות שנזרקו באוויר עדיין גרמו לעניין רב – חיי נצח למשתתפים, מסעות לכוכבי הלכת האחרים במערכת, וחוויות שאף בן אדם לא יזכה לחוות מחוץ לפרויקט.
לא היה לי עניין בחיי נצח, או בטיולים ברחבי המערכת, היה לי טוב איפה שאני. לא חשבתי על כך פעמיים, עד שהחלו "לנדב" אנשים מתוך החברה עצמה בגלל חוסר היענות חיצונית. אני עדיין זוכרת את היום בו הגעתי לעמדה שלי בבוקר, רק כדי למצוא את המכתב שבירך אותי בשמחה רבה על הצטרפותי לפרויקט. מעולם לא אדע מי נידב אותי והביא למצבי הנוכחי. האם זה היה בגלל משהו שעשיתי או אמרתי? במבט לאחור, הסיבה נראית הרבה יותר פשוטה – הייתי המטרה המושלמת, נשארתי לבד בעיר הגדולה, ואף אחד לא יחפש אותי. אפילו לא היה לי זמן להתכונן – מפגש "המתנדבים" הראשון היה אחר הצהריים של אותו היום. סיימתי את המטלה האחרונה שלי – ריכוז מחקרים חדשים על דובוני מים, ועשיתי את דרכי לבניין השני, בו שכנה חברת האם.
בהתחלה הביאו אותנו לאולם עצום, היינו אלפים.
"הנבחרים", כך אמרו לנו האנשים מהבמה, את פרצופיהם כבר לא אזכור. הפרויקט היה תגלית המאה, קידמה עליה יכולנו רק לחלום לפני שנים אחדות – השלב הבא של בינה מלאכותית! שימוש באנשים אמיתיים, מוכשרים, בשילוב עם המכונות הכי מתקדמות, לפיתוח האנושות, והתפשטות אל מחוץ למערכת השמש.
"כל היקום מחכה רק לכם!", אמר הקול מהבמה. הקהל הריע ומחא כפיים. אני לא זזתי.
"מקווה שאמרו יפה שלום לחייהם הקודמים, כי אותם כבר לא יראו", אמר קול מאחורי הקלעים, שככל הנראה שכח לכבות את המיקרופון.
הרגשתי שאני נחנקת, קיוויתי שלא שמעתי נכון. אלה שישבו קרוב ליציאות ניסו את מזלם בפתיחת הדלתות, אך נראה שלא הייתה עוד דרך החוצה. התחלתי לדמוע, תוך כדי שאני נשארת קפואה במקום. עשן התחיל למלא את האולם, והרגשתי את הגוף שלי מתחיל להעלם, לאבד תחושה, עד שהרגשתי את הריאות שלי מפסיקות לתפקד, ואת הלב מאט עד כדי עצירה. שמעתי את הצעקות, השיעולים והבכי סביבי, אך לא הצלחתי להתרכז באף אחת מהדמויות המעורפלות סביבי. הראש שלי הרגיש כבד מתמיד, ובאחד מהמבטים האחרונים שלי על הגוף ראיתי איך צינורית מזרימה נוזל סגול כלשהו אל תוך הוריד שלי. "מאיפה היא הגיעה?", תהיתי לפני שעצמתי עיניים בפעם האחרונה. לפני שנעלמתי חשבתי שוב על מיליוני האורות להם רקמתי סיפורים כל יום – האם הם יידעו על מה שקרה כאן היום?
"פעם הייתי בן אדם"
אני זוכרת שהיה לי גוף פעם, אבל לא איך זה הרגיש. אני זוכרת שהיו לי רגשות שאינם יאוש או בדידות, אך אלה מרגישים רחוקים שנות אור ממצבי הנוכחי. אני זוכרת שפעם ידעתי איך אני נראית, ועכשיו זה כבר לא משנה. לא נשאר ממני כלום חוץ מתפקודים מוחיים.
כשרק התעוררתי אחרי אובדן ההכרה באולם עוד זכרתי דברים, כל כך הרבה דברים. זכרתי את כל מה שקרה כאילו לא עבר יותר ממצמוץ אחד בין לבין, אבל ידעתי שהכל השתנה לתמיד. הרגשתי כאב בלתי נסבל, רציתי לצרוח ולבכות ולהתחנן שיפסיק, אבל לא הצלחתי. כבר אין לי קול כדי לצרוח, או עיניים כדי לבכות. לא נשאר ממני כלום חוץ מאותו הכאב. שכחתי המון מאז, אך את הכאב הזה אזכור תמיד.
אני בהכרה מאז, למרות שעברו כבר חודשים. אני יודעת את זה, כי אני כאן, בצורה הנוכחית שלי, כל הזמן, ואני שומעת הכל. כמובן שלא השאירו לי את היכולת לשמוע, אבל אני מקבלת תדרים חשמליים המדמים שמיעה, וכך אני חווה את העולם בחוץ. הם חושבים שאני שומעת רק כשהם לוחצים על כפתור כלשהו, אבל הם טועים – אני שומעת הכל, תמיד. האחראי עליי, מתמחה בעל שם גנרי שאני לא מצליחה לקלוט, עושה בי ניסויים כבר תקופה, ללא הצלחה מרובה. הוא כועס עליי לעתים, ומכה את הכלי בו אני נמצאת (הרעד מכאיב לי), כי אני חסרת תועלת, לטענתו.
אני כועסת עליו חזרה, כי הוא בסך הכל מתמחה, והחיים שלי נקטעו בשביל לשרת את הניסוי שלו, ללא כל התחשבות. אני יודעת שיכולתי לשתף איתו פעולה ולהצליח, להיות ניסוי טוב, אבל עקשנות היא לא דבר שנמחק כל כך מהר.
אני שומעת שאחרים שהיו איתי באולם ככל הנראה נמצאים באותו החלל – כולנו ניסויים עכשיו, חלקנו מוצלחים יותר. כל כמה זמן אחד מאיתנו עוזב, וממשיך לשלב הבא בתהליך.
ממה שהצלחתי להבין, התהליך הוא שילוב המוח האנושי עם מכונות מתקדמות – כמו ספינות חלל, מכונות בניה, מכשור רפואי ועוד – במטרה להפחית עלויות, להוריד את כמות האוכלוסיה הדורשת משאבים, ולקדם את האנושות לצעד הבא שלה. השיטה הקפיטליסטית במיטבה, אין ספק.
"חבל שהם לעולם לא ידעו איזה כבוד גדול יש להם לקחת חלק כה חשוב בהיסטוריה האנושית", שמעתי את אחד המתמחים אומר.
"לעולם לא ביקשתי לקחת חלק בזה!" רציתי לצעוק. אבל אף אחד לא רוצה מכונה מדברת, ואף אחד לא טרח לתת לי קול, אז שתקתי.
כשכולם עוזבים בסוף היום אני נשארת לבד.
אלה הזמנים הכי מייאשים, בהם הכי קל לשכוח את עצמי. אני מבלה את השעות האינסופיות בלהזכיר לעצמי את העבר – הייתי בן אדם, עבדתי בחברה, חיפשתי חתולים, רקמתי סיפורי חיים של אחרים, חלמתי על הפשטות שלפני. כל יום מחדש, כשהשקט השתלט על העולם שלי עברתי עם עצמי על כל ההיסטוריה שרק יכולתי לזכור. נשבעתי לעצמי בהתחלה שלעולם לא אשכח דבר, אך הניסויים המשיכו, והיכולות השכליות שלי נווטו למקומות אחרים, שלא משמרים זכרונות. הרי אף אחד לא באמת רוצה מכונה עם נוסטלגיה לחיים שכבר לעולם לא יהיו לה.
ככל שהזמן עובר נהיה יותר ויותר קשה לזכור את מה שפעם הרגיש כה טבעי לדעת – השם שלי היה בין הדברים הראשונים ששכחתי, אין חשיבות לשמות בחיים החדשים שלי אז אפשר למחוק. את הרגשות הכרחתי את עצמי לשכוח – הם הכאיבו יותר מדי. עדיין נזכרתי מדי פעם שאהבתי בעבר, אבל היה זה קונספט זר, והרגיש כמו סתם עוד מילה ריקה. פעם הייתה לה משמעות, והיה בה כאב, אחד הכאבים הנעימים שאדם יכול להרגיש. אבל אני מכונה, ואין לזה חשיבות.
כל מה שחשוב כרגע זה לזכור שהייתי אנושית, שהייתי יותר מהמסגרת אליה הם מנסים לצמצם אותי. הייתי אני, מה שזה לא יהיה.
"פעם הייתי"
"תוותר עליה כבר, היא חסרת תועלת לגמרי!", אחד המדענים צעק למתמחה שלי, "היא מבזבזת לנו כסף! תשחרר כבר ותשלח אותה לעבוד!"
"ומה יהיה איתי?", שואל המתמחה שלי. את הרגש בקול שלו זכרתי פעם, אבל עכשיו הוא חסר משמעות.
המדען נאנח. "ברור שזה מה שמדאיג אותך. אל תדאג, נמצא לך אחת חדשה, אחת עם מספיק שכל!", הוא צוחק.
"לאן היא תלך?", שואל המתמחה שלי. אני מרגישה עקיצות חשמל מתפשטות לכל עבר. הם עושים איתי משהו. מה הם עושים?..
"יש מספיק צורך במכונות ביקום, אל תדאג לה. היא כבר לא דואגת."
אני מרגישה זרמי חשמל באזורים אותם לא הרגשתי כבר… תקופה. אני לא יודעת כמה זמן עבר יותר, כמה זמן אני כאן. פעם הייתי משהו שונה, נדמה לי. ומה אני עכשיו?..
אני מרגישה כאב עצום, וזכרונות מציפים אותי בהבזק. העיר, המשרד, המידע האינסופי, הגוף שלי, הפנים שלי, השם שלי…
ואז אני נכבית.
כשאני מתעוררת מחדש אני שומעת צליל גבוהה מתמשך, ולוקח לי רגע להבין שהוא נפלט ממני. יש לי צליל. זה חדש. מעולם לא היה לי צליל. מה עושים עם צליל, אני תוהה. אני מרגישה רעד חיצוני, כמו מכות חזקות, והצליל מפסיק.
"טוב, בואו נחבר לה את התוכנה ונעיף אותה לרחוב כבר! גם ככה משכנו את זה יותר מדי!", אני שומעת קול עצבני. קול עצבני…
אני זוכרת רגשות!
עם הזיכרון שהתעורר, אני מרגישה גם עצב, אבל לא ברור לי למה. למה לי להיות עצובה, אני בסך הכל… אני…
אני זוכרת מי אני. הכל חוזר בהבזקים, ודי מהר פאזל החיים שלי מורכב, וכל החלקים במקומם.
אני זוכרת… שאני מכונה.
אני זוכרת איך הפכתי למכונה.
איך החיים נראו לפני כן.
"בוא נוודא רק שהיא עובדת לפני", אומר קול. "שלום!", הוא אומר בקול חזק, מופנה לכיווני.
"אני זוכרת הכל, חלאות! אתם עוד תשלמו על מה שעשיתם! איך אתם מעזים בכלל לקרוע אנשים מהחיים שלהם, אנחנו בדיוק כמוכם!", אני צועקת בקולי קולות, שמחה על כך שסוף סוף יש לי האפשרות לומר את מה שברצוני לומר.
"שלום, אנא הכנס מטבע.", הוא המשפט שנפלט החוצה.
אני מרגישה רעד קטן, צליל של מטבע נקלט ומנווט למקומו, וצביטה חשמלית.
"מה לעזאזל קורה כאן? למה אתם לא שומעים אותי? מה עשיתם לי?", אני ממלמלת בבלבול, אך כל מה שהם שומעים זה "אנא בחר מוצר".
אני מרגישה זרמים כאשר האיש לוחץ על הבחירה שלו על המסך, ורעד קל כשהגוף החדש שלי שולף את המוצר הנבחר מאחסון ולוקח אותו אל עבר הפתח כנגד רצוני. עוד זרם קל, ועוד רעד כשהמוצר משתחרר. הפעולה הסתיימה.
"למה אתם עושים את זה? אני לא יכולה לחיות ככה!", אני צועקת. אני רוצה לבכות, אבל אין לי איך. רק הרגשת הייאוש נשארת איתי.
"תודה!", אומר הקול המכני שמייצג אותי בעולם החיצוני.
"נו, לפחות במשהו אחד היא טובה!", צוחק האיש, "קדימה, היא מוכנה לצאת."
"פעם"
"שלום, אנא הכנס מטבע"
למה אתם לא שומעים אותי?
"אנא בחר מוצר"
אני כאן בפנים, אני קיימת, אני חיה!
"תודה!"
אני לא יכולה להמשיך ככה לנצח…
"שלום, אנא הכנס מטבע"
יש לי שם! אני לא סתם מכונה!
"אנא בחר מוצר"
הייתי בן אדם אמיתי ואתם הרסתם אותי!
"תודה!"
זה לא הוגן!
"שלום…"
אני בן אדם אמיתי…
"אנא…"
הייתי בן אדם פעם…
"תודה!"
הייתי… פעם…
"שלום… תודה"