דליילה
כשקופסת הנגינה נפתחה על השידה בחדרה של ענבר, דליילה פקחה לראשונה את עיניה, ונחרדה לגלות שהן עשויות פלסטיק.
גם רגליה של דליילה היו פלסטיק, כפותיהן מקבילות זו לזו בשני קווים מאוזנים. וידיה גם הן – פלסטיק, זרועותיה מקיפות את ראשה, כל גופה נוקשה וזקוף בעמידה חמישית.
אפילו חצאית הטוטו הוורודה ובגד הגוף תואם הגוון רק נדמו כבד, הכל פלסטיק.
ובעודה מנסה לעכל את העולם החדש הנגלה לפניה, ולחוש את הגוף החדש אליו נולדה, תפסה פתאום שהיא מסתובבת במקום, סחור סחור.
מתוך התיבת הנגינה בקעה מוזיקת פסנתר שקטה ועדינה, כמו טיפות גשם, שיר אינסטרומנטלי נוגה.
היא נאבקה בגופה, הורתה לו לקפוא, לחדול מהסחרחרה הזו, אבל לא נראה שאיש שומע. אין לה ברירה, היא הבינה, קופסת הנגינה נפתחת – והנה היא – מרקדת.
ענבר אהבה את תיבת הנגינה, ואת דליילה שבתוכה, מוזר היה שילדה בת שמונה תהנה כל כך מהפזמון המינורי הזה, אבל כך היה. היא התעוררה בבוקר, הביטה בדליילה, מסתובבת, ואז הביטה במראה המודבקת למכסה הפנימי של קופסת הנגינה. דליילה הסתירה מעט את אפה של ענבר כשזו ניסתה להביט במראה, אבל זה היה בסדר, כי גם ככה ענבר לא אהבה כל כך מראות, היא הייתה מסתכלת לרגע חטוף, ממצמצת בחוזקה, ומסיטה מבט במהירות, חומקת אל בית הספר.
ענבר הייתה ילדה מסוגרת, עם עיניים מהורהרות, כאילו ענן של מחשבות ליווה אותה לאן שהלכה, מלנכולית כמו השיר בתיבת הנגינה. לא הגיעו הרבה חברות לבקר אותה ואת דליילה בחדרן. היא זרקה את תיק בית הספר המצועצע שלה בכניסה, ואז החלה לספר לדליילה על היום החולף.
דליילה ידעה שענבר לא מדברת באריכות כזו עם אף אחד אחר. היא סיפרה לה על הילדים בכיתתה, על חברים, אך בעיקר על בריונים מרושעים שגרמו לדליילה לייחל לאפשרות להזיז את ידיה הקפואות מעמידה חמישית ולקמוץ אגרופים, למחוק את חיוך העד המטופש אשר מרוח על פרצופה ולהפוך אותו לעיניים רושפות ושפתיים קפוצות.
עם ענבר, דליילה הצליחה לסבול את הסחרחורת ואת גוף הפלסטיק חסר התועלת שלה, המונולוגים של ענבר גרמו לה להרגיש אהובה. אולי אין ברירה אחרת אלא להסתובב בעמידה חמישית, אבל החיים האלה לא לגמרי חסרי משמעות, לפחות גם בצורתה מוכת הגורל היא יכולה לעזור למי שחשוב לה. לפחות יש לה אנשים שחשובים לה בחיים האלה.
"דליילה" אמרה לה ענבר פעם, יושבת מול שולחן הכתיבה, לחייה אדמומית משעינה ממושכת על כף ידה, "אני עייפה, כל מה שהייתי רוצה מהחיים האלה זה להיות את, את יודעת?" היא לקחה נשימה עמוקה "רק להסתובב, בלי בית ספר, בלי משפחה, בלי שום אנשים, רק להסתובב".
ודליילה הייתה רוצה לענות "מבלי להסס לרגע הייתי מחליפה את חיי בחייך, עם בית ספר, עם משפחה, עם כל האנשים, רק טיפה של שליטה על החיי הפלסטיק הטיפשיים שלי".
אבל כמובן, גם להגיד את כל זה לא הייתה מסוגלת, לא הייתה מסוגלת לעשות שום דבר, מלבד להמשיך להסתובב על קפיץ.
ושנים עוברות, ענבר גדלה והתבגרה מילדה עצובה לנערה מרירה. דליילה לא גדלה, והידיעה הזו ייאשה אותה מיום ליום, כי רוב הזמן ענבר לא בילתה במונולוגים מול הבלרינה הקטנה שלה, וכל רגע כזה של בדידות שחק וכילה את הבלרינה.
ולילה אחד ענבר התרוממה באחת ממיטתה אחרי שעות ארוכות של התהפכות מצד לצד, דליילה עקבה אחריה במבטה המסתובב. כשענבר חמקה מתוך החדר, היא שמעה את הדלת נסגרת ביניהן, אבל פניה כבר חגו אל החלון.
יותר לא ראתה את ענבר פעם נוספת. שלושה ימים הסתובבה דליילה בחדר הריק, עד שלבסוף הדלת נפתחה, חריץ מהוסס בהתחלה, ואז בבת אחת, אמה של ענבר עמדה בפתח. עיניה היו מזוגגות מעט, הלומות, בעיקר הייתה נראית עייפה, באופן מהותי אם כי בלתי ניתן להסברה שונה מאותה אישה תמירה ומתוקתקת שתמיד הייתה.
מבטה הרדום סרק את החדר, וקפא על דליילה המסתחררת. כמה רגעים הן עמדו כך, דליילה מסתובבת כתמיד, מחפשת היגיון במתרחש סביבה, והאם בוהה בצעצוע המטופש, והדמעות המטופשות עוד יותר עולות שוב בעיניה.
"אף פעם לא הבנתי" היא מילמלה, פתאום שועטת אל דליילה,"איך הזבל הזה לא עשה לה חור בראש", עד סוף המשפט מילותיה הפכו יפחה, ובזאת טרקה את מכסה קופסת הנגינה, ואת עולמה של דליילה מעל לראשה.
כשתיבת הנגינה הייתה סגורה, דליילה הייתה שקועה בשינה עמוקה. אוקיינוס בלהות עטף אותה, קטעי זיכרונות סתומים, חלון חדרה של ענבר, שערה הכהה, פניה המחייכות כשפתחה בעדינות את תיבתה של דליילה. וכמו לאורך כל חייה, לא היה לה דבר לעשות או דרך להתעורר, וכל מה שנותר לה היה להתמסר לסיוט.
זוג עיניים ירוקות בוהקות התצטמצמו מולה כשמכסה תיבתה הורם מעליה סוף סוף.
"בלרינה!" אמר החתול, אישוניו עגולים ורחבים באור המעומעם שעטף את החדר. בעוד דליילה הסתובבה במקומה, היא סרקה את המבנה אליו נזרקה.
דליילה הוצבה על שידה גבוהה, ממנה יכלה לראות חדר מאובק, בו סודרו לראווה, עשרות – מאות בובות, מטריושקות מחייכות, ליצני בד מנופחים, פיות חרסינה, אבנים צבעוניות ונוצצות, חלקן משוייפות בצורת של חיות שונות.
"ברוכה הבאה ל'חנות של צ'שייר – צעצועי יד שנייה'. אני צ'שייר, מין הסתם, הגברת קראה לחנות הקטנה שלה על שמי, תרגישי בנוח, את תישארי פה זמן מה, אף אחד לא באמת מגיע לכאן".
דליילה בקושי יכלה לשמוע את מילותיו של החתול, מוכת שינה הייתה, פתאום במקום חדש לאחר שמעולם לא נחשפה לדבר מלבד חדרה הקטן של ענבר, אולי היא עוד חולמת?
עד הרגע בו החתול פתח את הפה כלל לא ידעה שהיא מסוגלת להבין את שפתם של בעלי חיים. אולי גם הם מבינים אותה?
היא ניסתה לפתוח פה, ניסתה לחשוב ממש חזק.
"שמי דליילה. קוראים לי דליילה, ואני לא יודעת מה קורה לי. קוראים לי דליילה!".
אבל החתול לא הזיז, ולא את קצה שפמו כדי להראות איזושהי הבנה או הכרה במילותיה.
"את בטח עוד מעכלת את הכל, הבנתי שעברת כמה דברים לא פשוטים, לאבד ככה את ילדתך הראשונה, להיזרק מהבית שלך. אני מצטער על כל זה, באמת". ולרגע יכלה דליילה לראות ניצוץ של אמפטיה בעיניו של החתול, אך בעודה מסתובבת הוא חמק מעבר לכתפה.
"אבל הילת העצב שלך אינה רק מהאירועים האחרונים, לא כך?" הוא שאל, ולרגע חשבה שאולי בכל זאת הוא מסוגל לשמוע אותה. "הו לא, כל חייך היא עוטפת אותך, הטרגדיה של בובה האילמת, נדונת לרקוד ולרקוד, לצלילי השיר הציני, האיום הזה. שום טיפה של שליטה בחייך הקטנים. אני בטוח שאם הבחירה הייתה נתונה בידייך, היית צלמת, אולי לנשיונל הג'אוגרפיק, לטייל ברחבי העולם? או אולי רופאה? מחליקת קרח אומנותית, למרות שאולי זה דומה מדי למקצועך הנוכחי? היית בוחרת בכל דבר חוץ מלהמשיך להסתובב ולהסתובב בחשיכה אילמת ללא כל תכלית. אני יכול להתערב" הוא המשיך "שגם עכשיו, אחרי שאת יודעת את גורלה של ילדתך הראשונה, את עדיין מקנאה בחייה, כי גם לחיות או למות זו בחירה. להיות או לא להיות- זו השאלה הרי, אבל לא בשבילך, לך אין שום שאלות, רק תשובות, לך אין בחירות הכל כבר נבחר עבורך".
זנבו של החתול הסתלסל, פרצופו קרב אליה, כמו עכביש המשתעשע עם זבוב הלכוד ברשת.
"אולי ינחם אותך לדעת שכל מי שבחנות הזו, נמצא פחות או יותר במצבך. תסתובבי ותביטי בכל עשרות הבובות הקטנות האלה, מסוס המטאטא שבכניסה, עד למטריושקה הכי קטנה, כולם תודעות כלואות בגוף דומם, תחשבי על זה, תחשבי על עומק הטרגדיה, אפילו ביניהן הן לא מסוגלות לתקשר. קחי לדוגמא את הקוקייה על שעון הקיר, היא יוצאת מתוך הקן כל שעה עגולה, ופוצחת בשיר עליז, לך לפחות יש שיר מלנכולי כפסקול לחייך העגומים. מה את חושבת שעושה הקוקייה בחמישים ותשע דקות בתוך שובך, בדלת סגורה וללא חלונות? היא לא מסוגלת לישון כמוך בכל פעם שתיבתך נסגרת, היא פשוט יושבת שם, מכווצת, מחכה. מה אם היא קלסטרופובית? ואז לאחר חמישים ותשע דקות, היא צריכה לשים פרצוף שמח ולצייץ בקלילות לכל היושבים בחוץ. לא הייתי רוצה להיות צעצוע, או חפץ דומם. האמיני, בלי לזרות מלח, כל אחד רוצה להיות חתול."
צ'שייר שתק לרגע, וניתר לצידה השני של התיבה לפני שהמשיך.
"לא התכוונתי להישמע מרושע, באמת, זאת אומרת אולי טיפה של רשעות היא בליבם של כל החתולים, רשעות והתנשאות, אבל כל המונולוג הזה הוא עצתי הכנה אלייך. פגשתי הרבה צעצועים בחיים שלי, גפיכם קפואים, אבל נפשכם חופשיה ככל שאר היצורים החיים, לפחות אני מקווה שכך הדבר, כי אם לא דיברתי אל עצמי כל הזמן הזה." הוא ניענע בראשו, כמנסה לסלק את המחשבה הטורדנית הזו. "לאורך שנים אני לומד את דרכיכם, וחוכמתי היחידה להציע לך". הוא עצר, משתמש במיטב האמצעים הדרמטים, התקרב אליה, והלאיט את מילותיו האחרונות, מדבר בלחישה אל עורפה "תבחרי, גם כשאין באמת בחירה. את חייבת לבחור לרקוד".
ועד שסיבובה של דליילה הביא אותה ליישור מבט מול צ'שייר, הוא נעלם.
הוא צדק, החתול, מעטים האנשים שהגיעו לחנות המאובקת בה הושמה, דליילה המשיכה להסתובב על השידה החדשה שלה, סחור סחור.
צ'שייר לא חזר לבקר שנית, מדי פעם היא ראתה את זנבו מסתלסל בין המעברים, את קצה אוזנו האפורה, אבל הוא מעולם לא יצר איתה קשר עין, או הכיר בקיומה. היא לא התגעגעה אליו כמובן, חתול טיפש, מי הוא שיבקר אותה, יעוץ לה עצות, היא מעולם לא ביקשה עזרה. הוא לא היה שורד יום אחד אילו היה מחליף את חייו בחייה, לא היה שורד יום אחד מבלי לשמוע את הקול של עצמו.
ועוד איזו עצות הוא נותן? האם היה יכול להגיד משהו מתנשא יותר מזה, משהו אידיוטי יותר מזה? "תבחרי לרקוד", מתפלסף איתה, זו לא בחירה אם אין לפחות שתי אופציות. בהגדרה המילונית.
שנים חלפו, והיא מסתובבת בעמידה חמישית, ומסתחררת בתוך ראשה, אף אחד לא עומד להגיע. היא התגעגעה לקולות של אנשים, או חיות, למילים שמכוונות אליה.
היא התגעגעה לענבר, למונולוגים הארוכים והעצובים שלה, התגעגעה לתחושה הזו, של להיות אהובה, להיות חשובה, להיות נראית. מזמן לא הרגישה נראית.
אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?
כן, הייתה חייבת להודות, אפילו לחתול התגעגעה, החתול היה היחיד שאי פעם הכיר במצוקתה, גם אם היה מתנשא, דרמטי וטיפש. אילו רק היה ממשיך לדבר אליה, לחייה היו איזושהם משמעות, אולי לא הייתה מרגישה שהיא ממשיכה להחליק, מטה מטה במורד תודעתה, הכל מתחיל להיראות כמו חלום, הזמן מאבד משמעות, והעצמי שלה הולך ותועה.
בחנות נעשו שיפוצים. דליילה נסחבה משידתה אל חלון הראווה המשקיף אל הרחוב המסחרי של העיר, בין סיבוביה היא יכלה לחטוף מבט בעוברים ושבים.
כמה חופש יש לאותם אנשים שעברו ברחובה של דליילה, כמה שליטה על חייהם, בכל רגע נתון הם יכולים להחליט מה יעשו עם שארית החיים העומדים לרשותם. הקנאה צרבה בגרון הפלסטיק של דליילה, ביעבעה בחזה הזקור שלה, היא מעולם לא הייתה בוחרת להיראות כפי שהיא נראית, כל כך צנומה ושברירית. אילו זה היה תלוי בה, הייתה יוצקת את צורתה כצורתו של גבר, גבוה, חזק, שולט, היא הביטה בגברים שעברו מול חלון הראווה, צעדיהם היו בטוחים, הם הצליחו לשכנע אותה לאחר חצי סיבוב שהעולם מונח בכף ידם. היא הביטה בכל האנשים העוברים בחלון הראווה. הגבר ההוא, הולך לראיון עבודה, מהדק את עניבת הפרפר הסגולה שלו, זו עבודת החלומות שלו, ככה לפחות שיכנע את עצמו כשהבין שמנגינה בגיטרה לא עושים כסף, הוא חייב לכבוש את הראיון הזה, עבודה בהייטק, רווחית, מעניינת יחסית, התחלה לחיים טובים.
הנערה עם הצמה הג'ינג'ית הנשרכת על המדרכה הולכת לתרום את שיערה כפאה לחולות סרטן. היא מעולם לא גזרה את השיער לפני זה, כל חבריה קוראים לה רפונזל. יש היסוס קל בצעדיה, אבל היא נחושה, מאז שסבתה נפטרה מהמחלה, היא התחילה לנקות את סדר העדיפויות שלה, בשבוע הבא, מקושטת בתספורת שיקית קצרה, תצא למסע אל ארצות סקנדינביה, לצפות באורות הצפון, כפי שתמיד חלמה.
והילדה בשמלה הוורודה שרעמת תלתליה השחורים גדולה יותר מראשה, למדה היום שצבע העור שלה הוא עניין הרבה יותר גדול משחשבה. עד היום קנאה בחברותיה הלבנות על שיערן החלק, על כך שאינן צריכות לקום חצי שעה מוקדם יותר כדי שיוכלו לצאת מהבית מבלי שיהיה על ראשן קן ציפורים, לקלוע צמות תמיד הכאיב לה בקרקפת. אבל עכשיו, כשהילדים בגן התרחקו ממנה, ולא הסכימו לצרף אותה למשחק, וילד אחד ייבב שהיא מפחידה אותו, הראש שלה היה מלא מחשבות גדולות מדי, לראשונה בחייה היא הבינה שהיא שונה.
דליילה צחקקה לעצמה, היא חושבת שטויות, הרי היא לא מכירה איש מהעוברים והשבים, מי שהיא שתחליט את כל זה?
וככה זה הכה בה, לאט לאט ואז בבת אחת-היא מחליטה. אין לה ולא טיפה של בחירה או שליטה בגוף הפלסטיק שלה, לנצח תמשיך להסתובב בעמידה חמישית, אבל ראשה עוד פועל. ראשה עוד חופשי לחשוב כל מחשבה, להוליך אותה לאן שרק תרצה, והיא יכולה לרחף הרחק מתוך תיבת הנגינה שלה ולהתמסר לחופש המוחלט שלה, לחוסר הגבולות של הראש, לפתע ההחלטות בידיה.
כל הגלגלי השיניים שחרקו תמיד, החליקו זה אל תוך זה, כל הברגים הרופפים חוזקו באחת, התמונה התרחבה לנגד עיניה והכל יצר הגיון.
דליילה הסתובבה, סחור סחור בעמידה חמישית.
היא המשיכה לרקוד ולרקוד, התמסרה לריקוד, נהנתה ממנו,פשוט כי זה מה שבחרה לעשות.
זמן אותו דליילה לא הצליחה להגדיר לאחר מכן, תיבת נגינתה נסגרה עליה, וכשנפתחה שוב, ועיניי הפלסטיק שלה התרגלו לאור החדש, יכלה לגלות שהיא מוצבת על מדף אבן מעל אח, בבית שנראה עתיק כמוה.
זוג עיניים הביטו בה דרך זכוכית משקפיים, וחייכו.
האישה לבנת השיער לא דיברה אל דליילה, ובקושי הבחינה בה, זו הייתה מערכת יחסים שונה מאוד מהיכרותה המעמיקה עם ענבר. מדי פעם עוד חשבה על ילדתה הראשונה, לא בקנאה עוד, בחמלה, באמפטיה אמהית וגעגוע.
תיבתה הייתה פתוחה רוב הזמן, שמיעתה של הזקנה הייתה כבדה, ולא הפריע לה שמתנגן השיר המלנכולי של דליילה ברקע לאורך כל היממה. מדי פעם הגיעו אנשים לבית, ודליילה הייתה נהנית לבחון אותם ולהמציא סיפורים. רוב הזמן הייתה לבד, אך אלה לא היו חיים עצובים; או שמחים, טובים או רעים. אלה פשוט היו החיים שבחרה.