אור.
אור חזק ומסנוור.
הכל מטושטש. ואז פנים. מעליו.
מעליו?
הכל נכנס לאט כל כך לפוקוס, והעיניים שלו התחילו לתפקד. זה היה רופא שגהר מעליו, ומעבר לו היה מה שנדמה כמו קירות ותקרה בוהקים של בית חולים מטופח.
"אדוני", קרא הקול, שהוא עכשיו יכול היה לשייך לדוקטור ולפנים שמעליו, "אדוני אתה שומע אותי?" לפי נימת הקול היה ניכר שזו לא הפעם הראשונה שהדוקטור שואל את השאלה, כנראה שקודם הוא לא היה מסוגל לשמוע.
"כן" הוא ענה, או לפחות ניסה לענות, כי רק שיעול צרוד יצא מגרונו. הוא כחכח בגרונו שוב וניסה את מזלו "אני שומע דוקטור", הפעם היה אפשר להבין את המילים שלו.
קצה חיוך עלה על פני הרופא, "יופי, עכשיו בוא נתחיל לאט לאט, אתה זוכר את השם שלך?"
"ג'ורג'ז. ג'ורג'ז לווינגטון." הוא הופתע לגלות שהוא יודע את השם של עצמו, "אני ג'ורג'ז", הוא חשב. מעניין.
"ג'ורג'ז" – מנהל העיתון.
"ג'ורג'ז" – בן 47 עם כרס נחמדה, ולא נשוי בכלל.
"אדוני," הדוקטור קרא שוב, "אתה יודע איפה אתה נמצא?"
"נדמה לי שכן," ענה לו ג'ורג'ז, "בבית החולים ספקטור שבמדינת לורגין"
הרופא עשה פרצוף מודאג, לפחות זה היה נראה מודאג, אבל אולי זה היה פרצוף אחר, היה קשה לשפוט את הפרצוף מהתנוחה שבה הוא שכב. "אתה מתכוון המדינה של לואי ה-19 כמובן." תיקן אותו הדוקטור.
ואז הכל חזר אליו סופית. הזכרונות. או רובם לפחות.
"ג'ורג'ז" – המורד. מפקד חוליה לא קטנה של מורדים. האיש שמקדיש את חייו לניסיון חסר הסיכוי של אולי להפיל את לואי ה-19, המלך שאחרי האחרון. הדיקטטור שנתמך בטכנולוגיה כל כך מתקדמת עד שכולם כבר וויתרו, או כמעט כולם.
"אדוני, אתה יכול לנסות להתיישב בבקשה? אנחנו רוצים לראות האם תוכל להתייצב, לראות שהגוף שלך מתפקד אחרי התאונה." הדוקטור היה כל כך עדין. דוקטור שופרד, כך היה כתוב על התג.
ג'ורג'ז לאט לאט התיישב, מגלה שהוא מסוגל, אבל משהו אחד הפריע לו- "תאונה? אני לא זוכר שום תאונה, למעשה אני לא זוכר שום דבר מאז אתמול בלילה."
"זה נורמאלי לחלוטין," מיהר דוקטור שופרד להגיב, "פגיעות ראש גורמות בשכיחות גבוהה לשכחת השעות שלפני התאונה, ולך אחרי הכל הייתה התנגשות חזיתית עם פגוש של רכב. כולי תקווה שזכרונותיך שאבדו ישובו אליך"
"אני בטוח שאני אהיה בסדר, תודה" ענה לו ג'ורג'ז. ובלב הוא חשב שהוא חייב לגלות כמה הוא זוכר מתוכניות המרד וכמה הוא שכח.
ג'ורג'ז נכנס לבניין העיתונות, תוך כדי משנן לעצמו את כל הדברים שהוא זוכר בוודאות:
"אני ג'ורג'ז לווינגטון. התמניתי למנהל העיתון של הממשל – המיידע – לפני 15 שנה. כבר מלפני זה רציתי למרוד, אבל אז נוספו לי כלים. אני בן 47, אין לי אישה וילדים." זה היה מספיק לעת עתה, הוא כבר התחיל לעבור על פני התמונות בכניסה לבניין, והוא רצה לוודא שהוא זוכר מה הן אומרות.
הייתה שם התמונה של אחד ממדעני המוח הדגולים מהעבר הרחוק. כן, הכל התחיל עם הטכנולוגיה של המחשבות והמוח, כולם ידעו את זה. רק בעזרת זה הדיקטטור הצליח בכלל לבנות את מכונות העל שלו. המכונות שמאתרות הכל. המכונות שלו שיכולות לאתר כל מחשבה ורצון אנושי, ואפילו חפצים מסוכנים – כל דבר שעלול לאיים על לואי ה-19.
והנה תמונה של לואי ביום ההכתרה שלו. נראה מגוחך. קריקטורה נלעגת של מלך. אבל זה לא היה כל כך מצחיק כשאנשים ניסו להתנגד לו וגילו שזה בלתי אפשרי.
תמונה של לואי ליד המכונות שלו. לא ברור לאן המתכנתים נעלמו, בטח רצח אותם מיד אחרי שסיימו את העבודה.
ואז תמונה של ייסוד העיתון. כמובן עם לואי ה-19. הוא שלט בלורגין כבר 70 שנה, ועם זאת הוא נראה כמעט אותו דבר. זה היה נראה שהוא לא מזדקן. האמת היא שזה לא ממש הפתיע את ג'ורג'ז. הרבה מהטכנולוגיות שהיו קיימות לפני החזרת הדיקטטורה – או החזרה לסדר הטבעי, כפי שלואי קרא לזה – נעלמו בעקבות הוראות הדיקטטור. אולי היה כבר סוד רפואי שהעניק חיים הרבה יותר ארוכים לכולם. לפני שהדיקטטור שינה הכל לרעה.
ואז גם הייתה תמונה שלו נכנס למשרד. עם אבא ואמא גאים משני צדדיו מחבקים אותו. צופה רגיל לא היה מבין למה הם מאושרים כל כך. לא היה מבין שהוריו של ג'ורג'ז שכבר נפטרו אינם שמחים בגלל המשרה אלא בגלל האפשרות שהוא יוכל לעזור למרד. הוא קיבל את הרצון לשינוי עוד ממעי אימו. על זה הוא התחנך כל השנים. אבל לפעמים זה נדמה בלתי אפשרי.
הוא נכנס למשרד הגדול שלו, ונעל את הדלת פעמיים. הוא תמיד נועל פעמיים הוא נזכר, הרגל מגונה. הוא הקליד את הסיסמה הסודית שלא שכח, ומול עיניו עלו עשרות מסמכים של 'חוקי המכונות'. הדרך שבה הוא יוכל לנסות אולי להפיל את הדיקטטור.
היו שני חוקים עיקריים, אבל הם התפרטו להמוני חוקים קטנים יותר. החוק הראשון היה רצון מול מעשה – התפקיד של המכונות היה לאתר כל דבר שיהווה איום על חיי הדיקטטור ולייעדו לחיסול, גם מחשבה יכולה הייתה לגרום למכונות לאתר אותך, אך אם רק תנקוף אצבע, או אפילו תדבר יהיה סיכוי הרבה הרבה יותר גדול שהמכונות יועידו אותך לחיסול. החוק קבע כי עשייה בפועל של מעשה מורד תמיד יותר מסוכנת מאשר מחשבה על אותו המעשה בלבד.
החוק השני היה חוק הרדיוסים, והוא זה שאפשר לג'ורג'ז 'לשחק את המשחק שלו'. הסיכוי של מעשה או מחשבה שלך לגרום למכונות לייעד אותך לחיסול היה ביחס ישר לקרבה שלך באותו הרגע לדיקטטור. ולכן בניין העיתונות היה אידאלי להנהגת המרד משום שהיה רחוק כל כך מעיר הבירה. כאשר ג'ורג'ז ידע שהדיקטטור מתקרב אליהם הוא אף פעם לא לקח סיכון ופשוט סימם את עצמו למשך כמה ימים, כך שאפילו המחשבות שלו לא יסגירו אותו. מי שרחוק מאוד מהדיקטטור יכול אפילו לדבר בקול ולתכנן תוכניות נגד הדיקטטור, בעוד שמי שצמוד לגמרי לא יכול למעוד אפילו קצת. מלצר אישי של הדיקטטור שאפילו חושב על לשפוך על לואי ה-19 כוס חלב, יגרום למכונות ישר לייעד אותו לחיסול. הכל היה תלוי בטווח, ולמחשבות ומעשים שונים היה טווח שונה.
וג'ורג'ז שיחק בדיוק על הטווח הזה, כשהוא לא היה עסוק בלהוציא לאור את 'המיידע' כמובן. הוא גרם לאנשים לעשות בכוונה תחילה דברים שאחר כך יגרמו לאנשים במעגל פנימי יותר לעשות דברים בטעות, שאם הם היו עושים בכוונה הם ישר היו מיעודים לחיסול, ובכך גורם לדברים שלכאורה לא היו אמורים לקרות. זה לא היה מושלם, אפילו לא קרוב לזה, ג'ורג'ז לא ראה איך זה יוביל למות הדיקטטור בקרוב, אבל זה היה משהו.
וכל החוקים שלו אמרו לו בדיוק מה הטווח שבו הוא יכול לעשות כל דבר, מה הטווח בדיוק של מחשבה ומעשה, חוקים שנאספו בקפידה והיוו אוצר בל יסולא בפז למרד.
מה שהזכיר לג'ורג'ז את שותפיו. או אולי בעצם כדאי לקרוא להם פקודיו. הם לא היו רבים, אבל הוא הצליח להכניס את כולם כעובדים בעיתון, דבר שנתן להם קרקע משותפת. הסגן שלו היה מורדי, איש מבריק, אבל יותר משהוא היה חכם הוא היה איש מעשה מוכשר. הוא ידע איך לסובב אנשים ואיך לגרום לדברים להעשות. במובן מסויים ג'ורג'ז היה המוח של המרד ומורדי היה הידיים. ואז היו עוד איזה שלושים איש שממש עבדו בשביל המרד, ועוד המון שבלי לדעת עשו דברים בשביל לקדם את המרידה. מפעל שקיבל שוחד בשביל לייצר מושב אחד מקולקל שבטעות הועבר למוביל שהגיע בסופו של דבר לארמון של לואי, ולואי שבר את הכיסא מייד שהתיישב עליו. כל תכנון כזה היה יכול לקחת חודשים, אבל זה היה מתגמל אפילו אם זה לא עשה שום נזק גופני ממשי לדיקטטור. זה הראה שהמרד עוד חי.
הוא הפנה את תשומת לבו חזרה למסכים שמולו והביט בנושא האחרון שהצריך את תשומת ליבו כעורך עיתון שהוא גם הצנזור הראשי. הוא היה חייב לגרום לעיתון לצאת לאור לשביעות רצונו המלאה של הדיקטטור כדי שהלה לא יבוא לבדוק את מה שקורה פה בבניין העיתונות. זה יהיה אסון.
כל מיני עדויות היו שם, עדויות חדשות וישנות על 'כוח השמד' העילי של הידקטטור. הכוח שכך מסתבר משלים את התמונה, הצד המשלים למכונות. המכונות מאתרות אפילו את המחשבות, וכשהם מייעדות מישהו להריגה תוך זמן קצר בצורה בלתי סבירה כח העילית שם, או אחד הנשקים שלהם. משמיד את האובייקט או האדם תוך רגע – יעילות שיא בזמן מינימלי – כמעט אף אחד לא ראה את הכח הזה אפילו. ופה היו לו כל מיני עדויות על זה, עדויות שנאספו בקפידה, כך נראה, הן ממקורות של העיתון והן ממקורות שלו מהמרד. עדויות על מבט חטוף של חייל עם טכנולוגיה שמסווה אותו ומתתמזג עם הרקע, עדויות על נשק שנשלף ויורה במאית השנייה, עדויות על גבי עדויות של מראה חטוף של משהו שבקושי קרה לרגע. היה ברור שהדרך להפיל את השלטון לא עברה בלהתנגד חזיתית לכח השמד – הם היו בלתי ניתנים לעצירה כמו המכונות עצמם.
אבל ג'ורג'ז היה צריך להתלבט אם להכניס חלק מזה לעיתון או לא. מה לואי היה חושב?
ג'ורג'ז הכיר את דרך המחשבה של לואי היטב. הדיקטטור שיחק משחק מצויין, מאזן במדוייק בין פיזור פחד גדול ממנו, משהו שאפילו קרוב לשנאה בעוצמה, לבין אהדה לממשל, לנסות להראות איך דיקטטורה היא בעצם הדבר הטבעי לבני האדם ואיך הוא – לואי ה19 – המלך המושלם בשבילם. "תן להם פחד עז להתנגד, ואז תתן להם סיבות שנוח לתלות בהן את חוסר הרצון שלהם להפיל את השלטון" זה היה המוטו. לגרום לאנשים לא לרצות בכלל לחשוב על מרד, ואז להראות להם למה בעצם החיים לא כאלה נוראיים אחרי הכל.
כך שמצד אחד זו עלולה להיות בדיוק הפחדה ראויה שתגרום לעם לשבת בשקט, אך מצד שני אולי זה יותר מדי, אולי זה רק מזכיר לכולם את אחיזת הברזל הנוראית כל כך, את ההקפאה של כל התקדמות טכנולוגית והחזרה לאחור, את השעבוד הנורא.
הוא ידחה את ההחלטה למחר הוא החליט. לא צריך לסיים את העיתון עד רביעי והיום היה רק שני.
שלוש נקישות נשמעו על הדלת. ואז הפסקה קצרה ועוד נקישה מהוססת. הסימן המוסכם, הוא נזכר. זה מורדי בוודאי. הוא פתח את הדלת, מסובב את שני הסיבובים של המנעול, מכניס במהירות את מורדי פנימה ונועל אחריו.
"יש לך מידע חדש מורדי?" הוא שאל במהירות, "משהו השתנה בהעדרי?"
"הכל טוב המפקד" מורדי ענה קצרות, הוא לא היה איש של דיבורים. "אני רואה שאתה עדיין מתעסק בעדויות על כח השמד הזה, אתה עובד על הדבר הזה כבר חודשים! מה שלומך אחרי הניתוח?"
"שלומי מצויין, מרגיש כמו חדש" ענה ג'ורג'ז. ג'ורג'ז לא רצה לומר למורדי שהוא פשט לו את ההתלבטות כמובן, אם הוא עובד על זה הרבה זמן זה בשביל המרד ואין לזה מקום בעיתון, והוא עוד יותר לא רצה לומר למורדי שהוא בכלל לא זכר שהוא עבד על זה חודשים. הוא חייב לברר במהירות איזה עוד פרטים בדיוק הוא לא זוכר על המרד, לפני שיעשה טעות פטאלית.
"אבל אני מניח שלא נכנסת רק כדי לראות מה שלומי מורדי. במה העניין?"
"אה, תראה, זה לא ממש חשוב," מורדי זע באי נוחות מרגל לרגל. לא אופייני לו. "פשוט החבר'ה קצת סוערים. בעיקר ג'ימי. הם אומרים שאנחנו לא עושים שום דבר בכלל. שהמרד הזה מרגיש לפעמים כמו משחק. ההישג הכי רציני שלנו בשנה האחרונה הוא כיסא שבור! הם רוצים אקשן אמיתי, הם רוצים לשנות משהו" מורדי סיים.
"שנינו יודעים שזה לא אפשרי" ג'ורג'ז התחיל לומר ונאנח "זה המצב. אנחנו עושים את המירב ואתה יודע את זה. בדיוק כל העדויות פה שמול העיניים שלי מבהירות לי שלא נוכל להלחם. הסיכוי היחיד זה מה שאנחנו עושים עכשיו. ואתה יודע שעכשיו שאספתי כל כך הרבה חוקים אנחנו נעשה יותר ויותר טובים בלגרום לטעויות כאלה לקרות". הוא עצר לרגע, הייתה לו תחושה שהשיחה הזאת כבר התנהלה כמה וכמה פעמים בעבר "אנחנו עומדים להתקדם בקצב הרבה יותר טוב עכשיו".
"כן, כן, אתה צודק כמובן המפקד" מורדי החזיר, "אני ארגיע את ג'ימי כבר."
הוא יצא מהחדר, משאיר את ג'ורג'ז לבד עם המחשבות והמסמכים שלו, והזכרונות בעיקר. הזכרונות שהיו לו ובעיקר אלה שלא.
השגרה נמשכה, עד כמה שאפשר לקרוא למרד שגרה. תמיד קינן בלב הפחד שהכל יתגלה פתאום, שהדיקטטור יגיע בפתאומיות והכל ייהרס.
העבודה שלו כעיתונאי הראשי עזרה לו מאוד בארגון המרד, בעיקר הידיעות שאותם היו אסור בשום אופן לפרסם. הדברים שהוא היה צריך לדכא בשם לואי ה-19, אך מאחורי הקלעים הוא השתמש בזה.
הם באמת נהיו טובים יותר בזה. הם למדו איך לנצל את מירב המרחק שכל חוק וחוק נתן להם מהדיקטטור.
ג'ורג'ז שוב פעם ישב במשרד שלו, הוגה בתוכניות חדשות, ומנסה לשפר תוכניות שכבר עומדות לצאת לפועל.
שלוש נקישות נשמעו ולאחר הפסקה עוד אחת. מורדי.
"כבר פותח" הוא קרא, מדשדש אל הדלת לפתוח את הנעילה הכפולה. ישר כשהדלת נפתחה מורדי נכנס בצעד מהיר, מחזיק בידיו תיקיית מסמכים ענקית.
ופתאום המראה של מורדי עם המסמכים ביד נכנס ככה מהר לחדר יצר איזה הבזק. פלאשבק פתאומי.
הוא יושב בחדר קטנטן עם קירות צהובים ושתי שידות מכוסות לגמרי במסמכים. הוא רכן מעל לאסופת דפים כשהשותף שלו לחדר נכנס בריצה עם תיקיית מסמכים. "פיענחתי עוד חוק ג'ורג'ז! אני עומד להודיע למפקד" הוא הכריז בהתרגשות.
"המפקד?" מורדי אמר שוב, "הכל טוב?"
"מה? אה. כן הכל מצויין, אני רק ריחפתי לרגע." ג'ורג'ז התנער. "קרה משהו?"
"לא ממש" מורדי השיב, "ג'ימי שוב פעם עושה צרות, אבל לא בשביל זה באתי, אני חושב שמצאתי עוד דרך להגיע אל הדיקטטור. מצאנו מישהו ששונא אישית את אחד מהעוזרים של לואי ואני חושב שנוכל לגרום לטעות שתחליף ביניהם בדיוק בזמן הנכון."
ג'ורג'ז עיין במסמכים שמורדי הביא, מסמכים ששלחו אליו סוכנים בשטח, סוכנים שבדרך כלל בכלל לא ידעו שהם מסייעים למרד. הכל בפנים היה בקודים כמובן:
'מען: מפקדת לחם.
נידון: רצון של נתין לפגוע באחד האופים
יעד: החלפת האופה באדון העוגות'
לחם היה כינוי למורדים בעוד שעוגות היה הכינוי לדיקטטור. המסמך המשיך לגולל את הפרטים, אך לג'ורג'ז לא היה פנאי לחשוב על זה, הבזק הזכרון שלו הטריד אותו.
"מורדי, עבודה טובה," ג'ורג'ז אמר, " אני בטוח שתוכל להמשיך מפה לבד, אני נותן לך אור ירוק, דבר עם לאיונרד על הצד הפיננסי ותוציאו את זה לדרך".
כשהוא היה שוב לבד, ג'ורג'ז תהה מה הוא ראה בהבזק זכרון. זה היה נראה כמו עוד מפקדת מורדים, אך הוא לא היה המפקד. זה היה מוזר כי עד עכשיו ג'ורג'ז חשב שהוא הקים את המרד. למה הוא לא זכר את זה?
היה נראה כאילו זה שלב מוקדם יותר במרד. אולי שלב של איסוף מידע, המידע שבו הם משתמשים עכשיו. "זה הגיוני בעצם", מורדי חשב לעצמו, אנחנו כבר מעשיים, אך היו אנשים שהיו צריכים לאסוף את כל החוקים בשביל שאנחנו נוכל לתפקד. אבל אז מה גרם לזה שעכשיו הוא המפקד ולא מישהו אחר? מה השתנה? ולמה השותף שלו לחדר הקטנטן היה נראה לו כל כך מוכר?
לעזאזל עם התאונה ההיא. הוא היה אמור לזכור את הדברים האלה בבהירות, לא להיזכר בהם עכשיו
הימים הבאים היו גדושים בפעולות מוצלחות וזכרונות מוזרים לג'ורג'ז. כל פעם היה איזה טריגר, איזה סיטואציה בעבר שדומה למשהו שקורה בהווה, ובבת אחת ג'ורג'ז היה נשאב והופך להיות שם בעבר, מביט כאילו מבחוץ על זכרון שלו שנעלם.
"המפקד, פענחנו את הטווח של חוק הדיבור". הוא ראה את עצמו ואת השותף שלו לחדר פונים לעבר אדם שלא הכיר שהקרין אווירה של סמכות על כל החדר.
"טוב מאוד, אבל ג'ורג'ז, יש לי משימה אחרת בשבילך עכשיו" המפקד הגיב לאיטו. "אני צריך שתניח לחוקים ותתחיל להסתנן לעיתונות. מקור מהימן בעיתון יעזור לנו הרבה יותר מעוד מוח שמפענח חוקים".
"זה מסביר הרבה", ג'ורג'ז חשב. זה מסביר איך הוא הגיע לעיתונות מלכתחילה, זה מסביר מאיפה כל החוקים. אבל אותם שאלות נשארות, מה קרה לכל המורדים האלה? מי זה השותף הזה, הוא נראה כל כך מוכר.
זה היה כבר השבוע השני ברצף שיום אחרי יום הם ביצעו פעולה שגרמה לכך שלדיקטטור יקרו דברים שלא אמורים לקרות. ג'ורג'ז היה בטוח שהם גורמים לדיקטטור לתהיות, ולא רק לתהיות, הוא בוודאי מתוסכל יותר משהיה אי פעם. מאז שעלה על כס שלטונו לא קרה כזה דבר.
למרות הסכנה שבדבר הוא החליט לכנס את המורדים שלו בעיתונות למסיבונת קטנה לחגוג את ההישגים שלהם.
האנשים שלו טפטפו פנימה למשרד שלו לאט לאט אחרי שעת הסגירה של מערכת העיתון, כאילו בטעות. היו שם כעשרים איש בלבד, גרעין המרד. אחרי שהם אכלו ושתו מעט, ג'ורג'ז פתח בדברים:
"חבריי, אני עומד פה ומביט בכם, ואני רואה למול עיניי חבורה כל כך קטנה של אנשים, שעושה כל כך הרבה. אנחנו עומדים פה הכי רחוקים שאפשר מלואי, והשפעותיו פה אינן גדולות, אך אנחנו לא עומדים מהצד! אנחנו פועלים! אנחנו לוקחים לידיים את הרצונות שלנו לשנות את שלטון הדיקטטורה הנורא הזה ולחזור לתקופות טובות יותר של האנושות.
הביטו סביבכם היטב, תחקקו טוב טוב בראשכם את הפרצופים שאתם רואים בחדר הזה, כי יום אחד הפרצופים האלה יעטרו פסלים, ציורים ופרסים לרוב. הראשים האלה שפה בחדר הלא גדול הזה הם האנשים שיביאו לנפילתו של הדיקטטור!!!" ג'ורג'ז אהב לנאום, הוא היה טוב בפאתוס ובייצור אווירה, והוא רק התחיל לחמם מנועים, כשמישהו התפרץ:
"נפילתו של הדיקטטור?!" נשמע קול ציני מקצה החדר, "אתה מתכוון לנפילה מכסא מתקפל כמובן, כי זה המירב שהצלחנו לעשות!" צחוק קצר התפרץ מפי כולם, ואז למראה המבט הזועם על פני ג'ורג'ז השתרר שקט בחדר.
זה היה ג'ימי כמובן, ג'ימי שעשה כל כך הרבה צרות. אם הוא לא היה חושש שזה היה גורם לירידת מוטיבציה, ג'ורג'ז היה מעיף אותו מהקבוצה כבר מזמן.
"אתה מתכוון לענות לו?" מורדי שאל בשקט, אך מספיק בקול כדי שכולם ישמעו, שובר את הדממה הכבדה.
גם אתה איתו? ג'ורג'ז חשב לעצמו, אף אחד כבר לא באמת מקשיב, הם איבדו כל קצה הגיון.
"אתם מקשיבים לעצמכם אנשים? אתם שומעים מה ג'ימי פה מציע? מה אתם רוצים לעשות, להתנגד חזיתית לכח השמד? אתם יודעים בדיוק כמוני שזאת התאבדות מוחלטת. זה מה שזה, חד וחלק. מגיעות אלינו שמועות על זה שהדיקטטור זועם, שאנחנו מצליחים סוף סוף להשפיע עליו, ומה שאתם רוצים לעשות זה לזרוק הכל לפח ולמות?! מה קרה לשכל הגאוני שלכם שממציא מלכודות? נעלם בדמיונות של ילדים קטנים?" ג'ורג'ז התנשף והשתתק, זה היה טוב, מלמולי הסכמה נשמעו מכל עבר.
"ומה בדיוק עוזר לנו שהדיקטטור כועס?" המשיך ג'ימי להתסיס, "זה לא משנה כלום וזה לא יכול לשנות כלום, ואתה – ג'ורג'ז – יודע את זה יותר טוב מכל אדם אחר בלורגן! אנחנו לא יכולים להרוג אותו לא משנה מה! עדיף כבר למות בניסיון נואש להילחם מאשר לחיות מרד עלוב שלא מזיז שערה מהראש של לואי!"
מה זה באמת מועיל? ג'ורג'ז תהה. מה אנחנו כבר יכולים לעשות? אבל בקול הוא רק אמר "אנחנו עושים את המירב שאנחנו יכולים!" מנסה לשכנע את עצמו לא פחות משהוא רצה לשכנע אותם, "אנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים בלי להתאבד! אני לא אצטרך להביא רופא כדי לקבוע את המוות שלך אחרי שהמכונות ייעדו אותך לחיסול, אתה מבין? אני—"
ופתאום בבת אחת הוא הבין, הוא הבין מאיפה הפרצוף של שותף העבר שלו היה כל כך מוכר. זה היה דוקטור שופרד! הרופא המנתח שלו! שותף העבר שלו במרד היה המנתח שלו אחרי התאונה. מה זה אומר? מה המשמעות של זה לגבי הזכרון שלי?
ג'ורג'ז היה מודע במעומעם לכך שהוא התיישב בכבדות על הכסא, לקולות מסביבו, אך שום דבר לא באמת קבע אחיזה במוחו. הוא היה שקוע כולו במחשבה.
אם דוקטור שופרד הוא באמת שותף שלי במרד, אז זה אומר שזה שאין לי זכרון זה חלק ממה שצריך בשביל המרד! זה אומר שכל מה שהוא מחק היה לצורך המרד, ושהדברים שהוא גרם לעצמו להתמקד בהם היו גם הם לצורך המרד, שהכל מחושב לפרטים – הוא לא היה בתאונה, הוא גרם לעצמו לשכוח!
ועכשיו הוא חייב להבין מה הוא שכח, או לפחות מה הוא אמור לעשות. מה היה אסור לו לדעת, ומה הוא כן רצה לשתול במוחו. ללא ספק הניתוח לא הצליח, הוא היה אמור לשכוח הכל, אך ההבזקים מחזירים אליו חלק מהדברים, הזכרונות האסורים שלו, מה שלא יהיה בהם.
"ג'ורג'ז? ג'ורג'ז הכל טוב?" מורדי שאל.
"לא. לא הכל טוב. הכל הרבה יותר מטוב." הוא אמר, מתעלם מהפרצוף המודאג של מורדי ושאר המורדים, "אני חושב שאנחנו כן יכולים לנצח רבותיי! שיש לנו תוכנית סודית להביס אותו – להביס את לואי ה-19." הוא המתין רגע בשביל לתת להצהרה שלו נוכחות, אך הצעירים שלו כנראה לא התמחו ברטוריקה:
"אז מה התוכנית?" שאל מישהו, הורס את הרגע.
"אז טוב, האמת היא שאני לא בדיוק יודע" אמר ג'ורג'ז, מבטים תמהים חלפו על פני האנשים מסביב לחדר, "אבל" , הוא המשיך מהר לפני שיקטעו אותו, אוגר בטחון עצמי, "הייתה לי תוכנית! אני פשוט נאלצתי מאיזושהיא סיבה למחוק אותה מהזכרון שלי. אתם מבינים? אנחנו עוקבים אחרי התוכנית שהתוויתי, אבל אני, מסיבה שאני עוד לא יודע, הייתי צריך למחוק מהראש את המידע על התוכנית. הניתוח שעברתי לא היה אחרי תאונה, הוא נועד למחוק לי את הזכרון אתם מבינים?" אוקיי זה יצא קצת מוזר, הוא יצטרך להסביר את עצמו טוב יותר –
"ג'ורג'ז אני באמת חושב שכדאי שתלך לישון" מורדי אמר. מורדי ועוד כמה אנשים החליפו מבטים מסמנים אחד לשני שג'ורג'ז כנראה לא בקו הבריאות.
"לא אני רציני!" ג'ורג'ז ניסה להגן על עצמו, "אני מרגיש בסדר גמור, באמת. הכל רציני, אני רק צריך לפענח את הפרטים."
אבל אף אחד לא הקשיב, הם פחות או יותר גררו אותו לישון.
ג'ורג'ז התהפך במיטה, לא יכול להירדם, המחשבות מתרוצצות בראשו כל כך מהר שהוא לא יכול להפסיק אותם.
הוא מחק לעצמו את הזכרון ואז רצה ליצור מציאות חדשה שאל תוכה הוא 'נולד' כמו חדש. התוכנית שלו לפני המחיקה חייבת להיות קשורה למה שהוא הראה לעצמו אחרי המחיקה. מה היה על המחשב שלו ביום ההוא שהוא חזר מהניתוח? הוא חייב לגלות.
ג'ורג'ז כבר וויתר על החלום לחלום על משהו הלילה, ולמעשה המוטיבציה שלו לחזור לישון הייתה אפס. הוא התלבש במהירות ויצא אל המשרד שלו.
עוד היה חשוך לגמרי בחוץ, בדיוק השעה שבה אפילו אחרוני המסוממים כבר הלכו לישון, ואפילו משכימי הקום המוקדמים ביותר עוד לא קמו. האוויר הנקי של הלילה הבהיר את מחשבותיו ונתן לו תחושה טובה. הוא צעד לו לבדו ברחוב והרגיש באיזה חוש פנימי שהיום הזה עומד להיות טוב. שהוא עומד לפתור את התעלומה, והכל יסתדר. אף אחד במרד כבר לא יחשוב שהוא חולה, והם יוכלו להביס את הדיקטטור.
הוא התיישב מול המחשב שלו וחיפש בהיסטוריה עד שראה מה היה לו על המחשב ביום של התאונה –
המוני מסמכי חוקים, והעדויות על כח השמד.
הוא לא הבין מה זה אומר, אך עוד יש לו זמן לפצח את זה. למה הוא היה צריך לקרוא את החוקים דווקא אז? למה לקרוא על כח השמד דווקא אחרי הניתוח?
בכל אופן הוא היה חייב להודות שהעדויות על כח השמד לא היו מרשימות במיוחד כשמסתכלים עליהם לעומק. בעיקר אם בוחנים אותם במשך חצי לילה, כמו שהוא עכשיו עשה. זה הזכיר קצת עדויות על חייזרים, יש יותר מדי סיכוי שמה שאנשים ראו היה רק אשליה ויזואלית.
הוא התחיל להסתובב במשרד שלו ובמשרדים האחרים של העובדים שבמרד מהורהר. איך זה מוזר לראות הכל בלי האנשים הוא חשב לעצמו, זה מרגיש כל כך שונה – – בום.
הוא ודוקטור שופרד נכנסו לבניין המרד עליזים, מספרים אחד לשני על ההצלחות בהסתננות למערך הרפואי ולעיתונות. הם לא היו כאן הרבה זמן. משהו היה לא בסדר. הכל היה נראה ריק כל כך, כאילו כולם נעלמו לפתע באמצע העבודה. כל המסמכים היו על השולחנות מחכים אך האנשים נעלמו. המכונות כנראה גילו אותם.
ואז הוא ושופרד יושבים וחושבים וחושבים וחושבים. – – בום
נגמר הזיכרון. כאילו נקטע באמצע, משהו שובר אותו לרסיסים. מה שזה לא יהיה שמסתתר בהמשך הזכרון זה בדיוק הדבר שהוא ניסה ביחד עם שופרד למחוק לעצמו.
הוא חזר לחדר והמשיך לחשוב. והמשיך והמשיך והמשיך. ולבסוף זה הגיע. זה היה ברור כל כך.
המתכנתים של המכונות לא יכלו להרשות לעצמם שמישהו ידע את כל החוקים – זה יכול לגרום לבעיה בדיוק כמו ג'ורג'ז – אפשרות למרד. ולכן הם הכניסו בסיום התהליך עוד חוק אחד אחרון: מי שיודע יותר מכמות מסויימת של חוקים מיועד גם כן לחיסול, חוק שככל הנראה ללא עודף מחשבה גם הרג את המתכנתים עצמם. החוק הזה מסביר למה כל אנשי המרד שאספו כל כך הרבה מידע נעלמו, זה מסביר למה המתכנתים נעלמו, וזה בעיקר מסביר למה אני הייתי צריך למחוק לעצמי את הזכרון, הוא הבין – למה הוא היה צריך לשכוח משהו יסודי מאוד בדרך הפעולה של החוקים כדי שיוכל ללמוד אותם מחדש. כנראה שהוא כל כך לא מבין את החוקים עד שהוא יכול לדעת את כולם.
ואז ברור מה הייתה התוכנית שלהם לאורך כל הדרך. המטרה לא הייתה להרוג את הדיקטטור, זה תמיד היה בלתי אפשרי, המטרה הייתה לגרום לדיקטטור כל כך הרבה מבוכה שנראית לא סבירה עד שלואי ה-19 בעצמו ילך ויקרא את הקוד שהמתכנתים כתבו – יקרא מספיק חוקים בשביל שהמכונות יצטרכו להרוג אותו! ייפול במלכודת שכל המרד הקודם נפל בה!
אבל שלא כמו המורדים כשלואי יקרא את התוכנה והמכונות יהיו אמורות להרוג אותו, יקרה דבר מוזר אך בסיסי בתכנות שלהן – הם ייאלצו לייעד את עצמם לחיסול. הם מחויבות להשמיד את הדיקטטור ועל כן הן האיום הגדול ביותר על חייו, ואיומים על חיי הדיקטטור צריך לייעד להרג, אפילו אם אלה המכונות ששומרות עליו בעצמן.
ואחרי שזה יקרה, שום דבר לא יגן על לואי, וככה הם סוף כל סוף יוכלו לפעול באמת. והפעם בשביל להרוג.
הוא הרים את הראש, מתנער מהמחשבות, נרעש מהגילוי, וגילה שהשמש כבר עומדת לה בשמיים. הוא היה שקוע מאוד. הוא העיף מבט מסביב לחדר והופתע לראות את מורדי עומד ליד הדלת.
"מורדי? מה אתה עושה פה?" ג'ורג'ז שאל.
"הבחורים הלכו עם ג'ימי. הם הולכים לנסות להילחם בכח השמד" מורדי ענה בקול חצי מבויש.
"מה?!" ג'ורג'ז קרא, ומיהר לכיוון הדלת "אנחנו חייבים לעצור אותם, הם ימותו"
מורדי הניח יד על כתפיו של ג'ורג'ז, חוסם אותו מלהגיע לידית – "לא נראלי המפקד – אני איתם. אנחנו לא ניתן לך להפריע"
ג'ורג'ז היה נדהם, מבין פתאום למה מורדי היה נשמע מבויש מעט. אבל זה בסדר, הוא חשב, אני פשוט צריך להסביר למורדי את מה שהבנתי והוא ישתכנע.
"מורדי, תקשיב, הבנתי עכשיו מה השכחתי מעצמי, אני פשוט—"
"די כבר עם השטויות האלה ג'ורג'ז" מורדי קטע אותו, "אתה לא יכול להמציא משהו משכנע יותר? הזכרונות האלה שלך הם שטויות" סיים מורדי.
"לא לא לא, הדוקטור הוא חלק מהתוכנית של השכחת הזכרונות, זה הכל הגיוני" ג'ורג'ז התחיל לומר.
ג'ורג'ז התחיל לגולל בפני מורדי את כל הסיפור. את הזכרונות שלו שהוא עכשיו ידע שהם אמיתיים, ואת התוכנית שבעצם הייתה כל הזמן מאחורי הקלעים, התוכנית שמטרתה חיסול הדיקטטור לא רק גרימה לאי נוחות. מורדי הקשיב במבט מסופק לכל אורך ההסבר, אך הוא לא קטע את ג'ורג'ז אפילו פעם אחת.
"ואתה מבין מורדי," ג'ורג'ז סיים, "זה גם עובד. המקורות שלנו מדווחים שלואי יודע שמשהו לא פועל, תוך זמן קצר הוא אולי אפילו יבדוק"
"גם אם נניח שאני מאמין לך", מורדי אמר, והיה ניכר במבט שלו שהוא ממש לא מאמין לו, "יש עדיין חור בעלילה. למה זה שאתה יודע את כל החוקים ואתה לא מת בעצמך? אמרת שהשכחת מעצמך משהו בסיסי, אבל זה לא אומר כלום, ואין לך שום דרך לגלות את זה, לא כל שכן להוכיח שזה נכון"
ג'ורג'ז הסכים איתו, אף שהוא לא התכוון לומר את זה בקול, הוא פשוט צריך להמשיך לחשוב קצת עד שיימצא את ההסבר שיספק את מורדי. אבל הוא לא הספיק להרהר יותר מדי לפני שמורדי קטע את חוט המחשבה שלו:
"האמת היא שלג'ימי היה הסבר קצת יותר פשוט" הוא פתח, "ואני חייב להגיד שלמרות שאני בכל מאודי רוצה שלא להסכים איתו אני מפחד שהוא צודק. ההסבר שלו היה שאתה כל הזמן הזה עובד עם הדיקטטור. הרי איך הגעת לעמדת כוח כזאת בכל מקרה?"
"זה מגוחך!" ג'ורג'ז קרא במהירות
"אולי," אמר מורדי, "אבל חכה עד שאני אסיים. התאוריה של ג'ימי אומרת שאין שום כח השמד או משהו כזה. אולי היה פעם כח צבאי שעזר לדיקטטור, אבל עכשיו יש רק כח אחד שעומד לצידו – העיתון. הפחד של אנשים וההתרגלות שלהם לחיים שאתה הבאת עליהם. אתה ורק אתה מסייע ללואי להשתלט על לרגון והוא כבר לא צריך לגייס שום צבא. ולכן מי טוב יותר שימשוך אליו את כל המורדים ויניף את נס המרד מאשר האדם הנאמן ביותר לשלטון שישנו?
אתה מינוי ישיר של לואי ה-19. אתה ממשיך את האימה ושלטון ההקפאה!" למרות שמורדי רק תיאר את הרעיון של ג'ימי הוא בהחלט סיים אותו בטון מאשים כאילו היה זה הרעיון שלו עצמו.
העניין המפחיד הוא שג'ורג'ז ראה עד כמה ההסבר הזה אמין. אם הוא לא היה זוכר את כל הזכרונות שלו, ויודע מי הוא, הוא בעצמו היה עשוי להאמין. לא כל שכן מישהו מבחוץ.
אבל היה משהו אחר בדברים של מורדי שתפס את תשומת ליבו יותר מכל. "אין שום כח השמד" הוא אמר, מה שכמובן לא יכול להיות, כי ג'ורג'ז ידע שאנשים נעלמים. נעלמים כמו בזכרון שלו, בבת אחת בלי שום סימן שהם הלכו – – –
"מורדי!" ג'ורג'ז קרא בהתרגשות. "הבנתי", הוא כמעט בכה מאושר. "הבנתי את זה סוף כל סוף. כל הזמן הזה לא היה כח השמד. זה הכל המכונות. המכונות מאתרות ומשמידות את החפץ או האדם באותו רגע. הם מאיידות אותו מעל פני האדמה בשבריר השנייה שהוא עובר על אחד החוקים. מעולם לא היו חיילים!
אני השכחתי מעצמי את הדבר הבסיסי ביותר – את זה שהמכונות משמידות, וככה הצלחתי לדעת את כל החוקים כולם, כאשר בעצם אני לא יודע אף אחד מהם, זה גאוני!"
"אבל," שאל מורדי, בדיוק באותו הרגע שגם ג'ורג'ז הבין את השאלה הבאה הבלתי נמנעת "למה אתה לא נעלם עכשיו? אם כל הדברים האלה נכונים, אז הידיעה הזאת אמורה לגרום למכונות להשמיד אותך ברגע זה!"
ולשאלה הזאת הייתה רק תשובה אחת. והיא שהם סוף כל סוף הצליחו. שלואי ה-19 לבסוף הסתכל בקוד, ומכיוון שזה גרם למכונות להיות האיום על חייו של הדיקטטור זה גרם למכונות להשמיד את עצמן! התוכנית שהוא לא זכר עד לרגע זה ממש צלחה!
והמשמעות היא שהם השתחררו משלטון האימה, ששום דבר לא מונע מהם להרוג את לואי – וממש עכשיו האנשים שלו בדרך להשמיד אותו. הם ניצחו!
ג'ורג'ז ישב בתא הקטנטן שלו לבוש בסרבל הכתום של נידונים למוות, עם זקן שלא גולח כבר שבועות וריח מסריח מהזיעה המצטברת.
מבחוץ הוא שמע את הקולות של כיתת היורים מתאמנת לקראת המופע שלו הערב, הוא עומד להיות המוצא להורג הראשון של הדמוקרטיה של לורגין.
התומך המרכזי של שלטון הטרור לטענתם.
אבל למרות הכל, היה על פניו של ג'ורג'ז חיוך. "כל הגיבורים של הסיפור הזה אמנם מתים," הוא חשב לעצמו, "אבל יש לסיפור סוף טוב מאוד"
פרס עינתפרס עינת