אז ידלג כחמור פיסח
אם הייתם מסתכלים לא הייתם רואים דבר, אולי עם ציוד רגיש מספיק היה אפשר לזהות תנודות ברמה המולקולרית. אם מישהו היה טורח למדוד אותן וגם לחפש בהן תבנית אולי הוא היה מצליח לזהות תקשורת כלשהי, אבל ספק אם אותו מדען היפותטי היה מצליח להפריד את כל רובדי הרעיונות, התמונות, התחושות והצלילים השזורים בה. אך מאחר והיא חלק מרכזי בהבנת מה שהתרחש לאחר מכן, אין מנוס מלנסות לפשט את הרעיון הכללי של השיחה שהתנהלה בערך, אבל לא באמת, כך:
~ המשימה החדשה שלך היא להתגלות לאדם ולהעביר לו הודעה
* הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה
~ זה חלק מהעניין. אתה צריך להגיד לו שיביא את הגאולה
* מה? למה? איך?
~ ככה
שצף מידע ערבל את המרחב, אם יצור חי כלשהו היה מפנה את מבטו באותו הרגע בדיוק הוא היה עשוי לראות אניץ אבק מסתחרר קלות.
* זה… זה…
~ מה שהם זכאים לו
* אז ככה נראית אחישנה
הצד השני לא טרח לענות, מלאכים מעולם לא נטו להאריך בדברים.
*~
נוני סיים את סיור סבב הסגירה הקבוע. החיות היו בבתי הלילה שלהן, השומר החל את הסיבוב בזמן. הכל היה כשורה.
הוא אהב את המעבר בין המולת החיות והאנשים של היום לשלוות הערב.
זה היה הזמן שלו, הוא נכנס למשרד, סידר את שלט "מנהל גן החיות" שעל הדלת וסגר אותה בעדינות. הוא העביר בהיסח הדעת יד בשיער שכבר לא היה עבות כמו פעם ושלח הודעה לאשתו "לומד את הדף ומגיע" וקיבל בתגובה סמיילי מנשק.
במסגרת שעל השולחן, במקום בו רוב האנשים החזיקו תמונות של המשפחה, הייתה תמונה של חצר הדובים. הוא הסתכל בה בחיוך ונזכר כמו בכל ערב, איך היא הסתכלה עליו ביום שבו הוא, נער צעיר שהחליט בגחמה של רגע לנסות עבודת קיץ בגן חיות, זינק כדי להציל אותה מהנפילה הארוכה שהייתה מסתיימת על ראשו של דוב תמים. הוא, לעומתה, רק ישב שם וחשב לעצמו שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא נגע במישהי, חוץ מאמא ומהדודה הצובטת. כמה חודשים לאחר מכן היא חזרה בתשובה ונהייתה הרבה יותר דוסית ממנו. כששאלו אותה למה היא רק ענתה "ראיתי מלאך." בעקבות התקרית, הגדרות הוגבהו ואובטחו. הוא גיחך לעצמו וחשב שהנערות הבאות יאלצו למצוא את המלאך שלהן במקום אחר.
הוא התיישב בכסא שחרק מעט במחאה. הרבה שנים עברו מאז שהוא היה הנער הזה, הוא חשב תוך כדי שהוא הוציא גמרא קטנה ובלויה ממגירת השולחן והתחיל ללמוד את הדף היומי.
"אמר רבה ייתי ולא איחמיניה, רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמר…" צליל מוזר קטע את הריכוז שלו, זה נשמע כמו שואב אבק הפוך.
סערה קטנה הופיעה מולו, נקודת המוקד שלה נראתה כאילו היא מושכת אליה את האוויר סביבה, היא הסתחררה ויצרה צורה של… מלאך.
זה היה חייב להיות מלאך, הוא נראה בדיוק כמו ציור של מלאך, עם כל הכנפיים כמו שהוא תמיד דמיין והילה קטנה מאחורי הראש שנראתה די נבוכה מעצם קיומה. הוא הגניב מבט אל מצלמת האבטחה שבפינת התקרה וקיווה שהיא קולטת את כל זה.
המלאך הביט בו בעיניו הקורנות ואמר "ינון מנחם בן אברהם?", נוני ענה בלי לחשוב "נוני בן דוד".
המלאך נראה מבולבל לרגע ואז הרים את מבטו ומלמל כאילו הוא קורא מדף שרק הוא מסוגל לראות "…שם חיבה… שם משפחה… אמת נכון הדבר! אתה הוא איפוא האדם אשר אנכי מחפש!"
"א… אני? מה עשיתי?" זיעה זלגה על מצחו.
"אל תירא, איש יקר, שלום לך…" לפתע המלאך עצר והביט בנוני בריכוז. "הממ… השפה קצת השתנתה באלפי השנים האחרונות. הנה, אתה מבין אותי יותר טוב עכשיו?"
"כן…" ענה נוני חלושות.
"אז איפה היינו? העניין הוא לא מה שעשית, אלא מה שתעשה. אתה מבין, בן אדם? אתה נבחרת להביא גאולה לעולם."
"אני? אני סתם אדם פשוט, להביא את הגאולה?"
"לא את ה-גאולה כמובן, תסתכל סביבך, נראה לכם שעשיתם משהו שמצדיק את ביאת ה-גאולה? אל תצחיק אותי." נוני בהה, הזעם של המלאך גרם לו להטשטש מעט בשוליים. "תראה מה עשית, כמעט חזרתי לצורה המופשטת שלי. אני מקווה שאתה מעריך את הדמות המוגבלת שלבשתי לכבודך, השתדלתי לכוון לדימויים שמצאתי במחשבותיך."
נוני בהה בפה פעור.
"יותר מדי בבת אחת?" אמר המלאך. "תראה, לא הייתי צריך באמת את כל התפאורה, קיוויתי שהופעה מרשימה תחסוך את שלב השכנוע המייגע. הדור שלכם די ספקן. כשנסיים את השיחה אני פשוט אעלם וזהו, אם זה בסדר מצדך."
מיליון שאלות התחרו על הלשון של נוני, אחת זריזה הספיקה לקפוץ החוצה, "איך קוראים לך?"
המלאך נראה מאוכזב. "באמת? שוב? תגידו, אין לכם שאלות יותר מעניינות לשאול מלאכים? ואחרי זה עוד אומרים עלינו שאנחנו לא משתנים. בוא נחזור לנקודה, טוב? אנחנו לא מדברים על ה-גאולה, אלא על גאולה, בסתמי, הכי סתמי שיש. אתה מבין?"
"אהה…"
"בוא נגיד את זה ככה, לאל קצת נמאס לחכות, אתם פחות או יותר עומדים במקום מבחינת התוכנית האלוהית, אתם בפיגור מוחלט מבחינת צמצום הסבל האנושי שאליו הייתם אמורים להגיע, מה קורה עם זה באמת?"
לנוני היה הבזק זיכרון מהעבר, הכיתה כולה החליטה להבריז מהשיעור ורק הוא הגיע, הוא ישב במקום שלו בראש מורכן בזמן שהמורה צעק עליו שהם צריכים להתבייש להם.
"בכל מקרה, לענייננו, התקבלה החלטה לתת לכם אפשרות לזרז קצת את לוח הזמנים, הרי מלוא כל הארץ כבודו לא נהנה לראות אתכם סובלים ואם הסבל לא מעודד אתכם להשתפר, אז באמת שאין סיבה לא לבטל לפחות חלק ממנו. בנוסף, הגעתם כבר לרמה מדעית שבה תוכלו לראות פלא כזה קורה ועדיין לתרץ אותו בצורה שתאפשר למי שירצה להמשיך לכפור, כי כאמור, זאת הגאולה שמגיעה לכם."
"זה… טוב לשמוע, אני מניח?" אמר נוני בזהירות.
"זה טוב בהגדרה, כי כך החליט האל, בכל מקרה, באתי אליך כי לך יש את כל הציוד הדרוש."
"ה… ציוד?"
"שתי חיות, אחת עם היכולת לחדש גפיים ואחת שמספיק דומה לכם כדי להעביר את זה הלאה. פעולה אחת פשוטה ובום, אין יותר נכויות פיזיות בעולם."
"זה נשמע כמו חלום" אמר נוני בפליאה.
"באמת?" אמר המלאך, "טוב, אתם המומחים בכל מה שקשור לחלומות."
"אתם לא חולמים?" פלט נוני ומיד התחרט ונזף בעצמו, למה השאלות המטופשות ביותר הן אלה שתמיד קופצות ראשונות.
"אתם אתם אתם," אמר המלאך בחוסר סבלנות, "לחלום פירושו להיות מה שאתה לא וזה לא משהו שבתחום היכולות שלנו."
נוני הכריח את עצמו להתרכז, "אז מה אני צריך לעשות?"
"זה די פשוט, יש לך סלמנדרות ויש לך חמור עם שלוש רגליים."
"בלעם?"
"ככה אתם קוראים לו? כנראה שזה הוא, יש לך חמור אחר בלי רגל?"
"אהה… לא, רק אותו."
"אז למה אתה מפריע לי. אז מה שאתה עושה זה לקחת סלמנדרה ולגרום לחמור לבלוע אותה."
נוני חשב לרגע שהוא שמע לא נכון, "לבלוע אותה?"
"אכן, בעודה בחיים. זו הדרך היחידה. החיידקים שעל עורה של הסלמנדרה יתווספו לחיידקי מערכת העיכול של החמור, יעירו את תכונות החידוש הרדומה של תאי הגוף שלו ובעוד שלושה חודשים יהיה לך חמור עם ארבע רגליים. וכדאי שתתעד את זה, אחרת בחיים לא יאמינו לך." המלאך שוב בהה באוויר, "אבל אל תתן לו את הסלמנדרה המצויה, כן? אנחנו לא מנסים להרעיל את החמור המסכן."
"אבל הסלמנדרה היא מין מוגן!" מחה מנהל גן החיות.
"הי, זאת לגמרי החלטה שלך, אני רק פה כדי לתת לך הזדמנות והיא אכן הזדמנות גרועה כי כאמור…"
"זה מה שמגיע לנו."
"אני שמח לשמוע שאתם כן מסוגלים ללמוד משהו."
"ואיך זה יגיע לבני האדם?"
"ובכן, זו תהיה סוג של מחלת מעיים, זה יעבור כמו כל מחלת מעיים."
נוני בלע רוק ובהה במלאך בעיניים פעורות כשזה היכה בו. "מחלות מעיים עוברות דרך צואה…"
המלאך הנהן לעברו בעידוד כמו מורה לעבר תלמיד שהתשובה עומדת על קצה הלשון שלו ונוני המשיך "…כי זה מה שמגיע לנו."
לפתע חלפה בראשו של נוני מחשבה, "אז בלעם שלנו הולך להיות… חמורו של משיח?"
המלאך חייך והחדר הוצף באור, "ממש כך. תועלת משנית של המבצע הזה היא הכרעה בשאלה האם לאל יש חוש הומור."
נוני התעשת במהירות, "מנהל גן חיות שפוגע בחיה מוגנת בכוונה תחילה בטענה שמלאך אמר לו לעשות את זה… יאשפזו אותי במקרה הטוב…"
המלאך הביט בו בעיני צור חלמיש ואמר "ולמקרה שתהית, שום תיעוד שלי לא יישאר במצלמת האבטחה שבמשרד שלך. תראה, צדיק, אתה יכול פשוט להתעלם. אף אחד לא ידע מה לא עשית. בכל מקרה בעוד איזה מאתיים או שלוש מאות שנה החוקרים שלכם יעלו על זה לבד. מה זה כבר מאתיים שנה של סבל אנושי? כמה גרגירי חול בחיים של העולם הזה."
"אז אני צריך לבחור בין כל העתיד החברתי והמקצועי שלי למאתיים שנות סבל אנושי?"
"בחיים יש החלטות קשות, ילדתי" אמר המלאך בעיוות פנים שהיה ככל הנראה ניסיון לקריצה.
נוני פלט בעל כורחו, "אתה חובב דיסני?"
המלאך נאנח, "לא הקשבת לי? אתה חובב דיסני, אני מכוון את עצמי לרעיונות שיהיה לך הכי קל להבין."
לאחר שתיקה של מספר דקות אמר המלאך "יש לך עוד שאלות? זה לא תענוג להחזיק את הגוף הזה, אתה יודע, אין לי מושג איך אתם מצליחים לסבול את זה."
נוני נאנח, "רק עוד אחת. יש להצעה הזו תאריך תפוגה כלשהו?"
"ובכן," ענה המלאך, "החמור הזה די זקן, הוא הולך למות באופן טבעי בעוד שלושה חודשים וחצי. התהליך אמור לקחת שלושה חודשים. אם הכל ילך כשורה יש לך שבועיים, אבל מהניסיון שלי עם בני אדם, לעיתים נדירות הכל הולך כשורה. הייתי מציע שתקח טווח בטחון."
מלאך מרצה לי על ניהול זמן, הוא חשב לעצמו, עכשיו שמעתי הכל. הוא בהה בתקרה וחשב, הוא לא הכיר באופן אישי אף אדם שסובל מנכות כלשהי, זה היה יכול לעשות את הבחירה הרבה יותר קלה. במקום ציני כלשהו הוא תהה אם זו הייתה אחת הסיבות שהוא נבחר. "זה לא הוגן," הוא אמר למלאך, "אלפי שנים בלי שום התגלות ועכשיו אתה מפיל את הכל עלי? איך אני אמור לקבל החלטה כזו?" הוא הוריד את מבטו וגילה שכמובטח, המלאך כבר נעלם ללא שום אפקט מיוחד.
הוא נותר לבדו.
צליל ההודעה החזיר אותו למציאות, "אתה מגיע?" שאלה אשתו. הוא הסתכל על ההודעה כאילו היא באה מעולם אחר, עולם שבו הכל כרגיל, שבו אין לאדם אחד את הבחירה להכריע גורלות. הוא הגדיל את התמונה של אשתו והסתכל לה בעיניים, "ראיתי מלאך," הוא לחש לתמונה, "והוא אמר לי לזרוק הכל בשביל להביא גאולה לעולם." לא היה לו ספק מה היא תענה, ובדיוק בגלל זה הוא לא רצה להניח את השאלה הזו לפתחה, היא כבר ויתרה על הכל פעם אחת בשבילו. "יש בדף של היום סוגיה קצת קשה," הוא כתב בחזרה, "נראה לי שאוותר, לא יפה מצידי לתת לך לחכות." כעבור רגע הגיעה תשובתה הרצינית והמחויכת, "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו."