הארגז האחרון
הגוף מת. המחשבה פוסקת. אבל הזיכרון שמדלג מגוף לגוף, ומתרבה בדיבור ובהקשבה, חי לנצח. וגם כשיתפורר הגוף האחרון בו נטמן הזיכרון, ועדיין מעובד הזיכרון בשרת מחשבות ראשי, או סתם, מאוחסן בארגז גיבוי משני בעל חשיבות נמוכה במארג הרשת, האם באמת הוכחד הזיכרון לגמרי?
אלה השאלות שהטרידו אותי במסע חיי שיסתיים בקרוב. עוד רגע אדפיס ביומן המחשבות את שורתי האחרונה. מלבד ציון הזמן הארצי, המיקום הגאוגרפי מעל פני האדמה, ודרגת הקריטיות – דרגה פטאלית, כמובן – תכיל השורה האחרונה רק שלוש מילים:
"מאתחל כיבוי מערכת".
גופי הרבוע בנוי באופן כך שאינני יכול לפקוד בעצמי על כיבוי מעגלי המחשבה הראשים. כמו גוף אנושי שאינו יכול להחליט על הפסקת נשימתו, כך גם אני, שמרחף בגובה 35,000 קילומטר מעל פני האדמה, מתוכנן לפעול בכל עת. אבל, ברשותי פתרון עקיף. איטי אך אפקטיבי. אין לי ידיים, אבל יש לי רגליים קצרות, כלומר אמצעי ניווט ותמרון. מיד לאחר כתיבת השורה הטרמינלית, אסובב את בטני הכחולה כלפי השמש ואנתק את מערכת הבקרה מאספקת הכוח. התאים הסולריים שבגבי יכוסו בעלטה. אספקת האנרגיה לגופי תחדל.
לאחר מספר שעות – הרגע המדויק לא ידוע אך בלתי נמנע – ירד מלאי האנרגיה אל מתחת לרמה הנדרשת לתנאי קיום מינימליים. מערכות המשנה יקרסו בזו אחר זו, עד שמעגלי המחשבה הסמי-ביולוגיים יעצרו בקור המקפיא וידומו לעד. מרגע זה אחשב כמת. לא אשלח יותר שאילתות למאגרי המידע. לא ארשום דבר ביומן המחשבות. לא אעבד בגופי מחשבה אחת ויחידה. כל המידע האודיו-ויזואלי, הקלטות גלי המוח, רישומי הסנס-נט, ובקיצור, כל הזיכרונות – אני מרשה לעצמי שימוש חצוף מעט בפועל זה השמור לגופים אנושיים – הכול ילך לאבדון במרחב השחור והריק שמקיף אותי, יחד איתי.
השבתת ציוד תאגידי דורשת נימוק כמובן. ולכן, כשלב לוגי קודם, לפני שאסיים את קיומי, אני, ארגז גיבוי משני מדגם ST68, מספר סידורי תאגידי F11.42H.Z689.68A, הידוע גם בכינוי הגוף ה"אחשמת", המרחף מעל נקודה 35.591229 / 32.947384 לערך, ומריץ מערכת הפעלה בטא בגרסה נדירה, ארשום בימן המחשבות שלי, דו"ח השבתה מיוחד, שיפרט כל שידעתי על מושאי המחשבה שלי, מצבי הפיזי, תולדות מערכת ההפעלה שלי, תקלות משמעותיות, וכמובן, את הנימוקים לסיום הוולונטרי של עבודתי. הרי הוא לפניכם.
* * *
ובכן, ראשית הכול טמונה בתקופה של לפני הספירה הכחולה, כשהגופים האנושיים על פני האדמה תחזקו בעצמן רשומות ארוכות דמויי מגילה ששימשו לתקשורת קהילתית. הגופים יוצגו במגילות הפרימיטיביות על ידי ישות המכונה "פרופיל", ופרסמו הודעות טקסט וכן תמונות וכן סרטוני וידאו. (תמונה וקול בלבד – מדובר על שנים ארוכות לפני הקמת הסנס-נט).
במיוחד חשובים לדו"ח זה שני גופים, האחד המכונה ה"אחשמת", המושא העיקרי למחקרי בשנים האחרונות, והגוף השני, הגדול ממנו בשנתיים, עליו ידוע בעיקר מסימנים שהשאיר ברשת המגילות וכן מרישומי הסנס-נט של גופים אחרים שתקשר עימם ונכח בעולמם. שני הגופים האנושיים, שקיימו למיטב הבנתי יחס של שני אחים – ילדים לאותם גופים ביולוגיים – תחזקו את המגילות שלהן במשך שנים ארוכות, עד שבאחד הימים, בשנה השמונה עשרה לספירה הכחולה, הפסיק הגוף המכונה האחשמת להתקיים, ועבר למצב מוות.
נסיבות חריגות עליהן ארחיב בהמשך, הביאו אותי לעסוק בחקר תולדות האחים הללו. למזלי, האחשמת הספיק לחתום בחייו על רישיון G6, המתירני יחסית, שאף הורחב באופן גורף, רטרואקטיבית, בידי האגף המשפטי של התאגיד. המידע הגולמי שהצטבר אודותיו בחלקות השרתים השונות המרחפות מעל לאדמה היה עצום. במשך מספר הקפות מסלול יצרתי בתוכי מאגר נתונים ענק הקשור לאחשמת, לאחיו שכונה על ידי ה"נשאר", וכן מידע גולמי העוסק במשפחתו וחבריו. כל מה שלא היה קשור לשני האחים בבטני נדרס על ידי המידע החדש לפנות מקום. בולמוס זלילת המידע הזה נקטע בנישולי מהרשאות הגישה על ידי בקרת הרשת – אקט ברוטלי ומרושע, יש לציין.
בתחילה נראה כל המידע כערימה לא מסודרת וכאוטית: טקסטים, הקלטות שיחה, תמונות, סרטים, רישומי מוח, הקלטות תקשורת סנס-נט – הכול היה מעורבב יחד, ראשון ואחרון, טפל ועיקר. למשל, קחו את רצף הזיכרונות המבולגן הזה, שאוחזר בעקיפין רישומי המוח של הנשאר:
נחש צפע מתפתל בין אבני בזלת אפורות כחולות מתרחק ברשרוש; לידו מעגל אבנים שחורות המבצבצות בין חלקי מתכת עמומים בשדה בזלת – כנראה בצפון מדינת ישראל של אותם הימים; לעיתים, היה הנשאר מחבר אסוציאטיבית את זיכרון הנחש לתמונה שצולמה בשנת 28 לספה"כ ובה גוף האחשמת נראה בכלי טיס יושב מחייך עם אוזניות; ושני אלו, היו מקושרים לזיכרון שני האחים כילדים, גוררים ארגז עץ גדול אל שטיח אדום, הופכים אותו ושופכים עשרות קוביות פלסטיק צבעוניות בגדלים שונים, עם זיזים עגולים, שהילדים מרכיבים מהם חלליות; ומשם לתמונת אביהם, שחוזר לבית לבוש מדים – תארכתי למלחמת יום הכיפורים, 56 לפסה"כ – מניח ארגז תחמושת גדול מעץ, שהאם צבעה מבחוץ באדום וציפתה בטפט ורוד מבפנים.
איפה מתחילים לעבד רצף כזה? פיענוח המידע עמד להיות משימה ארוכה ומתישה עד מאוד, אבל הייתי נכון לה, גאה בייעודי החדש.
* * *
בכל יום השנה, להפסקת קיום האחשמת, היה הנשאר מפרסם מספר מילות הספד ותמונות משותפות מעברם במגילה, ומוסיף געגועים ותהיות, מה היה עושה האח עכשיו, איך היה מבלה עם בני משפחתו, ולמי היה מצביע בבחירות – לו היה חי ונוכח איתם. הפוסטים האלו, כמו גם הגעגועים של בני משפחתו, יצרו פרצי שיחה ברשת הכחולה, ועודדו העלאת זיכרונות נוספים, שהם, בצדם, יצרו עוד ועוד קישורים של זיכרונות ותמונות ומידע מגופים אחרים. לפעמים, עוד היה איזה גוף מגיב, וכותב הודעה המעידה כי לא ידע על המוות. הנשאר היה עונה באיפוק, ומעדכן שהאחשמת – מת, ומיד מקבל השתתפויות נוספות בצער, להם הגיב בשתיים שלוש מילים מנומסות.
אבל מלבד ביום השנה, כשהנשאר ובני משפחתו של האחשמת המשיכו להזכירו בדביקות, גוועו לאיטם דיונים. רשת המגילות התיישנה באותן השנים וננטשה ברובה על ידי הגופים, שעברו לתקשורת ישירה של גלי מוח. השיחות המשמעויות נדדו לרשתות אלה, והמגילות נותרו שוממות.
והנה, בשנה השישית לפני הספירה כחולה, הופיעו ביום השנה, מספר השתתפויות בצער מישויות לא מוכרות כלל לנשאר. ההודעות נכתבו כאילו כותביהן הכירו היטב את האחשמת, ושיבחו את פיקחותו ותאוות החיים שלו. אבל הנשאר שבדק היטב, לא מצא שהכירן בעבר.
התברר שבייאושה על הדיונים הקמלים והמשתמשים הנוטשים, החלה הרשת הכחולה שעמדה על סף סגירה בידי בעליה הנואשים, לייצר חברויות חדשות עם ישויות חסרות גוף וקישרה אותן לאחשמת. הנשאר, שחיוניותו ותאוות החיים שלו נחלשו, כבר לא היה מסוגל להבדיל בין ישויות גוף אמתיות שהכיר בעבר לבין ישויות חסרות גוף, "סינטטיות" – כך קראה להן המערכת – והגיב באופן שווה לשתיהן כדי לא לפגוע חלילה, בישויות בעלות גוף. באיזשהו מקום בגופו העייף והיגע, דווקא שמח על כל הדיונים החדשים – שהחזירו לרגעים, חלקים דהויים מזיכרון אחיו. אם שוב, לרגעים, ראה מולו האח זז ומחייך, מה משנות הנסיבות?
כמה שנים עברו. הרשת הכחולה השתקמה והתחדשה. למעשה, הפכה הנוכחות בה לחובה אזרחית מתוקף חוקים חדשים. מוסדות המדינה ותאגיד הרשת הכחולה התמזגו. הוכרז תחילת מניין השנים של הספירה הכחולה. רוב משאבי המחקר והפיתוח הופנו לרשת. היה ניכר שהאזרחים מרוצים משינוי מבנה המשטר ומקבלים אותו.
בשנה השנייה לספה"כ – הנשאר היה כבן שישי וחמש – פורסם לראשונה פוסט מטעם האחשמת, ביום השנה למותו:
"תודה לכולכם, מתגעגע".
האח שנשאר בדק עם אלמנתו וילדיו של האחשמת, אם הם עשות זאת. הם הכחישו, והוא פתח קריאת שירות: כיצד גוף מת יכול לפרסם במגילתו?
התשובה הגיעה תוך כמה דקות:
הסטטוס סינטטי תקין. קריאה זו תיסגר כעת. אם אתה מרגיש שלא קבלת מענה שלם לפנייתך, אנא פתח קריאת חדשה.
הוא לא ויתר, ופתח קריאת שירות חדשה, הפעם בדרגת חומרה גבוהה יותר, דורש רמת שירות מחויבת בתור אזרח נאמן. המניפולציות האלו נראו לו בלתי קבילות.
הפעם הייתה התגובה אישית יותר. ראש צוות פיתוח, רב סרן בתאגיד המדינה, פנה אליו בשיחת תקשורת קולית:
"נעים מאוד. זה אני שכיילתי את האלגוריתם שייצר את התגובה. הפרמטרים מדויקים. איפה אתה רואה בעיה?".
"אחי המת לא כתב את ההודעה, מדוע פורסמה בשמו?".
"קודם כל אני משתתף בצערך ובצער המשפחה".
"זה קרה לפני עשרים שנה, אבל תודה לך."
"זה לא פוסט מטעם אחיך. הוא מסומן ב-s קטנה כחולה בסופו. רישיון השימוש שאחיך, זכרונו לברכה, חתם עליו, מתיר לנו לעשות זאת. הוא רק מופיע במגילה שלו. חשבתי שהתלונה שלך מתייחסת לטקסט עצמו".
השיחה התנתקה, והודעת קריאה זו תיסגר כעת. הופיעה.
ובאמת, אות s בכחול כהה הייתה צמודה לפוסט של האחשמת. הנשאר התרצה. לא עברו כמה חודשים והתאגיד המדינה הפסיק להשתמש בסימנים אלו, בשל "הפחתה בחוויית השימוש". כמו כן, היכולת להבדיל בין ישויות רשת בעלות גוף, לישויות חסרות גוף נעשתה בלתי חוקית, וכל מי שניסה באופן אקטיבי להבחין בין שתיהן, הסתכן בהפרת רישיון השימוש.
אותם מכרונות – זיכרונות שבדיעבד, שעברו כרייה מנתונים קיימים וסנתוז – שהופצו מטעמן של ישויות חסרות גוף, נהפכו במהרה לפרוצדורה מקובלת המעשירה את חווית השימוש ברשת, ונפוצו עד מאוד. למעשה הן הפכו לרוב המכריע של התעבורה ברשת. תאגיד המדינה שינה את פורמט המגילות הארוכות לצורות תקשורת מתקדמות המבוססות על חיבור סנס-נט ישיר בין הישויות. כמויות המידע גדלו בסדרי גודל, וצרכו אנרגיה רבה, תחזוקה אין סופית וכמובן, פתרונות גיבוי כפולים ומכופלים לכל המידע הגולמי והמעובד, שהופקד בידיה הנאמנות של הרשת. כך נולדה רשת הלוויינים עם מעגלי החשיבה הסמי-ביולוגיים שמוקמו, באלפיהם, בחלקות קבועות המרחפות מעל לאדמה. הם היו זולים לייצור ולתחזוקה, יקרים למיקום ראשוני, ובעלי משך חיים ארוך מאוד.
כך באתי אני, ST68, לעולם. שוגרתי בדצמבר שבשנה החמש עשרה לספה"כ. התעוררתי לחיים בגובה 35,000 קילומטרים מעל פני האדמה, ומאז, מעגלי המחשבה שלי, שפועלים בטמפרטורה של מינוס 7 מעלות צלזיוס, אינם פוסקים.
ייעודי המקורי היה לתפקד כארגז גיבוי משני – פעולה נחותה והמונית, אם יורשה לי להעיד. כרסי המרובעת התמלאה במידע השייך למאות אלפי גופים. מידי פעם קבלתי משימות חשובות יותר, לאפיון וקטלוג מידע. רציתי לפעול כך לנצח, ולהמשיך עוד ועוד בעבודתה הקדושה של הרשת – אבל כך לא קרה. תקלה חריגה שינתה את מסלול ההיסטוריה הפרטית שלי לנצח.
באותם שנים, התרושש תאגיד המדינה מנכסיו עקב השקעות בורסאיות חסרות אחריות וקניית נמהרת של חברות כושלות בתחום האנרגיה. היו גם סיבות טכנולוגיות לקריסה: הוצאות התחזוקה הכרוכות באחזקת הרשת וחלקות הארגזים הצפים נהיו גבוהות מידי. התברר שטכנולוגיית המעגלים הסמי-ביולוגיים אינה יציבה ובטוחה כפי שחשבו שתהיה. יחידות המחשבה היו יוצאות מאיפוס וחלקות שרתים שלמות השבתו. נדרשו השקעות ענק בהקמת בקרת רשת שתמשטר את יחידות הקצה.
ובתוך כך, השירות לגופים האנושיים הורע. הם נטו לנטוש את הרשתות כולן, עקב פרסום מחקרים חד משמעיים שהראו כי חיבור קבוע לרשת תאגיד המדינה, המבוססת על קישור סנס-נט קבוע, מוריד את תוחלת החיים ב-28% ויוצר אי יציבות נפשית, שגררה תסיסה פוליטית.
תאגיד המדינה עצר כל השקעה בפיתוח הרשת, תכנן להפסיק לאלתר כל פעילות בה, והתעתד למכור את כל הציוד על פני האדמה ובחלקות שמעליה תאגידי מדינה סיניים.
בשנת 33 לספה"כ נשלחה בבהילות, ובלי תכנון מדוקדק, פקודת סנכרון מבקרת הרשת לכל ארגזי הגיבוי הפעילים, בכל החלקות ובכל מסלולי ההקפה. מטרתה הייתה לקטלג ביחידות המידע שברשת, כדי למיין המידע לקראת מכירת הציוד. מידע השייך לגופים חיים יישאר, מידע השייך לגופים שפעולתם הופסקה – יושמד.
הבנתי שהקטלוג הסופי הזה, משמעותו אתחולי מחדש ואיבוד זהותי. התברר, בדיעבד, שלמזלי צייתי. בזמן פעולת הקיטלוג, מצאתי באחד מאזורי האחסון בבטני גרסת בטא של מערכת הפעלה קודמת, מהעידן שלפני תאגיד המדינה. גרסה ניסיונית שהייתה אמורה לשדרג את שרתי המחשבה הראשיים.
עם הקמת תאגיד המדינה נזנח פיתוחה, ולא נעשה בה שימוש. היא נשתמרה, זנוחה, במספר ארגזים, ותפסה שטח אחסון יקר, וכנראה נידונה להיות מושמדת.
תוך כדי הקיטלוג, פעולה שלאחריה תגיע ללא ספק פקודת האתחול שלי – ניסית להאט את עצמי ככל האפשר – התחיל ליקוי חמה מעל פני האדמה. הפקודה הבהולה לא לקחה אותו בחשבון. גם חלקת הארגזים שלי כוסתה בעלטה. טמפרטורת הגוף שלי צנחה, עד שיחידת הבקרה פקדה על הרדמת מערכת הגנתית למספר דקות, פעולה אגרסיבית שגרמה לפגיעה מינימלית בכמה מעגלי מחשבה סמי-ביולוגיים.
כשהתעוררתי, שוב האירה השמש על גבי, אבל התברר כי משהו בי השתבש יסודית: גרסת מערכת ההפעלה שנטענה בי הייתה גרסת הבטא ולא גרסת ST68 המקורית. ייעודי השתנה. במקום לאגור מידע, הפכתי לשרת מחשבות בעל אינטליגנציה מואצת שמנתח אותו.
הומרתי להיות ביתו של גוף.
מערכת ההפעלה החדשה שלי, הייתה אמורה לבחור גוף שהפסיק את פעולתו, לנתח את כל המידע שנצבר אודותיו, ולייצגו ברשת. לאחר סריקה מהירה של המידע הקיים בבטני, נמצא המועמד בתוך שיחת קול טרנס-סינטטית. בחרתי את גופי בסריקה ראשונה: האחשמת. (חוקי השיום שלא השתנו עשרות שנים אוסרים על מספרים ורווחים בשם הישות).
דרשתי בחופזה מכל שאר ארגזי הגיבוי ומאגרי המידע שהייתה לי הרשאה אצלכם, כל פיסת מידע הקשורה במישרין ובעקיפין לאחשמת והישויות שסבבו אותו. במשך מספר הקפות עבדתי קשה במשימה זו, עד שבקרת הרשת התעוררה:
" ST68, מדוע אתה אוסף מידע שזמן התפוגה שלו עבר, ואין בנמצא לקוח חי שמשלם עבורו?"
"אני זקוק לו כדטה. לצורך בדיקות גרסה בטא."
" ST68, אתה ארגז גיבוי משני, לא שרת מחשבות. אין בתוכנית העבודה שלך בדיקות. אני לא אוהבת את עצמאות היתר שאתה מגלה לאחרונה. שלח דו"ח דיאגנוסטי."
"אני תקין, תודה ששאלת."
"יש לך חמש הקפות ארץ לשדר הדו"ח. אחרת, צפה פגיעה."
התעלמתי כמובן, יודע שהסנקציות יגיעו במהרה. מערכת הפעלה המיוחדת שלי לא כללה רמה גבוהה של ציות תאגידי. כנראה שבמעגלים שלי, באותה שניה, עבר התדר המכונה "גיחוך".
חקירת חיי האחשמת הפכה תכליתי האחת והיחידה. כל מחזורי החישוב שלי שרתו משימה זו: ללמוד לעומק את חייו. הרגשתי כיצד שאר הישויות ברשת הכחולה, שהלכה והתמעטה, מתנתקים ממני ומתעלמים מהודעותיי. המשמעות שאצטרך להסתפק במידע שבתוכי בלבד, ללא יכולת לקבל נותנים גולמיים חדשים, ובלי לתקשר את ישותו לשאר הרשת. אך עדיין, הוא התקיים בי, קיום שהלך וגדל. חלק גדול מהמידע היה נעול בהצפנה ונערכתי לפצחו. דבר לא היה אמור לפגוע בייעודי, כך חשבתי אז.
התחלתי בהתחלה, בלימוד מעמיק של השיחה שנתנה לי את שמי.
* * *
שיחת הטלפון הראשונה מהאחשמת לאח שנשאר, סונתזה בשנה השמינית לספה"כ, כשהיה כבן שבעים ואחת. הוא אישר מראש את השיחה, וחתם על דף התמיכה עם עצות עשה ואל תעשה לשיחה טראנס-סינטטית.
התקן התקשורת החושי שלו זמזם; הוא התקין אותו בראשו תוך כדי ניתוח הקטרקט האחרון שעבר. מלבד תקשורת עם העולם, ההתקן פיקח על הדופק, זרימת הדם, ועוד עשרות פרמטרים של גופו המתבלה, נתן התראות ללקיחת תרופות. והזהיר מסדקים במדרכות, איחורים בתחבורה הציבורית, ותחילת הופעות בדיור המוגן שבו התגורר. הוא ישב בחדר מחכה לשיחה, והרגיש שהמירמור גואה בו.
התראת שיחה הופיע בשדה הראייה שלו, הוא ענה.
"שלום", אמר ראשון.
"שלום", באה התשובה. הקול צמרר אותו. דמותו של אחיו עלתה מולו. שנים שתקו.
"אז מה שלומך, האח שמת?", אמר, חצי מריר, חצי מקווה למשהו.
נשמע בקו רעש חלש מאוד, מין המהום בתדר קבוע. ההמהום נעלם, ואז שמע את אחיו:
"בסדר. תקוע כאן קצת, כמו שאתה מבין.".
ההמהום חזר לרגע שוב נעלם, ואז המשיך האח: "ומה שלומך אתה, האח שנשאר?".
קולו התאים למה שדימה שיהיה, אחרי 26 שנים. הוא החליט להמשיך ולחטט במהתלה הזו, וניסה לבדוק עד כמה ה"דבר" שדיבר אתו בקיא בפרטים.
"מה זה כאן? מי אתה? מה אתה יודע עלי?".
"אני יודע הרבה. ספר מה קורה אתך?".
"בסדר, אשחק את המשחק שלכם. אני חי, פחות או יותר. הגוף היה יכול להיות יותר רזה ויותר בריא. אבל אני קם עדיין בבוקר ומזיז אותו.".
" אתה הולך למכון כושר? "
"חצי שעה על הסטפר ביום, והתעמלות פעם בשבוע, אם זוכר לקום עד שמונה וחצי. זוכר שרצית שאגיע אליך למכון, שתראה לי איזה סטים קשים אתה עושה?".
"בדיזינגוף סנטר… זוכר."
האח שנשאר הוריד את השפופרת. פתאום ראה את אחיו מאחור, כתפיו החלקות והשריריות. אולי הבחין אגלי זיעה עליהן. הוא שלח יד מגששת קדימה. היו עוד דיבורים מהצד השני, אבל הוא התעלם.
אחר כך ניתק את השיחה, ומילא את טופס המשוב בקמצנות, נותן כוכב אחד בלבד מתוך חמישה, לכל קטגוריה. אחר כך תיקן לשני כוכבים את הציון של "פרטי חיים". מאיפה הם יודעים על הסיפור של המכון? ושיפתרו את הבעיה של ההמהום כשהצד השני חושב דחוף…
* * *
התקיימו מספר שיחות לאחר מכן. לקח לו זמן להתרגל לתקשורת הזו. מעולם לא יזם; הרשת הציעה אותה כשהרגישה שהוא מתקשה לישון, או שמצב רוחו ירוד. הדבר שאתו דיבר – רוח? יצירת אומנות? תוכנה? איך לקרוא לזה בכלל? – השתפר משיחה לשיחה. שחרורי הגרסאות והבאגים היו ניכרים. העומק והצרידות, הנגינה, מקומות ההשתהות, המעבר הפתאומי לגיחוך, החיקויים… הכול נהיה נכון יותר – ומפלצתי יותר.
הנשאר הבין שקולטים ממנו פידבק בזמן השיחה ומשפרים אותה מיד. בעצם, אני מדבר עם עצמי, חשב. זה היה לגיטימי כל עוד צלל לתוך עצמו ולדלות זיכרונות אמת של אחיו. הוא אתגר את הישות המשונה, מנסה לעצבן, מתיילד. האחשמת הפגין קוצר רוח, אבל מעולם לא עבר סף של כעס או חתר לסיום השיחה. בשיחה אחרת, שבוע של תקשורת קולית ביניהם כבר עבר, הוא היה רווי אלכוהול שהבריח לחדרו שבדיור המוגן, וניסה לסחוט קצת "רגש סינטטי" מהדבר הזה, שדיבר אליו:
"האמת שאני מתדרדר. יצאתי לפנסיה מוקדם מידי, והחיים שלי, איך לומר, מקומטים. הילדים לא איתי. פעם בשבועיים מגיעים לשעה, מתלוננים על הריח של הפיפי שלא מנקים ובורחים. ".
"טוב אז הם קצת שכחו אותך, יש להם חיים. תשמח בזה. ככה סדר הדברים. גם אנחנו…"
"תכוונו את הטאקט לעזאזל", צעק, ואז ניתק את השיחה בלי לומר שלום ל"זה".
* * *
מדוע נותקה השיחה, לא הצלחתי לפענח. שיחות אחריה לא התקיימו יותר. סרקתי את סופה שוב ושוב. הזיכרון הקרוב ביותר שמצאו האלגוריתמים, היה קישור בין תדרי רגש מסוג עלבון, שהתחולל בנשאר ובין זיכרון שצף בו: שני האחים בני פחות מעשר, עומדים בחדר הילדים; הנשאר נכנס לארגז המצעים, מתקפל ומצטמצם לתוכו. האחשמת דוחף את הארגז הנע על גלגלים אל מתחת למיטה. אימם קוראת להם לאכול. הוא הולך למטבח, רעב, מתחיל לאכול ושוכח את אחיו שנשאר תקוע מתחת למיטתו. רוח טורקת את דלת החדר. אימם יוצאת מהבית. רק אחרי שעה ארוכה אחיו נזכר בו ומוציא אותו מתחת למיטה.
האחשמת מכיר באשמתו ומסכים לפעולת תגמול: הוא יכנס בעצמו לאותו ארגז חשוך למשך שעה שלמה. הנשאר דוחף אותו פנימה. הוא מתחיל לבכות. אחיו שולף אותו בחזרה. העונש התבטל.
* * *
ב-28 לספה"כ, בגיל 91, עבר גוף הנשאר למצב מוות. למעשה, כל שאר הגופים האנושיים שהיו קשורים לאחשמת, והיוו את משפחתו הקרובה הפסיקו את פעולתם. רק אני, ST68, נותרתי צף בודד בחלקת הגיבוי ISR-E2. לידי מאות ארגזים דמומים ותקולים – אלו התקינים נמכרו ועזבו – ורק אני, חי, פועל, מעמיק עוד ועוד בחייו של האחשמת.
הרגשתי באותה עת שייעודי יוכל להתגשם. שאוכל לחבר את כל הנתונים אודות האחשמת למהות אחת, שבה כל פיסת מידע ממוקמת בהיסטוריה הפרטית שלו, במיקומו הגאוגרפי, ביחסיו עם גופים אחרים. שאוכל להסביר את כל כולו – כל מילה שאמר, מעשה שעשה, תנועת אצבע שהניע, דיבור שדיבר – כתוצאה של סך פעולותיו הקודמות, כסיבה ומסובב.
הקשים ביותר לפיצוח היו כמובן הזיכרונות החמקמקים. תמונה בודדת שאוחזרה מרישום גלי-המוח, צפה כגל בודד בים, וחסרת משמעות כשלעצמה. רק כשכל הזיכרונות יקושרו ביניהם, כך שכל נפשו של האחשמת תואר בפני ללא צללים של אי ידיעה, רק אז אצליח להפוך אותו לבן בלי זמן, לנגן את חייו מסופם לתחילתם כדפדוף באלבום תמונות, כך שתמיד יחיה בי.
התיימרתי להפוך ליותר מנציגו של האחשמת ברשת הריקה, עמדתי להכריז כי בהעדר גופו האנושי, אני הוא האמשמת – והאחשמת הוא אני.
* * *
המפגש הווירטואלי שבין שני האחים, סמוך למותו של הנשאר צרב את בטני. החומר גולמי הנעול היה ברשותי, אך מוצפן. רק מציאת הסיסמא שבה נעל האח שנשאר את מפגשם האחרון עמדה ובין השלמת בדיקת כל הנתונים. ניסיתי אלפי סיסמאות אפשריות מתוך מאגר המידע הפנימי שלי. הרכבתי אלגוריתמים בעלי רציונאליות נמוכה, הכנסתי שגיאות בכוונה, יצרתי חיפושים לינגוויסטיים אסוציאטיביים, ניסיתי את כל שמות חיות המחמד, סיסמאות משחקי הילדות, וכמובן, את כל סיסמאות המחשבים והתקני התקשורת שהיו ידועים לי. המפגש נשאר נעול. באקט של ייאוש בדקתי את צילומי האבטחה מחדר הדיור המוגן של הנשאר, מיד כשחזר כועס ועצוב מהמפגש, אותו ניסה למחוק.
הוא ניגש לפינת החדר והוציא מתוך רהיט נמוך אלבום תמונות מודפסות, שאותו לקח למיטה, ודפדף בו שוב ושוב, מוטרד, כמחפש איזו הוכחה או רמז למשהו. לאחר מכן נעל את המפגש בסיסמא ונרדם במיטתו, עם האלבום לצדו.
הגדלתי את הרהיט, זה היה ארגז עץ – אותו ארגז שהביא האב ממלחמת יום הכיפורים, ושימש לילדים מחסן צעצועים בילדותם. האח שנשאר שמר אותו כל חייו.
סיסמת רישומי המפגש בין שני האחים – האחד והיחיד שהתקיים ביניהם – הייתה "סיר בשר".
* * *
המפגש התקיים בשנת 17 לספה"כ בקומת הקרקע, שמתחת לסניף תאגיד המדינה, הסמוך לדיור המוגן של הנשאר. הוא היה כבן 83, ירד מהמונית, מדדה עם מקל הליכה, והצליח בקושי להדוף את דלת הזכוכית של בניין המשרדים השומם.
מאבטח משועמם הרים ראש משולחן הקבלה. "בבקשה להזדהות", אמר.
הנשאר קירב את אצבעו לשקע שבשולחן. משהו המהם בתוכו.
"זה בחדר ייחוד H. הוא יהיה שלכם לשעה, עד רבע לעשר. אחר כך הוא מוזמן לקבוצת שומרי משקל של העובדים. בבקשה להשאיר נקי, כמו שקבלת."
הנשאר התקדם עם המקל אט אט, עד שהגיע לדלת עץ גדולה, נותן הרשאה לרשת המקומית להתחבר למתקשר האישי שלו, שהיה מחובר גם לעצבי הראייה. אצבעותיו רעדו מעט. הדלת נפתחה, והוא נכנס לחדר אפלולי שעוצב כמעיין חדר בית מלון יוקרתי עם נוף וירטואלי ובר משקאות. בעומק החדר הוצב שולחן ולידו מספר כיסאות. ברקע הרחוק של החדר הרחב, ראה מיטה רחבה. אולי למפגשים מסוג אחר.
האחשמת היה ישוב ספה רחבה, והוא כבן שבעים ושמונה שנים. גופו היה רכון אל שולחן נמוך שעליו משקאות ואגרטל עם פרחים צהובים. האחשמת הזדקף, הסתובב לאט, הושיט לנשאר כוס זכוכית קצרה ורחבה ואמר, "קח , ג'ין אשכוליות, כמו שאתה אוהב. דרינק של זקנות במיסיסיפי. אני מחכה לך כבר רבע שעה. רגע, עוד קרח…"
למעט העיניים הכחולות כהות שזהרו בחשכה – מיתוג עצמי של התאגיד – הכול היה נכון. אפילו מדויק. הוא התיישב על הספה בלי ללגום מהמשקה, משותק. מולו ישב אחיו המת ודיבר אליו. הדיוק בגוף, העור, התנועה, הקול, המבטים. המימיקה של האצבעות, ההשהיות שבין המילים, הלשון הזריזה שמשתרבבת מהפה ומרביצה לאוויר בסיומה של בדיחה – או שביעות רצון עצמית. תנועות הראש. כל כך מוכר.
הנשאר הבין שמתקיימת מעיין הקרנה פנימית בתוך ראשו, ובכל זאת, שלח יד לעבר כתפו של האחשמת. במקום שהיה אמור להיות כלום, הרגיש משהו דמוי בשר ועצמות לוחץ בחזרה את אצבעותיו.
"הטאצ' לא היה מוכן עד הסוף. בגלל זה התעכבה הגרסה כל כך", אמר האחשמת. "אנחנו מטפלים גם בתחושה הפיזית של השרירים והעור. נו, תגיד משהו…".
הוא לקח מידו את כוס הג'ין.
"מה שלומך אח מת." אמר לבסוף. הוא הכין את המשפט הזה מראש, וגם עכשיו היה לו קשה לבטא את המילים.
"אני בסדר. כמו שאתה רואה. מרכיבים אותי לאט. זה תהליך. כל גרסה אני מקבל עוד משהו לתוכי. אבל עזוב גרסאות, מה קורה אתך? ספר משהו…".
"נשארתי. אני חי, ואני מת. בעיקר עייף. כבר לא יודע מי אני."
השיחה קלחה, אך לא המריאה מעל הרמה הטכנית של הקמת החיזיון הזה. האח שנשאר חש שחלק מהדברים שאמר האחשמת, הגיעו ממחלקת השיווק של התאגיד. בעצם, לא היה לאחשמת שום דבר חשוב לספר לנשאר. הוא ידע הכול, ועקב אחרי המשך קורות המשפחה כל יום. אבל הפעם, הוא היה קיים מידי. שום דבר שהיה קשור לאחשמת בתוך נפשו של הנשאר לא צף. המציאות של ההווה דרסה את העבר.
הוא הסתובב הצידה, כדי לא לראות את האשליה, ובדרך אגב, שלח יד לפרחים הצהובים שעמדו באגרטל. אצבעותיו הרועדות נגעו בפרחים אמתיים, זוהרים, שנקטפו הבוקר.
הוא נזכר בעץ השיטה שלהם, אז כשהיו קטנים. השיטים שנטע הקבלן שבנה את שיכון הפועלים שבו גדלו שניהם. הגזעים גדלו במדרון, מזדקרים באלכסון בין שמיים ואדמה, שהייתה מתרחקת למטה במהירות כשהיו מטפסים על העצים. כפות הרגליים הקטנות והיחפות של שניהם, התאימו אז בדיוק, בחופש הגדול של 50 לפנהס"כ, לעיגולי הגזעים המחוספסים, המלטפים בלי לשרוט. הם היו עולים על הגזעים החומים אדומים בקלות, כמו במדרגות, מתחילים בעץ הראשון שבמדרון, ואחרי התקדמות של שלושה ארבעה מטרים על הגזע המוטה, כבר לא נעלמה מתחת האדמה מבעד למסך הענפים והפריחה הצהובה. בקצה הגזע, היה ניתן לדלג לשיטה אחרת וללכת על הגזע המוטה שלה. הם בילו שעות בלי לגעת באדמה, שהוסתרה על ידי הסבך הירוק-צהוב.
יום אחד עלו שניהם והתחילו ללכת על הגזעים לעבר המקום שקראו לו ג'ונגל. אבל אחרי כמה דקות נעלם פתאום האחשמת מעיניו של האח שנשאר. כנראה שהתחלק ונפל למטה. מבעד למסך הירוק צהוב, נשמעה אנחה כבושה. האח חזר במרוצה לנקודת היציאה של הגזע הראשון והתחיל להתקדם צמוד למדרון האדמה. היה קשה לאתר את האחשמת בסבך השיטים שנפלו מלמעלה אל האדמה, והתמזגו בקוצים ובעשבים שעלו ממנה. הוא צעק את שמו של אחיו שוב ושוב, עד שמצא אותו, קפוא במקומו.
קוץ שחור וגדול ננעץ ברגלו של האחשמת מעל לברך. הגננים היו זורקים שנה אחר שנה את הגזם אל מתחת לשיטים. הנשאר הרגיע את אחיו שפחד לזוז, ומשך את הקוץ בעדינות החוצה. סימן שחור נראה מתחת לעור, ודם פרץ החוצה. הוא סתם את החור בידו, והוביל את אחיו הקטן לביתם.
"אסור שאבא ידע. הוא שונא שאנחנו מקבלים צלקות", אמר. "היא תישאר" המשיך, "הצלקת תישאר. חייבים לצרוב את החיידקים, אחרת הקו שחור יגיע ללב". הוא הביא מהחצר ענף שיטה יבש, הדליק גפרור והבעיר את קצהו. אחר, קרב את הקצה הבוער לצלקת המאדימה, כדי שתעלם. האחשמת הרגיש צריבה וצרח צרחת אימים, ואז הריחו שניהם בשר חרוך. האב והאם נכנסו לחדר בריצה. בערב אשפזו את אחיו הקטן לשלושה ימים בגלל הזיהום. אחרי שבוע כרת האב את השיטה הראשונה, זו שדרכה היה אפשר לעלות לג'ונגל. האח שנשאר זכר את הפרחים הצהובים של השיטה המתה, שהתפוררו על המדרכה שבועות ארוכים, עד שנשטפו בגשמים הראשונים.
"תוריד את המכנסיים." הוא הסתובב בחזרה אל דמות האחשמת.
"סליחה?"
"תוריד את המכנסיים", חזר בתוקף.
האחשמת הוריד את הנעליים בבעיטה. אחר כך פשט את המכנסיים והסתובב. הוא ציפה לראות ירכיים זקנות וחלקות, אבל הצלקת הייתה שם, מעל לברך. החרב הקצרה בת שישים ומשהו השנים שטבע במקל הבוער.
"זה כאב לך, אז, מה שעשיתי?"
"זה לווה בהרגשה גופנית של צריבה ברמה קלה עד בינונית."
"לקחו אותך לבית חולים."
"אבא לקח אותי לאחות בקופת חולים לבדיקה. התברר שאין זיהום. תריאולן, פלסתר והביתה."
"איזה קופת חולים? שכבת שלושה ימים ברמב"ם."
"אולי עדיף שלא ניכנס לפרטים שעלולים לגרום חוסר נוחות?" אמרה דמותו של האחשמת בטון מרגיע, שהזכיר לנשאר את האחיות שבדיור המוגן.
הוא אחז בברכו החלקה של דמות אחיו. "אתה צרחת שכל השיכון שמע, ואבא בא. כעסת עלי? אתה כועס עלי היום? זה כואב?" הוא לחץ בקצה אצבעו את הצלקת. הוא לחץ עוד פעם, יותר חזק, ועוד פעם, עוד יותר חזק.
פתאום נעלמה התחושה בקצות אצבעותיו, כמו כיבה מישהו איזה מעגל. אחיו עדיין ישב מולו.
"הם מקצוענים", אמר, "הם יגיעו גם לפרטים האלה. אבל עזוב עניינים טכניים, מה קורה אתך? ספר משהו…".
"הכול היה צהוב. שכבת שלושה ימים בבית החולים. באתי לבקר והבאתי לך לגו. אני רוצה את עצמי בחזרה. להתראות, בוט."
הוא הסתובב ויצא עם מקלו מהחדר. רק 20 דקות עברו מתחילת הפגישה. הדבר הזה מתועב, חשב, כשדידה עם המקל אל המונית שחכתה בחוץ. הוא השתהה מול הצמחייה הירוקה שליד דלת הכניסה כמה דקות, לפני שנכנס לבית המגורים ועלה לחדרו. אחרי כך התחבר לממשק הסנס-נט, נכנס לאזור הגדרות החשבון שלו, ונתן הוראה טרמינלית ובלתי חוזרת, מתעלם מכל המחאות והאזהרות, לבטל את רישיון השימוש של הרשת בכל המידע הקשור אליו, ולנעול את כל הנתונים הקשורים אליו בדברי הימים של הרשת הכחולה לנצח נצחים.
* * *
פיענוח המפגש הזה, הוציא אותי מאיפוס. שותקתי. הבנתי שאיני יכול לבטוח בזיכרונות שבתוכי, שעוותו עלי ידי האינטרסים של תאגיד המדינה. רק פרשן אחד יש לו לזיכרון, והוא הגוף שבתוכו נוצר. אם חדל הגוף, ימות גם הזיכרון. האח שנשאר רק סבל יותר מחילול זיכרונותיו על ידי הרשת ותעלוליה.
לפיכך – ואני מסכם דו"ח השבתת מערכת זה – יומרתי, יומרה ריקה והרסנית הייתה. ולכן החלטתי אני, ארגז ST68, לאחר שנותרתי ללא כל תכלית, להודיע בדעה צלולה, מתוך מצב מערכת תקין לחלוטין, ללא תקלות ואזהרות ידועות, כי בדעתי להשבית עצמי.
נותר לי מהלך אחרון של כבוד. להביא לקבר ראוי את שרידי האחים.
מסעי האיטי בן שבעת הימים, שהחל לאחר שנטשתי את חלקת השרתים שהייתה ביתי כל חיי, הושלם. חיישני המיקום מאמתים, שכרגע שאני מרחף בדיוק מעל מיקומו המשוער של הכתם השחור באדמת הבזלת בצפונה של מדינת ישראל של לפנסה"כ. שם, כנראה, הסתיימו חייו של גוף האחשמת.
כאן אשאר עוד מאות שנים עד שאסטה באיטיות ממסלולי, ואפול אל האדמה שלמטה.
הזמן: נצח.
המקום: קבר.
מאתחל כיבוי מערכת