הסוחר
מקובל לומר שהשאלה המאתגרת הקלאסית היא: את מי אתה אוהב יותר – את אבא או אמא?
אבל אני נאלצתי להכריע בשאלה קשה הרבה יותר: את מי אני אוהב יותר, את אבא שלי או את הבן שלי. אלה היו כמה דקות מייסרות – הזכרונות מאבא מעטים יותר, וגם מעט מטושטשים, ולכן יהיו שווים פחות; מצד שני, אני לא מתכוון לוותר על אף רגע עם איתמר. גם ככה אני מרגיש שאין לנו מספיק שעות ביחד, אז לוותר על זיכרון כזה מרצוני החופשי?
ואז חשבתי – הטיול ההוא לעין גדי, בחופש הגדול בין כיתה י"א לי"ב. היינו שם שלושה ימים, רק אבא, אני ושלומי. ישנו באוהל תחת כיפת השמים, עלינו על צוקים תלולים, ואבא הפתיע ונכנס ראשון לבריכה ההיא שמצאנו, שהיה בה הרבה יותר בוץ מאשר מים. יש לי תמונות מאותו טיול, אז אני יכול לוותר על יום אחד ממנו. "יש לי", הודעתי.
הראש של שיילוק התרומם לאט מהמחשב. "נו, סוף-סוף", הוא אמר וקם בכבדות מהכיסא שלו.
נשכבתי על הספה בשתיקה. כמו תמיד, הוא מרח את המשחה בכל המקומות הרלוונטיים, הצמיד את שלושת החוטים הדקים למצח ולרקות שלי, חזר אל המושב ולחץ אנטר מהדהד. כמו תמיד, היו כמה שניות של טשטוש (אני לא סומך על שיילוק, למרות שהוא אף פעם לא נתן לי סיבה לזה; אבל כמה פעמים וידאתי על השעון שאלה אכן 10-15 שניות), ובסופן הוא הודיע חגיגית שסיימנו.
כמו תמיד, כשהתרוממתי האינסטינקט המיידי שלי היה לנסות לשחזר את היום השני של הטיול. שנים לא חשבתי עליו, כמובן, אבל עכשיו פתאום היה חשוב נורא למוח שלי לנסות להזכר בו. לשווא, כמובן; הסוחר עשה עבודה טובה, וכל שנשאר לי מהטיול הוא היום הראשון שבו שלומי כמעט נפל מהצוק, והיום השלישי שאותו שלושתנו סיימנו מאושרים, שרופים ועם שפשפת. היום השני, על כל… לא הצלחתי אפילו לזכור על כל מה. מה עשינו ביום השני, בעצם? למען האמת, כמעט הייתי בטוח פתאום שהטיול ארך רק יומיים. הגירוד המוזר שמילא לי את איזור החזה ("כאב פנטום של זכרונות", הגדרתי אותו פעם) גרם שאפילו לא שמתי לב ששיילוק מדבר אלי, והוא היה צריך לחזור על השאלה שלו בפעם השניה.
"שאלתי מה אתה רוצה בתמורה", הוא אמר בקול, "אלא אם כן, כמובן, אתה רוצה לפנק אותי בסחורה בחינם. מוצר מצוין, אגב", הוא הוסיף בלי שהתבקש. "רואים שזה זיכרון חד וברור. כיף לעבוד איתך".
הדחף הראשוני שלי היה לבקש את הזיכרון שנתתי בחזרה, לצאת מהדלת ולא לחזור אף פעם. אבל כבשתי אותו ובמקום זה ביקשתי: "תן לי משהו חזק".
"מאיזה סוג?" שיילוק עיקם את שפתיו בחצי חיוך.
"לא אכפת לי", אמרתי ביובש, ובלבי נדרתי בפעם העשירית לפחות שזה הביקור האחרון שלי כאן. "משהו חזק שקשור להורים. לאבא, ליתר דיוק".
שיילוק חזר אל המחשב. "אין לי הרבה זכרונות באיכות טובה שקשורים לאבות", הוא מלמל חצי-לעצמו כשתקתק באצבעותיו על המקלדת. "בדרך כלל הם הרבה פחות מוצלחים מזה שנתת לי עכשיו… רגע… הנה", הוא הרים את מבטו. "יש לי משהו בדיוק בשבילך. זיכרון חזק, ברור, קשור לאבא. בוא, תניח את החוט הזה על המצח, אתה כבר יודע איך עושים את זה… בדיוק".
הוא לחץ על הכפתור. "תהנה", הוא אמר, ודימיתי לשמוע בטון שלו שמץ לגלוג.
**
בעצם לא קוראים לו שיילוק. כלומר, אולי במקרה כן, אבל סביר יותר שקוראים לו בשם משעמם – משהו כמו אבנר כהן, מרדכי גולד או מנחם רבינוביץ' – ממש כמו החזות החיצונית היבשושית שלו, והמשרד האפרורי עם העציץ הנובל בפינה, שלא מסגיר במאום את העיסוק האמיתי שלו. על דלת המשרד שלו לא מופיעה לוחית עם שם (הגיוני, בסך הכל; אם אתה כותב שם, בטח תצטרך להוסיף מתחתיו גם את המקצוע), ולפני שנתיים, כשיונתן גרר אותי לשם בפעם הראשונה, לא טרחתי לשאול את האיש המעונב לשמו. בפעמים הבאות כבר לא היה לי נעים. אז מה נשאר לעשות, רק להשלים לבד. אחרי הכל, אתה לא יכול לפגוש מישהו פעם בשבועיים ולכנות אותו בינך לבין עצמך רק "האיש ההוא". אז הצמדתי לו את הכינוי שיילוק, על שם הסוחר מונציה של שייקספיר, ולמען האמת זה יושב בול.
"מי זה בדיוק האיש מקצוע שאנחנו הולכים אליו", ניסיתי בזמנו לסחוט מיונתן מידע לאורך כל הדרך. "למה אתה לא אומר לי? זה משהו לא חוקי, נכון?"
"לא באמת", נאנח יונתן ולא הסיר את העיניים מהכביש. "כלומר, אין חוקים נגד זה. אני מניח שברגע שאיזה פקיד או יועץ משפטי ישמע על הסיפור הזה הוא ישר יתחיל לקדם פיקוח על התחום, תעודות מקצועיות וקורסי חובה והסמכה ממשלתית. אבל בינתיים הוא כנראה היחיד בארץ שעושה את זה, ותאמין לי שהעסק הרבה יותר יעיל ככה".
"אבל מה הוא בדיוק עושה? מה יהיה יעיל יותר ככה?" התרגזתי.
במקום לענות, יונתן בחר לעלות להתקפה: "אתה זה שאומר לי כבר תקופה שאתה מדשדש במקום, נכון? שהחיים שלך לא מספיק מאתגרים אותך, שאתה לא מתקדם לשום מקום, תקוע, על פול גז בניוטרל. אלה ביטויים שלך, נכון?"
שתקתי, ויונתן פירש את השתיקה כהזמנה להמשיך. "אז תקשיב, האיש הזה גאון. הוא מצא דרך… טוב, אני לא יודע איך להסביר את זה, פשוט תראה במקום. אבל אני אומר לך שזה מסוג הדברים שיכולים מאוד לרענן את התפיסה עצמית שלך, להשאיר מאחורה דברים שאתה לא אוהב, להתמודד עם כיווני חשיבה חדשים, להגדיר שוב מי אתה".
ואל מול המבט הספקני שלי הוא הוסיף, כמעט ביאוש: "שמע, זה בלי התחייבות. מקסימום תבוא רק לפעם אחת וזהו, לפחות תגיד לעצמך שניסית".
אף אחד משנינו לא חשב שאני אמשיך להגיע בקביעות גם שנה וחצי אחרי שיונתן יפסיק.
**
כבר גיליתי שעדיף לא להתחיל לשקוע בתוך הזיכרון החדש לפני שנגמר היום. כשאתה עושה את זה תוך כדי נהיגה, שיחה או ארוחה, הדברים מתבלבלים – זיכרון מושתל מתערבב עם זיכרון אמיתי, חלום עם דמיון, אתה כבר לא סגור על מה איבדת ומה קיבלת. מצד שני, גם לא כדאי לחכות עם זה יותר מדי, כי הזיכרון עלול להבלע בתוך תת-המודע שלך ולא תצליח לזהות אותו, וסתם חבל על המחיר ששילמת.
בכל מקרה, לא הצלחתי להתאפק וברגע שהגעתי הביתה – עוד לפני החיבוק לאיתמר – ניגשתי לכוננית שבסלון והוצאתי את אלבום התמונות של גיל 16-18. היו שם בערך עשר תמונות מהטיול ההוא לעין גדי, אבל חלק מהן היו זרות לי לחלוטין. כלומר, הכרתי את כל האנשים המצולמים, אבל באותה מידה זה יכול היה להיות מבחינתי פוטושופ. שום זיכרון לא התעורר בי למראה שלומי מרוקן לי ג'ריקן מים על הראש, או למראה שלושתנו מחובקים על פסגה וממצמצים אל מול השמש המסנוורת (עד לפני כמה שעות, בטח גם יכולתי לומר ממי ביקשנו לצלם), רק תחושת הריקנות שכבר התרגלתי להרגיש פעם בשבועיים בימי שלישי, ומניסיון של שנתיים גם ידעתי שהיא תחלוף מהר מאוד.
הנחתי את האלבום בחזרה ופניתי לשאול את איתמר איך היה היום בבית הספר, ואז לשטוף כלים ולהעמיד מים לקפה, ולספר לענת איך היה היום בעבודה, ולשבת קצת ולצחוק. רק אחרי ארוחת ערב מצאתי כמה דקות לעצמי, עברתי לסלון, נשכבתי על הספה, עצמתי עיניים ונתתי לזיכרון לצוף.
האגרוף הכה בי ישר לתוך הפנים. התנשפתי בבהלה ופקחתי את העיניים בבת אחת.
התקרה המוכרת של הסלון נתלתה מעלי, מוצקה ומציאותית כמו ההווה. גיליתי שאני עדיין מתנשם במהירות, והכרחתי את עצמי להפסיק.
שיילוק אף פעם לא מסגיר פרטים של מי שהשאיר אצלו את הזיכרון ("חיסיון מקצועי", הוא אמר), אבל היתה לי תחושה שהפעם זה זיכרון של נערה. המשכתי לשכב עוד כמה שניות, קרוע בין הרצון לצלול בתוך הזיכרון לבין הרצון להדחיק אותו ולקבור עמוק-עמוק כמו שבטח ניסתה אותה נערה לשווא במשך שנים ארוכות, עד שהגיעה אל המשרד האפרורי ההוא.
ביקשת זיכרון חזק, נזפתי בעצמי, אפילו שילמת עליו. אז מה אתה מתלונן, לפחות תראה מה יש לך בראש. זה לא יגרום לך לטראומות, אתה אדם בוגר ויודע להבדיל בין דברים שקרו לך לבין דברים שרק הושתלו בתודעה שלך – אף שאין ספק ששיילוק עושה עבודה נקיה, ולתודעה שלי קשה מאוד להבחין בין הדברים. נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי לדלות פרטים נוספים מאותו ערב.
החדר היה כמעט חשוך. הוא עמד מעלי, גדול וסמכותי, החולצה המגוהצת שלו מעט יוצאת מהמכנסיים – הבחנתי, והופתעתי מעט שאני זוכר את הפרט הקטן הזה ממרחק של כל-כך הרבה שנים.
"שמעת אותי?" הוא חזר, וחיזק את דבריו באגרוף נוסף. ועכשיו סטירה מצלצלת, כואבת אבל בעיקר משפילה.
"אבא, בבקשה", התחננתי, אבל זה לא הועיל. האגרוף הבא פגע בי שני סנטימטרים מתחת העין, ואני כבר ידעתי שעד מחר בבוקר אני צריכה לחשוב על תירוץ טוב לספר בכיתה. אולי הפעם זו תהיה נפילה מהאופניים.
"שאלתי אם שמעת", הוא חזר. "אני לא מסכים שישקרו לי בבית שלי. אני לא מסכים שיקחו דברים בלי רשות. גם לא דברים קטנים מהמקרר. ואני בטח לא אסבול חוצפה ופעולות מאחורי הגב שלי. את מבינה, או שצריך…?"
ניסיתי לשתוק, אבל כמו תמיד נשברתי. "אני מבינה", הקול יצא מהפה שלי כמו יבבה, ושנאתי אותו ואת עצמי ואת האיש שעומד מעלי. היד שלו עוד היתה מונפת, אז הוספתי: "אני לא אעשה את זה שוב. סליחה".
הוא שלח בי עוד מבט אחד מלמעלה למטה, יצא מהחדר וסגר מאחוריו את הדלת. במאמץ גדול שלפתי את עצמי מתוך הזיכרון והתיישבתי על הספה, רועד כולי. לא פלא שמישהי רצתה להפטר מהזיכרון הזה. מי רוצה ללכת עם הדבר הזה בתוך הראש.
**
"אתה נראה נורא", אמרה ענת והתיישבה מולי.
"בוקר טוב גם לך", השבתי בעגמומיות והמשכתי להדק את הידיים סביב כוס הקפה.
"אני רצינית", התעקשה ענת. "אתה לא נראה טוב. אתה מוטרד ועייף ולא מרוכז. כמו כל יום רביעי, אחרי שאתה הולך לטיפול הזה של יונתן".
שתקתי. מה יכולתי לומר, שהיא צודקת? שזה אוכל אותי, הדבר הזה שאף פעם לא סיפרתי לה מה הוא, מחשש שהיא לא תאמין? שבחודשים הראשונים זה באמת הוסיף לי קצת צבע, עם זכרונות קטנים מפה ומשם והוצאה במלקחיים של דברים שטוב לי בלעדיהם, אבל מאז כבר איבד שליטה? שאני נאחז בתמונות במקום בזכרונות, וכבר פעם או פעמיים התחלתי לדבר עם אנשים על משהו שקרה לנו, ואז גיליתי שאני מערבב חוויות שלי ושל אחרים? שאמנם הסיפור לא עולה לי כסף (אחרי המפגש השלישי אמרתי לשיילוק בכנות שזה נראה לי כמו משהו שמאוד הייתי רוצה להמשיך בו, אבל אין לי כסף בשביל 300 ש"ח לזיכרון; אז הוא הסביר לי שחלק מהלקוחות מעדיפים לשלם בזכרונות משלהם תמורת זכרונות. רק כשיצאתי התפלאתי על עצמי שעד עכשיו לא תהיתי מאיפה בעצם כל הזכרונות שהוא מוכר הגיעו אליו לכתחילה), אבל המחיר כבד בכל זאת? ובעיקר את החשש שבאמת מכרסם בי, שאני כבר מכור, שאני כבר לא יכול לעצור, שאני אמשיך להגיע אל שיילוק ולהתפלש בזכרונות חזקים יותר ויותר של אנשים אחרים, ובהתאמה הוא ידרוש מחיר כבד יותר ויותר? ושעמוק-עמוק אני כבר יודע שבסוף יעמוד על הפרק הרגע ההוא שנשבעתי לעצמי שלא אוותר עליו אף פעם, הזיכרון שלי עומד בארבע לפנות בוקר בהדסה ומחבק יצור קטן וחי ונושם בפעם הראשונה. וגרוע מזה – אני גם יודע שבסוף אני אשבר ואתן אותו בשביל לקבל משהו של מישהו אחר?
ענת הניחה את ידה על היד שלי. "אני… חשבתי על משהו", היא אמרה בהיסוס.
"אני מקשיב".
"איתן, כבר שנתיים אתה נוסע לטיפול הזה. התחלת כסוג של ניסיון, וממש נשאבת לזה. אני לא באמת יודעת מה קורה שם ואתה לא מספר לי – וזאת זכותך. אני לא מבקשת שתאמר לי מה אתה עובר שם. אני אפילו לא מבקשת שתפסיק – אבל אני אשתך ואני אוהבת אותך ואני רואה דבר אחד: זה לא עושה לך טוב. זה רק מערער אותך. אתה מתעורר בלילה, אתה לא שקט, אתה פחות מרוכז. לא רק בימי רביעי בבוקר, כל השבוע".
רציתי לענות תשובה עוקצנית, אבל לא היה לי כוח – וחוץ מזה, ידעתי שהיא צודקת בכל מילה. סירבתי להנהן בתגובה ובמקום זה שאלתי: "אז מה ההצעה?"
"חשבתי", אמרה ענת בשקט, "שאולי תלך לטיפול פסיכולוגי. אמיתי. זה לא בושה, אתה יודע. לא אומרת במקום", היא הזדרזה להוסיף, "אני יודעת שזה חשוב לך ומבחינתי אתה יכול להמשיך. אבל כשלא רגועים, כשמשהו מטריד ואנחנו לא יודעים איך לפתור אותו, יכול להיות שפנייה לאיש מקצוע יכולה להיות הדרך הנכונה. מה אתה אומר?"
מה אני אומר. הראש שלי התמלא שוב בזכרון של האגרוף הגדול פוגע לי בצד הראש; גם אם זו לא באמת חוויה שלי, כל הסיכויים שהוא ישפיע עלי כאילו כן היה. "את יודעת מה", אמרתי, "אני לא שולל. צריך לחשוב על זה".
**
הקול הזה נשמע לי מוכר. עוד לפני שזיהיתי, התחלתי לרעוד.
"הכל בסדר?" התעניין דוקטור רוזן. "שב בבקשה, תרגיש בנוח. אתה נראה קצת מתוח, אבל אני מבטיח לך – אין לך מה להתבייש".
התיישבתי מולו כשכל עצב בגוף שלי דרוך במגננה. כבר יותר מעשר שנים לא שמעתי את הקול הזה – לא עשר שנים, כעסתי על עצמי, מעולם לא שמעתי אותו. זה זיכרון שבכלל לא שייך לי, הוא רק הושתל לי בראש. אבל הידיעה הברורה הזו לא הועילה.
"תרצה לשתות?" הוא הציע ומזג מים לכוס חד פעמית.
רק עכשיו הבחנתי כמה הפה שלי יבש. "כן, תודה", הצלחתי לומר, קירבתי את הכוס אל שפתי, ובמקביל העפתי מבט זריז סביב החדר. כמה תעודות מקצועיות היו תלויות על קיר אחד, תמונת נוף גדולה על הקיר ממול, וממש מתחתיה תמונה של הפסיכולוג מוקף בכמה אנשים שנראו כמו בני המשפחה שלו.
"אז שלום לך, איתן", אמר דוקטור רוזן. "מצאת חניה בקלות?"
עניתי על השאלה – ועל שאלות הנימוס הבאות שבעקבותיה – בהיסח הדעת. עיקר תשומת הלב שלי התרכזה בהגנבת מבטים אל התמונה המשפחתית שעל הקיר, וניסיון לזהות מי בתמונה הוא מי. האישה המבוגרת שלצדו היא בטח אשתו, הילד שרוזן מחזיק הוא כנראה נכד, ושתי הנשים והגבר הם בטח בן, בת וכלה. או שתי בנות וחתן. כך או כך, לא יכולתי לנחש מי היא אותה נערה מבוהלת שהיתה צריכה לספר בכיתה שהיא נפלה מהאופניים. בין לבין הרהרתי בשעשוע קודר שלפסיכולוג בטח יש תיאוריות על מטופלים שהעיניים שלהם מתרוצצות סביב במקום להתמקד בבן השיח, אבל אף אחת מהן כנראה לא מתאימה למקרה הנוכחי.
"אז תרצה לספר לי מה מביא אותך אלי?" שאל דוקטור רוזן בעדינות. לא הצלחתי לגשר על הפער בין האדם המנומס והמסודר שלפני, לבין הדמות הגבוהה, בעלת הקול הפסקני, שמכה את הבת שלה באופן קבוע. אבל הזיכרון היה חד וברור, גם ממרחק של שנים ארוכות.
"אני…" התחלתי לומר, ועצרתי. בעצם עד עכשיו לא הכנתי את עצמי לשאלה הזו, בהתחשב בכך שלא תכננתי לענות תשובה כנה – וגם אם הייתי מתכנן, ההתפתחות הפתאומית היתה גונזת את התכנית הזו מייד. "קצת קשה לי להגדיר. אני מרגיש שהחיים שלי לא מספיק מאתגרים אותי, אתה מבין? מין הרגשה כזאת שאני לא מתקדם לשום מקום, נוסע על פול גז בניוטרל. דווקא טוב לי בסך הכל, יש לי עבודה ובית טוב והכל, אבל זה גורם לי למין חוסר שקט כזה… קצת קשה לי להסביר".
דוקטור רוזן הנהן בהקשבה מלאה.
"אני חושב", אמרתי, ואז קפץ לי קצה חוט, "שזה אולי קצת קשור לאבא שלי".
**
זה החזיק מעמד מצוין במשך חודש וחצי. הפסיכולוג אמנם לקח שלוש מאות שקלים לביקור, והפעם לא ראיתי דרך להמיר אותם בתשלום אחר, אבל השיחות האלה היו תרפיה לנפש. קצת לשפוך את הלב בפני מישהו שלא שופט אותך, שבלי ספק כבר ראה דברים הרבה יותר קשים והזויים ממך, שיודע לומר מילה טובה ולהציע פתרונות כמעט לכל דבר שאני אומר. ובעיקר – זה סיפק אותי מספיק כדי שלא אצטרך לנסוע אל שיילוק ולקנות זכרונות חדשים. וענת לא אמרה כלום במפורש, אבל ניכר על הפנים שלה שגם אותה זה משמח.
רק העניין עם אבא שלי הטריד והביך אותי.
אני לא יודע מה גרם לי לומר את זה מלכתחילה, אבל מפגישה לפגישה השמצתי את אבא יותר ויותר, והרגשתי נורא עם זה. כלומר, למי אין לפעמים בעיות עם ההורים, אבל מה שתיארתי היה הקצנות של תופעות, חצאי אמיתות והמצאות שפשוט שלפתי תוך כדי דיבור. במציאות מעולם לא הרגשתי שאבא שלי לוחץ אותי יותר ממה שאני יכול, שאני חייב לעמוד בציפיות שלו או שהוא אישיות שתלטנית (דווקא אמא שלי תמיד היתה ההורה המלחיץ; כשדפקתי את האוטו בגיל 19 התקשרתי לאבא).
"אתה מבין", אמרתי לדוקטור רוזן בפגישה הרביעית, "זה משהו שאני קצת סוחב. גם שנים אחרי שאנחנו לא גרים באותו בית, כשאני לא תלוי בו כלכלית ויכול אפילו לקבוע באיזו תדירות אני נפגש איתו – עדיין יש לי איזה חשש ממנו, כאילו אני עדיין עלול לאכזב אותו משהו. אני עדיין פוחד מהתגובה שלו כשאני עושה טעות".
"איזה סוג של תגובה?" שאל רוזן.
"אכזבה. כעס. שדר שאני לא מספיק טוב", אמרתי, והוספתי בקול רפה: "ואפילו יותר מזה".
"מה זאת אומרת יותר מזה?", המשיך הפסיכולוג להקשות. "אני רואה שאתה מהסס. אנחנו לא חייבים להכנס לזה אם אתה לא מוכן לזה נפשית, אבל אולי זה סימן שאנחנו באמת נוגעים כאן בנקודה משמעותית. מה דעתך? אתה מרגיש מספיק בנוח כדי לפתוח את זה?"
"אני… כן. כלומר, זה לפעמים היה יכול גם להגיע לרמה הפיזית".
דוקטור רוזן הנהן ואני המשכתי, כשקצב השקרים הולך וקולח ממילה למילה: "אבא היה מכה אותי. באופן קבוע. זה היה יכול להיות על שטויות – אם לקחתי משהו בלי רשות מהמקרר, או הפרעתי בשיעור או משהו כזה, הוא היה לוקח אותי לחדר, סוגר את הדלת ו… אז זה היה קורה. לפעמים זה גם היה משאיר סימנים, והייתי צריך להמציא כל מיני הסברים בכיתה מאיפה הגיעה החבורה הזאת או הפצע ההוא. פחדתי ממנו, אתה מבין? הוא היה הדמות הכי חזקה בעולם שלי, ולא העזתי אפילו לחשוב שאני יכול להשתחרר מזה. אפילו חשבתי שזה נורמלי. והכי מוזר שבחוץ לא ראו את זה עליו, הוא תמיד היה – ועדיין – כזה אדם מנומס ומכובד שלבוש יפה, ואף אחד לא יכול היה לנחש…"
"איתן", קטע אותי דוקטור רוזן. "אני חושב שזה מספיק".
נשמתי לרווחה. הרגשתי שאיבדתי שליטה במתרחש, ואם זה היה ממשיך עוד כמה רגעים השקר היה נחשף. הרמתי את העיניים אל דוקטור רוזן והמתנתי לתגובה שלו על הוידוי הכן והשקרי שלי.
היא לא הגיעה. למעשה, נדמה היה שגם הוא מאבד שליטה מסוימת: הנשימות שלו הפכו מהירות יותר, הוא קם והפנה אלי את גבו, הסיר את המשקפיים, שלף ממחטה מהכיס וניגב את העיניים בתנועות קצרות ועצבניות.
"אני מתנצל", הוא הסתובב אלי. נדמה היה לי שהקול שלו קצת רועד. "אנחנו נפסיק היום מוקדם, אם זה בסדר. זה לא… כלומר, אף פעם לא קרה לי דבר כזה. אני פתאום לא חש בטוב. תאמר בבקשה למזכירה שלא תחייב אותך בתשלום על הביקור היום, בסדר?"
קמתי מהמקום ומיהרתי אל הדלת. כשסגרתי אותה מאחורי, שמעתי אותו מקנח את אפו בקול.
**
יומיים הסתובבתי ללא מנוח. ענת צדקה: דברים יצאו מהיגיון, העולם שלי התערער, דברים התחילו להתערבב, מציאות התחלפה עם דמיון – או נכון יותר, עם מציאות אחרת. אסור היה לי לתת לזה לקרות, אבל האבן כבר נזרקה לבאר. ניסיתי למצוא פתרון, פעמיים במשרד חשבתי אפילו לשתף את יונתן, היחיד שיש לו סיכוי כלשהו להבין, אבל נרתעתי ברגע האחרון.
לא יודע איך זה קרה, אבל ביום השלישי מצאתי את עצמי ברכב, כשאני בדרך למשרד של שיילוק.
כל הדרך קיללתי את עצמי. הנה זה קורה גם לך, גערתי בי ללא קול, אף פעם לא היית מכור לשום דבר, לא עישנת ואפילו בקושי נגעת בקפה – והנה אתה נוסע אל מקום ההתמכרות שלך, בניגוד לרצונך ולכל האינסטינקטים וההיגיון, כאחרון האלכוהוליסטים.
אפילו לא ידעתי איך הולך התור אצל שיילוק, ואם הוא מקבל אנשים בלי לקבוע מראש – תמיד הגעתי רק בימי שלישי, בשעה הקבועה. אבל זכרתי שראיתי מספר פעמים אנשים לא מוכרים ופרועי עיניים, שיצאו בדיוק כשהגעתי או נכנסו בדיוק כשיצאתי, אז הנחתי שיש לו גם איזשהו טיפול לשעת חירום. לא יודע מה גרם לי להגדיר את המצב הנוכחי כשעת חירום, או מה חשבתי ששיילוק יכול לעשות כדי לפתור אותו – כל שידעתי הוא שהמקום היחידי שנראה לי הגיוני להיות בו הוא המשרד המסודר והשקט של הסוחר.
החניתי את האוטו במגרש החניה. המתנתי כמה רגעים כדי להסדיר נשימה, ושלחתי את היד אל הדלת – ובדיוק אז מישהו עבר לפני הרכב ועצר כמה מטרים לפני הכניסה לבניין שבו שוכן המשרד של שיילוק. הגב הזה נראה לי מוכר. הסתכלתי שוב.
הוא בהחלט היה מוכר. ראיתי אותו מוקדם יותר השבוע, עומד מולי ורועד. ראיתי אותו – או לפחות, יש לי זיכרון שלו – מסתובב ויוצא מחדר חשוך כשאני מוטל על הרצפה.
דוקטור רוזן הסתכל ימינה ושמאלה בחשש מסוים שהוא אל הצליח לגמרי להסתיר. אחר כך, כמי שקיבל החלטה, הוא פסע בצעדים נמרצים, עלה את שלוש המדרגות, פתח את דלת הכניסה ונעלם בתוך הבניין.
ישבתי שם עוד כמה שניות – או דקות, אולי אפילו שעה. אני לא יודע. אחר כך העברתי את האוטו לרוורס, ויצאתי ממגרש החניה.