הפגישות של יום שני
שם: גאיה דבורי
מיקום: הפארק הציבורי, שכונת נווה ים.
היא חיכתה לי, יושבת על ספסל, מכופפת. הטלפון הנייד נח לצידה, כאילו נשמט מידה רגע לפני כן. התקרבתי לאיטי, מבחין כי עיניה בוכיות. התיישבתי לצידה והנחתי יד מנחמת על כתפה.
דמעה כבדה נחתה על אחת מברכיה. הרוח שרקה סביבנו.
"ספרי לי, מה קרה?" ביקשתי בחמלה.
היא הרימה את מבטה ובכייה התחזק. "אני לא יכולה יותר!!!"
"אני יודע, אני יודע, זה קשה…" הנהנתי. זו הייתה הפגישה התשיעית שלנו. היא עברה תקופה מאוד לא קלה. "אני יודע," חזרתי על עצמי, מביט אל עיני השקד שלה. היה נדמה לי שדמעותיה הפסיקו לזלוג.
חשבתי על המפגש הראשון. הוא התרחש לפני כמעט שנה, בחדר גדול ומרווח. גם אז דמעות לא חסרו. היא סיפרה, תוך כדי השתנקות, על בעלה, ששוב עזב אותה וזאת אחרי שהתחנן שתקבל אותו בחזרה. שוחחנו מעל לשעתיים, ואט-אט היה נדמה כי מצבה משתפר. התאמצתי מאוד לעודד אותה. ניסיתי אפילו קלישאות כגון 'מגיע לך מישהו טוב יותר' ו-'גם סוף הוא התחלה'. כשהחלטתי שהיא רגועה מספיק, קמתי ממקומי.
"אל תעזוב אותי!" היא קראה בתחינה. שפתה התחתונה רעדה.
המשכנו לשוחח כשעה נוספת.
"אני רואה שאת מרגישה טוב יותר עכשיו," חייכתי. "את מרשה לי ללכת?"
היא היססה לרגע. לבסוף הנהנה.
מאז, אנחנו נפגשים אחת לחודש. הפגישות ארוכות. הסיבה היא כמעט תמיד הבעל.
"את תהיי בסדר, את יודעת?" אמרתי לה בנימה החלטית. "אני אגיד לך מה אני חושב – לדעתי את צריכה לשנות אווירה. כל עוד את נמצאת באותה סביבה, כל עוד החברים שלך הם גם החברים שלו – את תמשיכי להיתקל בו. ותמשיכי להיפגע ממנו. אני חושב שאת מבינה מספיק טוב שהוא לא הולך להשתנות. נתת לו מספיק הזדמנויות ועכשיו את צריכה לתת הזדמנות לעצמך. אני יודע שזה נשמע כמו הדבר הכי נדוש בעולם!"
היא גיחכה וניגבה את עיניה בכף ידה.
"את צריכה לשנות אווירה," חזרתי בהחלטיות. "מבטיחה שתנסי?"
גאיה הנהנה.
חיכיתי כמה רגעים נוספים. נתתי לה זמן להרהר בדבריי.
"ושלא תעזי לקרוא לי שוב בקרוב!" אמרתי בחיוך.
שם: סופה פינצ'בסקי
מקום: רחוב רזיאל, 54, קומה 3, דירת המטופלת.
עליתי במדרגות הישנות ודפקתי בדלת. היא פתחה אותה בעייפות. היה זה מפגשי הראשון עם סופה, אישה בגיל העמידה, בעלת עיגולים כהים מתחת לעיניה והליכה כבדה.
על הספה נראה שקע עמוק, שנוצר, ככל הנראה, מישיבה מרובה. כפי שציפיתי, היא התיישבה בדיוק באזור ההוא – התרסקה, ליתר דיוק. מול הספה, על שרפרף עץ, עמדה טלוויזיה קטנה וישנה, ששידרה את ערוץ תשע.
התיישבתי גם אני והצגתי את עצמי ברשמיות, כאילו נכנע תחת הקפדנות הסובייטית שהיא משדרת. נראה שהיא לא התרשמה במיוחד. ביקשתי ממנה לספר לי קצת על עצמה.
"קוראים אותי סופה פינצ'בסקי," היא החלה במבטא כבד. "עליתי לארץ לפני שמונה שנים. בעלי נפטר לפני שלוש שנים. עכשיו אני לבד בדירה קטנה זה, עובדת בסופר קטנה למטה. כל זמן כואב גב, רגליים עייפים. כל זמן ילדים עסוקים, לא מבקרים."
"ולכן קראת לי לביקור?" חייכתי. "אם הבנתי אותך נכון, עיקר הקושי שלך הוא תשישות ובדידות, אני טועה?"
היא לא תיקנה אותי ולכן המשכתי.
"אני חושב שיעזור לך מאוד לדבר, לשפוך את שעל ליבך. אם אין בחייך מישהו אחר שיקשיב – לפחות אני כאן. מוזמנת לספר לי כל דבר שיושב על ליבך!"
סופה הנהנה בעייפות, חיוך קל הופיע בזוויות עיניה. היא התמתחה והחלה לספר.
היא דיברה הרבה. סיפרה לי על הילדות המאושרת בברית המועצות לשעבר ועל הוריה, שלא הסכימו לעלות לארץ. היא דיברה על נישואיה וילדיה. גם על העלייה לישראל דיברה לא מעט. כמעט ולא נתנה לי הזדמנויות להגיב. זה לא הפריע לי. שמחתי לראות את הצבע חוזר ללחייה החיוורות, ככל שהיא התקדמה בסיפורה – והדבר שימח אותי.
לפתע, השתנתה הבעת פניה. היא קמה ממקומה בהחלטיות, הודתה לי על הביקור והורתה במבטה על הדלת. למרות פליאתי הרבה, הנהנתי וקמתי ממקומי.
על-יד היציאה, הסתובבתי ואמרתי, "מוזמנת לקרוא לי שוב, אם את צריכה."
"אני מסתדרת, תודה," היא ענתה בקיצור.
שם: שמואל לוי
מיקום: רחוב הלל, 33, בית המטופל.
כשהלכתי לפגוש את שמואל, הרחוב היה אפרורי ושומם, בדיוק כפי שאני אוהב. גשם קל טפטף על עורפי, ליטף את ראשי וקיפץ על כתפיי. הלכתי זקוף. צעדיי היו איטיים ומחושבים.
ניגשתי אל הבית. הכלב, שהיה נראה זקן, כמעט כמו בעליו, פגש אותי בנביחות רמות, שלא נשמעו מבשרות פנים. חלפתי על פניו בזהירות ונכנסתי אל הבית. ריח חריף של תרופות תקף את אפי. רפרפתי במבטי על פני הטרקלין המאובק. חייכתי בחום אל בעל הבית. זה שכב על ספה גדולה, שיערו המאפיר היה דבוק אל מצחו המזיע.
בירכתי אותו לשלום.
שפתיו התעקלו מעט כלפי מעלה, אך הוא לא פתח את פיו.
התיישבתי על קצה הספה וזיכרונות אפפו אותי.
"רק לך אני נותן לשבת על הספה. רק לך!" בישר לי שמואל פעם, כשביקרתי במשרדו.
אני זוכר שחודש לאחר מכן, כשהגעתי למשרד, ראיתי את שמואל קופץ, כאחוז דיבוק, מהספה. הסיגריה שהייתה בפיו נשמטה ממנו – ובמזל לא הציתה את החדר. פניו האדימו ושיעול קולני תקף אותו. ידיו לפתו בעוצמה את שולחן העבודה שלו. נכנסתי למשרד בריצה ואחזתי בכתפיו. לא הצלחתי להחזיקו. שמואל התמוטט על הרצפה.
מאז אנחנו נפגשים בביתו. לעיתים, גם בבית החולים.
רצף מחשבותיי נעצר, כאשר הבחנתי לפתע שעיניו של שמואל נעצמו והוא נרדם.
חייכתי. ידידי הוותיק היה נראה שליו מאוד. ליטפתי קלות את ידו.
"אחזור לבדוק מה שלומך בקרוב."
שם: לילי דגן
מיקום: בית הספר מאור ציון. רחוב כלנית 1.
הפגישה עם לילי נקבעה ברגע האחרון. שיחת טלפון בהולה בישרה לי כי עלי להגיע במהירות לבית הספר מאור ציון. הרחוב היה נראה ציורי, כמעט – עצי פרי שפספסו את תחילת החורף והמשיכו לפרוח במלוא הדרם, ספסלי ישיבה מהודרים, בניינים משופצים. לא היה לי זמן להתעמק בכל אלו. הייתה לי עבודה דחופה לעשות. לילי הייתה זקוקה לעזרתי.
בכניסה עמד שומר חייכני, בעת תווי פנים מוכרים. יכול להיות שנפגשתי לאחרונה עם איזה קרוב משפחה שלו. הוא בירך אותי לשלום ושאל לרצוני. הסברתי לו מי אני והבעתו השתנתה מיד, התחלפה למבט של יראת כבוד, המחביא זרזיף של פחד.
עליתי בריצה את גרם המדרגות, מדלג שתי מדרגות בכל פעם. הגעתי לכיתה ד'3. פילסתי את דרכי דרך מעגל של תלמידים ומורים מודאגים. על הרצפה, שעונה בגבה לקיר, נמצאה לילי. שתי צמות בהירות הקיפו את פניה החיוורים. כרעתי ברך והצמדתי יד אל מצחה. היא הייתה קרה כל כך!
"לילי, מתוקה," ניסיתי, "את שומעת אותי?"
היא פקחה חצי עין והביטה בי בטשטוש.
"רוצה לספר לי מה קרה?"
"לא…" היא לחשה, קולה חלש כל כך, ששאר הסובבים לא הבחינו בו.
קולות בכי נשמעו ברחבי הכיתה.
"זה קרה פתאום," שמעתי מורה היסטרית מתנשפת מאחורי, "לימדתי על… על חילוק עשרוני ופת…" פניה היו אדומים. מערבולת של רגשות ניבטה מהם. "ופתאום היא על הרצפה! הייתי עם הגב… לא ראיתי מה היה…"
"מד"א בדרך," מורה אחרת אמרה, טופחת על גב השנייה בעידוד, "נתפלל שהם יגיעו בזמן."
"ב.. בעזרת השם!" גמגמה אדומת הפנים.
"לילי," הפניתי את תשומת לבי חזרה לילדה, "אני יכול לעזור לך. דברי איתי. את מסוגלת!" לקחתי את ידה בידי, "בבקשה, תני לי לעזור!"
"אני…" היא השתנקה, "אני… אני מתגעגעת לאמא שלי…" היא הרימה את מבטה. חוסר אונים מוחלט ניבט אלי דרך זוג עיניים תכולות.
"איך זה קרה?" שמעתי ילד לוחש לחברו.
"שמעתי שהיא בלעה כדורים…"
"אני…" לילי השתעלה, "אף אחד כאן לא מקשיב לי!" דמעה זלגה במורד לחייה. "היועצת מנפנפת אותי כל פעם, היא לא יודעת איך להתמודד איתי. והמחנכת – סתם סתומה! אומרת לי ש-'אמא במקום טוב יותר עכשיו' וכל מיני אמירות מפגרות כאלה. אני לא יכולה לשמוע את זה יותר!"
"אז ביקשת את עזרתי?" חייכתי.
"ביקשתי את אמא שלי…" היא לחשה בחולשה.
אמא שלה.
זכרתי אותה במעורפל, את שלומית דגן. רפרפתי ביומן שלי. ניסיתי לחדד את זיכרוני.
הפגישות שלי עם שלומית התקיימו במשך חודש וחצי. מפגשים דו-שבועיים. היא הייתה מאושפזת בבית החולים מאיר, משום שסבלה מסרטן צוואר הרחם. כשהייתי מגיע, היא הייתה מניחה את כלי הסריגה שלה לצד מיטתה ומזדקפת. תמיד הייתה שמחה לראותי. "מה שלומך, גברת דגן?" הייתי שואל. היא הייתה מסמיקה לנוכח הרשמיות ומבקשת שאפנה אליה בשמה הפרטי. היינו משוחחים על אופנה, דנים ברכילויות האחרונות ומידי פעם היא הייתה מספרת לי סיפורים על משפחתה. לא היינו מדברים על המחלה. אף פעם.
"ללילי יש מבחן בהיסטוריה היום," היא סיפרה לי באחת הפגישות. "היא חכמה, אתה יודע? אין לי מושג מאיפה היא קיבלה את הגנים האלה!" לקולה הייתה נימת צחוק, אבל הבחנתי בדמעה מופיעה בעין ימין שלה. "היא הייתה אמורה לבוא לכאן אתמול, כדי שאעזור לה ללמוד, אבל בסוף היו לי את כל הבדיקות האלה. כמה שנמאס לי מכל הבדיקות! אני מרגישה יותר טוב, אני אומרת להם. אבל הם ממשיכים לבדוק!"
ידעתי שבאותו יום היא קיבלה תוצאות מדאיגות מבדיקותיה, אך לא אמרתי דבר. היא הייתה אישה עקשנית ועצמאית, שלומית. היא לא הייתה נותנת לסרטן לדכאה והייתה בטוחה שתגבור עליו. "לא אקרא לך שוב. לפחות לא בשנים הקרובות," הייתה מבטיחה בסוף כל פגישה. הייתי מאחל לה שכך יהיה.
בפגישה הכמעט-אחרונה שלנו, היה שינוי חד באופייה. במקום האישה האנרגטית והשנונה, פגשתי אישה מקומטת, תשושה ומלאת ייאוש. "יכול להיות שתצטרך לבוא לקחת אותי בקרוב," היא נאנחה. לא הצלחתי לעודד את רוחה באותו יום.
יומיים לאחר מכן, היא הלכה איתי.
שאפתי אוויר עמוקות, מביט בבתה הקטנה. היא ניחנה באותו אף מחודד, שפתיים דקות ועיניים עגולות. אובדן אמה השתקף בעיניה הגדולות, אשר הראו בגרות, שלא תאמה את גילה הצעיר. נשפתי.
העברתי מבט נוסף על הסביבה ובחנתי את הברדק. הקשבתי ליבבות הבכי שהלכו והתגברו. קולות של בכי היו חלק בלתי נפרד כמעט מהיום-יום שלי, ועדיין – בכל פעם ששמעתי אותם, לבי צרם. ידעתי שאיני יכול לעשות דבר, על מנת להקל על צערם. הידיעה הזו הכאיבה לי בכל פעם מחדש.
הדלת נפתחה ושני צעירים בחולצות לבנות נכנסו, נושאים אלונקה.
"איפה היא? איפה הילדה?" קראה אחת מהם והביטה לכל עבר.
ידעתי שהגיע הזמן.
"בואי," הושטתי ללילי את ידי, "אמא תשמח לפגוש אותך!"
בדרך אספנו גם את שמואל.