הגעתי לחצר ההמראה של כרמל בדיוק בזמן. מנקודת מבטי מתחתית הרחוב היא הייתה רק צללית ישובה על גבה של נינדי, אבל במוחי כבר יכולתי לשמוע אותה מצקצקת בלשונה. רצתי במעלה הרחוב אל הפלטפורמה המוגבהת. דחפתי את האוזניות והטלפון לכיסים תוך כדי ריצה והתפללתי שהמעטפה הקטנה עם הכסף לא נפלה לי איפה שהוא בדרך. עברתי בשער, תמיד כבד יותר ממה שהוא נראה, ונעצרתי למרגלותיה של נינדי.
"נו?" כרמל צעקה מלמעלה.
היססתי. ידעתי שאני מזיע ואדום וקצת מתנשף. הכתפיים שלי ננעלו מרוב מתח. גם נינדי וגם הרוכבת שלה הביטו בי בסקרנות, נינדי כאילו היא מנסה להיזכר מי אני, כרמל כאילו היא תוהה אם הפעם סוף סוף אוותר ואברח. בלעתי רוק וטיפסתי על הריתמה. זה היה החלק הקל, החלק שיכולתי לעשות בצורה מכנית, שעשיתי כבר עשרות פעמים. ידעתי איך להניף את עצמי אל המושב, לחגור את עצמי ולוודא שכל המתפסים מהודקים כמו שצריך. לא פחדתי מהגובה; נינדי בכל מקרה שייכת לזן קטן יחסית, כשכנפיה מקופלות היא מגיעה בערך למימדי המכולות שדרקונים גדולים ממנה נושאים מעבר לים. וזה גם לא שפחדתי מדרקונים באופן כללי, אבל כהרגשתי את החום החייתי דרך האוכף, כשראיתי את העין הענקית, כסופה כהה, מביטה בי מצד ראשה של נינדי…
הזכרתי לעצמי לנשום עמוק ולהרפות את הכתפיים. עצות של אבא שלי.
"מה יהיה, אדיר?" כרמל דיפדפה במחברת שלה. "פשוט תצא קצת יותר מוקדם."
"הייתה לי משמרת," אמרתי בהתנצלות. קולי נשמע לי יבש וחורק. "קדימה. אני מוכן."
כרמל סיימה לשרבט והרימה אליי מבט שאמר, אז למה אתה מחכה?
"אוקיי." נשמתי עמוק. הכרחתי את עצמי להרפות את האחיזה של אצבעותיי במושכות. מיקדתי את כל תשומת ליבי בנינדי. ניסיתי לפתוח את עצמי לקצב המדוד של נשימותיה, העליות והירידות של הגוף הדרקוני השרירי שמתחתי. למצוא את הקצב שלה. הנשימות שלי התחילו להתאים את עצמן לשלה. אולי הפעם זה יעבוד.
"יופי," שמעתי את כרמל ממלמלת לצידי. "לאט לאט. טכניקה. הכל בטכניקה."
בזהירות, פתחתי את עצמי עוד יותר. קילפתי שכבה אחר שכבה של חומת ההגנה המנטלית שלא ידעתי שיש לי לפני שהתחלתי ללמוד רכיבה. מתוך החומה ניסיתי לשלוח אצבעות מגששות, הססניות, אחר מודעותה של נינדי. היה קל למצוא אותה, גדולה וחמה. מודעות דרקונית היא לא כמו זו של בני אדם. במקום להיות מרוכזת במקום אחד, כמו מודעותה של כרמל שהרגשתי מתגבשת קלות לצידי, המודעות של נינדי הקיפה אותי מכל עבר, נעה ומתפשטת. כמו עשן. כשמצאתי אותה, גיששתי בעקבות הליבה של מודעותה, הכספת שמחזיקה את חושיה. החומות שלי כמעט נפלו בשלב הזה. כרמל אמרה לי שזה בסדר לא לוותר עליהן לגמרי, אבל עיצבן אותי שאף פעם לא הצלחתי להוריד אותן עד הסוף.
"צעד צעד," מלמלה כרמל. "לאט לאט."
בטח, לאט לאט. היא לא זו שמשלמת כאן לפי דקה. בסדר… נלחמתי להשאיר את החומות שלי נמוכות, לא להתבצר בחזרה בתוך עצמי. זה הרגיש כמו לנסות להיצמד לקרקעית הבריכה כשהגוף שלך מתעקש לצוף. המשכתי לחפש את ליבת המודעות של נינדי. יכולתי לחוש אותה פועמת. כשהגעתי אליה, נינדי פתחה את עצמה בפניי, הזמינה אותי להתקרב ולשלב את החושים שלי בשלה. היא אומנה לעשות זאת מאז שבקעה.
סוף סוף הצלחתי לפתוח את הכספת. נינדי קראה לי פנימה, ואני, בזהירות, פתחתי את בפניה את הכספת שלי. הלב שלי האיץ. אולי הפעם זה יקרה, אולי אצליח סוף סוף למזג את התודעה שלי מספיק עם זו של הדרקונית כדי להנחות אותה.
החושים שלי ושל נינדי השתלטו על התודעה שלי לסירוגין. הראייה שלי הבהבה בין צבעים נורמליים לבין הדרך שבה נינדי ראתה את העולם, חד ובוהק. רגע אחד האוויר היה חריף, וברגע הבא הרחתי שוב רק את הדשא והזיעה של חצר ההמראה. קר מדי, חם מדי, קר מדי. בשלב הזה, נזכרתי בשיעוריה של כרמל, חשוב למצוא משהו להיאחז בו. משהו שלא ישתנה במעברים התכופים בין התודעה האנושית לתודעה הדרקונית. אם לא מוצאים לפחות דבר קבוע אחד, תחושת הוורטיגו יכולה להיות הרסנית. עם נינדי התשובה הייתה מובנת מאליה. שלפתי את אטמי האוזניים מהכיס ודחפתי אחד לכל אוזן. הם לא העלימו את השמיעה שלי לחלוטין, אבל זה היה אמור להספיק. ידעתי שכרמל תנזוף בי על זה אחר כך. לא כל הדרקונים הם חירשים כמו נינדי. זה אחד הדברים שעושים אותה עד כדי כך יקרה. לא לכולם יהיה פתרון כל כך קל. אבל באותו יום רציתי לבוא מוכן ולהצליח. רציתי דבר אחד פחות לדאוג לו.
נאחזתי בכל כוחי בדממה שעטפה כעת גם אותי וגם את נינדי. בדחיפה אחרונה, הצלחתי למזג את התודעות שלנו מספיק כדי ליצור חלל משותף, רגעי לפחות, שבו יכולתי לשלוח אליה מחשבה. הוריתי לה לפרוס את כנפיה ולהמריא.
מתחתי, הרגשתי את תנועת השרירים המשורגים של נינדי. שרירי הכנפיים השתרעו החוצה ממרכז הגב, מהשקע שעליו הורכב האוכף. רוח החליקה על פנינו, גסה יותר בתודעה שלי מאשר של נינדי. לה היו קשקשים שחסמו את הרוח; הפנים שלי היו חלקים וחשופים.
נינדי פרסה את כנפיה, ויכולתי לרגעים להרגיש את מאמץ השרירים הנמתחים. התחלנו להתרומם. לצידי עדיין יכולתי לחוש, קלושות, את תודעתה השקטה של כרמל, משגיחה אך לא מתערבת. חיוך התפשט על פני ושלחתי גל של הוקרה לחלל המשותף שבינינו. נינדי שלחה אלי גל של… אושר? התעלות? סוג של התלהבות, נחשול אנרגטי של רגש… חרדה, אפילו?
היה קשה לקרוא את הרגשות של נינדי. רגשות דרקוניים דומים ושונים מרגשות אנושיים בדרכים שלא יכולתי להתחיל להסביר. היא הרגישה הכל בבת אחת ובעוצמה. במקום שבו לבני אדם יש תנודות זעירות ומעברים עדינים, לדרקונים יש גושים גסים והבזקים מהירים, בהירים מדי, מסנוורים. הרגשות של נינדי הסתחררו במהירות בחלל המשותף שבינינו, מציפים את שלי וחודרים לתוכי. נאחזתי בדממה, הדבר היחיד שלא השתנה, וניסיתי לא להישאב יותר מדי לתודעה של נינדי.
"תראה קצת סמכות," כרמל אמרה לצידי, קולה מעומעם.
יריתי מחשבות משלי לחלל המשותף. הראיתי לנינדי שרציתי שהיא תגביה ותעוף צפונה, מחוץ לחצר ההמראה. שרירי הכנפיים זעו תחתי שוב. זרמי אוויר רחשו תחתיהן והניפו אותנו. גופה של נינדי נטה על צידו והאיץ צפונה.
"לא, תתיישרי!" צעקתי. הזווית האלכסונית הקשתה עליי להישאר זקוף באוכף. גופי היטלטל, רק המתפסים והרתמות החזיקו אותי על גבה של נינדי. נינדי לא הגיבה. כמובן, אי אפשר לדבר עם דרקונים במילים. אפילו אם נינדי הייתה מבינה עברית, היא לא יכולה לשמוע אותי. דחפתי לחלל המשותף אדוות בחילה ופחד. נינדי החזירה לי רק בלבול. היא לא הבינה אותי. רגשות לא הספיקו. הייתי צריך להראות לה מה אני רוצה, להיות אגרסיבי, כמו שכרמל הייתה קוראת לזה.
הייתי צריך זיכרון.
בלעתי רוק. כבר הגעתי רחוק יותר מבדרך כלל. לא רציתי להרוס את זה. זיכרונות הם בדרך כלל השלב שבו הכל נופל. אבל לא יכולתי להחזיק עוד הרבה זמן תלוי למחצה באוויר. הייתי צריך לתפוס פיקוד.
חרקתי שיניים וחצבתי בחומות ההגנה שלי סדק קטן. הדפתי את גל הסקרנות של נינדי ובחרתי זיכרון להראות לה שיבהיר בדיוק מה אני רוצה. משהו בטוח. רק קטע קצרצר של כמה שניות. העברתי את הזיכרון שלי דרך הסדק אל החלל המשותף: לב דופק, נשימה נעתקת, ידיים לופתות את חגורת הבטיחות – לוחצת מדי ולא הדוקה מספיק – בדרך למעלה, למעלה, למעלה. עצירה פתאומית, ואז… נפילה. לא יכולתי להמחיש לנינדי את הצרחות ואת שאון המתכת על מתכת, אבל יכולתי לתת לה להרגיש את הרוח המטורפת שמגיעה מכל הכיוונים, את התחושה שמישהו עומד להשליך את הגוף שלך לתהום. אימת ההתרסקות. הדם הגועש באוזניים. היינו בני שתים עשרה. החברים שלי אהבו את רכבת ההרים, לא הפסיקו לדבר עליה כמעט שבוע אחרי שחזרנו הביתה. לי היא רק גרמה להקיא.
ברגע שהזיכרון סיים לעבור לחלל המשותף, התחלתי לסגור את הסדק. נינדי הבינה אותי. כל השאר לא חשוב. היא התחילה להתיישר ולהאט את קצב התעופה שלה, אך הרגשתי אותה שולחת אצבעות מגששות משלה לנבור בסדק שבחומה שלי. רק שבמקרה שלה הן הרגישו יותר כמו אגרופים. התאמצתי לחסום אותה, לתקן את הסדק לפני שהסקרנות של נינדי תחמיר את הכל. היא הייתה חזקה ממני. כל מהלך שלה כמו חבטה גסה. בתוך שניות היא הרחיבה את הסדק שלי לתעלה, שלחה גל של שאלות פנימה –
חשוך ואני לא יכול לנשום. קר לי. כל כך קר לי. אני שומע רחשים, משהו מתקרב. אני רועד. משהו בא ל –
החומות שלי זינקו לגובה מלא, והתודעה שלי נזרקה החוצה. כבר לא יכולתי להרגיש את נינדי ואת כרמל לצידי; יכולתי רק לראות אותן. לחוש אותן בצורה השטחית ביותר. אטמי האוזניים עדיין חסמו את השמיעה שלי. התנשפתי כאילו רצתי מרתון ורעדתי ללא שליטה.
באוכף לצידי, כרמל ניווטה במיומנות. מבעד לשיער הקצר שנתלה סביב פניה – שחור ואפור, היא לא טרחה לצבוע אותו – קלטתי הבזקים של עיניה הזועמות. היא הייתה בת חמישים ומשהו. מורת הרכיבה הכי טובה באזור. שיעורי רכיבה על דרקונים יקרים גם ככה, וכרמל הרשתה לעצמה לגבות מחיר גבוה במיוחד. אחרי שלא ראיתי תוצאות עם שני המורים הקודמים שלי הבנתי שהיא התקווה האחרונה שלי להוציא רישיון. נשארו לי רק כמה חודשים עד הגיוס. וטוב, זה לא שישבצו אותי להיות רוכב קרב על איזה דרקון מלחמה רוסי, אבל נמאס לי להיות האחרון בשכבה שלי שעדיין לא יכול להתנייד בכוחות עצמו.
כרמל הורידה אותנו לקרקע בחצר ההמראה, נחיתה חלקה ובטוחה. היא עדיין חלקה את תודעתה עם נינדי. היא גרמה לזה להיראות כל כך קל. היא אפילו לא השתמשה באטמי אוזניים.
כרמל התחילה להגיד משהו. שלפתי החוצה את האטמים כדי לשמוע אותה.
" – לא מבינה למה אתה ממשיך לוותר לעצמך ברגע האחרון. היית קרוב מאוד הפעם. אתה צריך רק עוד דחיפה קטנה."
"אני לא מוותר לעצמי."
"אתה פורש מהר מדי. אתה מצפה שזה יהיה קל? הדרקונים אמנם מבויתים, אבל עמוק בפנים הם עדיין חיות פרא. הם לא ישרתו אותך אם לא תראה להם מי הבוס. אז בפעם הבאה, עשה לי טובה ותילחם. אתה לא צריך לברוח מהחלל המשותף ברגע שהדרקונית מנסה לפלוש לשטח שלך. תלמד להחזיק אותה במקום. יש?"
הנהנתי. שנאתי את עצמי. הגוף שלי עדיין הרגיש מרוסק, מרוקן.
כרמל הוציאה שוב את המחברת שלה. "אני מקווה שאתה לא כועס על נינדי."
"למה שאני אכעס עליה?"
"תסתכל עליה, היא מתוקה. אם היית רוכב עליה בלי ההתערבות שלי סביר להניח שהיית מצליח. אם לא בשיעור הזה אז לפחות בכמה הבאים."
"מה זאת אומרת, בלי ההתערבות שלך?"
"ביקשתי ממנה לחטט. רציתי לראות איך אתה מתמודד כשדרקון מנסה לפלוש לתודעה שלך. נינדי דיי רגועה בדרך כלל, היא כמעט לא עושה את זה על דעת עצמה."
"את גרמת לה להכשיל אותי?"
"נינדי היא דרקונית אידיאלית. רוב הדרקונים ינסו לפלוש לתודעה שלך בכל הזדמנות. אתה צריך לדעת להתמודד עם זה. אני רוצה שתוכל לרכוב על כל דרקון, לא רק על דרקונית יוקרה שאתה לא יכול להרשות לעצמך."
הרגשתי כמו אידיוט. כמובן שכרמל כיוונה את זה. נינדי הייתה גלגלי עזר. לכל אחד אחר הרכיבה על נינדי הייתה אמורה להיות עבודה קלה. היא הייתה מזן קטן יחסית שלא נטה לתוקפנות. הקרניים שלה היו קטנות ועגולות, לא יותר מהד אבולוציוני חיוור של הקרניים המסולסלות המרהיבות של הדרקונים הפראיים שרואים בסרטי טבע. נינדי נולדה וגדלה בשבי ואומנה כל חייה בהתניה קפדנית שעשתה אותה צייתנית ורגועה. והיא הייתה חכמה. התרגיל שכרמל הצליחה לעשות לי איתה הוכיח את זה. נינדי הייתה בדיוק בגיל הנכון, כבר לא גורה, בוגרת מספיק כדי להיות יציבה ומנוסה אבל לא זקנה כל כך שצריך לחשוש לבריאות שלה. דורות של הכלאות הפכו אותה לדרקונית התחבורה המושלמת. "תינוק יכול לרכוב עליה," כרמל אמרה לי בשיעור הראשון שלנו יחד, חצי כניסיון לעודד אותי, חצי כעקיצה מרושעת.
תינוק יכול לרכוב על נינדי, ואני לא.
כרמל ונינדי נתנו לי טרמפ הביתה. הייתי מסרב להצעה, אבל עדיין הרגשתי חלש. לפעמים היה עדיף להיכשל בשלבים המוקדמים – ככה לפחות לא הייתי צריך להתמודד עם חטטנות של דרקונים בזיכרונות שלי, בחלקים הכי עמוקים של מי שאני. ככל שהתקדמתי בשיעורים הייתי מסיים אותם יותר חלש, מיואש ואחוז בחילה. והשעון תיקתק.
*
לשיעור הבא שלי עם כרמל הצלחתי להקדים. ברחתי מוקדם מהעבודה המסריחה שלי בדוכן הפרוזן יוגורט בקניון המקומי בטענה שכאבה לי הבטן. נמאס לי לרוץ לשיעורים. רציתי להגיע פעם אחת רגוע, מוכן.
נינדי הבחינה בי עוד לפני שנכנסתי לחצר ההמראה. היא לא חיכתה שאנסה להתחבר לתודעה שלה. הרגשתי את התודעה שלה סביבי, כמו עשן שקוף, מגששת. היא חיכתה לי.
"היא התגעגעה אליך," כרמל אמרה לי כשטיפסתי במעלה גבה של נינדי אל האוכף.
"אלי? למה?" בחנתי את האבזמים ביתר ריכוז. חשדתי שלא רק אני מרגיש את החום שהתפשט בפנים שלי.
"אני צריכה לדעת? תשאל אותה. היא מחכה לך מאז השיעור הקודם."
סיימתי לאבטח את עצמי לאוכף, והתחלתי בהיסוס בתהליך הנשימות שאמור להכניס את נינדי ואותי לאותו קצב, אותו זרם של תודעה. היא הייתה פתוחה במיוחד היום, מזמינה כמעט, והרגשתי את התודעה שלי זולגת לשלה בקצב מהיר מהרגיל. החלל המשותף נוצר מחוץ לחומות שלי, אבל החומות של נינדי – אם אפשר לקרוא למה שזה לא יהיה שדרקונים מקימים כדי להגן על התודעות שלהם חומות – היו כמעט בלתי קיימות. היא התנפלה עליי מיד. התודעה שלה חבטה על חומות התודעה שלי, מנסה בכל הכוח להיכנס.
נזרקתי החוצה. החלל המשותף נעלם, חושיה של נינדי נחסמו בפני.
"מה זה היה?" צעקתי על כרמל לפני שהספקתי לעצור את עצמי. "זה יותר מדי, היא ממש תקפה אותי!"
בין גבותיה של כרמל היה קמט שאף פעם לא ראיתי קודם. היא עדיין הייתה מחוברת לתודעה של נינדי, ומה שהיא ראתה שם הטריד אותה.
כעבור דקה היא התנתקה. "לא אמרתי לה לעשות את זה. היינו אמורים להתחיל באותו תרגיל שעשינו בשיעור הקודם."
"את רוצה להגיד לי שהיא תקפה אותי מנטלית על דעת עצמה?"
"זו לא ממש תקיפה. וזה קורה לפעמים. דרקונים הם לא תמיד נחמדים. אבל מנינדי לא ציפיתי לזה."
ראיתי אותה מתחברת שוב לתודעתה של נינדי. "היא לא ניסתה לחדור את ההגנות שלי," כרמל אמרה מבלי להתנתק. "היא… סקרנית. היא רוצה לראות משהו בך, או להראות לך משהו."
נענעתי את ראשי במרץ. אין מצב. הבריחה שלי מהחלל המשותף לא הייתה כל כך קשה הפעם רק בגלל שהיא לא הספיקה להגיע לזכרונות שלי. אם היא תיכנס פנימה ותיגע בהם, אני גמור.
"אתה צריך להפסיק לפחד, אדיר, " כרמל אמרה. "נינדי לא באמת יכולה לפגוע בך. לא דרך חיבור התודעה לפחות. אני כאן כדי לשלוף אותך החוצה אם באמת תהיה בסכנה."
"אני מרגיש חרא בכל פעם שאני נותן לה להיכנס."
"אתה מרגיש חרא כי אתה בורח מהר מדי. אתה דוחס את התודעה שלך לפתח צר במקום להשתחל החוצה בזהירות ולפלס לך את הדרך. הכל עניין של – "
"טכניקה," אמרתי ביובש. אבל זה לא היה הכל. הזיכרונות עצמם היו אלה ששרטו אותי, שהחזירו אותי לפרטיות התודעה שלי רועד ומתנשף. נינדי עקרה מצירן דלתות שאסור היה לפתוח לעולם. אבל לא יכולתי להסביר את זה לכרמל. היא לא תבין. אני בקושי הבנתי.
"בוא ננסה שוב," כרמל אמרה ושירבטה כמה שורות מהירות במחברת שלה. "אמרתי לנינדי לשלוט בעצמה. היא תתנהג יפה הפעם. "
היססתי, רציתי לקחת הפסקה, אבל השעון תקתק. דמיינתי את אבא שלי מסתכל על החשבונית ומחזיק את הראש בין הידיים. לא יכולתי לבזבז אף דקה.
התחלתי בתהליך שוב. בזהירות. באיטיות. החלל המשותף התגשם ביני לבין נינדי. היא שלחה לי את זרם הרגשות התזזיתי שלה. חרטה. צער. תקווה. חרדה?
היא רוצה שאסלח לה, הבנתי. והיא חוששת שפגעה בי. שלחתי גל של הרגעה לחלל המשותף. לא כעסתי על נינדי, לא באמת. היא הייתה דרקונית. היא לא הבינה רגשות אנושיים. אפילו בני אדם בקושי הבינו את הרגשות שלי, אז הפסקתי לנסות להסביר אותם, אפילו לעצמי.
שוב זיגזגתי בין החושים שלי, האנושיים, לאלה של נינדי. התכוונתי להוציא את אטמי האוזניים מהכיס, אבל כרמל הניחה את ידה על זרועי.
"אתה צריך להסביר לנינדי שהיא הכאיבה לך. שאתה לא מוכן שהיא תעשה את זה יותר."
"אבל היא – "
"לדרקונים יש זיכרון עוד יותר קצר משל בני אדם כשנוח להם לשכוח משהו."
"תהיה לי סחרחורת בקרוב בלי האטמים," הזהרתי.
"אז תמצא משהו אחר להיאחז בו."
לקחתי את זה מילולית. לפתתי את האוכף משני צדדי. לפעמים, תחושה חזקה מאוד מספיקה כנקודת מאחז. הציפורניים שלי ננעצו בבשר של כפות ידי. אם אוכל להרגיש את הכאב אפילו מבעד לחושיה של נינדי, זה יהיה כמו חוש משותף לשנינו.
הנמכתי מעט את החומות והזרמתי לחלל המשותף את הכאב שלי. לא הכאב הפיזי, אלא הכאב שהרגשתי קודם, כשנינדי ניסתה לפרוץ את החומות שלי. נתתי לה להרגיש את הפאניקה. הרגשתי גל של בושה שוטף אותי בתגובה.
"יופי," כרמל אמרה. "עכשיו להמריא."
הנמכתי את החומות עוד קצת. ועוד קצת. לא העזתי לפתוח סדק שייתן לי לשלוח לחלל המשותף זיכרון שיסביר לנינדי בדיוק מה רציתי שהיא תעשה. במקום זה, שחררתי רסיסי מחשבות, תחושה כללית של נסיקה. כרמל הסבירה לי פעם שרוכבים מנוסים – רוכבים שמכירים את הדרקונים שלהם היטב – לא צריכים יותר מזה.
נינדי אומנם הביעה חרטה, אבל היא לא התכוונה לעשות לי חיים קלים. נכון, היא הייתה חכמה. היא ידעה לקרוא את צרכיו של הרוכב שלה. אבל לה ולי עדיין לא היה הקשר הייחודי שבין רוכב ותיק לדרקון שלו. היא לא עמדה לתת לי את מה שרציתי בלי להכריח אותי לעבוד בשביל זה.
היא לא הותירה לי ברירה. פילסתי חריץ זעיר בחומה, דק וישר, ודרכו השחלתי אל החלל המשותף את זיכרון הטיסה הקודמת שלנו. המראה חלקה, הרוח תחת כנפיה של נינדי, בפיה, בעיניה. שריריה המשורגים עובדים ומתפתלים. גופה הרחב מתיישר תוך כדי מסלול כדי להגן עלי ועל כרמל מהטלטלות. זה הספיק. נינדי המריאה ואני אטמתי את החריץ.
"עבודה טובה," כרמל אמרה לצידי. "קו ישר מזרחה. עשרה קילומטרים מכאן. "
הנחיתי את נינדי לטוס מזרחה. בכל פעם, חרצתי בזהירות פתח דק בחומה שלי, מספיק רק כדי להעביר אליה זיכרון קצרצר. באמת עשיתי את זה. רכבתי על נינדי. טסתי. הצלחתי להנחות אותה באמצעות הזיכרונות שלי. כמעט לא האמנתי. זה סוף סוף עבד.
"חמוק ימינה!" כרמל צעקה.
הרמתי את עיני. דרקון כתום ענק, מהזן הארצישראלי, שעט לעברינו. הרוכב שלו היה עסוק בנייד. הוא עמד להתנגש בנו בכל הכוח.
הזרמתי לחלל המשותף כל רגש מועיל שיכולתי לחשוב עליו: פחד, בהלה, פאניקה מוחלטת, פאניקה שהפכה את הרגשות שלי לחבטות גסות ומסורבלות, חסרות נשימה, בדיוק כמו אלה של נינדי. זה לא עבד; היא שיקפה את הרגשות שלי, ושנינו הסתחררנו במערבולת של פחד. הייתי צריך לכוון אותה לפעולה. התחלתי לגלף חריץ בחומה.
"מהר יותר!" קולה של כרמל הצליף באוזניי. הייתי זקוק לעוד זמן. הייתי חייב להשגיח על החריץ בחומה, ליצור את הפתח בזהירות, לדעת שאוכל לסגור אותו ברגע ש –
נינדי חמקה ימינה, גלישה מהירה, גסה, שחטפה את האוויר מריאותי. כרמל תפסה שליטה. יכולתי לראות במטושטש את הזיכרון שהיא השליכה על נינדי. בתוך שניות, היינו מחוץ למסלול ההתנגשות. ראיתי את הרוכב של הדרקון הכתום מרים את ראשו בהפתעה. לרגע הייתי קרוב מספיק כדי להרגיש את המודעות שלהם מהבהבת פחד-זעם-פחד.
כרמל סרקה את הקרקע. "שם, בשדה. תנחת. "
עשיתי זאת עם עוד זיכרון ששוחרר בזהירות לחלל המשותף. נינדי נחתה בכבדות בין שיבולים מצהיבות. אדוות הבהלה, חוסר האונים שלה, התפשטו בינינו. גם אני עדיין לא הסדרתי את נשימתי. הבטתי בידי. דם נטף מהן.
"עשיתי טעות איתך, " כרמל אמרה. לא הייתי צריך להתחבר למודעות שלה כדי לדעת שהיא כעסה עליי. "חשבתי, למה לא, אני אתן לך לנסות להסתדר עם התהליך הטכני הפשוט. ביקשתי מנינדי שלא תרחרח יותר מדי. וזה היה יכול לעבוד, אבל טעיתי בדבר אחד."
"זו לא הייתה הטעות שלך," אמרתי בשקט ושיפשפתי את החתכים בכפות ידי.
"לא הערכתי כראוי עד כמה מרוכז בעצמך אתה יכול להיות. ראית את הדרקון האחר מתקרב אלינו, נכון? ידעת שהוא עומד להתנגש בנו. הייתה לך הזדמנות למנוע את זה, ואתה לא עשית כלום."
"ניסיתי להסיט את נינדי הצידה," התגוננתי. אבל משום מה לא הצלחתי להרים את העיניים מהדם המרוח על עורי.
"בקושי ניסית. אתה רק שידרת לנינדי רגשות שהפחידו ושיתקו אותה. אולי היא עוד הייתה מצליחה לתמרן בעצמה אם לא היית מפריע. עד שהואלת לנסות להעביר אליה זיכרון מועיל לקחת את הזמן. במקרה כזה – מקרה חירום – לא חושבים פעמיים. הזמן שביזבזת על יצירת פתח זהיר היה יכול להרוג את כולנו."
"אני מצטער," מלמלתי.
"אל תצטער. תלמד. בפעם הבאה שדבר כזה יקרה לך – וזה יקרה, לא חסרים אידיוטים כמו הרוכב הזה בשמיים – אל תתמהמה בשביל לפתוח פתח זהיר ומבוקר. אתה חייב לקרוע חור בהגנות שלך ולשלוח את הזיכרון הזה לאן שצריך. מובן?"
היססתי. "אני פשוט… לא רציתי ש…"
"שנינדי תיפלוש אליך שוב? בדיוק על זה דיברתי. יותר אכפת לך מהפרטיות והנוחות שלך מאשר מחיי הדרקון שלך, אפילו מהחיים שלך. "
"זה לא נכון!"
"אז תוכיח את זה במעשים. רד מהאוכף."
"מה?"
"קדימה, רד מהאוכף. מגיעה לנינדי התנצלות פנים אל פנים."
ירדתי בזהירות אל הקרקע. הרגשתי מטופש. נינדי עקבה אחרי בעיניה הענקיות כשהלכתי בין השיבולים כדי לעמוד הישר מול פניה מכוסי הקשקשים האפורים. העפתי מבט בשעון שלי כדי להתחמק ממבטה. השיעור כבר היה אמור להסתיים, והשמש החלה לשקוע.
התודעה שלי עדיין הייתה מחוברת לזו של נינדי. לרגעים חטופים ראיתי את עצמי דרך עיניה, קטן יותר משחשבתי שאני באמת. השיער שלי נפרע. פני נראו ריקות. נינדי הריחה ממני זיעה, ואת הכריך שאכלתי לארוחת צהריים, ועוד משהו שלא ידעתי לזהות.
לא היה טעם לדבר אל נינדי במילים. הנמכתי את החומות והזרמתי את החרטה שלי לחלל המשותף. נתתי לה לראות את הדאגה שלי לשלומה, את התקווה שלי לסליחתה. נזהרתי לא להציף את החלל המשותף ולכפות את רגשותיי עליה. נינדי החזירה אדוות של פחד. ניסיתי להרגיע אותה. הבחנתי, כמעט במקרה, שמודעותה של כרמל התנתקה מנינדי וממני. כאילו רצתה לתת לנו פרטיות.
האדוות של נינדי נצבעו בגוון שונה. סקרנות. אותה סקרנות שהרגשתי ממנה קודם, כשהיא ניסתה למוטט את החומות שלי.
נרתעתי צעד לאחור. "לא."
הרתיעה שלי זלגה לחלל המשותף כמעט מעצמה, אימה כמעט, הדחף לברוח. נינדי תהיה חייבת להבין, אסור לה לפלוש לזכרונות שלי שוב, אני פשוט לא יכול –
ההגנות של נינדי התאדו. זיכרון אחד משלה שטף אותי, מהול בעצב ישן, כמו צלקת על מודעותה. על המודעות שלי.
אנחנו מצונפים על אבן קפואה, הזנב כרוך סביבנו, אין טעם. החום שבפנים כבר כמעט ואיננו. החשיכה חוסמת את עינינו. כפותינו כבולות לקרקע. אנחנו מריחים רק את הקור. אנחנו נושמים ונושפים, ורק אוויר יוצא. לא ראינו את אור השמש כבר ימים ארוכים. איננו זוכרים את הפעם האחרונה שראינו את אמא. והקור, הוא מן הסוג שחודר פנימה, הסוג שנועץ טפרים ושיניים. אנחנו שייכים לשמש, אמא אמרה לנו פעם, השמש שייכת לנו. אנחנו כמהים לחמימות שתחת כנפה.
נינדי הניחה לזיכרון להתמוגג, ואני הוכיתי בעומס החושים שחזרו אלי. עדיין היה אור בחוץ. האוויר היה חמים, נקי. והצער שלה עטף אותי, עמוק וכבד.
רעדתי, כתפיי התכווצו. אף פעם לא תיארתי לעצמי שכך זה ירגיש. תמיד לימדו אותי לחלוק את הזיכרונות שלי עם דרקונים, לא לקבל את הזיכרונות שלהם. זה היה כמו חלום, אך בהיר יותר מכל חלום שאי פעם חלמתי. הייתי נינדי, והייתי איתה, והייתי אני מבלי להיות אני. ועמוק בפנים ידעתי שאני מכיר את המקום האפל הזה.
"אדיר?" קולה של כרמל נשמע רחוק מאוד.
"מה זה היה?" גיליתי שקולי חנוק מדמעות. עיני צרבו. נינדי הביטה בי, ובעיניה הענקיות, הכהות, ראיתי הבנה.
יד נחה על כתפי. כרמל עמדה פתאום לצדי על הקרקע. "נינדי… הראתה לך משהו?"
לא הצלחתי להבין איך היא נגעה בזיכרון הזה כל כך בקלות, שיתפה אותו אפילו. איך היא לא קרסה, כמוני, מהכאב?
"אדיר? אתה בסדר?"
לקחתי נשימה עמוקה. "קרה לנינדי פעם משהו רע? ממש רע?"
כרמל משכה בכתפיה. "ההכשרה שלה הייתה אינטנסיבית, אבל חוץ מזה החיים שלה לא שונים משל כל דרקון תחבורה אחר."
"ראיתי… מקום חשוך. וקר. היא סבלה שם הרבה זמן. זה לא אמיתי, נכון?"
זה חייב להיות שקר. דרקונים חושבים שונה מבני אדם. אולי נינדי דמיינה את זה ושינתה את הזיכרון. אולי היא ראתה את הזיכרון שלי כשתקפה את החומות שלי והחליטה להתעלל בי. זה לא נשמע כמו נינדי, אבל למה שהיא תראה לי דבר כזה?
כרמל נאנחה בלי קול. "בטח ראית את בור הקירור."
"את מה?"
"אה, לא שמעת עליהם? כל דרקון מבוית עובר באחד כזה מתישהו, בדרך כלל זמן קצר אחרי הבקיעה."
צמרמורת עברה בי. "למה? זה היה נורא!"
"ראית פעם את הדרקונים הפראיים הענקיים בנשיונל ג'יאוגרפיק? אלה המפחידים באמת שאפשר למצוא רק בהרים נידחים ושמורות טבע? אבות אבותינו הצליחו לאלף ולביית אותם. הם השתמשו בהכלאות ובשיטות אימון חכמות כדי ליצור דרקונים בטוחים יותר. לדרקונים שלנו יש קרניים קהות. הם לא צריכים לצוד או להגן על עצמם. התוקפניות שלהם נמוכה בהרבה משל הדרקונים הפראיים. אבל יש מגרעה אחת שתעשיית הדרקונים עדיין לא הצליחה להיפטר ממנה. מה הם תמיד מראים בסרטי הטבע האלה?"
"דרקונים צדים," אמרתי, מבולבל. "יורקים אש וכל זה. אבל נינדי לא יכולה לירוק אש, אז על מה את…"
"עכשיו היא לא יכולה. לפחות כך מקווים. האש לא נעלמה מהדרקונים בעצמה, אדיר. רובם בוקעים עם היכולת לשרוף את כל מה שסביבם. אז נועלים אותם בבור קירור לכמה ימים, כמה שצריך, עד שהיכולת נעלמת. המומחים אומרים שזה יוצר חסם פסיכולוגי. כל מה שאני יודעת זה שזה עובד."
"אבל הם סובלים!" מחיתי.
"הם סובלים לכמה ימים. אם הם מפסיקים לגרום למאמנים שלהם כוויות, הם משוחררים. תראה את נינדי לדוגמה – היא בסדר עכשיו. היא הדרקונית הכי טובה שעבדתי איתה אי פעם."
הבטתי בנינדי. עיניה היו מרוכזות בי. היא בחנה אותי, כאילו חיכתה לראות איך אגיב.
"נינדי לא בסדר," אמרתי בשקט. "עדיין כואב לה, כשהיא נזכרת במקום הזה."
"היית מעדיף אותה נושפת אש?" כרמל החלה לטפס במעלה האוכף שוב. "היית מעדיף דרקונית שיכולה להרוג אותך בקלות בכל רגע?"
לא הייתה לי ברירה אלא לטפס בעקבותיה.
כשהגעתי הביתה השמש כבר שקעה לגמרי. הבית היה ריק. אבא עבד משמרת לילה, אבל הוא השאיר בשבילי אור דולק בשירותים כמו תמיד, עם דלת חצי פתוחה כדי לגרש את החושך משאר המסדרון. ניסיתי לישון, אבל בכל פעם שעצמתי את עיניי חזרתי למקום ההוא, החשוך והקר, המקום שנינדי פחדה ממנו. אפילו מבעד לחושיה של נינדי, בור הקירור החזיר אותי למקום החשוך והקר שלי.
המקום עם קול הטפטוף המייסר, עם הריאות הכואבות, שרירי הגוף המכווצים. עם הבדידות.
עם הפחד, הצעדים המתקרבים.
אם אבא היה יודע על המקום הזה, הוא היה אומר לי שאין ממה לפחד, שהוא קיים רק בראש שלי. בדיוק בגלל זה הוא לא יודע. לא פחדתי מדרקונים פראיים יורקי אש. הם קיימים רק בסרטי טבע, במקומות שלא אגיע אליהם לעולם.
המקום הקר, לעומת זאת, איתי בראש כל הזמן.
*
פחדתי לראות את נינדי שוב. פחדתי שהיא תכפה עליי את הזיכרונות שלה. פחדתי שהיא תחזיר אותי למקום האפל, ושאתקע שם כל כך הרבה זמן שלא אצליח לצאת. דמיינתי את עצמי מתמוטט באוויר, בזמן תעופה, בוכה ורועד כמו ילד קטן.
אבל תאריך הגיוס שלי רק קרב ובא, ולעזאזל, לא רציתי לתת להכל להיתקע.
התייצבתי בחצר ההמראה של כרמל בזמן לשיעור נוסף. הדפתי את מודעותה של נינדי שגיששה בעקבותיי אפילו בזמן שטיפסתי על הרתמה שלה.
"מוכן?" שאלה כרמל.
"מוכן," שיקרתי.
מורים אחרים היו אולי מציעים שנישאר על הקרקע הפעם, נתרגל את החיבור התודעתי בתנאים בטוחים. לא כרמל. המראנו, ומבעד לעיניה של נינדי העולם נצבע עבורי מחדש. כרמל גרמה לי לטוס במהירות שיא היישר לכיוון הבניין הכי גבוה בעיר ולסטות מהמסלול בדקה האחרונה. שוב. ושוב. רוב הפעמים היא הייתה צריכה להשתלט ולחלץ אותנו רגע לפני ההתנגשות.
"מהר יותר! " כרמל צעקה מעל שאון הרוח. "קדימה, תפתח פתח בחומה. שגר זיכרון אל נינדי. קדימה, אתה עומד להתנגש!"
"אני לא יכול!"
"קדימה!"
שעטנו אל הבניין. הייתי קרוב מספיק לראות את האנשים בחלונות. ופתאום הבנתי. כרמל לא עמדה להתערב הפעם.
הבטון התקרב, חסר רחמים.
הלב שלי דפק כל כך מהר שזה כאב.
הורדתי את כל החומות.
כשנחתנו, כרמל חייכה מאוזן לאוזן, כמו ילדה קטנה. היא לא דמתה לעצמה עם החיוך הזה. "אני כל כך, כל כך גאה בך."
לא יכולתי להחזיר לה חיוך. החזה שלי עדיין כאב. כשמורידים את החומות לחלוטין, הסתבר לי, קשה להרים אותן חזרה. הרגשתי חסר מנוחה. עוד רגע נינדי תפלוש לתודעה שלי, תגרור אותי למקום החשוך עד שלעולם לא אוכל עוד לצאת.
"עשית את זה, " כרמל אמרה. "זו הייתה פריצת דרך בשבילך. אתה רואה עכשיו שזה אפשרי?"
"אני לא יודע אם זה שווה את זה, " התוודיתי. "אני מרגיש כאילו משהו נורא עומד לקרות."
"אבל זה לא יקרה," כרמל זרחה אליי. "אתה עוד תלמד לתת אמון בדרקונים. כרגע, תאמין למה שאתה רואה. נינדי כיבדה אותך. היא לא ניסתה לפלוש לפרטיות התודעה שלך. רואה?"
הייתי חייב להודות שהיא צדקה.
"זה הולך להיות קל יותר?" שאלתי.
"אני לא יודעת. אבל… ביליתי קצת זמן בתודעה של נינדי לאחרונה. איך שדיברת על הזיכרון שלה… " כרמל רשמה משהו במחברת שלה ואז עקרה את הדף והושיטה לי אותו. "אני מכירה מישהי. היא מקצועית מאוד. אפשר להגיד שהיא הצילה אותי כמה פעמים. אולי היא תוכל לעזור."
על הדף היה רשום, ד"ר נעמה הספרי. פסיכולוגית תודעתית, מתמחה בקשרי אדם-דרקון. ומספר טלפון למטה.
*
היה מוזר לשבת באוכף לבדי. ד"ר נעמה ישבה בכיסא שלה על הקרקע. התודעות שלה ושל נינדי כמעט התערבלו.
"עכשיו," היא אמרה בקולה המרגיע. "למה אתה חושב שהזיכרון מפחיד אותך כל כך?"
"זה בעיקר… לא יודע, הבדידות. וההרגשה שמשהו רע מתקרב." אף פעם לא דיברתי על זה קודם, אף פעם לא העזתי לחלוק את המקום החשוך והקר עם מישהו אחר. אבל נינדי מחבבת את נעמה, אז נראה לי שגם אני.
"ומה אם לא היית צריך להיות לבד? מה אם מישהו היה שם איתך?"
לא הייתי חייב לדבר. היא הרגישה את הבילבול, ואז ההבנה הפתאומית שלי, בחלל המשותף שבין שלושתינו.
נינדי שלחה גל של אישור. הרעיון מצא חן בעיניה.
"מה אתה אומר?" נעמה שאלה אותי.
עדיין הרגשתי את האסון מתקרב. רק המחשבה על לחזור למקום האפל גרמה לי להתכווץ. אבל נינדי… היא ידעה איך זה הרגיש. יחד איתה, אולי הקור לא יחדור עמוק כל כך.
"בסדר," אמרתי.
עצמתי את עיני והורדתי את החומות. נינדי ואני צללנו יחד, עמוק אל תוך החשיכה.