ליקוי חמה
הכל התחיל לפני שנתיים בערך. כשאני כותבת על זה אני נפעמת מכמות הזמן שחלפה לה. ההודעה ההיא, שהגיעה כרעם ביום בהיר מצד אחד ומצד שני, היא עדיין לא הדאיגה אף אחד באמת. פשוט כי אף אחד עוד לא ראה את זה, והיה קל כל כך להאמין שהכל שקר אחד גדול. זה התחיל בחיפוש אחר מילים שנשכחו פה ושם באמצע משפט, אובדן חפצים, חזרה על משפטים. קצת עצבנות והרבה הרבה עצב. בעיקר שלה, כי היא הבינה אז את מה שעומד להתרחש ואנחנו…עדיין לא. נו אז מה? כל אחד מתבלבל לפעמים, שוכח דברים, חושב שכל העולם נגדו. זו הזקנה, כל הזקנים עוברים את זה בסוף. זה בטח לא נורא אם כולם עוברים את זה.
***
פינצ'נקי הייתה המנטורית שלנו, המורה, המחנכת, האימא, הסבתא. למען האמת, היא הייתה הכל. כל אחד מאיתנו חב לה את כל עולמו. אני חבה לה את חיי. כל מה שאני יודעת, הגיע ממנה. כל כולי, כל ההוויה שלי, כל הקיום שלי בעולם היו קשורים אליה בקשרים הדוקים שלא ניתן לפרום.
הכרתי אותה לפני שמונה שנים. היא הופיעה כמו משום מקום באמצע הסלון הקטן והצפוף בבית הורי, בשמלה פרחונית ונעליים בשני צבעים שונים- צהוב וכתום, שסינוורו אותי בזוהרם העז. ראשה, עם שיער השיבה הלבן, היה עטור במטפחת קטנה סגולה והיא נשענה על מקל הליכה עטוף בסרטים בכל צבעי הקשת. איכשהו כל הצבע הזה השתלב ביחד למעין יצירת אומנות ייחודית, שעכשיו אני יודעת שרק פנצ'ינקי יכלה ליצור. היא חייכה אז חיוך קורן, חושפת שן זהב אחת מושלמת בין שורה של שיניים לבנות מושלמות, שהתאימו לאישה הרבה יותר צעירה. היא הייתה אז בת 272, אבל מלבד המראה שלה, שום דבר לא הסגיר את זה. היא נהגה לומר שאצל ההסטורנים, היא עדיין נחשבת צעירה. טוב, היום אני יודעת שזה לא היה ממש מדויק.
ההורים שלי, שישבו לצידי וצפו בטלוויזיה לא נראו מופתעים במיוחד. אימא נאנחה בהשלמה ואבא הנהן לשלום. כשהיא ביקשה מהם להתפנות מהחדר, הם עשו כמצוותה בלי למצמץ, כאילו היו הם האורחים בביתם שלהם. פינצ'נקי קיפצה בעליזות ונחתה לידי על הספה, הוציאה מתיק קטן סוודר חצי גמור ומסרגות, והתחילה לסרוג. אני סקרתי אותה בתדהמה וחשש קל.
"טוב, תראי קייטי" היא פתחה בקולה הדקיק והמתנגן, היא הוציאה בקבוק קטן מהתיק ודחקה בי לשתות בטענה שזה רק מים. לגמתי בהיסוס, ממשיכה לבהות בה בחשש קל.
"ההורים שלך זימנו אותי לכאן כי לדעתם התחלת לגלות את סימני הבגרות שלך. אני מתכוונת להתקפי הזעם שבהם את שוברת חפצים, מתמלאת בכוח אדיר וזועקת בקול שמרעיב את הבית על כתליו. נשמע לך מוכר?" היא הביטה בי בעיניה החודרות, שרק עכשיו הבחנתי כי הן אדומות כהות. ידעתי היטב על מה היא מדברת. המורים התקשרו כל יומיים לבשר להוריי שריסקתי משהו או מישהו חדש בבית הספר ובדיוק תוכננה לי פגישת בירור עם המנהלת בעוד מספר ימים. למרות שכולם העדיפו להימנע ממנה, כי כנראה שגם שם הייתי "חוטפת" את אחד מהתקפי הזעם האלה הורסת לה את כל המשרד.
התקפי הזעם התחילו כשמלאו לי שש עשרה שנים. כל סיבה שולית יכלה לעורר אותם, ואף אחד לא יכול היה לעצור אותם, גם לא אני. הם נמשכו שעה או שעתיים, ובזמן הזה הדבר הטוב ביותר שניתן היה לעשות היה להתרחק ולעזוב אותי לנפשי.
הנהנתי בשקט. מלבד אותן זעקות פראיות שיצאו מפי מידי פעם, לא העזתי לפצות אותו מיוזמתי כבר חודשיים. יכול להיות שבשלב הזה כבר שכחתי איך לדבר. אף אחד ממילא לא היה מעוניין לשוחח איתי, כולם חששו לעורר את זעמי, ואני…אני גיליתי שגם לי לא כדאי לנסות כי גם למילים שלי היה פתאום כוח חסר מעצורים. כל קללה או איחול רע שאיחלתי התגשמו במלואם. למזלי, הספקתי רק לאחל לחברה שלי שתשבור את הרגל ולהזהיר את אחותי שיישרף לה השיער אם היא תמשיך להתקרב לאש כשהוא פזור. לא רציתי לדמיין מה היה קורה אם הייתי אומרת משהו רציני יותר, כמו "בטח מתפוצץ לך הראש" או "יכולת להידרס עכשיו". לא העזתי לפצות את פי אחרי שראיתי את חברה שלי חוזרת עם גבס ואת אחותי מכבה את השיער הבוער שלה עם כמויות גדולות של מי ברז צוננים.
"את יכולה לדבר איתי יקירה. המילים שלך לא משפיעות עלי, אני בת הסטורן" פינצ'נקי הניחה עלי את ידה הגרומה ברכות, ואני הרגשתי לראשונה רוגע מתפשט בגופי, הדרוך תמידית. ישבנו שם בסלון הקטן במשך שעות ארוכות והיא הסבירה לי הכל. היא סיפרה לי על ההסטורנים, שחלקם מקבלים את תכונות היום וחלקם את תכונות הלילה. היא אמרה שהיא קיבלה את תכונות היום, שהיא יכולה להרגיע ולחמם כמו השמש, להפריח פרחים, לרפא אנשים, להאיר ולברך. היא אמרה גם שאני קיבלתי את תכונות הלילה, את הזעם האפל, היכולת לקלל ולשאוב אור מכל יצור על פני האדמה הזאת.
בערך בשלב הזה התחלתי לבכות. אמרתי לה בקול צרוד שאני לא רוצה לקבל את תכונות הלילה, שאין לי שום רצון להרוס או לקלל או להרוג. היא הניחה עליי שוב את היד החמימה שלה ואמרה שאני יכולה ללמוד לשלוט בעצמי ולהשתמש בכוחותיי איך שאני רוצה, וששום דבר לא יקרה כל עוד היא בסביבה. היא אמרה שבני היום והלילה לא מסתדרים בדרך כלל, אבל כשהם בכל זאת משתפים פעולה נוצר משהו יפה, צבעוני וטוב, כמו ליקוי חמה.
כשהיא הייתה איתי, באמת לא קרה שום דבר. המשכתי את לימודיי בבית הספר המיוחד של ההסטורנים. הוא היה המקום היפה ביותר שראיתי מימי. טירה ענקית, שצריחיה כמעט נגעו בכיפת השמיים, במרומי גבעה ירוקה ויפה. מצידה האחד יער אפל ומצידה השני אגם כחול, מוקף חול רך ופרחים בכל צבעי הקשת. השמש זרחה תמיד בדיוק מעל מרכז האגם, היא מעולם לא שקעה שם, והירח, המלא תמיד, זהר מעל צמרות עצי היער האפלולי.
ההורים שלי ביקרו אותי פעם בחודשיים, והם היו חלק מקבוצת האנשים הקטנה שלא השתייכה להסטורנים, אבל ידעה על קיומם. כשנולדתי, מישהו דאג לספר להם הכל על הילדה המיוחדת שלהם. זו הייתה פינצ'נקי כמובן, והיא ביקשה מהם להזעיק אותה ברגע שאתחיל לגלות את כוחותיי. פינצ'נקי הייתה אחראית על כל ההסטורנים של המחוז שלי. היא פיקחה עלינו ביד רמה, ורק בזכותה אף אחד לא יצא משליטה. לא בני היום ולא בני הלילה. היא הייתה הכל בשבילנו, ההסטורנים הצעירים, והיא הצליחה ליצור את שיתוף הפעולה היפה ההוא בינינו, אותו אחד שהיא הגדירה לי פעם כ"ליקוי חמה".
היה רק דבר אחד שיכול היה לפגוע בפינצ'נקי, או בכלל בכל בן הסטורן אחר. היו אלה הצלליונים. מעין רוחות קטנות שלא ניתן לראות. כשהם חודרים לראשו של בן הסטורן, הם מחוללים שם סופה. סופה כזאת שגם אתם הספקתם כבר לפגוש, אבל הרופאים שלכם, האנשים הרגילים, קוראים לה מחלה. יש לה כל מיני שמות והרבה דרכי ביטוי, אבל הסוף תמיד דומה וכך גם הדרך אליו. בהתחלה מודיעים לכם שהאדם הקרוב אליכם חולה ושאין דרך לרפא את המחלה שלו. אחר כך, כל שנותר לכם הוא להתבונן בו הולך ודועך אט אט, מאבד את כל הזיכרונות והתכונות שכל כך אהבתם בו וחוזר לימי הילדות שלו. לפעמים, זו דרך החיים ולא משנה אם אתה בן הסטורן או לא. גם קסם, אפילו החזק ביותר, לא יכול לרפא אותה.
אצלנו, בני הסטורן, יש רק דבר אחד, מתנה אחת שקיבלנו ואתם לא זכיתם לקבל. אם מגלים את הצלליון בזמן, אפשר לעצור את הסופה לתקופה קצרה, רק למספר דקות. אמנם מספר דקות לא יכולות להציל את האדם היקר לנו, אך במקרה שלנו, הן יכלו לעזור להציל לפחות אותנו. אנחנו, ההסטורנים שתחת חסותה של פינצ'נקי, אותם נערים ונערות בני היום והלילה, רצינו להישאר ביחד, להמשיך את "ליקוי החמה" היפה שפינצ'נקי יצרה במשך כל אותן שנים בטירה היפה שעל ראש הגבעה. זו עם האגם מהצד האחד והיער מהצד השני.
כשפינצ'נקי התחילה לחזור על אותו משפט מספר פעמים, לגמגם מידי פעם בלי למצוא את המילה המתאימה ולשכוח איפה היא הניחה את המדרגות הנצחיות שלה, התעלמנו עדיין. מנהל בית הספר זימן אותנו לשיחה בתוך המשרד שלו, ששניים מכירותיו צבועים בשחור והשניים האחרים בלבן. הוא ישב בשקט מספר דקות ואז התרומם מכיסאו, ניגש לחלון וחזר עם אדנית פרחים שפינצ'נקי העניקה לו פעם במתנה. הוא הוציא פרח מהאדנית ונתן לכל אחד מאיתנו ואמר שפינצ'נקי הותקפה על ידי צלליון. הוא הסביר לנו הכל, אמר שזו רק ההתחלה ושיש עוד קצת זמן ושאנחנו כבר נשים לב. הוא אמר שכדאי למהר, שכל אחד מאיתנו צריך למצוא את ההזדמנות להביט לה בעיניים האדומות הכהות שלה ולבקש ממנה רשות לחדור אל תוך הראש שלה ולעצור את הסופה שמתחוללת שם רק למספר דקות. לכל אחד יש הזדמנות אחת בלבד, ואסור לשכוח את הפרח. הוא צריך להיות ביד שלנו כל רגע ורגע, כי אם הוא יפול כל העבודה שלנו תהיה לשווא. כל הזכרונות של פינצ'נקי שנספיק לאסוף את תוך הפרח יעלמו לעד, יאכלו על ידי הצלליון יחד עם שאר פיסות החיים שלה. אותן פיסות חיים ששמרו עלינו מאוחדים.
פינצ'נקי לא הסכימה לתת לנו לחדור אל תוך הראש שלה כל זמן שהיא עדיין הייתה…אותה פינצ'נקי בערך. היא הכחישה הכל, שכנעה אותנו שוב חשוב ששום צלליון לא חדר לה לראש. היא אמרה לנו שלא נדאג, שהכל שטויות, ואנחנו עשינו הכל כדי להאמין לה. רק בלילות, בזמן שעברנו ליד דלת חדרה, שמענו אותה בוכה לפעמים ומאז שסיפרו לה על הצלליון, היא מעולם לא כיבתה את האור בחדרה. כאילו היא נמצאת במרדף אחרי הזמן, מתחרה עם הצלליון, מנסה להספיק כמה שיותר כל עוד היא עדיין…בסדר.
בסוף הוא הגיע, אותו בוקר. בוקר ככל הבקרים, השמש עדיין זרחה בדיוק מעל מרכז האגם והירח המלא עדיין הטיל את זוהרו החיוור על היער האפל. פינצ'נקי יצאה לקניות בשוק ולא חזרה. לא דאגנו יותר מידי, פינצ'נקי תמיד נהגה להיעלם לימים שלמים ללא הסבר. היא הייתה מין טיפוס מיוחד כזה, מעולם לא ישבה באותו מקום ללא מעש יותר מחמש דקות. פעם היא חזרה ממסע היעלמות כזה עם שמלה צבעונית וזוהרת בשבילי. היא אמרה לי ללבוש רק אותה אם אני רוצה להתחתן אי פעם, כי הבגדים נטולי הצבע שאני לובשת בדרך כלל פשוט מעלימים את החן שלי. פעם אחרת היא הביאה קלטת ישנה עם שירים בשפה שנעלמה מן העולם לפני שנים ורק היא הבינה אותה. היא זימרה לנו אותם במשך חודש שלם, עד שכולנו הכרנו אותם בעל פה, גם אם לא ידענו בדיוק מה פירוש המילים. בפעם האחרונה היא הביאה ספר על מלחמות אכזריות שהיו מנת חלקה לפני שנים. היא אמרה שהגיע הזמן לספר לנו על הצד האפל של העולם שבו אנו חיים. לא אפל כמוני, אפל באמת. היא סיפרה וסיפרה ואנחנו לא ידענו איך להגיב.
באותו לילה ישבנו בחדר המועדון שלנו אחרי ארוחת הערב. בערך לקראת חצות החברים התחילו להתפזר. אותו צלצול טלפון צורם שאזכור לנצח פילח את הדממה המנומנמת בדיוק בחצות ,ואני, שישבתי הכי קרוב אליו, הרמתי את השפופרת. השוטר על הקו שאל אם אנחנו מכירים את הזקנה הצבעונית הזאת, שיושבת עכשיו בתחנת המשטרה. הוא אמר שהיא נמצאה על ספסל בפארק, והיא לא ידעה לענות מי היא ומה מעשיה שם. כולנו נסענו מיד לתחנה לאסוף את פינצ'נקי. כשהגענו אליה, היא נעצה בנו מבט מצועף והתחילה לצעוק שאנחנו שודדים אותה. היא לא זיהתה אף אחד מאיתנו, ואנחנו לא יכולנו להתעלם יותר. השוטר בתחנה המליץ לאשפז אותה במוסד סגור, הוא אמר שגם סבתא שלו סיימה כך את חייה.
באותו לילה, אנחנו, בני היום והלילה רבנו בפעם הראשונה מזה שנים. כבר לא היינו מאוחדים, כבר לא היינו "ליקוי חמה". נפרדנו לשני מחנות נפרדים, צעקנו, רבנו, שברנו דברים. רבנו בעיקר על פינצ'נקי. אני כעסתי, האשמתי את בני היום שאמרו לעזוב אותה לנפשה ולחכות עד שהיא תסכים בעצמה להעניק לנו את האפשרות לחדור לראש שלה ולהציל את מה שעוד נשאר ממנו. אמרתי שהיינו צריכים לעשות את זה בכוח, כי רק כך יכולנו להציל את הזיכרונות של פינצ'נקי. פרדריק מבני האור לא הפסיק לצעוק עליי בחזרה ולהוכיח אותי שוב ושוב על טעותי וכל בני האור סברו כמוהו. בני השמש והפרחים, המעניקים חיים ומרפא לכל חי, יצאו מבועת הרוגע התמידית שלהם והכו בנו לא פחות מאשר אנחנו הכנו בהם. לפחות על דבר אחד עדיין הסכמנו כולנו, התעקשנו להשאיר את פינצ'נקי בבית הספר ולטפל בה בעצמנו. לא העזנו להקשיב לעצתו של השוטר.
מאז שחזרנו מתחנת המשטרה, פינצ'נקי ישבה על אותו כיסא כל הזמן וחייכה לעצמה את אותו חיוך קורן שהיא חייכה אליי בפעם הראשונה שראיתי אותה, אבל הפעם לא ראיתי שום סיבה לחייך. היא מחאה כפיים וזימרה לעצמה את אחד מאותם שירים בשפה זרה שהכרנו בעל פה, אבל לא ידענו את משמעותם. הצטערתי פתאום שאף פעם לא ביקשתי ממנה להסביר לי אותו. הצטערתי על עוד המון דברים אחרים שלא הספקתי לעשות איתה ויותר לא אעשה לעולם.
את החודשים הבאים בילינו בטיפול והשגחה עליה. היינו בעיצומם של לימודי הפוסט תיכון שלנו, אתם קוראים להם אוניברסיטה, אבל לאף אחד כבר לא היה אכפת מהלימודים. המנהל הציע לשכור מישהו אחר שיטפל בה, כדי שנוכל להמשיך ללמוד, אבל אנחנו התעקשנו שאנחנו חייבים לה את זה, כי היא הייתה המנטורית שלנו, המורה, המחנכת, האימא והסבתא.
יחד עם היריבות בין שתי הקבוצות שהלכה ותכפה, חזרו גם התקפי הזעם שלי. מועקה כללית שררה במסדרונות טירת הסטורן ואני הפסקתי לדבר שוב. רק לפעמים העזתי לפתוח את פי ולנצל את כישרון הקללות שלי, ביקשתי אז שהאדמה תבלע אותי והיא הייתה נפתחת ובולעת אותי למספר שעות. הייתי שוקעת אז עמוק עמוק בתוך החושך האפל, יושבת בתוך הבור שבלע אותי ומוציאה את כל התסכול, הכעס והעצב בזעקות שאיש לא שמע ובדמעות שאיש לא ראה, למרות שכולם ניחשו, כי כולם הרגישו בערך כמוני.
ואז, ערב אחד כשישבתי ליד פנצ'ינקי ועזרתי לה לאכול את האוכל המיוחד שלה, זה קרה סופסוף. היא הייתה רזה מאוד, והחיוך שלה כבר לא היה מלא בשיניים לבנות וישרות. המקל הצבעוני שלה התחלף בכיסא גלגלים והמסרגות התמידיות שלה ננטשו כבר מזמן. היא לא עשתה שום דבר מיוחד, לא הפריחה פרחים ולא ריפאה, לא האירה ולא בירכה. היא רק עצרה לרגע את אותו שיר ישן שהיא לא הפסיקה לשיר מאז אותו יום בתחנת המשטרה. היא התבוננה בי, פגשה את עיניי לרגע אחד קטן של זיהוי ומילמלה: "אני יודעת", "את" ואת כל השאר ניחשתי לבד. תפסתי את ידה, הבטתי עמוק בעיניה האדומות הכהות וביקשתי ממנה שוב, בפעם האחרונה, רשות להיכנס אל תוך הראש שלה.
היא רק הביטה בי, לא אמרה דבר, אבל אני ידעתי שהיא סופסוף הסכימה כי נשאבתי מיד אל תוך ערפל חמים ונחתתי בחדר לבן, עם רצפה מעוקלת ומלאת חריצים. מולי עברו כמו בסרט נע קטעי זיכרון, חולפים על פניי במהירות עצומה ונעלמים לבלי שוב. הוצאתי את הפרח מכיס מכנסיו הג'ינס השחורים שלי. הוא שכן שם כל הזמן מאז שקיבלתי אותו מהמנהל. הפרח היה מקומט מעט, אך לא נבל, כי הפרחים של פינצ'נקי לא נובלים אף פעם, לפחות כל עוד מקור החיים שלהם חי.
אחזתי בו בכל כוחי ורצתי היישר אל תוך הסרט הנע שלפניי, מועדת מידי פעם על הרצפה הרכה ומלאת החריצים. כל זיכרון שחלף על פניי נעלם במהירות הבזק. קרון עמוס אנשים עם גג מעשן, בחור צעיר במדי טיס נפרד בדרכו למלחמה, להבת נר דולקת בחושך וקול של דלת חורקת ונפתחת. ילדה על מיטת בית חולים, פינצ'נקי בהריון עם ילד שמעולם לא ידעתי על קיומו, אישה שחורת שיער מזמרת שיר ערש ישן.
כל קטעי הזיכרון שתפסתי הפכו חטיפות דקיקות זוהרות שטיפטפו על הפרח שלי. הן הרוח אותו עוד ועוד והוא הזדקף וגדל עוד ועוד בתוך ידיי הרועדות, ואז רוח עזה התחילה לנשוב בחדר. הפרח ניסה להימלט מבין אצבעותיי האוחזות בו בחוזקה. ברק פגע בחדר בעוצמה והוא התחיל לעלות בלהבות. הרוח עירבלה את העשן, הגבירה את האש וסיחררה אותי בתוך מערבולת חזקה של קור וחום. לחשושים נשמעו ברחבי החדר ואני חיפשתי את מקור הרעש, מתערבלת בתוך הסופה המתחוללת סביבי ונאבקת בכל כוחי לאחוז הפרח שבזרועותיי. הרעש התגבר וצל כבד כיסה אותי. לא יכולתי לראות את מקורו, אך יכולתי לשמוע אותו. הוא המשיך ללחשש בארסיות, הלחישות התגברו עוד ועוד. הפרח רעד בין זרועותיי, עלי הכותרת שלו ניתקיםאט אט ונעלמים בתוך מערבולת העשן והרוח.
ואז הועפתי בבת אחת מהחדר וחזרתי להכרתי. התכווצתי על מקומי, רועדת ונושמת בכבדות. כל חבריי ההסטורנים רכנו מעליי בדאגה, מנערים אותי וקוראים בשמי. גם בני היום וגם בני הלילה. פינצ'נקי הביטה בי באותו חיוך מבולבל שאותו עטתה על עצמה בחודשים האחרונים וחזרה לשיר את אותו שיר ישן. כולם כבר התרגלו אליו, הם התעלמו והביטו בי בזמן שהתיישבתי ליד פינצ'נקי והראיתי להם ברעד את הפרח החבוט והחרוך שנותר בין ידיי. כולם הביטו בי באותו צער שליווה אותנו כבר תקופה ארוכה, ואני הסברתי להם איך הצלחתי לעשות את זה.
***
הכל התחיל לפני שנתיים והיום אני סוגרת מעגל. אנחנו עומדים כולנו ליד ערוגת הפרחים ששתלנו לכבוד פינצ'נקי. התערוכה עומדת בדיוק באמצע השביל, היכן שהוא מתפצל לשניים. אם נפנה לצד ימין, נגיע לאגם הכחול, שם השמש זורחת תמיד. אם נפנה לצד שמאל, נגיע ליער האפל, שהירח המלא מאיר אותו לנצח. אלו הפרחים היחידים של פינצ'נקי שעדיין פורחים, הזיכרונות שלנו ושלה מעניקים להם חיים גם כשהיא כבר לא יכולה.
פרדריק מניח עליי את ידו בניחום ואני משעינה עליו את ראשי ונאנחת. לידינו עומדים תלמידים חדשים, ההסטורנים צעירים, ומתבוננים בסקרנות בערוגת הפרחים של פינצ'נקי. אני מתכופפת ומריחה את הפרח ששתלתי בעצמי ולנגד עיניי עולות המילים שהשאירה במכתב על שולחן חדרה: " אלה החיים, אתם יודעים. הם מתחילים תמיד והם נגמרים תמיד. אני חושבת שתסכימו איתי שיכול היה להיות יותר גרוע. הספקנו להיפרד, הספקנו להיות זמן רב ביחד. הכל עבר לאט. אני חייתי כמעט שלוש מאות שנה, זו תקופה ארוכה ומכובדת, ועכשיו הגיע זמני להעביר אליכם את האחריות. אתם גדלתם כבר, עוד מעט תתפזרו על פני תבל. היו אתם המנטורים, המורים, המחנכים, ההורים, הסבים והסבתות של מישהו. היו אתם הכל בשביל ההסטורנים הקטנים מכם ודאגו ליצור תמיד שלום בין בני היום לבני הלילה, כדי שימשיך ויתקיים משהו צבעוני ויפה כמו ליקוי חמה".
בני היום והלילה לא רבים יותר ואני חושבת ששוב הצלחנו לייצר ליקוי חמה. לצידי, מישהו מתחיל לזמר את אותו שיר ישן שפינצ'נקי כל כך אהבה לשיר ואט אט כולנו מצטרפים אליו. הקולות שלנו נשזרים אלו באלו בהרמוניה מיוחדת, ופתאום יש לשיר הישן המון משמעות.