מיינדסט
אף על פי שהמוזיקה הרועשת מהדירה הסמוכה הרעידה ממש את הקיר, המשיך אבנר להקליד במהירות, אצבעותיו מרחפות בעדינות מעל המקלדת. כמה ניירות על השולחן רעדו בשל פעימות צליליי הבס העמוקים, ופני המים בכוס שהייתה על השולחן השתנו ללא הרף, לעיתים נראו בהם צורות מעגלים, גדולים וקטנים, זה בתוך זה, ולעיתים נדמו כפיסה אחת אקראית מפניו של ים סוער.
הוא ידע שבקרוב יחזרו הילדים הביתה, ויעברו כמה שעות עד שיוכל לחזור לעבוד. בשעות האחרונות הייתה מחשבתו צלולה במיוחד, והוא הרגיש שהיה על סף כמה פריצות דרך. יותר מכל הוא חשש שעד הערב יישכחו ממנו חלק מהרעיונות. על כן, התעלם מהרעש האיום שחולל הבן של השכנים, ושמר במאמץ רב על ריכוז. עד כמה שיכול, ניסה לנסח את מחשבותיו במילים על הניירות שנעו לפי הקצב, אך הוא ידע שהתיאור, כל תיאור, אינו יכול לשמור אותן במלואן.
הטלפון לידו הבהב, הייתה זו אחותו נעמי, כנראה בדרכה לאסוף תמר. הוא המשיך להקליד עוד כמה רגעים לפני שענה.
"נומנום, מה נשמע?" ענה, מנסה בכל כוחו שלא להישמע קצר רוח.
"בסדר, אני חושבת לקחת אותה לגינה לפני שנעלה הביתה, זה בסדר?"
"זה מעולה, ממש יעזור לי."
"אתה רוצה שאני אקח את שניהם לאכול אחר כך? אם אתה צריך עוד זמן אז תגיד, אין בעיה."
"לא לא, תודה. אני רוצה שנאכל יחד, תבואו אחרי הגינה."
את נושא עבודת הדוקטורט, "חופש בעידן הדיגיטלי", בחר כבר במהלך התואר הראשון. הוא בדיוק הכיר את ירדן, שהחלה באותה תקופה עבודה בחברה לקידום אתרים. בחדשים הראשונים להיכרותם, בטרם התפטרה, סיפרה לו בשאט נפש על האופן שבו היא נאלצת לכתוב חוות דעת שקריות על מוצרים של חברות שמשלמות על כך. "בנאדם חושב שהוא קורא משהו אמין, שכתב לקוח אמיתי, אבל זה ממש לא ככה, זה הכל שקר!" אבנר הושפע עמוקות מהשיחות האלה, וכאשר נחשף באחד הקורסים לתיאורים שונים של מושג החופש, והבין את ההתנגשות בינו לבין העולם הדיגיטלי, קיבל את ההחלטה.
את ראשי הפרקים לעבודה ואת תמציתם כתב בתחילת התואר השני. וכך, כשהחל לכתוב אותה, חשב שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לצקת לתוכה, מתחילתה ועד סופה. הרגיש שהמשימה מתמצה בניסוח מדוייק וקפדני של הידע הקיים כבר בראשו, ובארגון התוכן באופן כזה שייבנה באופן לוגי מתובנה אחת לאחרת. כעת, יותר משמונה שנים אחר כך, נראה לו שעדיין אינו במחצית הדרך ושנכונו לו עוד הפתעות רבות.
הערעור הזה בכיוון החל בימים שלאחר לידתו של אורי, בנו הבכור. אבנר הרגיש להפתעתו את ההיפך מכפי שציפה להרגיש. משפחתו וחבריו הכינו אותו לאובדן החופש שהיה מורגל בו. "אתה מכיר את זה שאתה מתקשר לחבר וקובע איתו משהו מעכשיו ועכשיו, אז את זה כבר אין." אמר לו אביב, חברו הקרוב ביותר מלימודי התואר השני בפילוסופיה, תוך כדי טפיחה חברית על השכם וחיוך מתנצל, כאשר סיפר לו אבנר בהתרגשות שירדן בהריון. אך לאחר הלידה, חווייתו הראשונה כאב הייתה תחושת חופש סוחפת ומנערת, כזו שלא התיישבה עם הגדרות החופש שהכיר לפני כן.
"חווית החופש", כך כתב מאוחר יותר, "כרוכה וסבוכה בהכרה בעולם חיצון שאינו תלוי בעצמי, ועל כן מוחלט." הוא חש שהולדת בנו הביאה לביטול של נסיבות העבר. כלומר, הגעתו של אותו יצור חדש אל תוך עולמו הייתה נגיעתו של האינסוף בחייו הסופיים, ובכך זכה באפשרות לבטל חלקים מזהותו ומאישיותו. עניינו אותו בעיקר אותם החלקים שהתפתחו באופן שהושפע על ידי הנסיבות בלבד וללא כל יד מכוונת ועל כן במידה של כפיה, או לפחות לא באופן חופשי. קבעונות שפיתח מבלי משים, שגרותיו השונות שחלקן תוצרי הסביבה שלו ולא שלו.
התחושות האלה והמחשבות שליוו אותן נמשכו רק מספר ימים, אולי שבוע, אך הותירו בו רושם, שנחרט בראשו והשפיע על אופן תפיסתו את החופש, ואגב כך על הדרך בה תיאר אותו בעבודת הדוקטורט. הכתיבה לקחה אותו לכיוונים שונים בתכלית מאלה שכיוון אליהם בתחילה, ובשלב מסוים החליט לשנות את נושא העבודה "חופש מהותי הוא ראשית כל חופש מכל מה שמתרחש אגב הקיום, מהסביבה. בדידות היא חופש. חופש אמיתי חייב להיות גם חופש מהעצמי. שיכחה היא חופש. חשיכה היא חופש, שקט הוא חופש."
*
שוב הבהוב של הטלפון, זה היה אורי.
"היי מתוק, מה שלומך."
"בסדר אבא."
"סיימת שם, אתה צריך שאבוא לאסוף אותך?"
"אני אלך ברגל, אגיע עוד חצי שעה בערך."
"בטוח?"
"כן כן, תמשיך לכתוב."
*
המחקר שלו יצא מגבולות הדיון האקדמי על זכויות אדם, על חופש אזרחי וחופש דתי. יותר ויותר הוא החל לקרוא על שחרור מהתודעה, על ביטול העצמי על מנת להפתח למוחלט. בשלב מסוים ודרך חיפושיו ברשת, החל לקרוא על סמים משני תודעה, ואפילו השתעשע ברעיון של לנסות להשתמש בהם ביחד עם ירדן.
"אין מצב, השתגעת? יש לנו ילד!" אמרה לו, ואחר כך הוסיפה בחיוך, "ממש אב השנה אתה."
"הוא יהיה אצל ההורים שלי, ואנחנו ננסה את זה פעם אחת, מה העניין?"
"טוב, לא יודעת מתי בעלי הפילוסוף המלומד הפך לחיית דארקנט שמחפשת פטריות הזיה. אם אתה ממש בעניין אז תעשה את זה בלעדיי, לפחות אחד מאיתנו יזכור מי הוא ואיך קוראים לילד."
באחד משיטוטיו ברשת, נתקל בטעות בשמו של רם ואלאפאלה, מיליארדר הודי שמזה מספר שנים מזמין לביתו שמאנים מרחבי העולם שמתמחים בהדרכה לחוויות חוץ תודעתיות. כשחיפש מידע נוסף על האיש, קרא בכמה מקומות שונים שישנה שמועה שהוא השקיע בשנים האחרונות סכומי כסף בלתי נתפשים בחברת ביו-טכנולוגיה המנסה להשתמש בסמים מעכבי תודעה לשימושים פרא-רפואיים. אבנר השתמש בהרבה יצירתיות בכדי לגלות שלפחות על פי כמה מקורות שמצא, ממוקמת החברה בישראל.
באותו הערב, אחרי שהשכיבו את אורי לישון, חזר לקרוא עוד על מר ואלאפאלה ועל החברה הישראלית שלו. אחרי מאמץ רב גילה את שם החברה – mindset, והמשיך לחפש עוד ועוד פרטים. כך בילה את הלילה כולו עד הבוקר, ועצר באמצע רק כדי להאכיל את התינוק ולהחזיר אותו לישון. ירדן התעוררה בבהלה כשהבינה שישנה במשך כל הלילה ברציפות, והביטה נדהמת בבעלה החוקר פרופילים של ישראלים המקושרים למיליארדר המסתורי.
"אני לא יודעת אם לחבק אותך שנתת לי לישון כל הלילה או להתקשר לפרופסור גרמן שיבטל לך את המלגה. מה קרה לך?"
"תקשיבי, החברה הזאת טוענת שיש לה את הטכנולוגיה לסרוק ולשמור את התודעה של בנאדם, ואחר כך להעביר אותה לבנאדם אחר."
"אתה מבין כמה מגוחך זה שדוקטורנט לפילוסופיה קונה את השטויות האלה. מזה בכלל אומר, לסרוק ולשמור תודעה? אפשר לשמור אהבה, דאגה?"
"אני הולך לבדוק את זה. יכול להיות שזה שטויות, אבל מה אם לא?"
"אמרת שזה משהו סודי, לא?"
"אם יש משהו שלמדתי מלכתוב את הדוקטורט הזה, זה למצוא מידע."
עברו שבועיים נוספים של מחקר על חברת mindset, לפני שניסה אבנר ליצור קשר עם אלישע גלבוע המנכ"ל, והציג את עצמו ואת המחקר שלו. "העניין שלי במוצר שלכם מחקרי לגמרי, פילוסופי. אני מתחייב שלא לפרסם שום פרט מהתקשורת בינינו, ואף לא את קיום החברה, לרבות עצם קיומה." אחרי שבוע, משלא קיבל כל תגובה, החליט לשלוח הודעה נוספת. היה זה בסופו של יום בו התקשה מאד לכתוב, ולא רק שהתקשה לכתוב אלא חש כי העבודה בכללותה מאבדת כיוון. ארבעים העמודים הראשונים, אותם כתב עוד לפני שנולד אורי ולפני שהחליט לשנות את כיוון המחקר, היו קוהרנטיים להפליא, והובילו את הטקסט כולו לחוף מבטחים. אך שלושים העמודים שנכתבו מאז נראו לו מבולבלים כל כך, לא מתיישבים עם הפתיחה ואף לא בינם לבין עצמם. הוא נתקף חרדה שהוא אינו יודע מה הוא עושה, ותחושה כללית של חוסר תוחלת תקפה אותו. ללא כל סיבה נראית לעין, מלבד אולי הרצון הגובר לקבל תשובה ממר גלבוע, כתב "בבקשה, זה עניין של חיים ומוות."
היה זה בליל יום ראשון כשכתב את ההודעה, ובשני בבוקר, כשראה את ההודעה על המסך הדולק בדרכו למטבח חש חרטה בכל גופו על שכתב אותה. אולם התחושה התפוגגה עד מהרה כשראה שקיבל תשובה. הפגישה עם מר גלבוע נקבעה ליום ראשון בשבוע לאחר מכן, ואילו מאוחר יותר באותו יום שני, חזרה ירדן חיוורת ונסערת מבדיקה שגרתית שעשתה. הימים שעד אותו סוף השבוע היו איומים, כאשר עברו בין מומחים שונים ושמעו כמויות עצומות של מידע שיהיה מעתה חלק מחייהם. ירדן החלה את טיפולי הכימותרפיה כחודש לאחר מכן.
*
אבנר עוד הקליד במרץ כשנשמע קול המפתח מעברה השני של הדלת. כהרגלו, הקיש כמה פעמים על מקש ה-Enter וכתב במהירות כמה מילים שקיווה שיזכירו לו בדיוק מה חשב כשעצר.
"שלום!" אמרה נעמי מיד כשנפתחה הדלת, ואילו תמר אמרה "אבא!" ורצה אל שולחן העבודה בזרועות פתוחות.
"איך היה בגינה."
"כיף" השיבה תמר, ותשומת ליבה כבר הופנתה לדבר מה אחר. אבנר קם לחבק את נעמי, וכששב אל השולחן ראה
הבהוב נוסף. יהודית גלזר.
"היי יהודית, מה נשמע?"
"בסדר אבנר, יש לך דקה?"
"כן. כן בטח. הכל בסדר?"
"תשמע אבנר, אני מתה על הילד הזה. מתה עליו. אבל אני חושבת שיש לנו היום יותר סיבות לדאוג מאשר בתחילת הטיפול."
"קרה משהו בפגישה שלכם עכשיו?"
"הדרך שהוא מדבר זה… אני לא יודעת. אני חוששת. זאת חובתי להגיד לך את זה."
"יהודית, בבקשה תגידי לי מה קרה."
"זה לא משהו שקרה, זה האופן שבו הוא מדבר. ילד שמדבר ככה זה… אני חייבת להתריע…"
"מה הוא אמר יהודית? תגידי לי מה הוא אמר!"
"הוא אמר שהוא חשב על זה, ושהדרך היחידה שהוא יוכל להתנצל בפניה זה אם הוא יהיה מת." אבנר שותק. "אז אמרתי לו, אבל אתה תהיה מת עוד המון המון שנים, נכון? ואז הוא אמר שהוא לא חושב שהוא יוכל לחכות כל כך הרבה." עכשיו יש שתיקה על הקו. "תשמע אני בוכה מאז שהוא יצא מכאן. אני בא לי רק לחבק אותו, ולהוציא מהראש החמוד הזה שלו את כל הסבל הזה. אני מנסה בכל דרך, אבל אני לא מצליחה."
"מה… מה צריך עכשיו לעשות?"
"קודם כל תדבר איתו אתה, תיקח אולי יום חופש איתו, תעשו משהו שהוא אוהב. ותהיה לידו הרבה, תהיה רגיש לדברים שהוא עושה ואומר, לאיך שהוא מנסה להביע את עצמו. ואני חושבת שאני אמליץ לך על מישהו אחר שימשיך לטפל בו. אני…" אבנר שומע את יהודית מתיפחת בצד השני של הקו, "אני לא מצליחה לעזור לו, אתה מבין?"
"אני מבין. אני מעריך את זה." אבנר מנתק את השיחה בפנים נפולות, נעמי לידו. היא שמעה את כל השיחה, ושניהם מתחבקים ובוכים חרישית. "אני חושב שאני אסע להביא אותו הביתה, הוא הולך ברגל." אומר אבנר, ובדיוק באותו הרגע נפתחת הדלת ואורי נכנס בחיוך מבויש. אבנר מחבק אותו בחוזקה, ונעמי גם מצטרפת לחיבוק, שנמשך זמן רב למדי. אחרי כמה רגעים מגיעה גם תמר ומחבקת את כולם כמיטב יכולתה.
"הכל בסדר?" שואל אורי.
"מצוין חמוד, הכל מצוין."
*
"תודה רבה שהסכמת לפגוש אותי."
"אני אגלה לך סוד פרטי שלי," אומר אלישע גלבוע ורוכן לפנים לעבר אבנר, "בשביל בנאדם כמוני, אין דבר יותר קשה מלעבוד במקום שאני לא יכול לספר עליו לאף אחד. אני כמובן מצטער על הנסיבות שבגללן הגעת אליי, אבל אני נלהב לדבר עם אדם שחוקר את הנושא מהצד… הלא טכנולוגי."
"יופי, אני שמח לשמוע ונלהב בעצמי, על אף הנסיבות." אומר אבנר ונע באי נוחות.
"המחקר והפיתוח שלנו נחלקים לשני תחומים שונים לחלוטין." אומר אלישע גלבוע, כשהוא רוכן קדימה ובפנים קורנות, "הראשון, הוא תיעוד של כל מה שקורה במוח של הלקוח. זה נשמע מפוקפק, אני יודע, אבל הקסדה שלנו היא בכל הצניעות הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, בפער גדול, לסריקה של גלי מוח, של מתחים, זרמים, לחצים מכניים, תנועת נוזלים וכולי וכולי. אבל גולת הכותרת היא ההדמיה הנוירונלית. אנחנו משתמשים בקרינת UV על מנת לדמות את מצב הנוירונים במוח. זה מאפשר לנו לדעת כיצד כל נוירון ונוירון מחובר ליתר, וכיצד החיבורים הללו משתנים באופן דינמי."
"חשבתי שקרני UV מסוכנות לרקמות."
"זה נכון, על מנת שלא לפגוע ברקמות אנחנו משתמשים בעוצמות קרינה נמוכות מאד. בנוסף, זכור שהלקוחות שלנו הם אנשים שהחליטו לשמור את התודעה שלהם לנצח, והם מוכנים לשלם על זה הרבה כסף. אלה אנשים שנמצאים בסוף המסע שלהם, הם גוססים, והם רוצים איזו תקווה לחיי נצח למרות הכל. הקרינה של כמה קרני UV לא מטרידה אותם כל כך, אני מניח שאתה יכול לתאר לך."
"כן."
"הלקוח מסתובב עם הקסדה במשך זמן ממושך, לכל הפחות כמה ימים, ויש כאלה שלובשים אותה חדשים. אנחנו מעודדים את הלקוחות שלנו לעורר כמה שיותר זכרונות, שמבחינתם הופכים אותם למי שהם. לפתוח ספרי תמונות ישנים למשל, לפגוש כמה שיותר חברים. זו תקופה שיש לה משמעות עבור האדם הרבה מעבר לסריקה שאנחנו מבצעים." אבנר שוקע במחשבות, רק באותו הבוקר ישבו הוא וירדן מול דוקטור ויינשטיין שהסביר להם את שלבי הטיפול שלפניהם. "יש לי הרבה תקווה חברים. אף פעם אי אפשר לדעת, צריך הרבה אומץ, וכוחות. בית תומך, אהבה, ומחשבות טובות."
"אתה חושב שאשתך תהיה מעוניינת?" שואל אלישע, ואבנר מתבייש כל כך. אחרי שקיבל תשובה לאותה הודעה בעניין החיים והמוות, נדרש להסביר את עצמו. מאחר וממש באותו היום אובחנה ירדן, כתב אבנר לאלישע על מחלתה, ושהוא רוצה לשמוע פרטים נוספים על מנת שיוכל להציע לה לבצע סריקה בעצמה. כמובן שהוא לא חשב לרגע להעלות את הנושא בפני ירדן, ואף האמין בלב שלם שתחלים, אבל כעת ישב מול אלישע גלבוע וחש מסובך עד צוואר בשקר שרקם בלא שהתכוון לכך ממש.
"תהיה לי הרבה עבודה, אבל יכול להיות, כן…" הוא משיב.
"אני מבין לחלוטין, כמובן. אנחנו מוכרחים לכבד כל החלטה של אדם במצב כזה." אומר אלישע, ואבנר רוצה פשוט להיעלם. "בכל אופן, התחום השני של המחקר והפיתוח שלנו הוא מה שאפשר לקרוא לו מימוש התודעה השמורה. כלומר, נאמר שסרקנו את התודעה של האדם, ושמרנו אותה של שרת, מה עכשיו?"
*
את ארוחת הערב הם אוכלים במרפסת, החום הכבד נשבר ורוח נעימה מגיעה מהים.
"איך עבר היום אורצ'וק?" שואלת נעמי.
"בסדר." אומר אורי, מרוכז בצלחת.
"איך היה בבית ספר?"
"קצת מעניין וקצת משעמם."
אבנר חולם בהקיץ, ומביט מבעד לדלת המרפסת הפתוחה על המזנון שבסלון ועל התמונות שעל הקיר מעליו. תמונה מהחרמון, שבה אורי במנשא על בטנו, אולי בן ארבעה חדשים, וירדן מחבקת אותו מאחור, תמונה אחרת בה נראית ירדן, בלי שיער, רוחצת את אורי שמחייך חיוך גדול באמבטיה מלאת צעצועים. בתמונה נוספת הוא וירדן לבדם במסעדה בפריז, משיקים כוסות יין. אפשר לראות את שיערה שחזר לצמוח ואת הבטן שלה המלאה שוב. ועוד תמונה אחת של ארבעתם על חוף הים.
"נרנר, נרי אתה בסדר?" נעמי מלטפת לו את הגב.
"כן. כן כן, בסדר גמור."
*
"אפשר לשים אותה על מחשב, שיחזיק את התודעה של אדם?"
"זה היה הכיוון הראשון שלנו, אבל מחשב, מתקדם ככל שיהיה, יכול אולי להוות תחליף למוח. גם אז מדובר ב'אולי' גדול מאד. אבל הוא בשום פנים ואופן לא יכול להחליף את הגוף. עכשיו, הגוף שלנו והמוח שלנו הם לא יישויות נפרדות. המוח פועל כיחידה אחת עם הגוף, עם החיוויים ממנו, עם המצב שלו. יושבים כאן כמה מחוקרי המוח ומהביולוגים המבריקים בעולם, ובמשך שנים נכשלנו באופן כל כך נחרץ, עד שהבנו שזה לא כיוון נכון. אין תודעה בלי גוף."
"אז מה אפשר לעשות?"
"אפשר להשתיל את התודעה בגוף אחר, ובמוח אחר."
"אבל מי היה רוצה שישתלו לו תודעה של מישהו אחר?"
"ראשית כל, גוף ומוח אנחנו יודעים היום לייצר, על ידי שיבוט. אנחנו לוקחים דגימות DNA מלאות מכל לקוח שלנו. אם הייתי מציע לך חיי נצח על ידי מעבר של התודעה מגופך הזקן לגופך הצעיר, לא היית לוקח? אנחנו עוד לא שם, אבל אולי בעוד עשר, עשרים שנה נוכל לעשות את זה." עיניו של אלישע בורקות כשהוא מדבר. אבנר מאזין בקשב רב והפרצוף שלו קפוא. "שנית, ישנו מודל נוסף, מעט מופרך יותר, אני מודה, אך פונה לקהל אחר לגמרי. האם אתה חושב שאנשים ירצו להיות מישהו אחר לזמן מה, ואחר כך לחזור ולהיות עצמם. אולי בני זוג שרוצים היכרות מוחלטת זה עם זה? אולי דווקא יריבים שמנסים להתגבר על הפערים ביניהם?"
"אם אני מקבל תודעה של מישהו אחר, איפה התודעה שלי?" שואל אבנר, ואלישע גלבוע צוחק.
"כאן נכנסים הסמים לתמונה. אני חייב להעלים אותך בשביל להכניס מישהו אחר."
"אבל, אני בכלל אזכור משהו מההחלפה הזאת? כשהתודעה שלי תחזור, מה יישאר מהתודעה האחרת?"
"זו שאלת השאלות. אנחנו לא יודעים. זו טכנולוגיה שרחוקה מאד מניסוי בבני אדם. בדקנו קופים. ראינו דברים מופלאים. אנחנו רואים שכאשר לוקחים קוף א', וסורקים אותו ומשתילים את התודעה שלו על קוף ב', קוף ב' מתחיל להיראות קצת כמו קוף א'. האופן שבו המוח מנהל את שרירי הפנים, את המבע שלנו, הוא חלק מאד משמעותי מהמראה שלנו. זה דבר מדהים לראות. בנוסף, הקופיפים שלנו שעוברים השתלה תמיד מתרועעים עם החבורה של הקוף שנסרק, ולא עם שלהם. אחרי שההשתלה מסתיימת, הם חוזרים להתרועע עם החבורה המקורית שלהם. זה לא אומר לנו מספיק, אבל זו בהחלט אינדיקציה מעניינית. אני חושב שלא נוכל לדעת באמת עד שננסה את זה על אנשים."
*
אחרי שסיימו להתקלח, אורי קורא במיטתו ואילו אבנר מקריא לתמר פרק מספר על משפחת המומינים, אליה מתגלגלת מגבעת פלאים שכל מה שנכנס אליה משתנה באופן בלתי צפוי לחלוטין. תמר נרדמת מיד כשהוא מסיים, ואורי נשאר עירני לגמרי ומביט בו.
"אורצ'וק, מה אתה אומר שנעשה לנו מחר יום כיף, רק שנינו?" אומר לו אבנר בשקט. "נוותר מחר על בית ספר, נלך לים, ואז אולי נקנה איזה לגו חדש, אולי את התחנת חלל ההיא." העיניים של אורי נדלקות לפתע, ואחרי שבריר שניה פניו לובשות שוב את הארשת האופיינית להן בשנים האחרונות. זו ארשת שאינה מתאימה לילד בן תשע, יש בה רצינות רבה, אדישות מסוימת ומידה של פיקחון נוגה. אין בה שובבות וגם לא התלהבות ילדותית.
"נשמע כיף." אומר אורי ומחייך חיוך קטן.
"יופי, אז קבענו."
למחרת, בחוף הים, חופרים אבנר ואורי בורות, עם מערכת תעלות ביניהם. אורי שקוע כולו במלאכה, ואבנר מביט עליו מדי פעם בדאגה. הם עובדים כך זמן רב, עד שאבנר מציע שיילכו לקנות ארטיקים. בדרך שואל אורי, "אבא, למה תמר לא באה גם?"
"רציתי שנהיה ביחד רק אנחנו הפעם, אני אקח את תמרוש בפעם אחרת גם."
"היה כיף אם היינו הולכים כולנו." הוא אומר ואבנר, שיודע שלא לכך התכוון אורי, משיב לו "אפשר להחליט שבשבת נלך כולנו שוב." אורי לא מתקן אותו, אלא רק משפיל את עיניו. אבנר רואה את זה, ומבין, אבל לא יודע מה עליו לעשות.
"אבא, אולי נלך פשוט הביתה?" שואל אורי.
"מה באמת? לא מתחשק לך להכנס קצת לים, וללכת אחר כך לחפש את הלגו תחנת חלל?" אבנר ממש נקרע מבפנים. ושוב, עיניו של אורי מאירות לרגע.
"טוב, אבל אחרי זה נחזור הביתה, נכון?"
*
"אנחנו לא במצב טוב." אמר להם דוקטור ויינשטיין כשבבדיקה תקופתית נמצא שירדן חולה שוב. "נעשה כל מה שאפשר, וכמו מקודם, גם הפעם יש תקווה. ואתם זוכרים כן, אומץ, כוחות, אהבה."
אבנר הפסיק את עבודת הדוקטורט, וביחד ניסו להיות מרוכזים אך ורק בעצמם ובטיפולים. אולם עד מהרה התברר שאומץ ואהבה לא יספיקו במקרה הזה, ושמצבה של ירדן מתדרדר מיום ליום. אז הציע לה אבנר את האפשרות שתסרוק את תודעתה.
"אני לא מאמינה שאתה בכלל חושב על דבר כזה!"
"למה לא?"
"קודם כל כי זה פשוט טמטום. באמת נראה לך שככה זה עובד? נראה לך הגיוני שיסרקו אותי ופתאום יהיה אפשר לשמור אותי איפשהו? ואז שאני אהיה קיימת על איזה מחשב? זה בלוף!"
"האמת שזה לא יכול להטען על מחשב, רק על אדם אחר."
"אתה שומע מה אתה אומר, איזה אדם אחר?"
"הם… הם חושבים על אנשים משובטים."
"אתה ירדת מהפסים לגמרי. אז נגיד שאני זורמת עם הרעיון, אפשר יהיה שבמקביל יהיו כמה משובטים כאלה שהתודעה שלי אצלם? זאת אומרת התודעה שלי נמצאת על כמה גופים במקביל? איך זה עובד בדיוק?"
"זה שאלות שאף אחד לא יודע לענות עליהן, אבל זו לא סיבה לא לעשות את זה."
"אתה יודע מה, אתה צודק. זאת לא הסיבה לא לעשות את זה. הסיבה לא לעשות את זה היא שאפילו אם זה עובד, אני לא רוצה את זה."
"למה לא?"
"תחשוב רגע איתי, בוא נניח שזה עובד באופן מושלם. נניח שהצליחו באמת למצות את מהות התודעה שלי כמיטב היכולת הטכנולוגית, ויום אחד, בעוד עשר שנים אני אתעורר בגוף אחר, כשאתם כבר מבוגרים בעשרים שנה, ואני איזו גרסה חלקית של עצמי. אני אמצא אתכם כל אחד עסוק בענייניו, בחייו, איזה מקום יהיה לי בעולם הזה, אתה יכול לדמיין את הגיהנום הזה?"
"אני חושב שאם חזרת זה בגלל שהחזרנו אותך, ושהאהבה שלנו אלייך נשארה אותו הדבר." אומר לה אבנר ברצינות לא אופיינית. ואז, בחצי חיוך הוא מוסיף "וחוץ מזה, את לא חושבת שזה עדיף על כלום."
הטיעון הפשוט הזה חלחל לאיטו בתודעתה של ירדן, שנאותה לבסוף להיות הלקוח העשרים ושמונה של mindset. כששמו לה את הקסדה על הראש שאל אותה אורי אם זו מסיכת אסטרונאוטים שתשמור עליה בחלל, וירדן השיבה שלא, ושאלה מדוע הוא חושב שהיא טסה לחלל, "כשמתים עולים לחלל." אמר בפשטות, וירדן חיבקה אותו ובכתה.
כך בילתה חדשיים וחצי עם הקסדה, והמשפחה בילתה זמן רב מול אלבומי תמונות ישנים ובהעלאת זכרונות, ובמפגשים עם מכרים רבים ככל הניתן. אלו היו ימים נהדרים, בכל יום ביקר חבר או בן משפחה אחר על המרפסת, והילדים שמעו אותו מספר על היכרותו עם אימם.
"הנתונים זורמים בקצב מדהים." אמר לו אלישע גלבוע בטלפון. "לא ראיתי אף פעם כמות כזו, זה מעולה."
"כל כמה זמן אתם מושכים את הנתונים מהקסדה? יש דברים שנשמרים עליה לאורך זמן?" שאל אבנר, שחשש פתאום שמא יקרה משהו לקסדה והכל יימחק.
"ממש לא, ממש לא." אמר אלישע, בשעשוע הנדסי, "כמויות המידע שאנחנו אוספים הן עצומות. יש לנו עבור כל לקוח חוות שרתים שלמה, והמידע נשמר ומעובד שם. הקסדה היא רק הסורק, והיא משדרת את המידע כל הזמן ללא הרף אל השרתים, הנתונים מוחזקים על גבי הקסדה למשך חלקיקי שניה בלבד."
כאשר אושפזה לבסוף ירדן במצב קשה, התקשו כולם לעכל את סיומו הפתאומי, גם אם הצפוי, של ירח הדבש הזה. אורי, שהיה אז כמעט בן שבע, התקשה אולי יותר מכולם. בחדשיה האחרונים נראתה לו אמו מאושרת, מוקפת באנשים שהיא אוהבת, ובעיקר מאד מאד בחיים. כל הסיפורים ששמע עליה הפכו אותה עבורו לממשית אפילו יותר משהייתה, אם דבר כזה אפשרי. היעלמותה הפתאומית, והידיעה המודחקת שבקרוב יהיה עליו להפרד היו עבורו קשות מנשוא. באחד הימים ביקש ממנו אבנר לבוא ולבקר את אמו, ואורי הצטרף בחוסר רצון מופגן.
"שלום מתוק שלי!" אמרה לו ירדן, הקסדה נחה על ראשה ועוטפת פנים עייפות וחיוורות. המראה הזה היה בלתי נסבל עבור אורי. הוא שתק, מתאמץ שלא להביט בה. "אני אוהבת אותך מאד אוריקי, מאד מאד." ואורי התכעס פתאום, באופן שאינו טיפוסי לו, ובעודו שומר על מבטו על הרצפה צעק, "אני לא אוהב אותך בכלל!, אני שונא אותך, אני שונא אותך!" והוא רץ בדמעות אל מחוץ לחדר. ירדן התייפחה חרישית והוריה ואבנר שהיו בחדר דלקו אחרי הילד הקטן שמירר בבכי קורע לב במסדרון בית החולים. משנרגע, ולאחר שביקש אורי לחזור לחדר ולהתנצל בפני אימו, נכנסו כולם לחדר, ומצאו את ירדן ללא רוח חיים.
*
מאוחר יותר יושבים אבנר ואורי ופותחים את קופסת הלגו. עיניו של אורי זורחות מאושר, והוא מרכיב את הלבנים במהירות ובמיומנות, מדמיין בראשו את התוצר המוגמר בהתרגשות רבה. אבל לאחר כמה רגעים רואה אבנר, שישוב עכשיו על הספה ושותה כוס קפה, שאורי עצר את הבניה, והוא יושב, קפוא לגמרי, ומביט בכיוון התמונות שעל המזנון, על התמונה של ארבעתם בים. אבנר מנסה שכל כוחו שלא להתערב ברגע הזה, אבל אחרי שעוברות כמה דקות הוא לא מתאפק ושואל "על מה אתה חושב אוריקוש?"
"על אמא." אומר אורי בפשטות. "אבא, אני לא יכול לחיות בלי להגיד לה סליחה." והוא בוכה בשקט. אבנר קם אליו ומחבק אותו. "ילד מתוק שלי." הוא אומר לו, דמעות בעיניו, ולא יודע מה עליו לעשות.
באותו הערב התקשר לאלישע גלבוע.
"מה שאתה מבקש אפילו עוד לא חוקי. אני לא יכול לעזור לך, אני מצטער."
"זה עניין של חיים ומוות." אומר אבנר.
"אני… אני מצטער, אני לא יכול לעזור." אבנר שותק, חסר אונים בצידו השני של הקו. "גם אם היינו הולכים על זה… תבין, זה טירוף. אתה גבר והיא אשה, המבנה של המוח שונה כל כך… תבין… תבין, כשאנחנו עושים את התהליך הזה, כל המידע שנשמר על הסובייקט הנסרק, על… על קוף א' אוקי? כל המידע הזה עובר התאמה למוח של הסובייקט המקבל. המבנה הפיזי של כל מוח הוא שונה, ולכן ישנם חלקים במוח הנסרק שאנחנו יכולים ליצור מחדש באמצעות המוח המקבל, וישנם חלקים שלא. את כל אותו מידע שאיננו יכולים ליצור על המוח המקבל, אנחנו יוצרים באופן מלאכותי, על השרתים, ומקשרים אותו דרך הקסדה."
"גם תהליך ההשתלה נעשה עם קסדה?"
"וודאי, וודאי. זו קסדה אחרת. היא למעשה מאפשרת למוח המקבל גישה לכל הזכרונות של המוח הנסרק, וכמו שאמרתי לכל אותם חלקים שהמוח המקבל לא יכול להכיל בעצמו."
"אני מבין."
"כן כן, מה שאתה לא מבין, הוא שהמוח המקבל משתנה במהירות רבה תוך כדי התהליך. הוא משתנה באופן פיזי. הסינפסות בין הנוירונים משתנות בקצב מואץ, והמוח הופך למשהו חדש, לא צפוי. כל עוד הוא מחובר למערכת, אנחנו דואגים לאזן את הכל, הקסדה מתאימה את מה שהיא מביאה מבחוץ ואת מה שנעשה בתוך. אבל כשאנחנו יוצאים נשאר שם מישהו עם מוח שהשתנה מאד. והאמת היא שאנחנו לא בשליטה על השינוי הזה בכלל, ולא יודעים שום דבר על מה בדיוק זה עושה."
"אני מוכן לקחת את הסיכון."
"אתה מוכן, השד יודע למה, אבל אני לא. אני מרוצה מהעובדה שהעבודה שלי לא מסכנת אף אחד. אני מביא לאנשים תקווה לחיי נצח, להשאיר משהו אחריהם, ואולי יום אחד ממש לחיות על גוף חדש. אני לא מוכן להסתכן בלפגוע בך."
"אם לא תפגע בי, אתה תפגע בבן שלי." אבנר יודע שזו אמירה אומללה מיד כשהוא מוציא את המילים מפיו.
"אבנר יקירי, זה לא הוגן לשים אותי במצב הזה." אפשר לשמוע את אלישע לוקח אויר ומוציא, "עם כל ההערכה והחיבה שלי כלפיך ועם כל האמפתיה למצבך, הדרך לטפל באורי היא על ידי טיפול נפשי והרבה אהבה, כמו שאני בטוח שהוא מקבל ממך, וכמו שיהיה לו קשה לקבל אם יקרה לך משהו. שנינו יודעים את זה. הלוואי ויכולתי לעזור, אבל מה שאתה מבקש פשוט לא אפשרי. לא מבחינה חוקית ולא מבחינה מעשית. אני מצטער."
למחרת בבוקר, מוצא אבנר בתיבת הדואר האלקטרוני שלו הודעה מכתובת שאינו מכיר, אך מסתיימת ב mindset.com. בזמן שהילדים מתלבשים הוא קורא אותה, דרוך מאד ובמהירות רבה. הוא קורא חלקים ממנה מספר פעמים על מנת שיהיה בטוח שהבין נכון. "אתה לא הראשון שמבקש השתלה של תודעה שמורה." תמר קוראת לו לעזור לה למצוא את השמלה עם הכוכבים. "אלישע הוא איש מבריק, אבל שמרן, יש לנו היום בטחון רב שתהליך ההשתלה וההחזרה עובד כמתוכנן." הטלפון מהבהב, ואבנר מנתק את השיחה מנעמי. "כמובן שקיים סיכון, אבל ניתן למזער אותו על ידי משך השתלה קצר ככל הניתן." כעת תמר לא מוצאת גרביים במגירה. "אם אתה בטוח בבחירתך, אני מזמין אותך ביחד עם הילד ביום שישי בבוקר. אחכה לך כאן. בברכה, יריב אדלר."
השיחה עם נעמי בסלון הבית ארוכה וקשה, ובסופה אומר לה אבנר "נומנום אני עושה את זה. אני עושה את זה איתך או בלעדייך. הבחור הזה יריב מכיר את המערכת יותר טוב מכולם שם, דיברנו כמה פעמים. וגם אורי דיבר איתו וכבר יודע מה הולך לקרות. הסברתי לו הכל והוא לגמרי בעניין. אני מאד אשמח אם תהיי שם לידינו, גם בשביל אורי." ונעמי מהנהנת ולא אומרת כלום. ביום שישי הם יושבים בקפיטריה הריקה של חברת mindset. החלונות הכחלחלים המבריקים, והריהוט הבהיר בקווים מעוקלים מזכיר לאורי את תחנת החלל שלו. יריב אדלר שונה מאד מאיך שדמיין אותו אבנר. הוא צעיר, אולי בן שלושים וחמש, רזה מאד וגבוה. שערו ארוך ובהיר, ועל פניו זקן פרוע. הוא מכין לנעמי כוס קפה קר ומחייך אליה, "אל תדאגי."
אורי נרגש מאד, הוא הולך ברחבי הקפיטריה וזולל כל עוגיה שנקרית בדרכו, ומדי פעם מביא אחת גם לתמר שרצה סביבו. "נתחיל?" שואל יריב. "בואו חמודים, הבאתי לנו משהו כיף לשחק בו." אומרת נעמי ומוציאה מהתיק חפיסות קלפים ומשחק טאקי. יריב מסמן לאבנר לבוא איתו אל אחד המסדרונות. "כמו שאמרנו, ההשפעה של החומר תימשך לחצי שעה, ברגע שאני רואה שאתה חוזר אני דואג לנתק את הקסדה בצורה מסודרת."
"מתי אתה שם את הקסדה?"
"אני שם אותה ממש עכשיו, עוד לפני שאתה לוקח את החומר. היא מתחילה תהליך כיול, אתה לא תרגיש כלום. אחרי שאתה נעלם לגמרי אני מפעיל את הקסדה, פשוט." אומר יריב וקורץ, אבנר מחייך בעצבנות. הם נכנסים למעלית ויריב לוחץ על כפתור שלידו כתוב ג'ונגל, והמעלית יורדת. "כמה עמוק אנחנו יורדים?" שואל אבנר.
"לא המון, משהו כמו חמש-עשרה מטר." עונה יריב. כשהם מגיעים, נפתחת המעלית אל יער עבות שגדל בתוך אולם רחב ידיים. התקרה והקירות שמבצבצים מבעד לענפים ולעלים מאירים באור כחול, ומוקרנים עליהם עננים קלילים. האוויר לח וטחוב, וחם מאד. אבנר, שעד עתה היה עסוק בעיקר במחשבה על אורי, ולא תיאר בראשו את התהליך שהוא עצמו הולך לעבור, מתנשם בכבדות. הוא זוכר את שיחת הטלפון בה תיאר יריב את פעולת הסם. "תראה, התודעה בנויה כדי לא לשחרר בקלות. כשהיא נופלת, היא דואגת להראות לך את כל מה שהיא עשתה בשבילך כל השנים. אצל הרבה אנשים היא מעלה את כל החרדות המודחקים, את הפחדים החבויים. היא תגרום לך להתגעגע." יריב מוביל את אבנר בשביל שלצידו בנויות מספר בקתות עץ פשוטות. אחרי הליכה קצרה הם עוצרים ליד אחת הבקתות ונכנסים. בפנים דולקת קטורת, והאויר כבד ומתוק. "אבל אתה גם לומד משהו על החופש שנגזל ממך, על הדברים שנראים מובנים מאליהם. אתה מבין מה המשמעות של להשתחרר. אני עברתי את כל התהליך הזה, רק בלי ההשתלה. עם ההשגחה הנכונה זה תהליך לא מסוכן, ואני מאמין שבריא מאד לנפש."
"זהו," אומר יריב, ומניח את הקסדה על ראשו של אבנר. "מקווה שאתה מוכן." אבנר מהנהן. "תשתה. אני יוצא לכמה דקות וחוזר." אבנר נשאר לבדו בבקתה החשוכה והשקטה, ונשם עמוק.
זמן מה אחר כך נכנס יריב אל הקפטריה, גורר כסא גלגלים עליו יושב אבנר בעיניים עצומות, עם הקסדה על ראשו. נעמי מנשקת את אורי על הראש ולוחשת לו, "אני אוהבת אותך." היא לוקחת את תמר לאכול עוגיות, ומוחה כמה דמעות מלחייה. אורי נעמד, פניו רציניות מאד. "זה יתחיל עוד רגע," אומר יריב, "אורי, אתה זוכר מה שדיברנו, כן? הזמן שלנו קצר, ואני יודע כמה קשה מה שאני מבקש, אבל תעשה את זה מהר. אתה הילד הכי מדהים שאני מכיר, שתדע לך."
כאשר נפתחות העיניים, עיניו של אורי המביטות בהן מתחילות לדמוע מיד. תמר, מצידה השני של הקפטריה מעבירה את מבטה מצנצנת עוגיות שוקולד צ'יפס אל כסא הגלגלים ואל גופו של אביה היושב עליו, ומתחילה ללכת לעברו. נעמי הולכת אחריה.
"אמא?" אומר אורי.
"אוריקי? מתוק שלי, כמה גדלת!" הפנים של אבנר שונות מאד, ואורי מתייפח ללא שליטה, וגופו הקטן רועד כולו. "מתוק שלי למה אתה בוכה?"
"סליחה אמא!" הוא עדיין רועד ושריריי פניו כואבים מרוב בכי, הוא מוצא איזו נחמה בתחושת חוסר השליטה בפניו, ברוק הניגר מפיו, נעמי מחבקת אותו מאחור. "סליחה!" הוא ממש צועק, בלי כוונה "אני לא התכוונתי לזה בכלל! אני אוהב אותך אמא, אני אוהב אותך ואני לא רוצה שתלכי!"
"אני יודעת שלא התכוונת, אני יודעת מתוק! זה בסדר." הוא מזנק לפנים ומחבק את גופו של אביו בחוזקה. והבכי ממשיך ומטלטל את כולו.
"אני יודעת מתוק. הלוואי ויכולתי להשאר איתך."
תמר מביטה מבולבלת במחזה, ונעמי תופסת את ראשה ואומרת לעצמה "זה לא בסדר מה שקורה פה."
יריב יושב בצד בזמן שכל זה מתרחש, וכשעיניו נפגשות עם אלה של נעמי, היא יכולה לראות את הדמעות זולגות מהן. אחרי כמה דקות הוא קם ואומר בשקט לאורי, שנרגע מעט בינתיים, "יש לך עוד משהו להגיד לה?" תיכף אני אצטרך להחזיר את אבא שלך. אורי פותח עיניים בורקות ונד בראשו מצד לצד. הוא ממשיך לחבק ולהרגיש את חום הגוף הישוב על הכסא.
"אתה יכול להמשיך ככה," אומר לו יריב, "אני רק מתחיל בתהליך ההחזרה."
עיניו של אבנר נעצמות שוב, ואחרי כמה דקות מסיר יריב את הקסדה.
"נומנום," אומרת תמר בטון שואל.
"כן תמרי?"
"מי יתעורר עכשיו, אמא או אבא?"