"אין להשאיר שדה זה ריק. יש להזין אותיות ומספרים בלבד. להקליד ללא שגיאות, שם, גיל ומספר סידורי.
הבטתי בטופס האלקטרוני, עם המלבנים הריקים להתמלא והמשכתי לקרוא: "חובה למלא את כל השדות שמסומנים בכוכבית".
בסוף המסך הופיעה חתימה, שכולנו הכרנו מאז ילדותנו ושהזכירה לי סיפור, שפעם קראתי. עצמתי עיניים וראיתי את נחש הבריח מתקרב אל הפיל, פוער את פיו ובולע אותו. בטנו שהתנפחה, דמתה לכובע רחב שוליים והוא התנדנד בגלים, מעביר את הפיל דרכו ומעכל אותו.
איני זוכרת לפרטי פרטים, את הסיפור עצמו, אבל המסר שנקלט בי חד וברור וגרם לי להבין, שבני האדם אינם אמורים להיות דומים זה לזה ו"האמת" נמצאת בעיני המתבונן, בהתאם לקליטת עולמו ופרשנותו.
ישבתי בחדרי לבדי. המסכים סביבי הקרינו, תמונות נפרדות של ילדי כתתי. חדר הלימוד שימש למעשה גם למגורים. יכולתי לראות את כולם וליצור קשר עם כל אחד מהם. גם הם ראו כך את האחרים ואותי ביניהם. מר טומפסון, המנחה שלנו, היה מקושר לכולנו ואנו אליו. המבנה הזכיר לי רשת של קורי עכביש.
אמנם לא ראיתי רשת כזו מעודי, אבל קראתי את הספר"חוות הקסמים", על שרלוט העכבישה, בו הוצגו מספר איורים, כך שיכולתי לדמיין קורים ארוגים בשתי וערב, מחכים ללכוד בתוכם פרפר או חרק קטן אחר(גם אותם הכרתי רק מתמונות).
הילדים הדביקי לי את הכינוי "חולמנית". יש שהיו מציקים לי בשל כך, אך לי לא היה אכפת. בהיתי במה שמולי ומצאתי בו עולמות אחרים. "הדמיון שלך יעצור בך מללמוד את מה שצריך", היה מר טומפסון חוזר ואומר לי.
חייכתי אליו בשיא מתיקותי, תליתי בו עיניים חומות וידעתי שלבו התמוסס אלי, בפעם המי יודע כמה, בויתור.
כך שרדתי את "החינוך הראשון".
"החינוך השני", שהחל בגיל עשר וארך ארבע שנים, היה מסובך יותר. מר טומפסון התעקש שעלי להצמד למציאות, מה שגרם לי לבלות שעות רבות ב"פינת המיקוד".
התיישבתי בהתרסה על הרצפה הקרה, במקום על כסאי. כל המסכים סביבי כובו ונותרתי מנותקת משאר הכיתה, מבודדת לגמרי, מהעולם הגדול שבחוץ.
מקובל היה להניח, שכמה שעות כאלה, יגרמו לי להתרכז טוב יותר בשיעור. אבל..לא כך היה. הרגשתי כמו מקס ב"ארץ יצורי הפרא". בהיתי בחשיכה וחיוך אוילי ומעונג נסוך על פני. ביני לביני, איני בושה להודות, שאהבתי מאד את הרגעים הללו, אותם חלקתי עם "החתול במגפיים", "הנזל וגרטל", "שלגיה" וגמדיה ואפילו עם "פינוקיו". לפעמים היו אורחים נוספים באים לבקר. את הילד הקטן, שהצביע על עירומו של המלך, אהבתי ביותר וכנראה שגם הוא אותי, אחרת איך אפשר להסביר את המצאותו, בחשיכות רבות וקסומות אלה…
ב"חינוך המאוחר", זה שלפני "החינוך המסיים", שמיושם רק על הטובים ביותר, הייתי "ממושמעת". ארבע שנים, שהשתרעו על פני מרבית שנות העשרה שלי. הבטתי במר טומפסון הנהנתי ולפעמים, אף השתתפתי בפועל בלחיצה על כפתור התשובה הנכונה מבין ארבע המוצעות. בשאר הזמן הפלגתי בדמיוני במחוזות אחרים. נראה היה לי שהדואליות שבהתנהגותי, הוסוותה כראוי ומר טומפסון המליץ בחום, על תלמידתו השקדנית, כלומר עלי, כמתאימה להמשיך ל"חינוך המסיים".
שם, ב"חינוך המסיים", התעצבתי סופית.
בת שמונה עשרה הייתי. בוגרת לכל הדעות. טוב, אולי למעט זו שלי. בעיני עצמי נותרתי חסרת נסיון וידע בנושאים, שאינם הורשו ללמידה. גיליתי בהחבא, שיש רבים כאלה ולמעט חברתי הטובה, לא ידע איש על כך.
כעת אני בשלה בעיני המערכת וחברה, להכנס אל חיי הנשיים, להרות שני תינוקות הפריה, בן ובת בריאים, לפי כל קנה מידה מקובל, למסור אותם לגידול, בידי המוסמכים לכך ולהכנס אל שוק התעסוקה. המסלול הרגיל לבוגרות.
אלה שלא עמדו בקריטריונים הנדרשים ולא צלחו אותו, לא הורשו להביא לעולם שני ילדים. יש שהורשו להרות רק ילד אחד וגם זאת לאחר בחינות מדוקדקות וחתימת שני ממליצים, מכל שלב למידה במערכת החינוך. כלומר..הסיכויים אפסיים ורק מתי מעט מהם, קיבלו אישור ללדת.
ואילו אני לא רציתי להרות, להיות לאם לילדים, לא כל שכן להתמזג עם זכר שיבחר עבורי, כמתאים להיות לי כהורה שותף. הדבר נגד בעליל את התקנות וידעתי שהבעת דעה שונה, או סרוב מצידי, אינם מקובלים על המערכת ונציגיה.
המיפוי הגנטי שלי תקין, מראי מניח את הדעת, כמו גם היחס בין משקלי לגובהי. השכלתי, כפי שציינתי, תאמה את הקריטריונים ורק בתוכי התחוללה הסערה. מהומה שלא היה לי כל מושג, איך להחלץ ממנה והדירה שינה מעיני. רק זאת ידעתי, שאני חייבת למצוא פתרון.
מלאתי את הטפסים כנדרש. ידי רעדה, רציתי ללכת רחוק משם, להעלם. אבל המוניטור שהוטבע במפשעתי, עוד ביום הולדתי, מסוגל לזהות מיד את מיקומי וגם את סוג הילוד, שיזרע בתוכי. במקרה של חוסר התאמה, אפשר…מבלי להשאיר משקעים.
המצלמות עקבו אחרי על מנת לודא, שהטפסים ימולאו כנדרש. אתה מבין, מר טומפסון…לא היתה לי ברירה אחרת. הייתי חייבת.
אחר כך ניסיתי לברוח, עשיתי דרכי אל השרותים ומשם החוצה. לרגע קט, כשראיתי את הנאונים בשמים מהבהבים לפני כיבויים, חשבתי שהצלחתי, אך לא היה ממש לאן. כל המסדרונות החזירו אותי, כמו במבוך, לאותו מקום שממנו יצאתי. אין לי מושג לאן הייתי בורחת, הרי ניתן לאתר אותי בקלות. רציתי רק להתרחק משם. להסתלק וכמה שיותר מהר ויותר רחוק. לא חשבתי כלל על תוצאות המעשה.
את ההמשך, כמו גם ההתחלה אתה יודע. אני שמחה שמינו אותך לטפל במקרה שלי. אני יודעת כמה עמוס זמנך בעבודה חינוכית.
אני רק רוצה לצאת מכאן ולחזור הביתה.
אני יודעת, לא הייתי צריכה, אבל לא יכולתי, להתכחש למי שאני. אתה ממש לא מבין על מה אני מדברת. זה עצוב, אתה יודע. גורמים לנו לאבד את עצמיותנו ולהפוך למספר סידורי…
לא אל תלך, בבקשה. השאר. איני מתכוונת להיות חצופה. אפסיק לדבר שטויות. רק הוצא אותי מכאן….
למה אני בוכה?
לא יודעת. איני רוצה להתחנך מחדש. אתה יודע מה עושים שם ב"חינוך המחודש"?
לא חשבת על זה מעולם? איך לא חשבת, הרי אתה מייצג אותי בדרך לשם ואולי ייצגת גם אחרים…כן הבנתי שאני אחרת.
אספר לך מה עושים שם…גורמים לך לשכוח מי אתה, לאבד את עצמך בתוך הזרם הכללי. סוגרים בך את יכולת החשיבה העצמאית…זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי…
מה כל כך נורא בלחשוב כמו כולם?
מפסיקים לדמיין, לחשוב בצורה אחרת, לקוות, לרצות, לחלום. נעשים כמו כולם, מאבדים את הייחודיות האישית.
אני יודעת שאתה עסוק. אתה לא? פינית את כל הבוקר, צפית בכל ההולוגרמות עלי מאז שנולדתי..? הרי אתה מכיר אותי לאורך כל השנים, יכולתי לחסוך לך את הצפיה המיגעת…ודאי שהכל נראה רגיל בהחלט למה ציפית?
השונות הרי מתחוללת בפנים ולא מוחצנת. ידעתי בחוש, מאז הפעמים הראשונות, בהן הבעת חוסר שביעות רצון, "משיטוטי במחוזות אחרים", שאסור להראות פנים אחרות, או לגלות עצמאות מחשבתית יוצאת דופן. יש ללכת בתלם ולא לסטות ממנו, ודאי שלא לחולל מהומות, גם אם אין הן נראות כמזיקות.
אנשים שחושבים אחרת, נתפסים כמפריעים לשיטה, כמאיימים על הסדר הנכון. הם דורשים התייחסות מיוחדת וחריגה והקצאת משאבים חדשים. הם מהווים איום על הסדר הטוב שקיים ומפריעים לשגרה להתנהל.
לתת לך דוגמה?
ב"חינוך השני", שמת אולי לב, לילד שהחל להרכיב משקפיים…אני לא ממש זוכרת את שמו. מעט נמוך קומה מיתר הבנים, אבל מאד שונה מכולם. היה לובש את החולצה הפוך, בכוונה. כן, הילד הזה עם התלתלים, שהתעקש להראות מיוחד מהיתר.
יום אחד החל להרכיב משקפיים. מכיר את הסוג הזה, שנצמד לאישונים, שאי אפשר להסיר?
רק לו היו משקפיים כאלה..ואתה יודע מה קרה אחרי כן. ודאי, הרי היית המורה שלו…הוא הפסיק ללבוש את החולצה הפוכה. זהו, התיישר לפי התקן, הכללים. לפי כולם.
זו היתה הפעם הראשונה, שהרגשתי משהו שונה ולא ידעתי להגדיר אותו לעצמי. כן היו עוד מקרים, אבל הכיוון הכללי זהה. עוד דוגמה? ודאי, יש הרבה כאלה.
הילדה עם הצמות, ב"חינוך המסיים".. כן, חיבבתי אותה ואפילו מאד. זו היתה חברתי הטובה. אחר כך כשהשתנתה, כבר לא היו לנו נושאים משותפים לשיחה.
על מה היינו משוחחות? כן..אני סוערת ובעיקר עצובה וגם…כועסת.
נותרתי לבדי עם דמיוני ולא היה לי, עם מי לחלוק את העולם המופלא של המחשבות. לקחתם לי הכל, כשגרמתם לה ל"חזור לעצמה". אני זוכרת את המילים, שהשתמשת בהן בכיתה, כשתמונתה חזרה למלא את המסך שלה.
שמעת על ספרים? כן..הניירות המודפסים, אלה ששיכים למאה הקודמת. לא ראית מעולם…אני מתארת לעצמי, הם לא נפוצים. כן..ראיתי, נגעתי, דפדפתי…קראתי. למה? כי הם מופלאים, מלמדים, מעוררים. פותחים חלונות לעולמות קסומים. מפעילים את הדמיון.
כמה קראתי? רק כמה לצערי.
חברתי כתבה כמה סיפורים בעצמה ואחר כך היינו מסתודדות ומקריאות אחת לשניה. חלמנו יחד את הגיבורים וחווינו את שעבר עליהם וזה היה הסוד שלנו.
על מה כתבה?
על בנים ובנות, אהבה וכאב וכל שאר הרגשות שמופיעים בספרים שקראנו. לא ממש ידענו, איך הם מרגישים ולמה הכוונה, אבל דמיינו והענקנו להם סימני זיהוי וכך יכולנו להבדיל ביניהם, בנסיון לנחש למה התכוונו…
איזה רגש הכי דיבר אלי?
אני מאד רוצה להרגיש מהי "אהבה"…
יום אחד פסק הכל. בבת אחת פסק. חינכו אותה מחדש, את החברה שלי וכשחזרה היתה אחרת. לא התעניינה יותר בספרים. אני חושבת, שאפילו שכחה, שאי פעם קראה בהם וכתבה מילים משלה.
אז הפנמתי שאסור להיות שונה מאחרים ושהתגמול על השונות הוא, לשכוח שאי פעם היתה בך.
ולמה עכשיו?
אתה לא מבין? לא היתה לי ברירה. הם רוצים שאהרה…אני לא רוצה ללדת ילדים. אם אסכים, אוכל להשאר פחות או יותר עצמי ואם אסרב, אחונך מחדש, אהרה ואאבד את עצמיותי…. איך תוכל להבין, אתה גבר ונוסף לכל, מייצג את הצד שכנגד.
רוצה להבין, אתה אומר שיש גם דרך אחרת..? לא ללדת, לא להיות עם בן זוג ובכל זאת להשאר אני?
ואתה מבטיח לי שתשמור את סודי? למה?
סקרנתי אותך מאז ילדותי…הבנתי. אני רוצה לחשוב.
מה זאת אומרת, להחליט עכשיו? אתה נותן לי שתי דקות להחליט על המשך חיי ואני יודעת, שאין לי הרבה אפשרויות לבחור מתוכן.
אתה לא מספר לי הכל. אני מרגישה שאתה מסתיר ממני פרטים. אתה מציע לי אלטרנטיבה, מבלי להסביר לי אותה… אבל אני יודעת שאני מסכימה.
אני מקשיבה…
לא ידעתי שניתן להוציא לגמרי את המוניטור. ולא יוכלו לדעת שאני לא…וזה מסוכן? תשנה את רשימת הנתונים…אבל איך…כבר הוצאת מוניטור בעבר, ממש בעצמך?
למה השתתקתי? אני חושבת שאני מתחילה להבין…התכוונת להוציא את המוניטור בכל מקרה. איני הראשונה. אני שייכת לאחרות ואתה מסיבה כלשהי, מעוניין לעזור לנשים כמוני…יש גם גברים "אחרים"?
למה אתה שותק?
החיוך הזה שלך..כשהזכרתי גברים, מאד מטריד אותי.
אני קצת מבולבלת…לא אני בעצם לא ממש מבולבלת.
יש לי השערה פרועה לגמרי. אתה לא חייב לענות לי. אין גברים אחרים…אין בכלל גברים?
שוב החיוך הזה …
כן, שמעתי על שיבוטים. כולם דומים זה לזה, הם מאותה ביצית שמופרית. ומה עם החברה שלי, הרי דיברתי איתה, מסך מול מסך, היה לה שער כמעט כתום ולי יש בצבע שחור וחלמנו ביחד…
ובכיתה שלי היו בנים, הם לא דמו אחד לשני, ראיתי אותם…דיברתי איתם, כינו אותי "חולמנית" ולפעמים לעגו לי… לאן הם נעלמו, גם הם שיבוטים?
ונשים? יש עוד כמותי…איפה הן נמצאות?
מה קרה, אני לא מצליחה לפענח את ההבעה שלך. אתה מלחיץ אותי…
אתה מתכוון שראיתי הולוגרמות ולא אותם עצמם?
זו הסיבה שהם נראו שונים ממסך אחד לשני? גם הנשים הולגרמות?
ואני…? מי אני?
כולן נראות דומות לי? אבל אתה גבר ואני אישה.
אני מתחילה להבין… אתה…כמוני.
אחרון שנשאר מסוגך, אבטיפוס נכחד של גבר, ואני…
מסוג אחר ואמורה להחליף אותך למטריאכליות של העולם החדש…
אתה שוב מחייך, מסכים איתי.
זו לא כל האמת? אז…מהי האמת. ההבעה שלך לא נעימה לי. ספר לי, אני רוצה לדעת…אני מקשיבה.
אתה נפרד ממני. "החינוך המסיים", סוגר את מחזור השיבוטים שנוצרו ממך… פשוטו כמשמעו ובחרת בי, כי אני יחודית בצורת המחשבה שלי…ועלי מוטלת החובה להמשיך לשבט מביציותי, מחזור חדש של דור המשך…ועד אז אני לבדי. לבדי…