היא צללה ולא חזרה, היא נעלמה. היא נעלמה בחשכת הים, ומי אמר לה להיות שם? מי ביקש ממנה להיבלע בחושך הכחול, הנצחי? כמה שהיא יפה, היא יפה יותר מפיה ומבת – ים, מרחפת ומתוקה, אפילו הים אוהב אותה, והיא אוהבת לצלול בים, היא נסיכה של כחול והתזות מים מרעננות, אמנם החושך הכחול מפחיד אותה. מתחת מי הים המתוקים נמצאת ממלכת אנשי הים, כך אומרים, אולם איש אינו יודע את מיקומה המדויק, איש אינו יודע את מיקומה של אהובתי, שנעלמה, רק את הממלכה היא חיפשה, היא רצתה להיות שם, כי חשבה שהיקום הזה רע מדי, תקוותה לרפא את העולם נעלמה, והיא האמינה במיתוסים, בציור ובפיות בכל מהותה. מהרהוריי ממנה, הבנתי, היא עצמה הייתה המיתוס, הציורים המתוקים, הפיה.
בערב חורפי קריר, היא ישבה מימיני מהספסל במרפסת הטורקיז והראתה לי ספר על פיות, ספר ישן, מהזמן. נכתב בו על הממלכה הזאת, היא הקריאה לי, ידי מחליקה משיערה, נופלת מדי פעם לגבה, גופה היפה מתקשט מחולצה מורוד מתוק. "בממלכה רחוקה," היא מתחילה מתיאורי המיתוס, "מתחת גלי הים, מתגוררים אנשי הים. אולם תמיד ניסו אחרים לכבוש את מקומם של אנשי הים," קולה המקסים זוהר מגרונה, האזנתי ממנה, "מאז ומעולם, טענו יצורי הפחד, כי הממלכה הייתה מקומם." היא מקריאה. "יצורי הפחד?" התפלאתי מהפסקתה, "תכף נראה." הבטיחה נסיכתי הורודה, המתוקה, נינוחה מהרפרוף מחולצתה הורודה, מכתפה הנעימה. "יצורי הפחד הנם יצורים נדירים בימינו, שמופיעים לרוב רק בסיוטי לילה ונקראים גם, 'חשוכים'. אין להם פנים, או גוף, צבעם כחול וצורתם מזכירה ענני עשן סמיך המתפזרים באוויר." נאנחתי, "בשביל מה לך לקרוא את זה? זה לא טוב." אצבעותיי מחליקות מלחיה הבהירה, החלקה, "מה עם ההמשך?" היא תהתה ממני, מספק, "תמשיכי, זה מסקרן." הסכמתי מצפייתי מיהלומי עיניה הזוהרות, היא מתקשטת משפתיה הורודות, המתוקות.
היא מחזיקה את הספר בידיה המרפרפות, ספר ורוד עם ציורי פיות, "האגדה מספרת, כי ממלכה אחרת, שנשלטה בידי יצורי הפחד, הייתה מרוחקת מיתר ממלכות האוויר, בודדה, מתחת פני הים…" קטעתי שוב את דבריה המתוקים של אהובתי היפה, "אם הם חיו לבד, על מי הם הטילו פחד?" היא נאנחה, צופה ממני, מנשקת שפתיי מורוד שפתיה, "סליחה, אני לא אפריע יותר." הבטחתי ממנה. "יצורי הפחד, 'החשוכים', נלחמו בכל ובכולם, הם זרו הרס וחורבן בכל מקום אליו הגיעו והפריעו לחייהם התקינים של יצורי הים האחרים, דבר שהטריד את בני ממלכות השמיים, 'הזוהרים' וגרם לא אחת למלחמות בין תושבי הממלכות. 'הזוהרים' נאבקו ב'חשוכים' במשך דורי דורות, עד שיום אחד, הגיעה מממלכת בני האדם נערה יפהפייה, מעיניה הזוהרות היא הייתה יוצרת זוהר גם מממלכות הים העמוקות והחשוכות ביותר, מנצנצת מהכוכבים, מרפאת מעיניה המשקפות את נפשה הזוהרת, ומשפתיה הורודות, הייתה מציירת גורלות מתוקים, קסומים, מזרימת נהרות מים מתוקים, קרירים, מקשטת ממלכות מחיוכים מתוקים. מי הים נהפכו מתוקים משפתיה המתקשטות מורוד, ובים, החושך הפך זוהר קסום והכחול הקר, נהפך ורוד מתוק. מהממלכה הימית, נצפו מהמצולות ועד פני המים, בני – ים ובנות – ים זוהרים מקסם מרנין, מהתחדשות מתוקה, מניקיון ורוד. היום, אין איש יודע מה עלה בגורלה של נסיכת הים הקסומה, הזוהרת מיהלומי עיניה ומתקשטת משפתיה הורודות, המתוקות, אמנם אין ספק, כי זה אשר ימצא את ממלכת הים, יזכה במתנה היפה ביותר." היא סיימה, נשמתי מהניחוח המתוק, הזורם מהרוח הקרירה, מצפייתי ממנה, ידי צונחת מחולצתה הורודה, מרחפת מאוויר הקרירות, מים הטורקיז הנצפה מהמרפסת, מרוחק ממקום ישיבתנו.
האזנו מהרוח, "איזו אגדה יפה." היא שברה את שתיקתנו, "אם אני הייתי מנסה…" מהרהרת ממנה, "מה, לצלול?" תהיתי, "איך הייתי רוצה למצוא את הממלכה הזאת…" היא נאנחה, מוקסמת, "את חושבת שהיא באמת קיימת?" הרהרתי בתמימות, "אני מקווה." האזנתי מתיאורה, "אם הממלכה הזאת קיימת, אולי נוכל למצוא אותה. ננסה, מה יש לנו להפסיד?" עיניה זהרו, "אם נמצא את המקום, יהיה טוב יותר." קיוותה אהובתי היפה. "את יפהפייה." אמרתי, ידי מחליקה מכתפה הנעימה, ורוד קישט את שפתיה, היא הייתה צנועה, רגועה. "וחוץ מזה, מתאים לך להיות בת – ים." הוספתי מיופייה, "נכון." היא הסכימה, תיארתי את שיערה החום, הארוך, מחליק ממורד כתפיה, מרחף מהמים מסביבה, היא התקשטה מורוד, מתוקה, "אז תורידי את החולצה, בנות – הים לא מתביישות להראות את יופיין." קבעתי מניסיוני עם מיתוסים, מצפייתי מנסיכתי הזוהרת, המתוקה, "אם את רוצה להיות אחת מהן…" התחלתי מתיאורי הורוד מהרוח, "הן נמצאות בים, אז מותר להן." היא נמתחה בכיסאה, מתקשטת מהורוד המתוק, מהצחוק מעיניה היפות, הזוהרות מיהלומי טורקיז מתוקים, מבוהק קסום, היא עוצמת אותן ושפתיה הורודות, המתוקות, מתמזגות בשפתיי, מתקשטות מזרימתה מנהר קסום עם מים מתוקים, מתנתקות. צפיתי בה, אבל היא לא הייתה איתי, צופה ממני והלאה, היא נסחפה הרחק מצפייה מהאופק, מתיאורי ממלכת הים. קראתי בשמה והיא התנערה ממחשבותיה, מסיטה צפייתה בחזרה, מחליקה ידה מלחיי ומנשקת פי, מתארת מהיותה של ממלכת הים תקוותנו האחרונה מהיקום הזה, אינה מתארת, כי מזמנה תיארתי משתיקתי הדוממת, הינך תקוותי האחרונה.
צפיתי ממנה מתקשטת מורוד פיה המתוק, "מרוב דיבורים על הים, כמעט שכחתי איזה יום היום." היא תיארה, זוהרת, "היום 18 בינואר, שנתיים מאז פגישתנו הראשונה." הוספתי מסיום רמיזתה, "תעצמי עיניים ותושיטי את הידיים, אהובתי המתוקה." קמתי ממקומי, היא נותרה מימיני, "מה זה?" הפסיקה צפייתה ופתחה ידיה קדימה, "זאת הפתעה, חכי ותראי. מיד אחזור." התרחקתי ממנה ואספתי תיק מתנות קטן מנייר מורוד כהה, עם ידיות החזקה משרוכים תואמים, ממנו היה תכשיט מיוחד בעבודת יד. מחזרתי, נתתי את מתנתי והתיישבתי במקומי, היא פקחה את עיניה מימיני, "או… תודה! כמה מתוק ויפה!" זהרו יהלומי מבטה מרקיע כוכבים, מתחתיו הים, היא חיבקה את צווארי והניחה שפתיה מלחיי הימנית, "עוד לא פתחת את זה." התקשטתי ממנה, "כל דבר בעתו." היא הוסיפה מצחוקה המתוק, מוציאה את ה'מיני – אריזה' מתיק הנייר הורוד, פותחת את החלק הסופי, האחרון, ורואה את מתנתי היפה. עיניה זהרו יותר מנצנוצי הברד הנצפים מזוג העגילים היפהפה, הנח בין אצבעותיה המרפרפות, היא הרימה צפייתה ממני, "ואוו, זה מקסים." הרימה באוויר הקריר עגיל עם רבע תריסר חרוזי תכלת וחרוז פרח מתוק ויפה, לולאת יהלומי תכלת המתמזגים בטיפת טורקיז, גשם טורקיז צונן ופרח נפתח בכחול קריר, מרבע תריסר חרוזי תכלת נוספים, תכשיט מרענן, שקוף ובוהק מכחול, מטורקיז, מהים. קניתי יהלומים מאוזניה, היא זהרה, ים הטורקיז מהמרפסת וממנה, היא צפתה מעיני הטורקיז הזוהרות מיהלומי הים, מתוקה יותר ממתנתי הנוספת, פיה גומע משפתיי והיא משכיבה אותי מתחתיה, הניחוח המתוק זורם ממנה, היא נסחפת איתי מזרימת נהר מתוקה מורוד, מטורקיז, מהתמזגות פי עם פיה המתוק והרענן, מהרוח הקרירה, מהתקווה.
פי התנתק מפיה, שפתיה הורודות המתוקות התקשטו, היא חזרה והתיישבה מימיני. קמתי ממקומי והייתי באזור המקרר הנסתר מהמרפסת, הוצאתי ממנו קופסה לבנה משלג, אותה הנחתי על השולחן מצדה, "מתנה אחרונה." ראיתי את הזוהר הקסום מעיניה, היא פתחה את הקופסה והחסירה אוויר קריר, צופה מהמלבן המתוק עם הקדשת השנתיים, "תחתכי את הפרוסה הראשונה." נתתי לה סכין, היא הייתה מתוקה. "איזה יופי, כל זה בשבילי?" תהתה אהובתי, מחזיקה בידה סכין מכחול ומטורקיז, ממנו היא חתכה פרוסה מהעוגה, "רק בשבילך, וקצת ממך בשבילי." תיארתי מיופייה, צפיתי ממנה מניחה מעט מהמתוק בפי, מתקשטת, ציפוי השוקולד רך ומתוק, עוגת השוקולד מתוקה, עם סוכריות צבעוניות קטנות, מתקשטת מקצפת, מאהבה מתוקה. היא הניחה את הסכין מימין הקופסה המושלגת, הלבנה, מתמסרת לנשיקה המתוקה, לשונה הורודה בפי, טעם פיה המתוק בשפתיי, היא מנשקת משפתיה הורודות, המתוקות, הגשם יורד מיצירת גשם מתוקה מורוד כהה, מחולצתה הנרטבת מהגשם ומוסרת ממנה.
קר, אבל היא אוהבת את הגשם וידיי מחליקות מגבה, הנשיקה משפתיה הורודות נצחית ומתוקה, היא גומעת מפי את הרוח הקרירה, מהעוגה היוצרת נשיקה מתוקה, מרחפת מהגשם, המתמזג בשפתיה הורודות, המתוקות מהאוויר הקר. ים הטורקיז סואן מחוסר צפייתנו מהמרפסת, עיניי נפקחות מחוסר מרחק מעיני הטורקיז, פי ניתק משפתיה המתוקות, מרפרף מצווארה החלק, במורדו גולשות טיפות גשם קרירות ומרעננות, יהלומי קרח זוהרים מעורה הבהיר, מתחת שמי החורף הקרים. נשמתי מהניחוח המתוק והנקי ביותר, ממנה, המתרגעת מספסל הנדנדה ונמצאת מתחתיי, ריחפתי מהרוח הזורמת מהקור, צינה קפואה מורוד כהה מסביבנו, שפתיה הורודות, המתוקות, חוזרות ומתמזגות מפי, עם הגשם ועם העוגה הנרטבת מעט מקופסת הברד הלבנה, יוצרת נשיקה הנהפכת מתוקה אף יותר, מוסיפה קסם מאהבה מתוקה, אהובתי המתוקה זוהרת, היא מרחפת, היא חופשייה ונסחפת מזרימתה.
מחזרתי ביום המחרת, ראיתי אותה, "היי." היא התקשטה משפתיה הורודות, נותנת נשיקה ארוכה ומתוקה בשפתיי, "לכבוד מה?" תהיתי מעיניה הזוהרות, "אני הולכת לצלול." הבחנתי בציוד המונח מאחוריה, אסוף על הסדין הנקי מטורקיז, בחדרנו המעוצב. "מה?" הרהרתי מהספק, "בים." תיארה ממנה, "למצוא את ממלכת הים?" וידאתי, "מממ…" היא אישרה, "ותמצאי אותה?" הקשיתי, "אני מקווה." היא הוסיפה, "איך בדיוק? הרי אין תיאור ומיקום…" תמהתי מהקראתה, "אבל קיימת אפשרות." התחילה, "מה זאת אומרת?" תהיתי מחוסר הבנתי, "המבנים בממלכת הים בנויים כך שהם משקפים את עצמם, ואז הם נהפכים בלתי נראים. קניתי היום מראה מיוחדת, מהחנות הזאת של הקריסטלים, פה, בנמל. היא משקפת מבנים מהסוג הזה, אומרים שהם יפים מאוד." האזנתי מתיאוריה. "אין לי ספק." הסכמתי, "ו… את צריכה עזרה? שאני אבוא איתך?" נתתי ממני, "זה יהיה נהדר!" היא זהרה, "נמצא את ממלכת הים!" קראה מנימתה המתוקה, "את עם אגדות הים שלך…" צחקתי, החלקתי ידי מלחיה הימנית מצפייתי, "אז למה בכל זאת?" ביקשה את הסיבה, "כי את נסיכה, ומגיע לך ארמון מקרח עם אבני חן קסומות מתוקות, זוהרות ממך, אהובתי היפה." סיימתי את שיחתנו, פי מתמזג עם ורוד שפתיה המתוקות.
יצאנו מהבית. משהגענו אל הנמל, נשמתי את הכחול המרגיע, צפיתי מהטורקיז הזורם מסביבי, האזנו מהמיית הים. "הנה הסירה." היא מצאה, מסמנת הרחק מאיתנו, "טוב, בואי." השבתי מראייתי, הערב ירד עם רוחות הטורקיז הקרות, עלינו על הסירה העוגנת בנמל והתחלנו בשייט, מצפייתנו המרוחקת, המגיעה עד האופק וממנו. "הבאת את המראה?" נזכרתי פתאום, "כמובן." היא הראתה זאת מתיקה, "גם את הציוד והכל." הכינה עצמה לקראת הצלילה, בזמן שניווטתי את נתיבנו בים, "את יפה היום." הבטתי בה מתקשטת מורוד מתוק, פיה התמזג עם פי, נקי ומרענן מניחוח קריר, כמו מעוגה היוצרת תקווה מתוקה. "הגענו?" תהיתי ממנה, "מבחינת המיקום במפה," וידאה, "צריך לשוט עוד מעט ואז נהיה במקום המדויק." הרימה צפייתה וראתה את השמיים הלבנים מחיוורונם, "בסדר." השבתי, "נמשיך צפון – מערבית." תיארתי מהוספתי, "נהדר!" עיניה זהרו מחוסר המרחק בינינו, היא חיבקה אותי, מבהיקה מציפייתה הרוגעת. "ביום שישי ניסע לקפה גלריה החדש שנפתח פה, בסביבה?" הרפתה ממני, "כמו שתכננו." היא השיבה, "ואני אזמין לך אייס קפה, כמו שאת אוהבת, ולי אייס וניל." התקשטתי מורוד מתוק, היא נשמה מהרוח המרעננת וזהרה, ידיה מחליקות מכתפיי, שפתיה הורודות נותנות ממני ציורים מתוקים, בטעם אייס וניל המתמזג עם ניחוח מתוק וקריר מגופה. עם התנתקות פיותינו, היא התרחקה מעט והתבוננה במפה, "אני חושבת שהגענו," אמרה, "הגיע הזמן."
צפיתי בה, "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" קיוויתי שתשיב בשלילה ונחזור הביתה, במיוחד במזג אוויר מסוג זה. "אני בטוחה." היא הייתה רצינית, עיניה זוהרות בנחישות דעתה, "להתראות." התקשטה מורוד מתוק, "חכי!" קראתי, וסובבתי אותה לכיווני, נשמתי ממנה את החיים המתוקים והזורמים, שפתיי מרפרפות מפיה הנפתח, לשוני מתמזגת עם לשונה הורודה, הגלים מסביבנו מתנפצים, הרוח הקרה מחליקה מגבה עם ידי הימנית ממנה, נשיקתנו ארוכה וסואנת מהמיית הים המתוקה, מהיסחפות המים. "זהו." הסדרתי את נשמתי מבליעת אוויר חדש, "זהו." היא חזרה, "עכשיו את יכולה לצלול." ליוויתי אותה במבטי, מתרחקת, "בהצלחה!" קראתי מאחוריה, "תודה." היא הסתובבה, עינינו נפגשו, זוהרות, "כמו תמיד, אם יהיו יותר משתי משיכות בחבל, אני אהיה פה, ונקווה שיהיו רק שתיים." חזרתי על המנטרה הקבועה גם בצלילה הזאת, "נקווה." היא השיבה, ואז קפצה פנימה, אל תוך הטורקיז הזורם. היא רצתה למצוא את ממלכת הים, הרהרתי, היא רצתה יקום אחר, טוב יותר, התקשטתי מורוד מתוק, נזכרתי ממנה. היא בסדר, משיכה אחת. הרגשתי הייתה חצויה, לא האמנתי שהיא תמצא את ממלכת הים, אמנם לא האמנתי שלא תשיג את מבוקשה, היחיד מני רבים, אולם מיוחד במינו. תמיד התאמצה ועבדה קשה, הגיע הזמן שהמים ישיבו לה כגמולה, הים ייתן לה מנוחה ותקוותה תתקיים, הרי השמיים לא ירשו שתופר תקווה קסומה של מישהי כמוה, זה בלתי אפשרי. שתי משיכות, היא זקוקה למעט יותר מהחבל, ממנו שחררתי עוד. אבל היא אמרה שיש רק "אפשרי", אז אפשרי שהיא תמצא את המקום ואפשרי שלא, אם הייתי איתה מתחת למים, כמו שהצעתי, היו משגיחים אחרים, והיא לא רצתה, ראיתי אותה מסרבת, ואז נישקתי בפיה, מתוקה.
ציפיתי מעמידתי על הסיפון, נשמתי מאוויר הקרח, מקיפאון מקומי, צפיתי מיצירת גשם מתוקה מורוד כהה, טיפות גשם מתוקות יורדות, זורמות מהים, מתמזגות מהכחול הקר, החשוך מצינתו הקפואה. "נו, תחזרי, איפה את?" תהיתי בקול מודאג, וכמו תשובה מתחת למים, הגיעה משיכה אחת נוספת בחבל. היא מחפשת את ממלכת הים, בה המבנים משקפים את עצמם, לכן הייתה זקוקה למראה שחורה, אחרים אינם יודעים את המיקום המדויק, הנמצא רק בספר הזה, שנכתב מזמן, אהובתי הביאה אותו איתה לפני שיצאנו, עכשיו הוא מונח בפינת חדר הבקרה, עם יתר חפציה. אחרי זמן רב, הגשם נהפך מבול, ובכל פעם שהתחלתי לדאוג, היא החזיקה בחבל ונתנה סימן חיים, ומשנגמר כמעט החמצן, הייתה סוף – סוף מעל פני המים, עזרתי לה לחזור לסירה. היא התיישבה, רטובה, נוטפת מים, אני נרטבתי מהגשם, כי בלתי אפשרי להיות בים עם מטריה, מבלי להירטב. הזכרתי זאת באוזניה, היא צחקה. "אז איך היה? מה מצאת?" הרהרתי בהתעניינות אמיתית, גיליתי סקרנות, "שום דבר." היא נאנחה, "ואני חשבתי כבר שאמצא משהו." הביטה ברצפת הסירה מתחתיה, "איזה שטויות!" קראה, "איזו ממלכת ים?!" התפלאה ממחשבותיה. "לא נורא." ניחמתי אותה, ידי מחליקה מפניה, "קיווית, וזה בסדר, האמנת בתקוותך." השבתי, "אבל למי זה עוזר, אם אין בכלל מקום כזה?" היא הרימה צפייתה ממני, יהלומי קרח נוצרים מעיניה, "סרקתי כל אזור אפשרי בסביבה הזאת." הוסיפה, "די, די, זה לא חשוב יותר ממך, בואי ניכנס פנימה, שלא תירטבי, ונחזור הביתה." חיבקתי אותה, עגיליה החדשים זוהרים.
היא קמה ממקומה, "לא, אני חייבת למצוא את הממלכה." הייתה נחושה בדעתה, קובעת את מטרותיה, והגשם מרטיב את שיערה אפילו יותר, יורד משמי הטורקיז המכחילים מרוח הערב, קר ומתוק. "הפחד מחלחל בעורקיי כמו הגשם הזה." תיארתי ממני, "בשביל מה לפחד?" היא תהתה, "הפחד מכין לקראת מה שעלול לקרות." האזנתי מהרהוריי, והיא רק הוסיפה, "הפחד הוא כמו הבכי – לא מועיל, אבל בניגוד לבכי, הפחד לא משחרר, הוא כולא." האוויר היה שקט וקר, האזנו מהרוח המקפיאה את אוזנינו ואת הפנים. "בלי פחד, אין אזהרה." עצמתי את עיניי, ראשי מורם גבוה, הרגשתי את הגשם השוטף ואת הרוח המרעננת רוחצים אותי, מנקים אותי מעצב, מרגיעים מצינתם. החזרתי ממנה צפייתי, היא נראתה בודדה ומאוכזבת, אך גם מקווה, מתכננת צלילתה הנוספת, אף פעם לא קיימה זאת בערב חורפי יותר מזה, אף פעם לא למען מטרה כה בלתי קיימת. תמיד יש פעם ראשונה, חשבתי, אז לא ידעתי עדיין, שתהיה זו גם הפעם האחרונה.
הבטתי בה, נשמתי מהרוח, הגשם מרטיב את חליפת צלילתה הכחולה, הכהה, היא מתרחקת מעט, מתכוונת לחזור אל הים, מקום הטורקיז המיוחד והרגוע שלה, שכעת היה סואן במיוחד. "אל תצללי לבד, סערה מתקרבת." אמרתי עם הרוח המתחזקת, הפחד מזהיר מגרוני, "אני אהיה בסדר." הרגיעה אותי אהובתי, "נפליג יותר צפונה." חזרה מהמרחק ממני, מנווטת את נתיב סירתנו, "הרוח נושבת מצפון, לא כדאי שנשוט אל תוך מקור הסערה." תיארתי ממנה, באוויר מרחף ניחוח מתוק ומרענן, "אז איך נמצא את ממלכת הים?" היא תהתה מחוסר תקווה, "יהיה בסדר." הפעם אני הרגעתי אותה מהרהוריי, "אבל זו רק אגדה!" חשבתי לעצמי, בשקט. הגלים הסואנים הגביהו נפילתם, אם היה זה זמן רגיל, מתיאור ראייתי היה גלשן מטורקיז בין גלי הערב הכחולים הכהים, מזוהר הירח, אמנם מהזמן המתקיים, לא הייתה אווירה קסומה, רק קסם מגשם מתוק ומרוח קרה, כאילו ניתן היה לתת מראה לאצבעות הרוח הקרירות, המרפרפות משיערי, יחד עם אצבעותיה הנעימות של אהובתי, מראה לנשיקות הגשם המתוקות, המתמזגות עם הנשיקות משפתיה הורודות, המתוקות של אהובתי. כל דבר הנו יצירה חדשה, נקייה, מקסימה, הרוח הייתה זורמת מיצירת רוח קרירה מכחול, מטורקיז, והגשם היה מחליק מיצירת גשם מתוקה מורוד כהה, הם מתמזגים בנו, מקררים ומרפאים בו – זמנית, משיבים לנו את חיינו ולוקחים אותם מאיתנו בחזרה, לנצח.
ברקים החלו זוהרים משמי הלילה, קורעים את הרקיע, כמו חוטי תיל מבהיקים, נמתחים, נהרות קרח מרפרפים. הגלים סאנו, מרימים עצמם גבוה כמו לשונות קרח כחולות של דרקון קר, טועמים מהאוויר הקפוא, נהנים מזה, נסחפים מתחתינו, מרעידים את סירתנו, כאילו הייתה טיפה מהים הכחול, החשוך מטורקיז. והגשם הקר הכה בנו בכל עוצמתו, אם יימצא הרגע המתאים פחות לירידתו, הנה הוא, ניתז מסביבנו, מרטיב ומקרר את גופנו, והרוח הקרה רק מגבירה את הזרימה הצוננת, המקפיאה, כמו היינו שני מקלות וניל בלילה של קרה, המתכסים מעטה דק מקרח, מוסתרים מתחת המים הקפואים, שמזכירים איך זה להיות בתוך כוס אייס וניל בקפה גלריה חדש עם תאורה כחולה, קירותיו מתקשטים מציורי טורקיז רעננים, המנקים את הקור ומרפאים מהעצב, מרגיעים הרבה יותר מערב זה, מהמקום הזה, מהים. נאבקנו בגלים, הרגשנו את הסערה מתחזקת, מהרמת עוגנים וניסיון חזרה אל החוף. האזנו מרעש הגלים הנופלים על סירתנו, מתנפצים בשאון, כמו התנפצות חיינו השבריריים, שאינם עומדים כנגד הים הכחול והנוראי. ראינו את הטורקיז מציף כל נקבובית מעור סירתנו, הופך אותה ימה קטנה, ואותנו מקפיא מקרירותו האכזרית והמכאיבה. לא דיברנו, ניסינו רק לצאת מהמצב החדש, הפתאומי הזה, שהבהיל אותנו והרס חלק ניכר מתקוותנו לשוב, כאילו ריסק בבת אחת שרביט הים את מקום מנוחתנו המגן מפני הטורקיז, מנפץ אותו לרסיסי ברד קפואים, שברי קרח הניתזים מסביבנו, ועדיין נותרה מתחתינו קרקע מוצקה ורועדת. הייתי בחלק הימני מהסירה, מניסיון לצמצם את הנזקים כמה שניתן, רק כדי שנוכל לשוב בבטחה אל החוף, ואז הסטתי מבטי ממקומי המרוחק ממנה, צפיתי באהובתי, היא עמדה בקצה הסירה, מביטה בגל המתרומם גבוה מעל פני המים, מעליה, הורוד המתוק מפיה נרטב מהגשם, משיערה הארוך החליקו מים, "תיזהרי!" קראתי לעברה מגרוני הצורב, אך הגל היה מהיר יותר ממני, נושא אותה עם נפילתה מהסירה.
קפצתי אחריה למים, חיפשתי אותה, עם עלייה מדי שניות, מנשימת אוויר קר, מהול בגשם ורוח, וחשבתי איך הגשם הזה אחר, מרחק שבעת הימים, מהגשם שירד אז, נפל עלינו ממרומים כמו ברכה, כמו הבטחת נצח מתוקה, שהופרה מהגשם הזה, התקלקלה מהרוח הקרה ונהרסה מהרצון לגלות את מיקומה של ממלכת הים דווקא בליל סערה, כאילו נועד הדבר לקרות, ולהעלים את הדבר היפה שהיה בינינו ועודנו, במשך השנתיים המיוחדות האלו, איתה. הבטתי מסביבי, שחיתי בכחול הקר, בטורקיז המאיים, המקפיא מקרח, קראתי שוב ושוב בשמה, אבל לא מצאתיה, היא לא הייתה בשום מקום, כאילו הים האכזרי בלע אותה, אוהב אותה יותר ממני. התרוממתי מהמים, אוויר קר יוצא מפי וחוזר דרך אפי, הגשם מונע ממני יכולת לזוז, מפסיק זרימתי, מקפיא והופך אותי להיות חלק ממנו, אמנם חזרתי לסירה, מחוסר יכולתי להזעיק עזרה, עקב מזג האוויר ומפאת הריחוק המסוכן מן החוף, לבשתי את חליפת הצלילה שהבאתי איתי למקרה הצורך, סידרתי את יתר הציוד וקפצתי למים בחיפושים אחרי אהובתי, לבדי בין הכחול והטורקיז, הנצנוצים הזוהרים כה רחוקים ממני, הנם בלתי נראים, רק הפנס מבהיק מזוהר חלוש בסירה, אבל המים חשוכים ואהובתי איננה. סרקתי אזורים נרחבים, ברדיוס של מאות מטרים מסביבנו, הזמן נהפך קפוא, אינו נסחף מזרימתי, אולם לא מצאתי אף סימן, הייתי באובדן עצות מוחלט, וזמני הלך והסתיים, הלך ושב מזרימתו. אחרי שעות רבות בסערה הקרה, חזרתי לסירתי, גופי הרטוב כואב, נוטף מי קרח מהים, נרעד מצינת הרוח המתגברת, איבדתי תחושה בחלקים מסוימים, אמנם לא הצלתי את אהובתי. בחוסר אונים נוראי, המתמזג עם עצב כאוב, אחרי נתיב הגשם הנותר מאחוריי, פתחתי את התיק בידיים רועדות, הוצאתי ממנו את דברי ימי אגדת הים הרחוקה.
פתחתי את הספר הישן, מחיפושיי אחרי ממלכת הים, אחרי אהובתי המתוקה, ומאותו הדף מהספר, נמחקו המילים והופיעו שורות חדשות, "אגדה אחרת על הממלכה מספרת, כי תושביה, 'החשוכים', נהגו לירות חצי רעל מקרקעית הים, שהבריקו בשמיים ונקראים עד ימינו, 'ברקים'. אולם הברקים מהתקופה ההיא היו מסוכנים ביותר – הם נורו בתדירות גבוהה, בעת מלחמה בבני הממלכות הגבוהות יותר, 'הזוהרים', ששיקפו את הברקים במראת קרח קסומה והפנו אותם אל הקרקע, דבר שגרם לנפילת רסיסים מהמראה בקול נפץ אדיר, ממנו נוצרו 'רעמים', המלווים את ממטרי הקרח הנהפכים גשמים קרים. ביכולתם של הברקים היה להרוס כל שנקרה בדרכם, הם נורו מהים וקרעו את השמיים הכחולים בזוהר מבהיק, רק הגשם היורד בסיום המלחמה היה מרפא את ההרס, שהותירו אחריהם הברקים הזוהרים מ'החשוכים'. פעם, מזמן, בסופות ברקים, היו מאמינים, כי הברקים הם תוצר מלחמה בין 'החשוכים' ו'הזוהרים', ומקריבים 'קורבן גשם' – נערה יפה, שהייתה נבחרת על – ידי 'החשוכים' להיות נסיכת הים, בתקווה שמבין 'קורבנות הגשם' תימצא אותה הנסיכה, זאת כדי להרגיע את זעמם של 'החשוכים' ולחולל שלום בין שתי הממלכות, שלום שישקיט את זוהר הרקיע ואת חשכת הים." האותיות סערו וסאנו ככל שהמשכתי לקרוא, מתרוצצות ברחבי הדף המהוה, נהפכות מהעמוד הבא.
"לאלו הנבחרות לגורל זה, אין דרך לשנות את גורלן. בטקס מיוחד, שאין איש יודע את מיקומו, בגשם, הן תיפרדנה מאהוביהן, תישאנה את גורלן בראש מורם, עת הרוח הקרה נושאת אותן למקומות אחרים. את הנערה הנבחרת למלכות המים הכחולים, מותירים 'החשוכים' במעמקי הים." ציירו האותיות גורלות אכזריים, מעציבים, "לא טוב, זה לא טוב בכלל." נבהלתי. "יש שנערות יפות נחטפות על – ידי החשוכים. בסופות גשם וברקים, יוצאים כמה מיצורי הפחד מהמים ומטביעים ספינה על כל יושביה, מלבד הנערות הצעירות והיפות ביותר, שעיניהן זוהרות מבוהק קסום ושפתיהן מתקשטות מורוד מתוק…" פתאום זרזיף פחד צר התחיל מוריד בי גשמי פחד מרעננים מורוד כהה, הנהפכים חשוכים יותר, מסגירת הנייר החצי מושלג מהציורים המתוקים. הרהרתי מתהיותיי המסופקות, איך אפשר להאמין במקום שאף פעם לא ראיתי? שאף אחד לא מצא? וגם אם יימצא, איך אפשר להאמין במקום שאף אחד לא חזר ממנו חי? ומדוע שהיא תחזור? לא רציתי להודות בזה, אולם בפינה נסתרת ורחוקה ממני, התעבו ענני הפחד הכחולים, הכהים, שרק הלכו והתרחבו עם הזמן, ומשהגיעו לקצה גבול יכולתם, התפוצצו, מורידים גשם חומצי, לא רק בשמיים, אלא גם בנפשי הכואבת, העצובה, מחשיכים אף יותר את היעלמותה הפתאומית של אהובתי.
צפיתי הרחק, שמי הטורקיז מתמזגים מכחול, הגולש ממורד האוויר, שהגלים מתחתיו, הזורמים מהים, מזכירים לילות קרירים, מתוקים, איתה, וזמרת הרוח המרחפת מאוזניי, מקסימה ומפחידה אותי בו – זמנית, כמזהירה לקראת אירוע גדול ונורא, שיחתום את הסוף. צפיתי בנצנוצים מרוחקים מהאופק, מזוהר קסום, הנמצא ממרחק אינסופי, וייחלתי רק לסיים את זה, להיבלע בלילה הימי, הכחול, החשוך והקר, להיות חלק ממנו, מהצל הכהה, המרגיע, אליו כמהים ספנים מהאוניות המתמזגות איתו, ואולי גם אהובתי חלפה מהמקום הזה, וכעת היא מתמזגת עם החושך הכחול, עם העננים היורקים גשם קר. איפה את, אהובתי? בואי, נשקיני משפתייך הורודות, והגשם מסביבנו יסער וייבלע מגלי הים, וטעם שפתייך המתוקות ייבלע בשפתיי, אנשום ממך ניחוח קר ומתוק, מסופות הרוח המקפיאות אותנו, ואם נקפא, ניהפך שני פסלים מקרח, הנמסים מהתמזגותם הסופית, נהפכים קרחון המנתץ ספינות, קפואים יותר מהקרחון המנפץ את סירתי המתהפכת, ולרגע קט נתונה ממני תקווה, גם אני נבלעתי מהחושך הכחול והתמזגתי איתו, מסביבי בועות מהים, מתחתיי ומימיני ומיתר כיווניי רק מים כחולים וחשוכים, סוחפים אותי איתם והופכים, מנסים העלמתי. הרמתי ידיי, נופפתי, ניסיתי מציאת אחיזה מנקודה מסוימת, נזכרתי מזוהר עיניה היפות, ממנה, מתקשטת משפתיה הורודות, מזמרת הרוח המתוקה, הקוראת לי מאותו הלילה, אוטמת את אוזניי ממי הים הקרים, מקפיאה את העצב מאובדן אהובתי, ידיי אינן תופסות דבר, המים מציפים ראייתי, ריאותיי מחסירות נשימה, החושך חוסם ונושא אותי למקום אחר, הרחק ממקומי, הרחק ממנה ואליה, איתה.
פקחתי עיניי במקום חדש, מסביבי היה רק טורקיז בהיר וזוהר, הבוקר הגיע. קמתי על רגליי, הסתובבתי במקום, מתחת למים, הלכתי על קרקעית הים במשך זמן רב, עם הזמן נזכרתי במאורעות הלילה שעבר. ניסיתי לחפש את אהובתי בידיעה שקולי ייהפך בועות, אמנם מילים אמיתיות נוצרו מפי, ודאי טבעתי בים ולכאן מגיעים אלו שטבעו ומתו, כמוני, הייתה סברתי היחידה. התקדמתי כמה מטרים נוספים, מחוסר הזמן, עד שהבחנתי בחפץ זוהר מתחתיי. הרמתי את הכחול המנצנץ, היה זה אחד מעגילי הטורקיז הימיים, שקניתי לאהובתי, היא איבדה אותו, היא ודאי נמצאת בסכנה. פתחתי בריצה על קרקעית הים, חליפת הצלילה לגופי, ידיי ורגליי חשופות, אולם לא מצאתי כלום, זה היה סיוט, היו אלה השעות המסכנות והעצובות ביותר בחיי, לבדי, במצולות הים, בבדידות נוראית, על פניי חולפים מעט דגים מדי פעם, בין שוניות האלמוגים המתקשטות. חזרתי אחורה, קראתי בשמה של אהובתי, והיא איננה, פניתי ימינה, מבלי להרגיש עייפות, או צימאון. רק לפנות ערב, אחרי מאמצים מרובים, ראיתי נצנוצים זוהרים מרחוק, התחלתי לרוץ לעברם, קראתי בקול. הנה, הגעתי אל מקום מיושב, מקום מגורים. עם המרחק המחסיר, נוסף המראה – ממלכה מתחת למים, המכילה מבנים קסומים ומתוקים, בתי ים זוהרים מיהלומים, מסביב ארמון מגבישי קריסטל בוהקים, עם טיפות גשם קפואות מכחול ומטורקיז, מנצנץ מבדולח, כמו היה מיצירת גשם מתוקה מורוד כהה.
צפיתי הרחק. פתאום נתפסתי בזרועותיי, משני עבריי היו, הנחתי, שומרי הממלכה, עוטים שריון מבריק על החזה, חובשים קסדות כסופות תואמות, ובחלקם התחתון סנפיר כחול כהה זוהר מהמים. הם נשאו אותי גבוה מקרקעית הים, מובילים אותי בשתיקה אל מחוז חפצם. מירידתנו, אמרו, "הבה נלך אל הוד רוממותה." אינם מוסיפים דבר. חלפנו על פני שומרי הארמון, המפנים את נתיב המעבר, פסענו מעט, עד שהגענו לאולם נרחב, קירותיו חצובים מאבן כחולה, בקצהו, ישובה על כס מלכות מורוד מתוק, הייתה בת – ים מקסימה. "הוד רוממותך, הבאנו את מבוקשך." אמר השומר מימיני, השניים קדו לפניה והרפו מאחיזתם, יוצאים מהמקום. התבוננתי במי הטורקיז מסביבי, "זוהי ממלכת הים," הציגה, "אני השליטה הזמנית פה." היא תיארה ממני, "נודע לי על החוויה הקשה שקרתה בלילה אחרון." הוסיפה בנימה מרגיעה, שיערה הכחול הארוך מחליק מכתפיה, עיניה תואמות מסנפירה הכחול הכהה, פניה נראו מוכרות, אמנם לא זיהיתי אותן. "היכן אהובתי, הוד רוממותך?" ביקשתי בקול מתחנן היא קמה ממקומה, מובילה אותי אחריה, ימינה, שמלתה הכחולה זוהרת, ופותחת דלת חדר נרחב פחות, המתקשטת משני שומרים.
ושם, מתוך קונכייה פתוחה מלבנדר, ראיתי את אהובתי היפה שרועה, עיניה עצומות. התקרבתי מעט, הוד רוממותה נותרה מאחוריי. צפיתי בה מתקשטת משמלה מורוד מתוק, שהעניקה לה מראה מפואר וקסום, כמו מחליקה על הקרח, פיה, או נסיכה. השליטה הזמנית חזרה, מהיותה מימיני, "האם היא…" נחרדתי, "היא חיה, היא נושמת, אבל חלשה מאוד." הרגיעה אותי, "היא עברה חוויה לא קלה, 'החשוכים' תפסו אותה, הם רוקנו אותה מכוחותיה. לפעמים הם עושים דברים כאלה, תופסים קורבנות אקראיים שתעו בים ולוקחים מהם את האנרגיה. הם ממירים אותה לאנרגיה אחרת, אמנם זהה, ממנה יוצרים ברקים, ויורים את חציהם." היא תיארה מנימה מרפאת, "אוי…" נאנחתי בעצב, "הם השתמשו בה כדי לפגוע באחרים." הבנתי מהרהוריי. "מתי היא תתעורר?" תהיתי, "בימים הבאים, אני מקווה." האזנתי מציפייתה, "עד אז יהיה זה מקומה, ובינתיים אנו מטפלים בה בשיקוי מרפא מיוחד, הוא יחזק אותה. אולם נקווה שיצורי הפחד לא יתקפו פעם נוספת, בכל פעם שהם מבקרים את ממלכתנו, נותר רק הרס, הם נוראיים!" קראה בצער ובחוסר אונים, "יצורי הפחד? 'החשוכים'." חזרתי מזיכרוני, לא הוספתי ממנה יותר מזה.
השליטה הזמנית של ממלכת הים יצאה מהחדר, מותירה אותי לבדי עם אהובתי, בארמון הכחול. ראיתי טבעת עם אבן טורקיז אליפטית על אצבעה הימנית, גוונה תואם מעיניה הזוהרות, המחוסרות צפייה כעת. החלקתי ידי משיערה הארוך, הפזור, הרהוריי החרישיים חוצים את השקט השורר במקום, שקט מבורך ומרגיע, כמעט מוזר. הבחנתי פתאום בעגיל עם טיפות הטורקיז, חרוזי התכלת והפרח הכחול, זוהר מאוזנה הימנית. נזכרתי בעגיל שמצאתי בקרקעית הים, אותו העגיל בדיוק, ורכנתי מעליה, כדי לענוד לה אותו, אך להפתעתי, באוזנה השנייה לא היה חסר העגיל המקסים, אלא נח במקומו הקבוע מזה ימים ספורים. הבטתי בשלושת העגילים הזהים, שניים מתנוכי אוזניה והאחרון מידי, סרקתי את החדר, המחוסר רהיטים נוספים, מלבד מיטת הקונכייה, ויצאתי ממנו, אחרי ששמעתי צלצול מרוחק, אחרי נשיקה מתוקה בשפתיה. חלפתי על פני שני השומרים, הנמצאים במפתן הדלת, שנסגרה מאחוריי, היה זה פעמון כחול, תלוי מראש מגדל טורקיז, שהודיע, כך אמרו, על שעת השינה. "היכן מיטתי, אם כך?" תהיתי מהם, "ישר וימינה מפה, בחדר מרווח עם דלת כחולה." סימן אחד השומרים במי הטורקיז, מפנה אותי אל מקום לא ידוע בארמון. התרחקתי, אמנם כשיצאתי מהמקום, התחוור לי שעגיל הכחול והטורקיז איננו, כנראה נפל בחדרה של אהובתי המתוקה, אז חזרתי, כמה מן הנצנוצים הזוהרים נפסקו מתחילת החושך. במפתן, שמעתי את שני השומרים מתלחשים ביניהם, אחד אמר, "המשימה הושלמה כמעט." בקול שקט, "נקווה שהחדשה תתאים." השיב השני בשיחה התמוהה מאוד, מצחקק. התבוננתי מעבר לקיר, ואז נגלה לעיניי המראה הנוראי ביותר – משני צדי הדלת ריחפו שני עננים כחולים, חסרי צורה, או גוף, מחזיקים כלי נשק.
לא היה לי ספק, ברחתי מהמקום מהר ככל שיכולתי, רצתי לאן שרגליי נשאו אותי, להזעיק עזרה, למצוא את ממלכת הים האמיתית, לבדי לא אוכל להביס את יצורי הפחד. בחושך הימי המכחיל, אחרי שעתיים וחצי בודדות ומסכנות, נתקלתי בילדה בעלת שיער טורקיז, היא נראתה תמימה ואינה מסוכנת, למדתי לא להאמין למראה החיצוני של יושבי הים, אבל עליה סמכתי. "שלום לך." פתחתי, "שלום." היא השיבה, עיניה מבריקות מעט, מבכי, היא נראתה מפוחדת, "מה קרה?" תהיתי ממנה, "העגילים." אמרה, "הם השתמשו שוב בעגילים." תיארה, מייבבת. היא הרימה צפייתה בחזרה והביטה בי, פניי נותרו המומות, הבעתי כאובה, "מה קרה?" הפעם היא תהתה ממני, "איבדתי את אהובתי בים, היא נמצאת אצל יצורי הפחד, שבויה שלהם." סיפרתי, "קניתי לה עגילים…" התחלתי מתיאורי, "כחול וטורקיז, צבעי הים." השלימה את דבריי, "איך ידעת?" התפלאתי, עיניי מנצנצות מצער. "הם לקחו אותה," היא בכתה, "גם איתה הם השתמשו במלכודת העגילים." האזנתי מתיאורה, "מה זאת אומרת?" לא הבנתי, "הסבירי לי בבקשה." הפצרתי בה.
עיניה הכחולות נעצבו, "הכלי הבוגדני והמטעה ביותר, אמנם החיוני ביותר – הוא הזיכרון." פתחה בדבריה, "הניסיון להיזכר כואב לעיתים. מי הייתה הסוחרת של התכשיט הזה, של העגילים? קדימה." ביקשה, ניסיתי מזיכרוני, "אלה היו עגילים בעבודת יד, מחנות מסוימת…" היססתי מעט, "ואיך היא נראתה?" הוסיפה הילדה, הרהרתי. "היו לה עיניים כחולות, כהות!" נזכרתי פתאום, "והשיער… היה בו פס כחול!" ואז זיהיתי את פניה של השליטה הזמנית מממלכת הים המזויפת ההיא, "לא, זה לא יכול להיות." התבוננתי בילדה בעלת שיער הטורקיז, "זאת היא." אישרה, "והתכשיט הזה, הוא הרבה יותר מסתם תכשיט, יש בו הכוח לשנות מחשבותיו של אדם, לגרום לו לבצע דברים שלא היה עושה." תיארה ממני, "הצלילה. מציאת המקום הזה. העגיל החסר." הבנתי, "היא הייתה איתי, אבל היא לא הייתה היא." הוספתי. הילדה צפתה בי, עיניה הכחולות נעימות, "לא יכולתי למצוא ניסוח מתאים יותר מזה – היא לא הייתה היא…" חזרה מתיאוריי, מהורהרת. "נמצא אותה." קבעה פתאום, מובילה אותי מימיני, במי הטורקיז המתמזגים בשיערה.
הגענו לארמון ממלכת הים האמיתית, בו סנפירי יושבי המקום היו בגון הטורקיז, כמו סנפירה של הילדה. "הם יכולים להחליף את זהותם." היא אמרה, "רק בחושך הם נהפכים ליצורי הפחד." ניגבה את הדמעות מעיניה הנקיות מרוע, "אני המנהיגה של ממלכת הים." הוסיפה כבדרך אגב, "נעים מאוד." לחצתי את ידה המושטת, חייכתי ממנה. בחדר עם קירות הטורקיז, התאספו לוחמי ממלכת הים, "יצורי הפחד עשויים מהפחד עצמו, והפחד אינו פוחד." אמרה להם, "לכן נזדקק לכוח החזק ביותר, על – מנת לנצח אותם." סיימה דבריה, ועשינו את דרכנו חזרה אל ממלכת הים המזויפת, מקומם של יצורי הפחד, מקווים שעדיין לא מאוחר. בין לילה ויום, הסתדרנו בטורים, ילדת הטורקיז ואני הובלנו את הצבא, צפינו בארמון המרוחק, והנה, ברגע אחד, ראיתי את אהובתי, ומיד הניצוץ מעיניי כבה, היא כואבת מזעקתה, שני יצורים מחושך כחול מחזיקים זרועותיה השבריריות, כאילו פחדיי קיבלו צורה ונהפכו ענני פלדה קפואים, המרחפים מסביבה ותופסים אותה. היא חשופה, רועדת מפחד ומקור, יהלומי קרח יורדים מעיניה הזוהרות מבכי קפוא, היא מנסה להשתחרר מאחיזתם, שפתיה הורודות קוראות בשמי, מחוסרות קול. התחלתי לשחות לכיוונה, לעשות הכל, רק לא לאבד אותה, עורה הבהיר נקי ורענן, מעיניה זוהר פחד קר, שפתיה ורודות, מתוקות, נתזי ורוד כהה זורמים מהקרח. "לא! קחו אותי!" קראתי, ניסיתי להתקרב, אולם רגליי היו קפואות, מחוסר יכולתי לזוז, זעקתי, צפיתי ממנה מתרחקת, "קחו אותי! עזבו את אהובתי היפה, היא מימיה לא חטאה! קחו אותי במקומה!" צרחתי, וזעקתי האילמת נבלעה בים, מבעבעת מהקור הזורם, מהחושך הכחול, המזרים ניחוחה המתוק, המתרחק ממני. ציפיתי מתקוותי האחרונה, מחוסר התקווה, מהשקט החשוך, הדומם, היא מתרחקת, יורדת מצללי הקור הכחולים מהים, נעלמת ממני, מעצמה.
הגענו אחריהם אל המקום, התכוונו לתקוף אותם, אמנם אז הסתובבה מנהיגת יצורי הפחד, "מצאנו אותה, רוקנו אותה מכוחותיה, עתה הגיע הזמן למבחן הסופי, המבחן שיקבע האם היא נסיכה." פנתה אליי ואל ילדת הטורקיז, "נותר רק ברק אחד, נראה את תוצאותיו, אם הברק ייפגע בה והיא תמות מהרעל, אינה נסיכה, אמנם אם תהיה חסינה בפני הירייה, תוכל לגור בממלכת הים ותיצור הרמוניה עם 'הזוהרים', הרמוניה נצחית בין ממלכותינו." מתארת מאיתנו. צפיתי באהובתי המתוקה, הנמצאת שם, קפואה במקומה, מאזינה, "נותר רק ברק אחד, וירייתו תהיה בלתי נמנעת, אם ינסה מישהו להגן עליה, יעבור הברק דרכו, ואם תתקפו כעת, נירה את הברק ברגע זה." סימנה את יצורי הפחד העומדים בשורה, כמו כיתת יורים, מהם יצא והתקדם אחד, "עכשיו נותר רק לצפות." צחקה מזוהר מי הטורקיז. ובאוושת רוח, מתוך החושך הכחול, נורה הברק האחרון.