לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חי מפקח אכול ספקות, ולו אישה דומייה. ואז, ביום חשוך אחד, לאחר שניסה ונכשל, נמוגה האישה אל תוך חלל!
"לא… לא, לא, לא!" צעק המבקר, ועם כול 'לא' שהפטיר חרטה ידו אלכסון גדול על כתב-האגדה. "נו באמת," מלמל אל מכתבתו, כיצד אפשר להמשיך ככה? הוא מעך את כתב-האגדה לכדיי כדור עגול ומסותת והשליך אותו בכיוון הפח שבפינה. הכדור פגע בטבעת הפח, קיפץ פעמיים ונחת בסמוך לכף רגל שעירה, שזה עתה הונחה במפתן חדר העבודה. מעל, סרקה עין משולשת את כדור הנייר, שנח לצד כמה כדורי נייר אחרים. כמה עשרות. כמה אלפים.
"אני מבין שאין בשורות," אמר הפרצוף בעל העין המשולשת, שהתנשא לא הרחק מן הרגל השעירה.
המבקר נד בראשו לצדדים. הוא נראה מודאג.
הרגל השעירה עשתה תנועה קדימה, מבקשת לפסוע אל תוך משרד העץ הרחב, נעצרה באוויר, ואז חזרה למקומה. "ובכול זאת?" שאל הממונה. העין המשולשת שבראשו סרקה את המרחב, מחפשת אחר דבר מה שלא מצאה.
המבקר נאנח. "הקשב לזה:" אמר, והחל מקריא כְתב-אגדה חדש שפרש זה מכבר על מכתבתו. "'מעשה ביהודי מרוד, מכשפת-שני-ראשים וכד סיני מדבר, הנפגשים בנסיבות מחשידות על אי רדוף בעל כוונות טובות'."
דממה השתררה, בה בחן הממונה את המבקר, אשר בחן בתורו את המכתבה.
"זה לא נשמע כול כך גרוע…"
"זה נשמע כמו פתיח לבדיחה, ולא לאגדה!" הטיח המבקר, ושלף בזריזות כתב-אגדה נוסף. "הנה דוגמא נוספת: 'הגמד תר במבטו את השמיים, אך מאחר שלא פגש בשום ערפילים הניח את התיבה בצד. לאיטו, שלף מכיס מעילו שולחן'," הוא עצר והעניק מבט חטוף בממונה בזוית העין, "'מברג, כוסית קוניאק ואת חפירה. אחר ערך את השולחן'. אמור לי אתה; מי יקנה שטויות כאלה?"
"יקנה?" שאל הממונה.
"מי יאמין לדבר כזה?"
הממונה הנהן בראשו: "אני מבין, אני מבין," אמר, ואף שיחרר אנחה. "אבל… הרי אין כול תקלות טכניות, נכון? מבחינה הסתברותית הדבר אמור להיות אפשרי."
המבקר עיקם את פניו. "אני יודע שהדבר אפשרי," אמר. "גם פגישה משולשת בין יהודי, מכשפה וכד סיני אפשרית. אם זה לא היה אפשרי העורך התקציבי לא היה מעביר אליי את כתב-האגדה לאישור הסופי. אבל… אתה לא מבחין שחסר בסיפורים האלו משהו? איפה המרכיב האגדי? איפה הקסם של פעם? לאן הוא נעלם? יש לך מושג כמה שטויות כאלה מגיעות אליי? רמה כה נמוכה שהגיחוך שעולה בי מבקש לבכות. אני מקבל אגדות על ילדים מלחשים, חתול ועכבר המשחקים תופסת, ארנבים שמפילים ממשלות וכול מיני מכונות מעופפות. ואני לא רוצה להתייחס למה שקורה לבני האדם בסיפורים האלה… אף לא אחד מהם מתאים לילדים!"
"זה מעולם לא התאים לילדים," אמר הממונה וגיחך. אלא שהמבט בפניו של המבקר החזיר רצינות אל דבריו: "זהו עידן חדש, חבר. היום יש דרישות שונות. הציבור משתוקק לנושאים אחרים. צריך להתקדם עם הזמן."
"עידן חדש?! מה קרה למכשפה וכדור הבדולח? איפה הדגים שמבטיחים משאלות? הפייה הנקמנית, הנסיכה שצריך לנשק?"
"הרומנטיקה אבדה," הסכים הממונה.
"ואיתה מוסר ההשכל…" מירר המבקר בערגה.
הרגל השעירה התרוממה שוב, נותרה מתלבטת באוויר זמן מה ואז חצתה את המפתן. הממונה נכנס אל משרד-האישורים בפעם הראשונה מזה חודשים. עד כה לא העז לפרוץ את מחסום הפרטיות העדין שדרש ללא מילים המבקר החדש. לרגע התבלבל מעזות מצחו שלו וחשב להניח יד על כתפו של המבקר, ומיד חזר בעצמו. "מה מפריע לך?" שאל בדרך נועם, וחיפש מקום להתיישב. משלא מצא נותר עומד.
"מפריע…? שום דבר," אמר המבקר וניער את ראשו. "אדם מבקש לעשות את עבודתו נאמנה, לא פחות ולא יותר."
הממונה נעץ מבט ארוך בגב המבקר. הוא לא שש להעלות את הנושא שבער בו, שבער בכול משרד-התקנים שבניהולו, למרות שהיה חייב. "אתה יודע… איני אדם הנוטה לקוצר-רוח. אני מנהל את המשרד הזה זה מאות בשנים מתוך האמונה הפשוטה שכול דבר מתרחש בזמן הראוי לו, דבר שאתה ודאי מסכים עימי עליו. אבל… זה זמן רב שלא אושרו אגדות חדשות. והציבור לוחץ."
מעולם לא הייתה האמת יותר חסרה מכפי שביטא אותה עכשיו. הציבור לחץ, זה היה נכון. הציבור דרש אגדות חדשות. הציבור תבע ניסים, מעשיות. מאז ומעולם דרש זאת. אך הפעם הייתה לו, לציבור, סיבה כפולה ומכופלת לעשות כן במשנה תוקף. זה עשרות בשנים מאז אושרה האגדה האחרונה. זה יובלים מאז הפך מיתוס למציאות. ובינתיים, בעולם חסר פלאות וניסים, החל הציבור לאבד עניין. החל לאבד תקווה.
"אין מבין ממני כמה מורכבת העבודה שלפניך," המשיך הממונה, ופעם נוספת חזר בעצמו מלהניח יד על כתף המבקר שבגבו צפה. "הרי לשם כך זכית דווקא אתה במשרה. אדם כמוך שלו היכולת לעמוד בלחצים, שאינו נכנע." מעט חנופה מעולם לא הזיקה. סיפוק עצמי יש בו לעודד את הלב להתרצות. "אבל באמת שצריך לעשות מאמץ ולמצוא מוצא." דבר שהיה לא פחות קשה לביצוע. ככלות הכול, אפילו המבקר הקודם, שהיה הפופולארי שבין המבקרים בכול הזמנים, פרש ממלאכתו מתוך מיאוס עצמי וייאוש.
"אתה מבקש עוד רנסנס של אגדות. אני לא יכול לספק את זה."
"אני לא – "
"כמו שאמרת בעצמך," שיסע המבקר את הממונה עליו, "זהו עידן חדש. דברים מתנהלים אחרת. עידן נוסף של רנסנס לא יחזור עוד."
"אני יודע," אמר הממונה, ששיווע כעת למושב יותר מששיווע לאגדה. "אני גם לא מצפה לכך."
"ואיך אפשר?" המשיך המבקר בשלו, כמו דיבר עם עצמו. "אתה רואה בעצמך אלו כתבי-אגדה מגיעים אליי. אתה מודע לחומר שאיתו אני נאלץ לעבוד. איך אפשר לאשר כאלה רעיונות?"
"אנשים חושבים היום אחרת," השחיל הממונה במהרה, מקווה שהפעם לא יקטע המבקר את דבריו. "אנשים מחפשים סיפוקים חדשים. נושאים משונים מתרוצצים להם בראש. זה לא פשוט, אני יודע, אבל צריך להשלים עם זה, ולספק את הסחורה."
המבט שזכה לו מן המבקר בלבל עליו לרגע את היוצרות. אלמלא ידע אחרת, היה חושב שלא הוא הממונה, כי אם זה היושב לפניו.
"סחורה? סחורה?! זה בדיוק מה שהם שם בחוץ מבקשים!" הזדעק המבקר והפנה אל הקיר אצבע מאשימה. "סתם אמרות בגרוש, מעשיות חסרות שחר, סיפורים נטולי עובדות, שלא פועלים ושלעולם לא יוכלו לפעול בהתאם לחוקים."
הממונה קפץ על ההזדמנות: "אז אולי הגיע הזמן לשנות את החוקים!" הציע. "זה זמן שכבר חשבתי כי – "
"אי אפשר לשנות את החוקים," קטע המבקר, וחזר לדבר עם עצמו. "החוקים הם מה שמחזיק אותנו, מה שמאפשר לנו משענת, שחס וחלילה לא ניפול. תשנה אותם, והתרת לתוהו ובוהו למשול." הוא נראה ממש עגום.
הממונה נאנח. עבודת האישורים הייתה מאז ומעולם רגישה. האם הוא יכול לבוא אל המבקר בטענות?
"זה הכול הרי עניין של אמונה," המשיך המבקר ברפיון רוח, הרחק בתוך עולמו. "גם אחרי שמובאים כול חישובי ההסתברות בחשבון, גם אחרי שכול קצות הסיפור מתאזנים יחד בכפיפה אחת, מוטיב האמונה עומד מעל כולם. האמונה היא הדבק שמחזיק את האגדה בחיים. מקור האנרגיה שלה. הוצא את מרכיב האמונה מן האגדה ואין היא אלא פיסה עגומה של צירופי מקרים, גיבוב מילים שאין לו לא משמעות ולא היכולת להעניק כוח, תקווה, חיים."
יד שעירה במיוחד שלפה ממחטה מתוך כיס מקטורנו של הממונה, קרבה אל העין המשולשת, ואז נזכרה כי אין העין בוכה, ואין דמעות לנגב.
"אם אתה מבקש את התפטרותי…"
"לא ולא!" ביטל הממונה. "המועצה ואני מעריכים את פועלך לאין שיעור. העניין הוא ש… ובכן, אני יכול בסך הכול לחזור על דבריי פעם נוספת: זה שנים שלא זכה הציבור להתגשמותה של אגדה, וכול הסממנים מצביעים על כך שהיום – דווקא היום יותר מתמיד – הוא משווע לכך."
"אולי הוא משווע לכך," אמר המבקר, "אך אין הוא בשל לכך!" וזרק את כתב-האגדה האחרון בכיוון הפח.
הממונה נפנה ללכת. מידה של אמת נאמרה. הדברים בכללם הובנו. אלא שלפני שחצה בפעם השנייה זה חודשים, ועוד באותו היום, את המפתן, סב אל המבקר, והביע מידה של אופטימיות.
"ומה איתך? שמעתי שאתה עובד על רעיון חדש לאגדה."
"אני…" מלמל המבקר, "כן."
האמת הייתה שהמבקר עבד על יותר מרעיון אחד לאגדה. האמת הייתה שהמבקר ניסה ליצור אגדות עוד לפני שהפך למבקר. והאמת הייתה, שעד כה לא הצליח.
לאחר שנותר לבדו שלף מן המגירה כתב-אגדה נוסף. היה זה כתב האגדה הפרטי שלו, האחרון באסופה נשכחת של רעיונות כושלים. את כתב-האגדה הראשון שחיבר הגיש עוד בהיותו נער מתבגר. אז ישב אל אותה המכתבה שהוא רוכן אליה היום המבקר הקודם. בריה סתמית ומשוחררת רסן, לטעמו. חותם גומי של אגדות. רנסנס, כך כינו את התקופה ההיא. הגזמה בוטה! אגדות אושרו אז על ימין ועל שמאל. ללא מעצור, ללא תקנה. כמעט כול כתב-אגדה שעבר את העריכה התקציבית זכה אז לאישור. כמעט. לעיתים נהנה לחשוב – נהנה וכאב – שאולי התקבלו אף כול כתבי-האגדה, פרט לאלו שלו.
אבל אם לומר את האמת, בזמנים קודמים היו גם הכותבים כישרוניים יותר. אז נארגו סיפורים מופלאים, מיוחדים במינם, מעוררים השתהות, סוחפים. לא כמו היום. לא כמו פסולת-הרעיונות שהונחה על מכתבתו. ולא רק האיכות הייתה גבוהה אז, אלא אף הכמות. מאות כתבי-אגדה נאספו מידי שבוע, נערמים באלפיהם על המכתבות. האם מתוך שפע כזה לא ניתן למצוא אגדה ראויה?
והוא? וכתביו שלו? טוב, אם כבר נאמרת האמת, יש לומר אותה עד הסוף: כתבי-האגדה שחיבר דאז לא היו כול-כך טובים. אכן, קל יותר להודות בכך היום. אז, היה חסר ניסיון. נער המנסה לפרוץ את גבולות הדמיון. מנסה ונחבל. מנסה ונכשל. אך רעיונות טובים היו לו מאז ומעולם, הלא כן?
ידו פרשה לפניו את כתב-האגדה. היכן הפסיק? אה…
לאחר שרשם את כול משאלותיו בחול, הסתובב הפרחח לאחור. "זה הכול?" שאל השדון, רוכן קדימה. "רק עוד אחת," אמר הפרחח. "נו טוב, עוד אחת אחרונה." התרצה השדון, וחזר להישען על מזלגו. 'לכלוא את המורה בצריח הטירה' רשם הפרחח, וסב לאחור. "זה הכול?" חזר השדון ושאל. "רק עוד אחת בלבד," השיב הפרחח, והצניע גיחוך. "נו טוב, עוד אחת אחרונה." 'לכלוא את השדון ביחד עם המורה', רשם הפרחח, וסובב ראשו אל השדון. "סיימת?" שאל הש –
"לא, לא, לא ולא!"
העיפרון הוטח במכתבה בזעם.
הוא ניסה, באמת שניסה להתקדם עם הזמן, להתאים את עצמו, את רעיונותיו, לזרום עם הנהר. אנשים חושבים היום אחרת, הזכיר לעצמו. אנשים לא אוהבים יותר נסיכים? בסדר. אפשר להחליף אותם בפרחחים. אנשים לא מאמינים יותר במכשפות? אין בעיה – אפשר להחליפן במורות! אבל…
אבל בכול זאת לא הצליח לסיים אף לא כתב-אגדה אחד ראוי. אף לא אחד נסך בו תחושה של סיפוק.
הוא קימט את כתב-האגדה והשליך אותו אל חבריו שסביב הפח. הרומנטיקה אבדה, התאונן בינו לבין עצמו. הרומנטיקה שבקה. אם כן – צריך להחיות אותה! לעולם לא להיכנע לבינוניות! הוא נטל שוב את העיפרון והחל לכתוב:
הפיה התעופפה ביער…
לא טוב, אמר לעצמו. כמעט שצעק. זה לא מספיק! צריך להוסיף לזה משהו. לפלפל את זה קצת…
הפיה הזקנה התעופפה לבדה ביער…
אבל רגע… האם זה כול הקסם שהוא יכול לנסוך?
הפיה הזקנה התבודדה תחת אלון עתיק ביער. לפתע פגש מבטה ב…
לא! לא ולא! שטויות! אותם הטעויות שוב ושוב!! בכעס עצמי שאין לו תחתית השליך אף את פיסת הנייר הנוכחית. פיה! מה עוד נותר לכתוב על פיות?! איך ממשיכים מכאן? לעזאזל…!
מבטו התעכב על פיסת הנייר הזרוקה, הרובצת לה בפינת המשרד לצד אלפים אחרים. הוכחות בלעדיות לחוסר כישרונם של אנשים. ואלו רוצים אגדה חדשה? אלו מבקשים להיות מוקסמים? שיתביישו להם. שיישארו לרבוץ בפינה!
הוא קם ויצא ברעש גדול, נועל אחריו את הדלת, נועל אחריו את כול הרעיונות לאגדות, את כול ההסתברויות הכשרות שאין בהן טיפה בודדה של כישרון, שאין בן כלל השראה, ושעל כן אין הן ראויות להתממש לעולם, לעולם, לאגדה חיה.
בדרכו הביתה עבר ביער בו עבר מידי יום ביומו. יער עבות ועתיק, שהנצח איבד בו זה מכבר תחושה של זמן. מחשבות העסיקו אותו וסמאו עיניו מן הנוף. כיצד אפשר לשפר את הכתיבה… כיצד יוכל לכתוב את האגדה הראויה, האחת… כשלפתע נפלו עיניו על זקנה בודדה ישובה תחת אלון עתיק.
"היי אתה!" קראה הזקנה.
"אני?"
"אתה! קרב הנה."
בחשש מה, מביט לימינו ולשמאלו, עשה המבקר שני צעדים בכיוונה.
"מה אתה מחפש?"
"שום דבר," ענה, מוטרד מן השאלה.
"כול אחד מחפש משהו," אמרה הזקנה. "בוא נראה…" היא בחנה את פניו בשקידה, ולאחר זמן מה המשיכה: "ודאי. אתה מחפש את המושלם. זה שאין לו טבע. אני יכולה לכוון אותך אליו. נו, קרב כבר הנה!"
הוא לא ידע לְמה היא בדיוק מתכוונת, אך דבריה הצליחו לעורר בו עניין. על כן קרב.
"אם תחצה את היער עד סופו, ותחצה את היער שאחריו, ואף את זה שאחריו תעבור, תמצא עצמך לפני הר עשוי זכוכית. אל פנים ההר מובילה מערת סתרים אחת בלבד, שרק זה אשר אינו מאמין בהימצאותה יוכל לגלות את כניסתה. עם זאת, המערה שמורה בידי עוג גדול ומכוער, שאת מילת המפתח לשיתוקו אוצרת פיה מזדקנת שאיבדה את יופייה וכוח חייה, אותם יוכל להשיב רק זר קטן-אמונה ומיואש. בפנים המערה שוכנת קיסרית עתיקה שיופיה משליך הס אף בגדול הדברנים."
המבקר כיווץ את גבותיו. "ומה לי ולכול זה?" דרש בגילוי-לב.
הזקנה שלפה חציו של חיוך. "קיסרית זו לוכדת בדמיונה את האגדה המושלמת, הבלתי אפשרית, האחת והיחידה – והאחרונה."
המבקר הוכה אלם. מאיפה יודעת הזקנה מה הוא מחפש?! מיד קרקש בראשו לכול עבר. ודאי מנסה היא להערים עליו, למכור לו איזו תחבולה!
"שטויות!" קרא בקול רם, "אני לא מאמין לאף מילה!"
"מילת המפתח היא 'קשקשן'!" צעקה לפתע הזקנה, ובפעם הבאה שניער המבקר בראשו נעלמה לה, כלא הייתה.
הר עשוי זכוכית? מערה נסתרת? עוג? להג, גיבוב דברים! הרי יצורים כגון אלה כבר לא היו קיימים זה עידנים! ובכול זאת נמשך המבקר אחר רגליו, אשר צייתו לפינה האפלה שבראשו שביקשה לברר על מה כול ההמולה. על כן חצה את היער עד סופו, ואת זה שאחריו, ואף את זה שאחריו עבר, ואכן מצא בסופו הר, שעשוי היה או שלא מזכוכית. קשה היה לקבוע. ההר נראה ככול הר אחר, מלבד לעובדה שבשעה שהקדיש לבחינתו מבט נוסף, עמוק יותר, הצליח להבחין בבואתו שלו מבחינה בו חזרה.
מתוך פקפוק בלבד, צעד סביב ההר בחיפוש אחר המערה. כפי שחזה מראש הייתה זו בדיה אחת גדולה ושום מערה לא נמצאה. וכשכבר עמד לשוב על עקבותיו, מלא טינה כלפי הזקנה רוחשת הכזבים, חש לפתע משב של רוח הגורר אותו אחריו. תוך קימוט גבה ליווה את הרוח אל תוך חלל ריק וסמוי שנדמה וזורם אל תוך ההר, שם עטפה אותו לחלוטין החשיכה. לא יותר מעשרה צעדים פנימה ניתקל חזיתית בהר נוסף. הר-אדם. לפיד נדלק היכן שהוא עמוק באפילה, אורו הוטל על דופנותיה, התקדם בלחישה ואז עטף בהילה יצור ענק מימדים, מכוער להפליא.
עוג!
עוג!!!
המבקר נרתע לאחור, אך רגליו כשלו, והוא נפל.
"לקום!" צעק העוג, "אתה לא לצרוך לפניי להשתחוות!"
המבקר הרים את ידיו אל מול עיניו. האם זה יכול להיות?
"לקום! לקום אני לאמור!" צעק העוג.
לכול השדים והרוחות, הרהר המבקר, איזו אשליה מדויקת להפליא: לא רק שהיצור נראה כמו עוג, הוא גם מדבר באותו האופן בדיוק!
"לקום!" ציווה העוג בשלישית, ובטרם הספיק המבקר להבחין במתרחש הונף ביד אחת לכדיי עמידה.
ושוב מצא עצמו פנים אל פנים מול יצור מכוער שלא יכול היה עוד להתקיים, שוודאי ברח מאיזו אגדה. יצור מתועב, הדוגל בכוחניות גרידא, רע, קסום ומרושע.
"למה אתה לא לעשות כמו שאני לאמור!" צווח העוג. ריח מבחיל התנדף מפיו. "מי אתה? לענות עכשיו!"
"אני המבקר!" צעק המבקר, מפוחד.
העוג הגביה יד.
המבקר כבר ראה לפניו את הסוף. הוא כבר דמיין את מותו, את החיפוש האבוד אחר הגופה, את המבקר החדש, שיחליף אותו במהרה, את חותם הגומי מונף, ומאשר ללא טעם כול כתב-אגדה, כול שטות אומללה. הוא כבר ראה את הכול – והתרתח! אך משלא פגשו פניו ביד-האבן הענקית נאלץ להקשיח שוב גבותיו, ולתהות במה מדובר.
העוג יישר ומתח את חליפת המבקר, גיהץ אותה בידו הענקית ואז הניח לדמות הקטנה לעמוד בכוחות עצמה. "מה לרצות אדוני לשתות?" שאל.
המבקר מצמץ בעיניו.
"מה לרצות לשתות, לשאול אני!!!"
"ממממים," גמגם המבקר, ואז המתין בציפייה חלולה עד שהונחה בידו כוס גדולת מימדים.
"לשתות!" פקד העוג, והמבקר מיהר לציית.
"אתה… אתה לא מתכוון… להרע לי?" כול זה היה באמת בלתי אפשרי, והשאלה הייתה חייבת להישאל.
"למה?" שאל העוג חזרה, "לי לא להיות אורח זה המונים של שנים."
אורח? תהה המבקר, על מה הוא מדבר? "אבל אני…" החל, ולפתע נזכר כיצד התגלגלו צעדיו אל המערה. "אמור לי; יש כאן במקרה איזו קיסרית עתיקה?"
מיד נדרך העוג במקומו. הכוס שביד המבקר נפלה.
"אתה לא לראות קיסרית! אתה לבקר אותי!"
בסדר, חשב המבקר, הרי שהיצור המכוער וודאי מתבלבל. למה שארצה לבקר אותו? ובכלל, איך זה שהוא לא מנסה לעשות לי משהו כואב או מבחיל? תחת זאת עוד מציע משהו לשתות? הוא עוג או מה?
"אל תיעלב," פתח המבקר בהסבר, "אבל לא באתי לבקר אותך. שמעתי שאמורה להיות כאן קיסרית. הייתי רוצה לפגו – "
"אתה לבקר אותי! אותי!" שאג העוג, וקירות המערה נרעדו.
"לבקר אותך? איזו מן שטות זו?! למה שארצה לבקר אותך? וחוץ מזה תפסיק לצעוק כמו משוגע. בי אתה לא מצליח לשטות. מספיק כבר עם העמדת הפנים הזאת, אתה בכלל לא עוג ואני יודע זאת. עליתי עליכם. עליך ועל הזקנה. אתם שניכם סתם רמאים. מתחזים. פטפטנים וקשקשנים. מה אתם רוצים ממני? כסף? אין לי אף לא אגורה שחוקה."
ולפתע הובן לו הכול. הזקנה! היא מנסה לתעתע בו! וודאי כתבה איזה כתב-אגדה וכעת מנסה לגרום לו לאשר אותה. מנסה למכור לו אמיתויות עקומות! מנסה למשוך אותו באף! היא הרי ידעה בדיוק מה הוא מחפש, לא? ודאי, כיצד לא הבחין בכך קודם?!
עוג או לא עוג, את היצור המגודל שלפניו כול זה לא עניין במאומה. הוא כבר הניף את ידו הענקית, יד-האבן, פעם נוספת, והפעם לא התכוון לגהץ את חליפת המבקר, שלא בא לבקר אותו כלל, כך מסתבר.
המבקר חייך חיוך ניצחון. אלא שהתחבולה הערמומית שהתגלתה לנגד עיניו פינתה את מקומה למציאות, ושם נכחה לפתע יד-אבן ענקית המתקדמת בכיוונו. מחשבותיו חדלו בין רגע, וכול אשר בא אל שפתיו הייתה מילה אחת בודדה:
"קשקשן!" צעק, והתכוון אל מלוא מובן המילה.
יד-האבן קפאה – כמה מפתיע – כאבן, פעימת-לב אחת מפניו. הדמות המגודלת שאליה התחברה קפאה אף היא, חסרת תזוזה.
"מגוחך!" לגלג המבקר אל חלל המערה, עקף את דמות האבן ונכנס עמוק יותר פנימה. הלפיד קרא אליו בליחוכי אש, והוא נענה אל חיזוריו. הוא לא הופתע לגלות דמות אישה מבוגרת עוטה בגדי מלוכה מחזיקה בו, וכבר עמד להמטיר עליה בגערותיו…
אך הוכה אלם מיופייה!
היא לא הייתה צעירה. היא אף לא לבשה עטרה, ולא היה בה שום דבר מלכותי. אך היא הייתה כה מושכת, כה בשלה. כמו אלפי נרקיסים שנקטפו והושלכו בתפזורת אל האדמה. עיניה הרחבות והעמוקות, שערה הגלי, המלא, הצועק בלהבת האש המקרינה עליו. שפתיה הבשרניות, צווארה הענוג, עורה הצח. צח, ועם זאת אינו צעיר בשנים. קשה, אך עדיין צלול, מעורר. קמטים שזורים לה תחת השיער המשתפך, למטה מן העיניים הקרות, הנוקבות, בזווית פיה הקפוץ, הבולט, המגרה, קפואים בם כתבניות אבן. ועל אף שהביט בתווי פניה נאלץ לשוב ולהביט, לקרוא בם שוב ושוב, לחזור ולבחון, לרשום כול פרט ופרט, כול קמט, כול עווית של שריר, כול חידוד של האף. היא הייתה קרה כקרח ועם זאת לוהטת כלהבה שהאירה אותה. היא הייתה צעירה ומזדקנת באותה הרקמה. היא הייתה, פשוט, בלתי אפשרית.
ובדממה שאליה נפל המבקר, יכול היה להיוותר לנצח. לא הייתה זו אחת מאותן שתיקות כואבות, שאדם מבקש בכול ייסוריו לשבור, אלא שתיקת נופך, שתיקת מופת, השבר הארוך ביותר בזמן, הפרק הקטן ביותר ממנו הוא מורכב. שתיקה שהיא נשיפה אחת ארוכה, רגיעה הנוסכת בכול איבר ואיבר חיים, מרחיבה את האישונים. שתיקה שבה כול המרכיבים נפרדים, מתבדלים, מתרחקים זה מזה במפץ איטי ודומם, מתבהרים. שתיקה היוצרת צליל, המנגנת את עצמה.
ואז, מתוך השתיקה, התכווצו גבותיו. הלוא היה לה סיפור לספר, לקיסרית. האגדה שלה. האגדה שלו. האגדה המושלמת, האמיתית, היחידה.
הוא ביקש לדבר אך פיו נותר חתום. הוא התאווה לשחרר את תחינתו, לגעת בקיסרית במילותיו. אך כלום, צליל גרונו כבה.
היפתח! היפתח! ציווה על פיו, ולאחר מה שנדמה כנצח נצחים, חש כי צלח.
'ספרי לי את האגדה…' ביקש, ואז הבחין כי הקול הדהד בראשו בלבד. אף הגה לא נפלט מפיו החוצה.
'ספרי…' ניסה שוב, 'ספרי…' ושוב ושוב ניסה. ובכול פעם קולו לא נשמע.
הוא החריש, והמשיך פשוט לטעת בקיסרית מבט, לנעול עיניו על עיניה הלוהטות כקרח. לחדור אל תוך תוכה. ומכיוון שהחריש, שמע לפתע קול קורא, קול עונה לו מתוך האפלה. היה זה קול ענוג ומתכתי, צרוד וחלק כאחד. תם, אך לא תמים. והקול החל מגולל סיפור:
היה היה אדם. והאדם אל תוך עולם בא. והעולם היה מלא נוי ויופי, וטוהר ניחן בכול אבן ובכול פינה. והאדם הביט בכול, וראה מה טוב הוא, מה יפה. ולאחר שטעם בעיניו דיי והותר, גמר אומר לגעת ביצירה הטהורה. אך כשהניח יד על אבן, התפוגגה. כשנגע באצבעו בגזע עץ, עברה היד דרכו והותירה רק חלל. כשביקש לטעום פרי, נמס בפיו כלא היה. כשאת ריחו של פרח נשם, נמוג הפרח אל האוויר בנשיפה. וכך הלאה והלאה, עד שלא נותר מן העולם דבר.
האדם כאב, ואת ראשו הרכין במר נפש. ולפתע חש מגע של יד, סב לאחור ובאדם נוסף פגש. אישה. והיא כה יפה בעיניו, כמו אצרה את כול העולם בתוך נשימתה. כמו זלג כול הנוף הנמוג סביבו אל תוך הווייתה. הוא ביקש לדעת מהיכן באה, אך קול אין לו. הוא ביקש לשמוע את קולה שלה, אך היא אינה מדברת. הוא ביקש לגעת בה, אך פחד החל מציף את ליבו, חשש כי תתפוגג אף היא, תעלם ממנו כלא הייתה. וכך נותר הוא מביט בה, מביט בה ולא אומר דבר, מביט בה ולא שומע קול, מביט בה מבלי לגעת, מבלי לחוש בממשותה, מבלי לדעת, אם היא אכן שם.
ואז דמם הקול, והמבקר כמו התעורר מתוך חלום.
סיפור נאה, חשב, עצוב… אולי אפילו מושלם. אך אז חזה בקיסרית שלפניו והבין, כי רק בראשו נשמע הסיפור. היה זה רק קול, דמיון מדבר, הרהור הלב, מחשבה.
'לא…' ניסה לומר, אך קולו לא בקע. 'לא!' צעק בתוך עצמו, וחש כיצד הקסם נשבר.
'מספיק! מספיק עם האשליות! זה לא אמיתי. זה לא!'
והנה הקיסרית עדיין לפניו, והלפיד מאיר את פניה. והיא מבוגרת, קמט כאן וקמט שם, עיניה כבר אינן כה נוקבות, פיה נטוי מעט לצד. היא יפה, אך רחוקה מלהיות מושלמת.
'ספרי לי את האגדה!' דרש. 'ספרי לי את הסיפור החבוי בתוך ראשך!' ומתוך השתלהבותו, כמעט וניער אותה.
אך הקיסרית שתקה. לא פצחה את פיה ולא אמרה מילה.
המבקר נד בראשו בצער. 'ספרי לי. ספרי לי! את חייבת!'
אולם הקיסרית המשיכה בשתיקתה, מביטה בו בדממה
'האגדה, ספרי לי אותה! אילו רק היה לך מושג כמה היא חשובה…' כמעט שהתחנן, ואת ראשו טלטל בתסכול. 'ספרי לי!' דרש, ופעם נוספת כמעט שנגע בה, כמעט שהפר את החומה השקופה שבינו לבינה. 'בבקשה,' הפציר, וקולו השבור מהדהד בראשו. 'עשיתי דרך ארוכה. כולנו עשינו. העולם עשה. זה זמן רב שאין הוא יודע נחמה. אגדה טהורה אחת, אמיתית, שתשיב לשומעיה מעט חמלה. זה כול מה שדרוש. מעט נחת, מעט אמונה. אלפי נפשות טועות המבקשות את הקץ, אלפי חיים חלולים שאיבדו מטרה – לכולם יכולה אגדה אחת בודדה להאיר את הדרך, לנסוך מים על פצעים, לתת תקווה. האם לא תספרי לי? האם לא תשיבי לאדם אמונה?'
אך הקיסרית המשיכה בשתיקתה, מחרישה.
'ספרי לי, ספרי לי כבר!' צעק המבקר, וקולו מהדהד בין קירות מחשבותיו, חוזר אליו, פוגע בו ומטלטל את ראשו באכזבה. ואותו התסכול הוא אשר הניף את ידיו, לפט בקיסרית, וניער אותה.
ניער אותה, טלטל אותה, מבקש לטלטל מראשה את האגדה. אך עם כול טלטלה החלה הקיסרית השותקת להיעלם, מתמוססת לאיטה, בדומייתה, אל המרחב, אל תוך להבת הלפיד, אל בין כותלי המערה.
וכך, עירום מאמונה, נותר המבקר בגפו, אוחז באוויר, עמוק בתוך חשכת מערה.
הוא חזר אל משרדו עוד באותו היום, התיישב אל מכתבתו ושלף דף נייר ריק. אצבעותיו אחזו בעיפרון, הניחו אותו על הדף, ושם נעצרו.
וכך נותר המבקר יושב, עפרונו נטוי אל דף נייר, לא זע ולא נע, עד עצם היום הזה.
וכך, עד עצם היום הזה, אין מתגשמת אף לא אגדה חדשה אחת.