קטגוריות
פרס עינת 2008

זה יכול לקרות גם לך- אגדה לאוגוסט 2007.

א.

אמם של עמוס ואֵחַיו נפטרה כשהיו קטנים ובמשך שנים חיו חיים שקטים עם אביהם במושב שבגליל. עמוס היה אחראי על לול התרנגולות, מיכה, הבכור, היה אחראי על ה"פלחה": שורה של עצי פרי ושדה של עצי זית, וניב, האמצעי- עזר לאבא והיה אמון על מלאכות הבית. לפתע לאחר תקופה שקטה וארוכה חלה האב ולאחר ימים מספר נפטר ומת.
לאחר השבעה, נאלצו לחשוב מה לעשות. ישבו שלשתם ושתקו. מדי פעם פתח זה בדבר והשתתק או שהמשיך ואמר עוד דבר מה ואז השתתק. חשב עמוס ונזכר ברצון העז שלו לעזוב את לול התרנגולות ולצאת מהבית. חשב שלפניהם רק פתרון אחד- ניב יקח את הבית ומיכה ימצא לעצמו דירה אחרת. מיכה, הרי יכול לעבור לגור עם רותי והבית כבר ערוך לטעמו של ניב. אמר למיכה "לדעתי ניב יכול להשאר בבית, אתה יכול לעבור עם רותי ואני רוצה לעבור לתל אביב."
"נשמע טוב" אמר ניב.
"כן," אמר מיכה "נשמע טוב. נראה לי שזה מה שנעשה."
וכך מצא את עצמו עמוס חופשי לצאת מהמושב. אמנם כאב לו מותו של אביו אבל יכל לעזוב עכשיו. ארז תיק ואמר "כבר החלטנו- אני יכול לצאת עכשיו! אין טעם להתמהמה- כדאי לצאת עכשיו. הירח מלא. סימן למזל. כן, אצא עכשיו."
יצא אל שני אחיו שבמטבח, נתנו לו מעט כסף שהיה עליהם, לקח שקית ומילא בה מעט פירות מהעצים שבגינה ויצא. לא הספיק לצאת מהמושב, לחצות את הכביש, לרדת אל הגיא וללכת בו מעט ותקפה אותו קדרות. מדוע מיהר ויצא? ולאן בכלל מועדות פניו? בכיסיו כמעט ואין כסף ובתרמילו כמעט ואין דבר, אביו מת ואת שתי הנפשות החביבות עליו השאיר במושב- וכעת- מה ולאן? עייף, עצוב ורעב נעצר ונגס באיזה פרי, ישב זמן מה ושב לדרך. לא מזמן רק חשב כיצד יוכל לעזוב את אבא והאחים והשתוקק להחלץ מהמושב, אך עכשיו, כשהוא כבר בדרך לטרמפיאדה, חשש שטעה. עצר שוב במקום שמצאו נחמד התיישב לנוח ומבלי משים נרדם.
לאחר שלוש שעות התעורר- השעה אחר חצות והירח רם. הסתכל לאחור וראה שבמזל רע- נרדם ליד מלכודת עזובה. גרוע מכך- הרעב רק גבר. פשפש בכליו וראה שנשארה לו גויאבה אחת יפה. עלה בו זכרון דמותו של אביו. והוא אומר- 'הגויאבה תפיל את הדורבן, שהרי אין אוהב פירות מהדרבן ואין פרי האהוב על הדרבן מהגויאבה. ובהריחם אותה- הם כרודפים אחרי שלל. החבא גויאבה במלכודת והרי לך דורבן גדול וטעים- לך ולחבריך.' מכנית התחיל לעקוב אחר מצוות אביו, הכשיר את המלכודת מחדש, ערם מעט עצים למדורה, חידד מקל של עץ שישמשו כחנית, מיקם את הגויאבה ויצא לטיול. קיווה שאם לא ילכד דבר לפחות לא יכרסמו מכרסמים או רמשים בגויאבה שלו. אמון היה כבר על שבירת מפרקותהן של תרנגלות חולות ואת אלו המתות, הצמיגות כמעה, היה אוסף ביד חשופה. חשב שבתל אביב בוודאי כבר לא יצוד, כך שארוחה טובה תהיה פרידה נאה וטעימה מהחיים בגליל עם אבא והמשפחה.
כעבור ארבעים דקות לערך שב למלכודת. והנה רעשים- רשרושים, ציוצים ונשיפות- דורבן נראה כלוא במלכודת והוא נראה לעמוס גדול ודשן. רגע של שתיקה והם מתבוננים זה בזה. הדורבן מנפח את קוציו ועמוס נמתח אל חניתו. ושוב הם מתבוננים זה בזה ועמוס אומר אליו: "אני מאוד מצטער, אבל אני הולך לאכול אותך".
"לא!" נזעק הדורבן.
'הוא מדבר!' נדהם עמוס. ונעמד קפוא מולו. "טוב, אני מאוד מצטער, אבל אבא שלי מת, ועזבתי את הבית, אני גם מאוד רעב, זאת אולי ההזדמנות האחרונה שלי לצוד, ולא אחזור לכאן עוד זמן רב." הוא הושיט יד אל המקל המחודד ואמר "קח נשימה עמוקה".
"לא! חכה! רק רגע אחד! תוכל להרוג אותי גם עוד מעט. אל תשחוט דורבן זקן כמוני, אין מה לאכול בי. אנא- רחם!"
"לא… אני פשוט נורא רעב, אני אמצא כבר מה לאכול בך… ובקיצור… אני ממש מצטער".
"לא לא לא לא לא. אני דורבן מכובד- אין זה מדרכי ליפול למלכודות, לא יהיה זה הולם אם מכירי ישמעו שנפלתי בבור ונאכלתי! חוס עלי. מתי פגשת עוד דורבן מדבר?"
"אתה צודק. זה באמת מיוחד, אבל זה גם לא משהו אישי. פשוט- אבא שלי בדיוק נפטר ו… תן לי את הגויאבה שלי ואשחרר אותך."
"אוי! אתה לא רציני. אני אכלתי אותה. הגויאבה הזאת הייתה כל כך טעימה, הרחתי אותה מכל כך רחוק! הלכתי כמו משוגע, אמרתי לעצמי 'בשביל גויאבה כזאת שווה למות!'- אתה מבין מה קרה לי: אני אכלתי אותה עוד לפני שידעתי שנכלאתי. היא הייתה כל כך טעימה. בגללה נפלתי למלכודת- איך לא אוכל אותה! אבל- היא גם הייתה מאוד טעימה."
"היא גם היתה האחרונה." רטן עמוס.
"איך אני יכולתי לדעת מזה? הגויאבה הזאת היפנטה אותי! אני לקחתי ממך גויאבה- תן לי לתת לך משהו בחזרה- תן לי לפצות אותך."
"אני רוצה להיות עשיר" אמר עמוס.
"אני לא דורבן פלא, אני לא יכול לעשות קסמים. אני יכול לאסוף פקעות או בצלים, אני יכול לתת לך כמה קוצים, לדעתי אפשר להכין מהם לוח שחמט, אבל אני לא יכול להפוך אותך לעשיר."
"אתה לא יכול?" נאנח עמוס "אבל אם אתה לא דורבן קסם- איך אתה יודע לדבר?"
"למדתי." השיב הדורבן
"ושאר החיות גם מדברות?"
"לא. מרבית החיות מבינות בני אדם אבל רק בודדות יכולות לדבר עם בני אדם. יש עוד רק מעט מאוד חיות כמוני. ותבין, חיה שיכולה לדבר עם בני אדם לא מעוניינת לעשות מזה עניין. אז רק מעט מאוד חיות יודעות פה על זה שאני יכול לדבר עברית. כולם מכירים אותי- אבל לא יודעים על הדיבור. חוץ מזה, הרבה חיות יכולות להבין חיות אחרות."
"וואוו! אם כך אני יודע איך אתה יכול לפצות אותי- תלמד אותי את שפת החיות."
הדורבן שתק רגע, ואז אמר "אם כך בוא נתחיל, אבל זכור- איש לא יכול לדעת שהייתי אני זה שלימד אותך."
עמוס שחרר את הדורבן. והשניים החלו בלימוד. עמוס שואל וכותב והדורבן מלמד, עמוס נובח, מצייץ ונוהם וכבר איננו רעב. וגם לאחר שזרחה השמש לא הירפה מהדורבן ורק לערך השעה תשע, עת היה כבר חם, פסקו השנים מלימוד. נפרדו זה מזה: הדורבן הודה לעמוס על ששמע לקול ההגיון ולא שחט אותו ועמוס לדורבן על שלימד אותו נאה כל כך. היה זה רגע הראוי ללחיצת ידים אך הדורבן, שלא גילה לעמוס את שמו, הסתובב והלך.
"זה דורבן מפואר!" אמר עמוס לאחר שזה נעלם.

ב.
היומיים הראשונים בתל אביב לא היו קשים, אמנם ישן באיזה ספסל אך השמש האירה על פניו מאוחר, אמנם התברר שברשותו רק 146 שקלים אך בצהרים נתנה לו חנוונית אחת מצרכים והוא עזר לה בתמורה לסדר את מחסנה. ובכלל- היה נרגש גם מהעיר וגם משפת החיות.
לאחר שלשה ימים, לא מצא עבודה ומקום לישון, כספו כמעט נגמר ואת עיקר זמנו הוא מעביר בשהיה ליד כלבים, חתולים וציפורים. באותו הערב ישב על ספסל בשדרה בעוד קוקר ספנייל אחד, מהזן האמריקאי, הסתובב לידו מוטרד. קודם לכן, רוחרח הקוקר על ידי שני כלבים אחרים. האחד רחרח את ישבנו ואמר לשני: "רמה נאה של תמצית בשר. אין ספק שהחבר ניזון כהלכה ושהאשה שלו אוהבת אותו, אבל בגלל הצורה הכללית שלו, הכרית השעירה הזאת, הוא סתם בדיחה."
"הסתלק מכאן!" אמר לקוקר הכלב השני "הסתלק- וצא בלי נשיכה". לא עמדה בפני הקוקר ברירה והלך משניהם ועבר להסתובב סביב עצמו בקרבת עמוס. האשה שלו לא השגיחה בו ודיברה עם איזה רוכב אופנוע. "זאת כל כך לא התדמית שאני רוצה לפתח לעצמי. אני כל כך בסדר! בכושר, אוכל טוב, בריא! רק התספורת המטומטמת הזאת! זה נכון שאני נראה כמו כרית! אני במקומם גם הייתי נושך אותי! למה היא לא מבינה שצריך לספר לי את הרגליים ולתת לגב לגדול? אוי, זה כל כך נורא." בכה הכלב.
"כן, זה ממש נורא" אמר עמוס.
"אתה מספר לי?" ענה הכלב "אתה יודע כמה פעמים אני סובל צרות כאלו ביום? היא חושבת שאני כלב עדין, אבל זה לא הסיפור! זאת פשוט התספורת הזאת שלא מאפשרת לי לקבל את הכבוד המגיע לי! אוי, תאמין לי, כבר איבדתי את החשק לצאת החוצה."
"חבל." אמר עמוס.
"כן" השיב הכלב.

"אז מה- אתה מבין כלבית?"
"כן" ענה עמוס.
"איך למדת?"
"למדתי."
"יפה."
"כן. חוץ מזה הכל בסדר?"
"כן, אתה יודע מסתדרים."
עמוס השיב דבר מה ונעמד ללכת. בעלת הכלב קראה לקוקר מרחוק- "צ'אק, צ'אק."
"די כבר!" בכה צ'אק "כולם מתעללים בי: אלה נושכים וזאת- הבעלים! אני כבר לא…"
"צ'אק נו בוא כבר." נפנתה זאת מהאופנוען.
"אתה מבין-" נבח צ'אק "גם יש לי שם טוב: קוראים לי צ'אק!"
"אוי, אני מצטערת." פנתה הבחורה אל עמוס "הוא לפעמים נובח."
"צ'אק." אמר עמוס.
"כן, צ'אק." אמרה הבחורה.
"תגידי- חשבת לספר אותו אחרת?" שאל אותה עמוס.
"מה?" אמרה הבחורה.
"פשוט לנסות משהוא אחר." אמר עמוס.
"כן!" נבח צ'אק "גדול! תגיד! תגיד לה!"
"כן, לא, אולי. אני צריכה לחשוב על זה. שקט צ'אק."
"ענק!" צעק צ'אק "עכשיו היא תספר אותי! אתנהג כאילו נורא חם לי- והיא תספר אותי!"
"אני מצטערת, בדרך כלל הוא לא נובח ככה." אמרה זאת.
"זה בסדר." אמר עמוס.
"שיחקת אותה בטירוף! אני חייב לך! שיחקת אותה! סחטיין עליך!" נבח צ'אק.
"זה בסדר." אמר עמוס.
"לא זה לא." אמרה הגברת "הוא לא מפסיק לנבוח!"
"אה.
אני הייתי מדגיש יותר את הגב ומקצר ברגלים."
"כן!!" צרח שוב צ'אק "שיחקת אותה! אתה אדיר! אתה גדול!!!"
"די כבר! צ'אק!!" צעקה הגברת.
"טוב. יופי, אין בעד מה. להתראות." נפרד מעליהם עמוס. צ'אק קפץ עם כל רגליו והחל לקשקש בזנבו מכאן לכאן. "ביי". "ביי". "כן! ביי! להתראות!"

גם למחרת עדיין לא מצא עבודה. היה משוחח עם מעט דרורים או מדבר עם שני בולבולים מהאזור בו ישן. היה מהנהן לכלבים, מקשיב לכמה יונים בכיכר ולא דיבר עדיין עם אף חתול. לפתע, רק בגלל שהתחבב על הבעלים, מצא עבודה באיזו שווארמיה שוממת כעומד על הגחל. התחיל לעבוד מיד אך לפני שעשה דבר בא אליו המון דרורים צועקים: "בוגד! קניבל! איך אתה יכול לעבוד בעבודה כזאת- מבין את שפת החיות ומרוח בשומן!" בן רגע הלך והתפטר, הסיר את הסינור ולקח את חפציו, יצא אל הרחוב והחליט שהוא מפסיק לאכול בשר. 'כן!' הריעו כמה מהדרורים. יום לאחר מכן עזר ליישב מחלוקת בין שני כלבים והחליט שהגיע הזמן למצוא דירה.
שאל כמה כלבים בעניין ואלו השיבו שידברו עם כמה חתולים. לאחר זמן מה הסתבר שלא רחוק ממנו ישנה איזו דירת קרקע לא מאוכלסת. על פי מה ששמעו הכלבים מן החתולים התברר לו שבעלי הדירה נפטרו בשיבה טובה בארה"ב, וילדהם, הנמצאים בחו"ל, מתקשים למכור או להשכיר את דירת הוריהם וילדותם. הם לא הזיזו ריהוט וגם לא זרקו דבר. ימצא דרך להכנס- ויש לו דירת שלשה חדרים. הכניסה לדירה אינה מצריכה כניסה לבניין ובנוסף על כך- הדירה אינה צעקנית או שובת לב. סתם כניסה צדדית באיזשהוא בנין באיזשהוא רחוב. ביקש מחתול אחד להיכנס פנימה ולחפש מפתח. אחרי שלשה ימים חזר ובפיו מספר מפתחות.
סך הימים בחוץ עבר. ונחמד לו לעמוס. ישן בבוקר עד מאוחר וסידר את הדירה כך שתתאים לו ולחתול, במידה וירצה להשאר.

ג.
התחיל מתידד עם חיות החצר. מסתבר שהדירה החדשה היתה באזור המחייה של אותם שני בולבולים שהכיר והם באו לברך אותו לכבוד המעבר. קיפוד קטן עבר שם ורחרח באיזור אך כשראה את החתול התרחק והלך. הבולבולים סיפרו לו שהגיע לגן עדן: בגינה זו צמח עץ תות ומתחתיו רימון, בקרבת מקום ישנה אזדרכת, בחצר ליד יש שסק וברחוב לא רחוק- תמר. "ואל תדאג-" צייצו השניים "יש גם חרקים, חלזונות ונמלים." כל היום היו אלה מזמרים בחלונו והוא מנקה ומסדר ומשתדל לחשוב במה לעבוד. חשב אולי יוכל לעבוד כמלצר או כשליח, נזכר ששמע על ג'וב כמקפיץ בטרמפולינה. עבר על כך וכך רעיונות, אך לבסוף החליט שיתכן ודרוש עוזר ספר באחת ממספרות הכלבים בעיר. בוקר לאחר מכן נכנס לכמה מספרות. ברובן לא חיפשו עובדים, אחת בדיוק נסגרה ובאחת אחרת הזעיפו אליו פנים, אבל עוד הרבה לפני שהיה מוכן לוותר, השיבו שבסדר ושיבוא מחר בעשר.

התחיל לעבוד, במשרה חלקית. היה מתשאל את הכלבים בנוגע לרצונם ומשתעשע איתם. חופף להם ומספר בדיחות. מצא את עצמו אהוד על האנשים- העובדים והלקוחות, ונערץ על החיות. ועם המשכורת- הצליח לכלכל את עצמו ואת החתול ביתר קלות. עדיין לא קנה כמעט דבר, אך לפעמים היה מתפנק עם איזה משקה קל או שלגון קר. לפעמים היה מתחיל לעבוד אחר הצהרים ואז היה מתעורר מאוחר ולפעמים מוקדם ואז היה מגיע עייף לעבודה. במקביל היה חושב כיצד להתעשר.

"…אל תשאאאאל" שר בולבול אחד
"אל תשאל" שר בחזרה חברו
"אל תשאל אל אל אל אל אל!"
"כן, אל תשאל!"
"מה?" שאל עמוס "מה לא לשאול?"
"מה קרה אתמול בלילה."
"מה? מה קרה?"
"שדדו את הבנק שליד הבית!"
"את הבנק?"
"כן! העטלפים ראו הכל!"
"מה? מה היה?"
"מקצוענים- שלשה גברים, עם מסיכות, חנו מול הבנק, נכנסו, עבדו מהר, יצאו מהר, נסעו בשקט והשוטרים הגיעו מאוחר. את המכונית הם נטשו לא רחוק ומשם ברחו לדירת מחבוא ליד הים. אל תשאל!"
"יאוו- כמה הם לקחו?"
"לפחות חמישה תיקים."
כך ביקש אותם לספר שוב את כל הסיפור ותיחקר אותם על כל הידוע להם בפרשה. מעובר אורח ליד הבנק שמע שלקחו חמש נקודה שבע! לא התמהמה, נכנס לחנות אינטרנט והדפיס מכתב התובע 70,000 שקל בשטרות של מאה. תיאר את כל שסיפרו לו הבולבולים ומסר שעליהם להתייצב עם הכסף מחר (יום רביעי) בשעה 21:00 ליד הטלפון הציבורי שברחוב זה וזה. הכסף צריך להיות בתוך מעטפת נייר חומה לא גדולה.
חזר לדירה ווידא את הכתובת עם הבולבולים. מיען לידי 'דיירי כך וכך 11 דירה 6- בנוגע לבנק', חתם מאחור: 'עוז מרגלית' ושלח. רשם את מספר הטלפון בנקודת המסירה ושיכנע גולדנית וכלב זאב להשתחרר מבעליהם מתשע ואילך. הסביר לכלבים את פרטי המבצע: כשיענה האיש לטלפון תרוץ הגולדנית ותיקח את החבילה. מבלי לעצור תמשיך לרוץ עד לגינה זאת וזאת, בה יחכה לה מקס, כלב הזאב. מקס יקח את החבילה- ויעבירה אליו. "זה הכל." סיכם לכולם. "בהצלחה- ואם הכל מוצלח- בואו בחצות אלי."
ובתשע- קלי קלות. מטלפון ציבורי אחר במקום אחר- צלצל בתשע בדיוק. מישהו ענה מיד. אמר לו: "תן את הכסף לכלבה:"
"מה?" והנה נשמע באפרכסת קול נביחה ורעש וקללה וקול כמה גברים מקללים, והאיש הזה חוזר אל השפורפרת ואומר "תקשיב לי יא בן זונה קטן, אנחנו נתפוס אותך! תאמין לי אנחנו נתפוס אותך! ואז אנחנו נשחט אותך! כן! אנחנו נשחט אותך!"
'כן,' חשב עמוס 'אבל אתם לא תתפסו אותי. אתם אף פעם לא תתפסו אותי.' ובלי לומר זאת חזרה סגר את הטלפון והלך. "מה- יסגיר אותי קיפוד?" אמר.
לא חלפו ארבעים דקות והכסף כבר היה אצלו. שילח את הזאב, שלף את החפיסה וספר שבעים אלף. לקח מספר מאות, צהל לחתול שלום ויצא לעשות קניות. התקין ארוחה נאה וכעת הוא מחכה לבואן של שתי הבריות. ואפילו שנשבע שכבר נגמל, הלילה הוא מגיש בשר.

כך, עם דירה ועבודה וקצת מזומנים נפתח לו קצת מרווח. הרשה לעצמו קניות. קנה בגדים ונעלים וכמה מצעים ודיאודורנט חדש. וגם סלולרי עם כרטיס חיוג. ובכלל, קנה גם ספר ועוד אחד נוסף. מדי כמה ימים הוא קונה מצרכים ומבשל בשביל עצמו ולפעמים מצטרפים חברים: חיות או אנשים. אינו עובד קשה ובמספרה נחמד, ואם ימצא משהוא באיזור אולי יעבור דירה, שם עין על איזו חתיכה חמודה עם כלבה חמודה ודומה שהכל בא על מקומו בשלום. אין הוא עוד זה שעזב את ביתו חסר כל, שנסע בטרמפים למרכז ונאלץ ללון ברחוב, שפרץ לדירה עזובה ולבסוף סחט משודדים דמי שתיקה, עכשיו הוא סתם עוד בחור צעיר בתל אביב.