איך שהוא מביט בה ככה,
חלקלקה ומבריקה, אוכל מידה,
מחייך בפה מלא-
בראשו הוא מצחק אותה בפינה הרחבה שלו…
יד ביד והוא יושב, צדפים צבעוניים סביבו רוחשים כאלפי רוחות סתוויות הלוחשות באוזנו, מזמינות להיכנס אל הים הגואש. מאחוריו שקיעה ארוכה מסתתרת מאחורי סלע ארוך ומשונן וגוונים זהבהבים תופסים בעורה, מהבהבים ברכות, קוראים: "לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!"
היא מחייכת, חיוך רחב, שפתיים כהות, והוא לא יכול שלא לרחוש קסם בליבה.
המים מחבקים, מנשקים, מפשקים אותה בעדינות בקול שכשוך קל- מפרידים שמים וארץ בקו מסולסל.
זיכרונות כה מעט, מלוכלך וממורט שב הוא לאט לזיכרון לא נודע, רק התרסקות והצלה, קריאת שחף, בהלה. לרגע נדמה לו מבולבל, מטורלל:
גם צהלה.
טעם מר בפיו, אדום ומתכתי. מוחו מהבהב ומטקטק, אוזניו אינן שומעות קולות שירת אלט חזקה,
עיניו רואות רק פה פעור, שיניים מנחשות לשון דביקה, אך הוא אינו נכנס- הים קודר והיא פרועה.
שמלת אצות עוטפת אותה וצוואר ארוך בוחר: "אתה!" אך הוא אוזניו אילמות ופיו חירש ועיניו בצבע הים מזמינות אליו החוצה, אולם היא שקטה.
מבטו צורח אליה ומכנסיו מחוספסות והדוקות ומוסרות בהדרגה.
פיה נסגר כשהבנה נחרצת בעינה ודמעה מתגלגלת על לחיה, דמעה או גשם- לעולם לא ידע- אם כי מתווספת לעוד מיליון בים גדול. הוא מחייך ומלקק בעדינות את שארית הארוחה מידה העדינה.
כשמבטו נפרש גם מעבר לגופה שם הוא לב היכן הוא נמצא…
בעתה ורעדה, לא יכל שלא לתהות עתה כיצד זה הגיע לאי כזה קטן באמצע ימה כזו כחולה,
באמת נשאר כאן? איכה?
צוק עמוק ונעלם, חול הוא לא רואה- רק צדפות והרבה הרבה ים.
גווני אדום כחול כתום סגול צהוב ירוק רחוק מתמזגים ומסתתרים מאחורי עבים רבים,
יוצרים צורות בלתי אפשריות של חיות שכבר אינן חיות והוא שואל את עצמו (וכי את מי יוכל לשאול?)- מה אעשה איתי עכשיו?
***
כשרק צליל מחשבותיו המתגלגלות בראשו, תשוקה נמהלת בעייפות מטילה אותו בכוח אל מחוזות החלומות, מעורפלים וקשים להשגה.
***
הוא עולה עם אביו לרכבת, תיק גב כהה מלא בכל רכושו עלי אדמות- כמה ספרים, בגדים וכמה פריטים יקרי ערך עבורו ורק לו- תלוי על ידו.
בגדים קלים לגופו כשהוא מדלג פנימה.
הלוחות סביבו מבריקים מחדשנות, ואין אנשים מלבדו- אפילו אביו לא קיים- רק הוא, הרכבת, וסביבם העולם.
הכיסא הכחול מתחתיו והדרך לפניו, פרושה בכל הדרה, הפסים רצים מלפניו והוא יודע שהוא רואה יותר מכל מי ששם נמצא, יותר מנהג הקטר וכל הכרטיסנים, אפילו יותר מהרכבת עצמה, שמבטה תמיד קבוע לנקודה אחת בנוף וברקיע.
הכל פתוח לפניו במהירות של 360 קילומטר בשעה ונדמה שהוא שרוע במין זווית בלתי אפשרית,
מרגיש כל אבן וכל מהמורה בדרך החולפת מתחתיו בטיסה, רואה לפניו את פסי הרכבת נמתחים עם הדרך, לעולם לא מקבילים, ישר לשמים .
הזמן נוזל והכרוז מכריז על שם התחנה בקול מכני, וכשהוא קופץ מעל המדרגה הגדולה בין הרכבת שאינה עוצרת אלא רק מאטה, הישר לרציף הלא רציף, הוא נוכח לגלות שהתחנה אינה המקום המוכר לו; כמעט נטושה, צריף רעוע, מאחוריו אכסניה זולה וגשר עץ עשוי ממשטחי עץ אלגום. מאחוריו שטח צחיח, שממון עכור בעל אופק אינסופי, מין מקום שראה במדינת עולם שלישי בנסיעה ארוכה.
פתאום הוא שם לב שהתיק אינו בידו ואין לו ברירה אלא לצעוק לנהג המשנה שהתיק שלו נשאר בפנים. הרכבת, אשר איננה עוצרת, מקבלת לתוכה את הנהג שמזנק זינוק אדיר ופורץ פנימה.
תוך דקה בערך ראשו של המשנה מופיע ותיקו נזרק אליו במכה אחת עזה שהודפת אותו מעט אחורה.
אמנם היה זה תיקו, אך לא זה שהוא נכנס איתו לרכבת.
בידיו נמצא תיק כחול מבד פשוט, חצי מלא בעצמים לא ברורים. עובדה זו אינה תופסת מקום בראשו כשהוא מתרחק משפת הרציף.
הרוח בתחנה הייתה חזקה, ונדמה היה לו שהיא נושבת בתוכו, שורקת מתוך אוזניו החוצה ומטלטלת את כל גופו כשהיא דוחפת בעורקיו ובליבו המטלטלים.
אביו נפצע ברגלו כשיצא מהרכבת אך כעת הוא כבר היה רחוק, צלע מהר כפי שתמיד עשה כשנמצא בחברתו של בנו, בוודאי ישב בבנין המלוכלך אשר קושט בשלט גדול, תלוי על וו אחת ומכריז באותיות עקומות: "אחסניה".
היכן שהייתה קודם המדרגה הגבוהה בין הרציף לפסי הרכבת עמדה כעת מין ביצה עכורה, סלעים סגלגלים- אפרפרים מבצבצים בה וכמה עשבים לצידה.
הוא מצדו לא פסח מליפול לתוכה- ואם לא ליפול- אז פשוט להופיע בה- כדרך קסמו של החלום.
כשהוא ניסה לעלות לשביל המעורער שיצר הרציף, או יותר נכון- המזח, הוא גילה שהוא בעצם צף מעל כמה היפופוטמים ענקיים- ענקיים אף לאומתו, אשר גופו היה חסון ואיתן כסלע.
בדיוק ברגע בו הוא נזכר בסיפורי מדורות על היפופוטמים באפריקה שמטלטלים את סירתם של הפולשים לשטחם, עד אשר האנשים בה טובעים, קם היפופוטם ופתח את לועו המפעים ודחף אותו בלוית ריח מצחין. בתוך כך הבחין הבחור בשלוש דמויות עמומות עומדות על הרציף הסמוך וניסה לצעוק אליהם לעזרה, אך אותה חבורה לא שמעה כי פיו נפער בלא קול מלבד יבבה חלושה.
נראה שהדמויות התקרבו ולמים מעדה בחורה צעירה שנמוגה ברגע שהמים פגעו בה.
סוף סוף הוא יכול לצרוח ואנשיה הגיעו במהרה וניסו למשוך אותו למעלה, אך את תשומת לבו תפס מן יצור- או למעשה יצורה, דמוית אנוש.
בקול עמום שנבע בראשו היא סיפרה לו שהיא מלכת המוות ושהיא באה לכל מקום בו מישהו מת או ימות.
בלי לחשוב ובלי להסס אותה הוא שאל; ואם יש שלוש מיתות באותו הרגע, מה היא עושה, אך היא לא ענתה וכאילו ציפתה.
לבסוף הוא הועלה, ונדמה שהאנשים לא שמו לב לאותה הבריה.
לאחר זמן מה, שוב מצא את עצמו שוב בתוך הביצה וחזר על אותה שאלה בפני עיניה האפלות של המלכה. כשמבטו נפרש בזוית יותר רחבה גילה שפניה הושחתו וקיבלו את צבע הביצה.
חשב: היא לא יפה.
צמיד צף במים וכשחש בו הרחיקו מפניו וכולו בחילה.
הבחורה שנפלה עמדה שוב במים, הופיעה מי יודע מאיפה, תפסה את תשומת לבו של אחד ההיפופוטמים הלא- ידידותיים למראה ובמחווה לא ברורה נקש אליה את לועו,
מלווה בכך את צליל המשיכה שלו מהמים ולאחר מכן, את צליפת המגבת בגופו הרועד.
הרוח שרקה בתוכו ואביו לא היה אביו אז משך את עצמו, בחוזקה, החוצה מהחלום.
***
ההלם במעבר הרעיד אותו ורק שני הנצנוצים מולו שהביטו בו בתאווה החזירו את מוחו למקום שבו היה עתה, ולדמות הרטובה. בראשו הוא לא זוכר דבר, לא חלום ולא מלכה אך הוא מתעקש והזיכרון יורה בו מנת חלום שתספיק גם לעוד עשרים כמוהו, שתספיק אף למאה.
עיניו שורפות לו בכאב ומלח הים נשטף בטעם המתקתק של עורה, שוקולד מהול ערגה ירקרקה.
היא מלטפת את ברכו החשופה ורעד עובר בו, מתנחשל למפשעה.
גופה מטפס, חושף בגד רופס אך כשקול צליפה עולה מאחורי כתפה היפה היא צוללת למים וזמן רב עובר עד שאליו היא שוב צפה.
לילה שחור, ירח אין, הרבה כוכבים, גב חשוף זוהר, גל שובר מחשופים, מוחו מריץ שני מסלולים מקבילים, באחד הוא מצחק אותה בפינה הרחבה שלו, בשני הוא אחד העצובים בעיר. מריץ חלום ומציאות אל מול עיניים מצפות, סביבו ים בוער מתחתיו הוד- פאר, מעליו רק הלילה שקט חסום, צליל באוזניו אין, פיו לו סתום.
הוא מביט בה אומלל, מוכה גורל, מלכת המוות שלו.
שיר כאב עובר ושב, איפה היה והיכן הוא עכשיו?
שיערה מפוזר לא נגמר, הים אליו שר אך שקט באוזניו ואותו לא אהב…
לקח אנייה לקח אנשים מרח אותם ככה הישר לכרישים.
עצב נוגע בעיניו והיא מלטפת, הוגה רעיון איך יעשה כשגל אליו בא היא נסחפת.
תפסה את ידו ואליו הוא מושך אך סרטן בא אליו ונושך.
הוא נבהל משתומם ושואל את עצמו- הכיצד? אך היא מחייכת מופיעה לה גומה שם בצד.
הגמל נגמל מהקש עבורו כה עמל ולשונות משחקות כשבשמיים כבר מרצדים אורות…
***
מולטי כהה עור היה כשנסע, צעיר יפה תואר שברח מבקתה עלובה בה עבודה ארוכה בשדות שעועית וקלבסה הייתה הצלחה.
אביו שגה ונפגע ומאז לא חזר לעבודה ולצריף העץ בה התגוררה המשפחה לא הכניס פרוטה.
את כל מרצו היה מוציא בהליכה ממושכת אל המסבאה הקרובה, מטביע יגונו ואישומים מדומים במשקאות חריפים בשעות לילה מאוחרות ורומנים מזדמנים.
אמו של זה הייתה נעלמת, מן דמות מקוטעת שתינוק היה לה תלוי על כל דד, שלישי על הגב ורביעי נם ביד. על ראשה הייתה סלסלה בהירה, מלאה פירות וירקות למכירה.
היו תמיד משאירים כמה בצד, שיישאר מה לאכול אחרי ההחזרים שתמיד היו חייבים לבעל החווה בה גרו כבר כמה שנים. אישה שמנמנה ומאוד צבעונית, למרות הסימנים הכחולים על בטנה נשארה חייכנית, אחים למחצה היו מתקבלים בשתיקה ותמיד גם להם היה בנמצא איזה אורז או צלחת חצי ריקה.
בהפסקות הקצרות שהיו עושים בעבודה בכל עת נמצאה לו איזו קבוצה של פועלים צוהלים ומוחאים כפיים, נותנים לו כבוד כשעשה סלטה או שתיים, מוזיקת תיפוף שאת עצמה מעולם לא מיצתה. אהב הוא לרקוד ויכל עוד ועוד, לא הפסיק עד שהפעמון צלצל וקראו להם לחזור ולעבוד.
כשהשמיים היו כבר שחורים והירח עולה היה בולס הרבה אורז ורץ למקום שהיה לו, קרחת יער עם מעיין צלול ועץ מנגו מעולה. היו לו כמה קבועות וכמה פחות ועל כל אחת שהלכה באו שתיים אחרות.
ערב אחד הייתה לו אחת שם תפוסה תחת עץ הפרי השכיב גם אותה.
מצמוץ ונשיקה, שכשוך מים והנה הוא בא- איזה חבר משוגע, צעקה נוראה ומרדף מטורף וכשרץ עלם קל רגליים הביתה אסף את דבריו ושבר הקופה לא חשב פעמיים, נסע, ממילא חייו כאן הסתיימו- כבר כשנברא.
הגיע בסוף לאיזה מזח נידח, הצטער רק על אחת ליד המנגו והחלוקים בבריכה שנתנה לו הכל יותר משנתנו גם הוריו, וכשנזכר בשניים אלו לרגע כאב.
***
אחרי כל גאות בא גם השפל והפתעה בעיניו כשהימה היא נסחפת. אומר לעצמו- לקח פוסידון את כל אהוביו האם גם אותה ייקח הוא עכשיו?
התלבטות בידיו, ימסור לה את חייו? בת שחוק מופיעה על פניה והוא לא מבין עד שנגלים אחוריה, מסמנת לו אז מציגה את עצמה מניחה יד על לב אצבע רוקדת סביב אצבע.
מתלבט ומתחבט, את ידו הוא צובט, חושב הוא הוזה, מן כזה מחזה.
הבנה מעומעמת מתחילה להתפשט בין עיניו,וכי מה יש להפסיד? בסיפורו של מי הוא לוקח תפקיד?
משתרגים אז שריריו והוא קופץ פנימה אל מים גואשים, עוצם עיניים לזנב ארוך מתרחק וחומק,
אל המים מזנק, מבט מצטחק , שעון מתקתק ומוות אפל ושקט.