השנים שחלפו רק העצימו את המיתוס שנוצר סביב סיפורו של ג'יימס שטיינר. עשור עבר מאז שנעלם ועדיין רבים ברחבי המדינה ממשיכים לטעון שוב ושוב כי ראו אותו במקומות שונים. מעטים האנשים שהשפעתם על האנשות היתה גדולה כמו זו של אגדת הפופ שהשאירה אחריה שלושה אלבומים בלבד, כשהאחרון שבהם נחשב ליצירת מופת הנושקת לשלמות. מדהים, אך השתלשלות האירועים הביאה לכך שהזמר שכל ייעודו ותכליתו היו למצוא מקום של חום בלב הקונצזוס, הפך בעל כורחו לדמות טרגית ושנויה במחלוקת.
באופן רשמי הקריירה של שטיינר התחילה בשנת 2022, כשיצא לרדיו הסינגל הראשון שלו, גרסת כיסוי לשיר אהבה משנות ה-90 של המאה הקודמת. בניגוד לביצוע המקורי של השיר שאופיין בקצביות ובקופצניות, שטיינר בחר לבצע את השיר לאט, ללא להקה, רק הוא וגיטרה אקוסטית, מתעכב על כל מילה. אחד ממבקרי המוזיקה כתב שהוא נותן לשיר פרשנות חדשה, שהאטת הקצב וה"מינימליזם האינסטרומנטלי", כהגדרתו, מאפשרים סוף-סוף להקשיב למילים ולהבין שבניגוד למה שחשבנו עד כה מדובר ביותר מסתם להיט – מדובר בשירה.
תחנות הרדיו השמיעו את השיר בתדירות מושלמת, כשמצד אחד הם נזהרים שלא להמאיס אותו על המאזינים, אך מן הצד השני שומרים שלא ייבלע וייעלם בתוך ההיצע והשטף האינסופיים של התעשייה. במקביל, התחילו גם ההופעות: "הצוות" של המפעל שלח אותו, ביחד עם מתופף ובאסיסט, לחרוש את כל הארץ, החל מפאבים עלובים ומעופשים ודרך מופעי חימום על בימות צדדיות בפסטיבלי מוזיקה שונים. מעולם לא סירבו להופעה, כשהעקרון המנחה הוא חשיפה, הרצון שקולו של הזמר החדש יגיע לכמה שיותר אוזניים.
כמעט שנה זה נמשך כך. שטיינר יצר לעצמו שם, לאט, בעקביות ובביטחה. ובכל זאת, למרות ההופעות הרבות, הפריצה הגדולה הגיעה בזכות הופעה אחת בודדת בטלוויזיה. זו היתה תוכנית האירוח הנצפית ביותר באותה תקופה, המנחה הציג אותו כ"זה שחידש את הלהיט הגדול של שנות ה-90", מפיקי התוכנית ונציגים מ"הצוות" סימנו לקהל להשתגע, והוא אכן השתגע, שר איתו ביחד את המילים, הפעם בקצב איטי אפילו יותר מבסינגל ששודר ברדיו. למחרת כבר היה מפורסם, כוכב המתקשה ללכת ברחוב.
השינוי היה כמעט בלתי נתפס. נראה כאילו בין לילה הכל השתנה. ההערכה המוזיקלית שרבים רכשו לו עד לאותו ערב, הפכה לפתע להערצה עיוורת של ההמון; מחיאות הכפיים המנומסות, להן היה זוכה בכל פעם שעלה על במה כלשהי, הפכו לצווחות של טירוף; שחקניות ודוגמניות שלפני כן לא שלחו לכיוונו מבט, זרקו את עצמן פתאום לרגליו, מביעות עניין בתהליך היצירה, ברקע הביוגרפי שמאחורי השירים. למרות שהיה נמוך קומה ותווי פניו לא היו יפים במובן הקלאסי של המילה, הוא זכה באותה שנה בתואר "הגבר היפה בארץ", כששיא ההצלחה היה לדעת רבים כשמגזין סוף השבוע של העיתון הנפוץ במדינה הקדיש לו כתבת שער תחת הכותרת הפשוטה והמחמיאה "ענק".
האלבום הראשון, שיצא כחודש וחצי לאחר אותה הופעה היסטורית בתוכנית האירוח, נמכר במאות אלפי עותקים כבר בחודש הראשון. ההחלטה לחכות כמה שבועות, ובניגוד למסורת השיווקית ששררה עד אז, להוציא את האלבום דווקא מספר שבועות לאחר תקופת החגים, התבררה כהברקה של "הצוות", כשמדורי התרבות הרעבים הקדישו לו סיקור נרחב.
אך היה גם צד אחר לאותה תקופה, צד של פחדים וחששות עבור "הצוות" שפעל מאחורי הקלעים, אותה נבחרת של אנשי יחסי ציבור ועורכי דין שנשכרה על-ידי המפעל כדי לנהל את הקריירה של שטיינר. "זה כמו בפיזיקה, מה שעולה חייב לרדת", אמר פעם אחד היחצ"נים באחת מאותן עשרות ישיבות ליליות ומתוחות שקיים "הצוות". כדי להדגיש את דבריו זרק היחצ"ן עט באוויר, רק כדי לראות אותו נופל על השולחן מול עיניהן החרדות של עמיתיו. "מצטער אבל ככה זה בטבע", סיכם את נקודתו.
למחרת הוא פוטר. מנהל "הצוות" אומנם חשב בדיוק כמוהו, למעשה כולם בחדר חשבו כמוהו, אך פעולת הפיטורים עצמה היתה מסר לשאר החברים, צעד ראשון בדרך הארוכה שתוביל לבסוף להתגברות על חוקי הטבע. "מעתה עלינו לעבוד יותר קשה", אמר המנהל בישיבה הראשונה לאחר פיטורי העובד השורר. "צריך לשכוח מהשליטה המוחלטת שהיתה לנו במהלך השנה הראשונה, יותר מדי אנשים מחכים לנו בסיבוב, ממתינים למעידה קטנה כדי להתנפל ולחסל את הדבר הנפלא הזה שיצרנו".
הנוכחים בחדר הנהנו בהסכמה, אף אחד לא רצה למצוא את עצמו קורא למחרת את מדור הדרושים בעיתון. כולם השלימו עם העובדה שתמו הימים בהם שלחו את שטיינר מהופעה להופעה, שותלים בקהל אנשים שדואגים למחוא כפיים ברגעים המתאימים, לזרוק איזה משפט לאנשים סביבם: "בואנ'ה הוא טוב הבחור הזה, מי זה?". נראה כי אותם ימים של ביטחון ווודאות חלפו להם לאחר אותה הופעה היסטורית ובלתי נשכחת בתוכנית האירוח, אותה הופעה שלאחריה הפך שטיינר ל"כוכב", ל"גבר היפה במדינה" שזוכה לכתבות שער תחת הכותרת "ענק". שטיינר היה כמו עט שנזרק לחלל החדר, הם ידעו, עכשיו נשאר רק לחכות ולראות מתי והיכן ייפול.
אולם למרות החשש הכבד, במהלך החודשים הראשונים נראה היה כאילו "הצוות" טעה, כאילו לא מדובר בתופעה חולפת ושטיינר נמצא כאן כדי להישאר. צלמי הפפראצי המשיכו לעקוב אחריו לכל מקום שהלך, הידיעות שפורסמו בהקשרו באתרי האינטרנט המשיכו לגרור בסופן שובל אינסופי של טוקבקים ולהיטי האלבום עדיין התנגנו ברדיו בקצב משביע רצון.
היה זה בחורף 2024 כששטיינר נכנס לאולפן כדי להקליט את השירים לאלבומו השני, אותן מלודיות מופלאות בתוספת המילים הפשוטות, אך המרגשות שנהג לכתוב. "הצוות" עבד בטירוף באותם ימים, מנסה לנווט כראוי את החשיפה התקשורתית, הודף הצעות הזויות לקמפיינים פרסומיים שונים וליוזמות שונות של ארגונים חברתיים שנויים במחלוקת. תדמיתו של הכוכב, הם ידעו, חייבת להישאר נקייה.
האלבום יצא בהשקה חגיגית והגיע לכמות מכירות של תקליט זהב כבר בשבוע הראשון, אולם נראה היה כי משהו חורק. מבקרי המוזיקה התייחסו אל האלבום בזהירות, כשאומנם הם לא קוטלים אותו באופן מוחץ, אך עם זאת גם לא מראים התלהבות רבה. "שטיינר לא עשה את עליית המדרגה המתבקשת", כתב אחד מהם בביקורת שאפיינה גם את כל השאר. "נראה כי הוא פוחד להעיז, חושש להיחשף עד הסוף".
אם המכירות הנאות של האלבום היוו נחמה כלשהי עבור "הצוות", הרי שהיה זה סיבוב ההופעות שבא בעקבותיו שהבהיר להם כי הנבואה אכן הגשימה את עצמה, אותה נפילה שכולם חששו ממנה נראתה לפתע כדבר מוחשי שקורה כאן ועכשיו. ההרגשה היתה כאילו הקסם פג. השירים החדשים לא הצליחו להפוך להימנונים. שוב ושוב הקהל דרש משטיינר לחזור אל להיטיו הישנים. אלו היו קרבות אבודים מראש, שטיינר עלה על הבמה עם תוכנית מסוימת, ואילו הקהל קנה כרטיסים כשהוא מצפה לרפרטואר שונה לגמרי.
היה זה ביום האחרון של שנת 2025 כשהמשבר הפך לרשמי. אף לא סינגל אחד מהאלבום החדש של שטיינר הצליח להיכנס לאחד מעשרים המקומות הראשונים במצעד השירים השנתי. ההשפלה התעצמה אפילו יותר לאחר שהתברר כי שטיינר עצמו הגיע למקום החמישי בלבד בדירוג זמרי השנה. "הצוות" התכנס באותו ערב לישיבת חירום שנמשכה עד אור הבוקר, ישיבה שבסופה התקבלה ההחלטה הדרמטית.
"בג'יימס שטיינר הושקעו מאות מיליונים!", צווח מנהל "הצוות" בתחילת הישיבה, כשהוא דופק עם ידו על שולחן הישיבות הארוך. "ואני לא אתן לעצלנות המחורבנת שלכם לתת לכל זה ללכת לעזאזל".
אף אחד לא העיז לומר מילה. כל היחצ"נים, עורכי הדין, יועצי התדמית, רק אלוהים יודע מי עוד היה שם בחדר באותו הלילה – כולם שתקו, נותנים למנהל להוציא קיטור, להמשיך ולצרוח את כל אותן סיסמאות עליהן תמיד חזר בהקשרו של שטיינר.
"הוא כוכב הפופ המושלם", המשיך המנהל בעיניים בורקות. "שיריו מושלמים, אבל בגללכם אף אחד כבר לא מקשיב להם. אתם יותר מוכשרים מאלכימאים, הצלחתם להפוך זהב לברזל".
המנהל המשיך ותיאר את פעולות יחסי הציבור ש"הצוות" יבצע בשבוע הקרוב, כשלפתע יד התרוממה באוויר. "סליחה, אבל אני חושב שיש לי רעיון", אמר ככל הנראה אחד מהיחצ"נים, למרות שיש הטוענים כי היה זה דווקא אחד מעורכי הדין של הצוות. דממה השתררה בחדר, המנהל הביט באיש במבט שיכול להרוג.
"מה הרעיון שלך, בן", שאל ברכות שהפתיעה את כל יושבי החדר.
"אני לא רוצה להישמע חצוף", אמר האיש. "אבל אני חושב שאת כל מה שאמרת עכשיו פחות או יותר כבר ניסינו, ותראה לאן זה הוביל אותנו". הנוכחים בחדר עצרו את נשימתם. אף אחד מעולם לא סתר כך בפומבי את דבריו של המנהל.
"ומה אתה מציע שנעשה?" המשיך המנהל ברכות המפתיעה אך המפחידה כאחד.
"אני מציע שנגלה את האמת אודות שטיינר", אמר האיש מבלי להשתהות. "אני מציע שנגלה לעולם שג'יימס שטיינר הוא רובוט",
"אל תגיד את המילה הזאת!", התפרץ המנהל כאחוז טירוף. "הוא אנדרואיד! אנדרואיד עם אינטיליגנציה מלאכותית, אנדרואיד עם רקמות, כמו שלך ושלי. כשאתה קורא לו כמו שכרגע קראת לו, אתה עושה לו עוול, אתה גורם לזה להישמע כאילו הוא איזה קופסת פח!".
האיש לא נבהל, "תקרא לו איך שתקרא לו", אמר. "מה שבטוח זה שהוא לא בן אדם".
המנהל העביר את מבטו על פני האנשים בחדר. "אתה לא מבין את ההשלכות", אמר כאילו לעצמו. "אתה מתייחס לזה כאילו שטיינר הוא זמר הומו שיוצא מהארון, אני אומר לך, זה לא יהיה כמו עוד כוכב שמתוודה על חיבתו לאלכוהול או לסמים".
האיש לא התכוון לוותר. "אבל המצב קשה", הוא אמר. "הכשלון עומד בפתח ולמעשה רוב הסיכויים שהוא כבר כאן בחדר, נדבק אל כל אחד ואחד מאתנו. מצבים קיצוניים מצריכים צעדים קיצוניים", הוא ירה קלישאה לאוויר. "בואו נצא עם זה לעולם! בואו ניחשף, נגלה את הסוד. מה לעזאזל יש לנו להפסיד".
המנהל שתק.
אנשי "הצוות" כבר הבינו בשלב זה עד כמה גורלית ודרמטית הישיבה הפכה להיות, ובכל זאת לא היה שם אדם אחד שהיה מסוגל בזמן כה קצר לתפוס את משמעות האירועים שהתחוללו לנגד עיניו, ספק אם יש אדם כלשהו בעולם כולו שמסוגל היה לצפות מראש את המשמעות של הרעיון שנזרק לחלל החדר.
"נעשה את זה בעיתון", אמר האיש, ממלא את הוואקום שנוצר בחדר. "בטלוויזיה זה מסוכן מדי, עלולות להיות הפתעות בשידור חי, אבל בעיתון, בעיתון תהיה לנו שליטה. ביחד כולם פה בחדר מכירים את העורכים של כל העיתונים הגדולים, נבדוק עם מי הכי כדאי לשתף פעולה, תאמינו לי עם פצצה כזאת ביד נוכל להכתיב הכל, ממש נשב פה ביחד ונחשוב על הכותרת לכתבה. וצריך גם אלבום חדש, אסור שמפץ כזה יתבזבז על ריק, צריך להכניס את ג'יימס לאולפן עוד השבוע".
האיש השתתק, בוחן את המבטים ההמומים של אנשי "הצוות", את המבט המהורהר של המנהל.
"ודבר אחד אחרון", הוא לקח נשימה עמוקה. "צריך לספר לג'יימס, לפני שאנחנו מתחילים עם ההקלטות, לפני שאנחנו מתחילים להתכונן לראיון, לפני שאנחנו בכלל עושים משהו, מישהו צריך לומר לג'יימס שטייינר שהוא רובוט, סליחה, 'אנדרואיד עם אינטליגנציה מלאכותית'".
וככה פחות או יותר זה קרה. אותה החלטה שהשלכותיה היו עתידות לשנות את העולם כולו התקבלה בישיבה לילית של כמה אנשי יחסי ציבור ועורכי דין; ישיבה שנוהלה על-ידי מנהל נואש שככל הנראה היה בשלב מתקדם של התמוטטות עצבים; עובד צעיר שזיהה שעת כושר, ובחר להמר על הכל כשהוא זורק רעיון מטורף לאוויר וחבורה של "אומרי כן" שזיהתה במיומנות לאן הרוח נושבת – הרבה פחד וחרדה היו שם בחדר באותו הלילה, תחושות שתורגמו חיש מהר לפעולות מעשיות, כשכל אחד מאנשי "הצוות" מונה לבצע שורת משימות ומטלות שהשכיחה ממנו את החרדה, את העובדה כי המהלך שנעשה הוא למעשה בלתי הפיך. המנהל עצמו – שהיה על-פי כמה עדויות מטושטש מכדורי הרגעה – נסע ישירות מחדר הישיבות לביתו של שטיינר ובידו הבשורה.
שטיינר הגיב לדברי המנהל בהפתעה גמורה. תחילה ניסה להתייחס אל העניין כבדיחה, "נו באמת, בוס", אמר לו, והחל להתנועע כפנטומימאי המחקה רובוט. "אין לך משהו יותר טוב לעשות בבוקר הראשון של השנה החדשה".
המנהל לא צחק. למעשה הוא כמעט וחירבן בכנסיים מרוב פחד. צוות המדענים יתחרפן כשישמע על זה, הוא חשב לעצמו, עד לאותו יום איש לא ידע להגיד בוודאות מה עלולות להיות ההשלכות של פעולה כזאת.
"תקשיב שטיינר", הוא התחיל לדבר בקול רועד, מתעלם מבדיחות הדעת של האנדרואיד. "לפני בערך חמש עשרה שנים, איל התקשורת, המיליארדר רון מילר, החליט שהוא מקים להקת בנים, להקה שתהיה ההרכב המוזיקלי המצליח בהיסטוריה. הוא הוציא הון תועפות ושכר את טובי האנשים בתעשיית המוזיקה והבידור באותה תקופה, אך הפרויקט נכשל. ארבעת הבנים שנבחרו בקפידה מבין אלפי מועמדים הפכו לבדיחה מהלכת, מתוך חמש עשרה השירים שהיו באלבום שלהם, לא יצא אפילו להיט אחד. אתה קולט, חמש עשרה שירים שנבחרו מתוך יותר מאלפיים שירים שנכתבו במיוחד עבור הלהקה, ואפילו לא להיט אחד מושתן. אמצעי התקשורת לגלגו עליהם, הם הפכו לסמל של כשלון, יותר גרוע מזה הם גרמו למילר לטעום לראשונה את טעם ההפסד, האיש שהתעשר בזכות עצמו ועד אז לא הכיר את המילה כשלון".
שטיינר לא אמר מילה, הוא ניסה לחבר את הדברים, להבין כיצד לעזאזל הם קשורים אליו, הוא כבר הבין שלא מדובר בבדיחה, משהו בטון דבריו של המנהל הבהיר לו את זה.
"ואז החליטו ליצור אותך", אמר המנהל, שומר מרחק ביטחון של שני מטרים מהאנדרואיד. "מילר כמובן פירק את הלהקה, אך הוא היה נחוש להוכיח שהוא מסוגל להצליח גם בתחום המוזיקה, או יותר נכון ב'אמנות' כפי שהוא מקפיד לקרוא לזה. כבר היו בבעלותו חברה לייצור רובוטים וחברת משחקי מחשב שהתמחתה בין היתר גם באינטילגנציה מלאכותית, כל מה שנותר לו היה רק לרכוש את החברה המובילה בשוק לייצור גדמים ותותבות לנכים וחברה לייצור בובות מין",
"אני מזהיר אותך!", שטיינר התפרץ לדברי המנהל שלקח צעד אחורה. "מתחילה להיגמר לי הסבלנות בשביל השיחה הזאת".
המנהל ניסה לשמור על ארשת פנים קפואה, הוא ברר את מילותיו אחת אחת. "אל תדאג, אני עוד מעט מסיים", אמר. "אין לי כוונה לעייף אותך עם כל הפרטים, אני רק אגיד לך שלקח להם שש שנים ליצור אותך, שש שנים שבהלכן חבורה של מוחות מבריקים יצרו אותך –כוכב הפופ המושלם. הם הכניסו בך את התכונות של כל הגדולים: פרנק סינטרה, אלביס פרסלי, חברי להקת הביטלס ואבבא, אלטון ג'ון, פרדי מרקורי, מייקל ג'קסון ועוד רבים אחרים. כל השירים והלחנים שידועים לאדם, הם הזינו בך את כולם, פוקדים עליך להשתמש בכל הידע והכשרון הזה כדי ליצור משהו חדש, משהו שיצליח לסחוף ולשלהב את ההמון, וזה הצליח! התוכנית של מילר הצליחה, אין לך מושג כמה הוא היה רוצה שכולם ידעו שזה הצליח, שהכשלון עם להקת 'כוכבי הלילה' היה חד-פעמי",
"בחיים שלך אל תזכיר את 'כוכבי הלילה' ואותי באותה נשימה!", צעק שטיינר. "הלהקה הפתטית הזאת, שניסתה לשחזר את ימי הזוהר של להקות הבנים משנות התשעים של המאה העשרים, הלהקה הזאת ששיריה סבלו מחריזה מאולצת, מקלישאות כל כך ברורות שאפילו בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת זה נשמע מגוחך, הלהקה שחבריה נראו כולם אותו דבר, כאילו יצאו מפס ייצור של מפעל, אל…", לפתע שטיינר השתתק.
"נראה שהיית מעריץ לא קטן", קפץ המנהל על ההזדמנות. "הידע שאתה מפגין על הלהקה הנשכחת הזאת, חשבת פעם מאיפה יש לך אותו?"
שטיינר התיישב על הספה, נראה כאילו מעבד המחשב ששימש כמוחו החל לעבוד באופן מוגבר, מחבר את דבריו של המנהל לכדי סיפור קוהרנטי, מנסה להפריד בין חוויות ממשיות שעבר במהלך חייו לבין אירועים שהושתלו בזיכרונו. עיניו של האנדרואיד נעצמו, אומנם הוא לא נשכב על הספה, אך אם היתה לו נפש ניתן היה לומר כי הוא עובר באותם רגעים התמוטטות נפשית. זהו הרגע ממנו כולם חששו, לא ניתן היה לדעת כיצד יגיב. שיישרף, חשב לעצמו באותם רגעים המנהל, הלוואי ויצא לו עכשיו עשן מהאוזניים. תקלה טכנית, אגיד למילר, נשרף לו פיוז, בדיוק כמו שנשרפת נורה בשירותים.
במשך שעות הם ישבו כך, זה מול זה. המנהל ניסה להישאר ער, להחזיק את עיניו פקוחות, אך פעם אחר פעם שקע אל תוך השינה, רק כדי לזנק לאחר דקות ספורות בבהלה. מותש מהישיבה בלילה עם "הצוות" הוא ניסה בכל כוחו שלא להירדם, אך לשווא, העייפות גברה עליו.
לאחר כמה שעות התעורר כשיד מונחת על כתפו. "נרדמת", אמר שטיינר למנהל המבוהל. "כדאי שתלך הביתה". האנדרואיד נראה רגוע ושלו.
"אתה בסדר?" שאל אותו המנהל, "זאת אומרת, איך אתה מרגיש?".
שטיינר חייך. "אני יודע שזה נשמע מוזר", אמר. "אבל אני מרגיש מצוין".
המנהל קם על רגליו והחל לסדר את בגדיו, "תקשיב, יש לנו כבר תוכנית פעולה", אמר.
"טוב, אני מוכן", אמר שטיינר למנהל המופתע. "אני אעשה את זה, אתראיין לעיתון ואתוודה על כך שאני אנדרואיד".
המנהל לא אמר דבר. רק הביט בשטיינר שעה ארוכה בטרם יצא מהדירה. שטיינר עיבד את כל הנתונים, ידע המנהל, בדיוק כמו האיש מהישיבה, גם האנדרואיד הגיע למסקנה שהפעולה הטובה ביותר לקידום הקריירה תהיה להתוודות, המחשבה על הסתגלותו המהירה של האנדרואיד למידע החדש העבירה במנהל צמרמורת.
תגובתו של מילר לכתבת הווידוי החושפנית של שטיינר הפתיעה את המנהל. נכון, המיליארדר הקשיש נתן לו יד חופשית בכל מה שקשור לפרויקט של הזמר, ובכל זאת המנהל היה מפוחד מהתגובה של מילר למהלך הנועז.
"אתה חושב שזה יעזור למכירות?", שאל איל התקשורת בשיחת טלפון ביום בו פורסמה הכתבה. "לדעתך אנשים כעת יאהבו אותו יותר?".
חיוך של ביטחון נמתח על שפתיו של המנהל. "ההצגה נגמרה", אמר. "שטיינר היה מזויף ואנשים הבחינו בזה, כעת הוא נחשף, כמו שאף אדם לא נחשף לפניו, כמו שאף אדם לא יכול היה להיחשף לפניו".
המיליארדר השמיע קול שנשמע כסוג של צחוק. "רק תדאגו שהמספרים של המכירות לא ירדו מאלו של האלבום הראשון", אמר. "בשורה התחתונה זה הכל מספרים ומי כמוך יודע את זה".
משאלתו של מילר לגבי מכירות האלבום החדש אומנם לא התגשמה, אך בכל מה שקשור למספרים לא היתה למיליארדר סיבה להתלונן. כתבת הווידוי הביאה את הפופולריות של שטיינר לשיא חסר תקדים, במיוחד בקרב הילדים ובני הנוער שקנו, מי בפעם הראשונה ומי פעם נוספת, את שני אלבומי הפופ הקלילים שהביאו לאנדרואיד את תהילתו הראשונית. הם העריצו אותו על הפתיחות והכנות שהפגין באותו ראיון.
"כבר לא יכולתי לחיות בשקר עם עצמי", אמר באותה כתבה והוסיף כי יבין מעריצים שיחליטו לנטוש אותו, אך באותה נשימה טען גם כי הוא עצמו לא השתנה. מה שהשתנה זה מה שעכשיו כולם יודעים עליו. נכון, הוא רובוט שיוצר במפעל, אבל זה לא חשוב מאיפה הוא הגיע או כיצד נוצר, מה שחשוב זה איך הוא מרגיש עכשיו, והוא הרגיש שהוא שלם יותר מאי-פעם, שסוף-סוף הוא יכול להיות ולהתנהג כמו מי שהוא באמת – ג'יימס שטיינר, לא פחות ולא יותר. נכון, מבחינה טכנית הוא רובוט, מכונה, ערימת חוטים ושבבים שהונדסו לכדי דמות אדם, אך במכלול הכולל הוא ג'יימס שטיינר, אותו זמר ויוצר פופ רגיש שכתב את כל הלהיטים הנפלאים והמוכרים. "החוטים שלי הם כמו הוורידים שלכם", הוא צוטט באותו ראיון. "החשמל בגופי עובד דרך המצבר והווסת שבחזי בדיוק כפי שהדם בוורידים שלכם עובד דרך הלב, אם מישהו מוכן להסביר לי מה לעזאזל ההבדל, אשמח לשמוע".
אך למרות ההערצה חסרת התקדים שטיינר היה במשבר אישי עמוק באותה תקופה. מעריציו החדשים-ישנים התעלמו מהמסר האמנותי שביקש להעביר באלבום שהקליט במיוחד לרגל הווידוי. החדשנות המוזיקלית והמילים העמוקות והרב-משמעותיות לא השאירו על הקהל הצעיר רושם כלשהו. הערצתם לא איפשרה להם לראות מעבר לדמות האנדרואיד המסעירה והחדשנית שהופיעה פתאום בחייהם, מציתה את דמיונם, אך בעותה עת גם מעוורת אותם.
בגזרה של מבקרי המוזיקה המצב היה בדיוק ההיפך. הגילוי כי שטיינר אינו בן אנוש העבירה במבקרים חלחלה וגרמה להם לדחייה ורתיעה ברמה האישית. ולמרות זאת הם לא יכלו שלא להלל את האלבום, כשהם כותבים כי לא משנה מי יצר אותו, כעת כשהוא כבר קיים מדובר ב"עצם בטבע", יצירת מופת ברמות הגבוהות ביותר שניתן להעלות על הדעת.
אולם למרות תיסכולו האמנותי של שטיינר נראה היה כי הצרות האמיתיות הגיעו דווקא מכיוון "השחורים", אותו קומץ מיעוט שתיעב את מוזיקת הפופ הקלילה, החל בפעילות מאורגנת נגד כוכב העל, כשהם מפעילים באינטרנט אתרי שיטנה נגד שטיינר ובמקביל מגיעים להופעותיו רק כדי להשמיע קריאות נאצה וגנאי. הרשויות היו חסרות אונים מול התופעה שהגיעה לסופה רק לאחר שהתברר באופן מפתיע כי פרד מורס, הזמר הפרובוקטיבי שהיה מושא הערצתם של השחורים, הוא בעצמו אנדרואיד שנוצר על-ידי צוות שהקים מספר שנים קודם לכן יריבו המר של מילר, סוחר הנשק המיליארדר, מיכאל אורטיז. התגלית המפתיעה הביאה לפיצול מחנה השחורים לשתי קבוצות, אלו שהמשיכו לסגוד לפרד ואלו שראו בו מאותו הרגע יריב מר הגרוע אפילו יותר משטיינר. היריבות הפנימית בין מחנות השחורים הביאה לשקט ב"גזרת שטיינר", אולם שלווה זו לא נמשכה זמו רב.
מפץ נוסף וגדול אף יותר אירע כמה חודשים לאחר מכן כששרה גאסול, מנהלת סוכנות הדוגמניות הגדולה במדינה, הודיעה – בכתבת שער – כי כל הדוגמניות הרשומות בסוכנות שלה הן אנדרואידיות. מאותו רגע העולם נכנס לסחרור. תחושות של פראנוייה וחוסר אמון עטפו את כל האנשים שלפתע חשדו זה בזה ברובוטיות ובחוסר אנושיות. שוב ושוב החלו להתרחש מקרים מזעזעים של רציחות וביתור גופות של קורבנות אומללים שנחשדו כרובוטים. אין-ספור אנשים הרגו את עצמם בזמן שניסו לבדוק באופן עצמאי ופרימיטיבי האם הם אנושיים.
הכאוס רק גבר לאחר שהפרלמנט – בצעד שכוונותיו היו טובות אך לימים התברר כאומלל ביותר – חוקק את חוק הרפורמות החדשות של צנעת הפרט, רפורמות שבין היתר אסרו לחייב אדם לדווח האם הוא אנדרואיד או לא. העולם השתנה ללא היכר, חשדנותם של האנשים הובילה אותם להתבודד, להסתגר בביתם ולהיצמד אל המוכר והבטוח, למרות שכולם ידעו שדבר כבר לא בטוח או ודאי במאת האחוזים.
זה גם היה הזמן ששטיינר נעלם. אז, שבוע אחרי חיקוק הרפורמות. הוא היה אמור להופיע בתוכנית אירוח, אותה תוכנית בה התגלה מספר שנים לפני כן, שנים שנראו לפתע כנצח. כשעה לפני תחילת הצילומים המפיקים שלחו את אחד התחקירנים לביתו כדי לברר מדוע לא הגיע לאולפן. התחקירן לא חזר וצוות ההפקה המודאג שלח אל הבית אדם נוסף. השליח השני חזר בידיים ריקות. "הדלת של הבית היתה פתוחה", אמר. "אך פרט לתחקירן שמת לאחר שפשט לעצמו את העור בשתי הרגליים וביד שמאל, לא היה שם אף אחד".
הדיווחים על ההיעלמות היו בראש החדשות. "הצוות" שיחרר הודעה לאקונית לתקשורת בה הוא מודיע כי המפעל מצר על היעלמותו של שטיינר ומחכה בקוצר רוח לשובו של כוכב הפופ הגדול בכל הזמנים. למעשה רבים סברו כי היעלמותו קשורה ל"צוות", שכעת, עקב נגזרות שונות של הרפורמות, היה יכול מבחינה חוקית לעשות בו כרצונו. תיאוריה זו היא גם שהובילה לסברה כי שטיינר יזם את היעלמותו כאשר נמלט על נפשו מהחשש ש"הצוות" יורה על פירוקו, זאת לאחר שהכאוס בעולם הוביל לירידה משמעותית בהכנסותיו למפעל.
עשור חלף מאז ששטיינר נעלם, משאיר מאחוריו עולם חשדן ומנוכר. עד לזמן כתיבת שורות אלו אף אחד לא הצליח להיכנס לנעליו, כשהוואקום התרבותי העצום שהשאיר מאחוריו נותר ריק, עומד לו כחור שחור בחלל, בולע במורשתו כל מה שמתקרב אליו. "אפשר רק לדמיין איזה שיר הוא היה כותב על היעלמותו ועל המציאות המוכה והחבולה שהשאיר אחריו", כתב בשנה שעברה אחד ממבקרי התרבות הבודדים שנותרו. "בדרכו המדויקת והמחושבת היה ודאי משחרר תחת ידיו יצירה שמספרת את סיפורו, אך במקביל גם את סיפורו של הדור האומלל כולו; יצירה שפותרת את חידת גורלו, אך מעלה חמישה סימני שאלה נוספים באשר למהות האמיתית של סיפור חייו – יצירה שהפסע הקטן שמפריד בינה לבין השלמות, הוא הדבר שלמעשה הופך אותה למושלמת".