בחירה

נמרוד נכנס לחדר.

הוא סוגר את הדלת, משאיר מאחוריו את תסכול פקקי התנועה, את הקידום שנדחה, את הדוח שהתעכב בגלל בעיות במחשבים. סביבו קירות בגוונים משתנים של אפור, שתמונות תלויות עליהם. תחת כל תמונה מונחת תיבה סגורה. משני צידיה של כל תמונה ישנה גומחה, ונר בוער מונח בתוכה. נמרוד ניגש לתמונה שלשמאלו. ליד התמונה מוצב מגן ממורק, ושור זהוב חרוט עליו. על הקיר נשענת חנית ארוכה, הסמל מוטבע גם עליה. הוא מנסה לפתוח את התיבה, אך היא נעולה.

אשה יפה מסתכלת אליו מהתמונה. שערה גלי, עיניה חומות, שפתיה פשוקות. התמונה עקומה מעט, והוא מיישר אותה. האשה בתמונה מתעוררת לחיים, ומילה בורחת מפיה, הצילו.
נמרוד נרתע. הוא כמעט יכול לשמוע אותה, אף כי החדר נשאר שקט. המראות בתמונה ממשיכים להתחלף. פרטים נוספים נגלים בפני נמרוד. האשה יושבת על כסא זהב, מביטה אל מחוץ לחלון, משקיפה אל עמק ירוק, מגודר בעצים גבוהים. במרחק עיר ובה מגדלים גבוהים, ונסים מתנופפים בה ברוח.
דרקון מופיע בשמיים, אדמוני וארוך, כה אמיתי עד שנמרוד כולא את נשימתו. התמונה מלווה את הדרקון במעופו מעל העיר. הוא שורף בנשיפתו את הנסים המתנופפים, מפרק בזנבו חלק מהמגדלים. בטנו מתחככת באחד הצריחים ונמרוד מדמיין את קול הקשקשים על האבן. תחילה נראה כי הדרקון לא נפגע, אך אז נמרוד מבחין כי טיפת דם אחת מנצנצת, מתחת לרגל הימנית הקדמית.
הדרקון ממשיך לעוף, מתקדם אל עבר המגדל הגבוה שבקצה העמק. הוא מתקרב, חוזר אל האשה היושבת בחדר. עין הדרקון מציצה לתוך החדר, והדרקון נדמה כמחייך. הוא נסוג, מתיישב על ראש המגדל, והתמונה מראה שוב את החדר.
משהו השתנה בחדר המוצג בתמונה. האשה לא יושבת ליד החלון. היא עומדת, גבותיה מורמות, חיוך על פניה, ונמרוד יכול כמעט ולחוש את נשימתה הנעצרת. בחדר עומד אדם, לבוש בשריון ממורט, אוחז במגן עליו חרוט שור, בידו חנית ארוכה.
נמרוד מתנשף. זהו אותו מגן המוצב ליד הקיר, ואותה חנית.
האשה נופלת לזרועות האביר המסתורי. הוא מוביל אותה מחוץ לחדר, והם רצים במורד המדרגות המפותלות עד שהם נתקלים בדרקון השואג.
נמרוד קרב אל התמונה, מחפש את נקודת התורפה של הדרקון. "הנה, שם!" הוא צועק, לכוד במראות התמונה, מצביע על האזור הרך שעדיין מדמם. האביר הנועז מניף את החנית ומטיל אותה, מדייק בפגיעה.
פני הדרקון אינן מביעות הפתעה. הוא מביט באביר וצונח על מקומו, מובס, קצה החנית מבצבץ ממנו.
האשה היפהפיה נופלת לזרועות האביר המנצח. הוא מסיר את קסדתו, והם מתנשקים. האושר הקורן מהם מציף את נמרוד המתבונן בתמונה. האשה מתרחקת, ופני האביר נגלים. הוא מחייך, ופניו זהות לפני נמרוד המתבונן בתמונה.
נמרוד נסוג, אך מתקרב שוב. התמונה קופאת, מראה רק את פני האביר-נמרוד.
כאשר נמרוד נוגע בה, התמונה שבה להראות את הנסיכה הלכודה בראש המגדל הגבוה, ממתינה לאביר המסתורי שיחלץ אותה. נמרוד כורע על ברכיו, ומצליח הפעם לפתוח את התיבה. בתוכה גליונות צהובים. אחד מהם מכיל מפה ובה שרטוט של העמק, המגדל, דרכי ההגעה האפשריות אל המגדל, והשעות בהן הדרקון נעדר ממנו. גליון אחר מכיל רשימת מצרכים המספיקים למסע של ארבעה חודשים, הוראות אימונים לארבעת החודשים הללו, והיכן יש לקנות שריון המתאים למידותיו. שלושה גליונות נוספים צמודים אחד אל השני, ובהם הסברים על דרקונים אדומים, נקודות תורפה אפשריות, המקום המדויק בו יש לנעוץ כלי נשק שונים כדי לפלח את העורק הראשי שמתחת לכנף במכה אחת. בתיבה יש גם ערמת בגדים, שקיק ובו מטבעות זהב וכסף, ומפתח אחד, עליו משורטט שור.
נמרוד נוטל את המפתח וחוזר לדלת החדר. הוא בודק. המפתח אכן מתאים לחור המנעול.
הוא לוחץ על הידית, ומציץ דרך החרך. מעבר לדלת מתגלה כר דשא ירוק, שירת ציפורים מרוחקת, ניחוח אביבי. הוא משתהה, חושב על שתי התיבות הסגורות מאחוריו, סוגר את הדלת ומוציא את המפתח.

נמרוד נמצא בחדר. הוא נזכר לרגע באשתו, מענישה אותו בשתיקות אפורות, ובמהירות צועד אל הקיר שמולו ומנסה לפתוח את התיבה שלמרגלותיו. היא נעולה.
לצד התיבה מטה מעוקל עשוי עץ. בתמונה שעל הקיר אדם זקן, שערו לבן, זקנו ארוך וקמטים על פניו. הוא שוכב במיטה רחבה, כריות מונחות מתחת לראשו, מכוסה בשמיכה עבה ואדמונית ששוליה רקומים. ליד המיטה מונח כתר מעוטר באבנים טובות.
נמרוד נוגע בתמונה.
הזקן השוכב פוקח את עיניו ומביט אל נמרוד. הפעם נמרוד לא נרתע.
שפתיו מעצבות את המילה "תפוח", ולאחר מכן הוא עוצם את עיניו וצונח לאחור.
הציור בתמונה מתרחק מהגבר הזקן. מיטת האפריון נגלית במלואה, ולאחר מכן החדר בו נמצא הזקן. זהו חדר מפואר, וילונות ארגמניים תלויים סביב, ועל הרצפה שטיח עבה אדום. סביב המיטה ניצבים שלושה גברים, גבוהים, בהירי שער, עצבות בעיניהם. הם פונים אחד אל השני ומדברים, מנידים בראשם, מסתכלים מדי פעם אל האדם השוכב במיטה. לבסוף הם מגיעים להחלטה, משלבים את ידיהם ויוצאים מהחדר. הם הולכים במסדרון ארוך מואר בעששיות, עוברים על פני אולמות שיש גדולים ויוצאים מבעד לדלת עץ כבדה.
נמרוד מסתנוור מהאור הפתאומי, אך שלושת הגברים ממשיכים ללכת, לעבר אורווה ובה שלושה סוסים – חום, לבן ושחור, כולם מאוכפים, ומאחורי כולם כבר מונחים שקי צידה עמוסים.
הגברים רוכבים במורד השביל המוליך מהאורוות. הם מגיעים אל שער הטירה, ונער צעיר פותח להם אותו, דמעה בעיניו, ושפתיו הוגות "בהצלחה".
השביל היחיד מתפצל לשלושה. הגברים מחליפים מבט אחרון ונפרדים. נמרוד רוכן לפנים, נלהב לגלות להיכן כל אחד מהגברים פונה, אך התמונה חוזרת אל הארמון. מאוכזב, נמרוד ממשיך לעקוב. הארמון מוקף בגנים פורחים, ורדים, מרגניות וחמניות מנקדות את הגנים בצבעים משתנים. מעבר לגנים עצים גבוהים, ומעבר לעצים דלת קטנה, נסתרת, בחומה המקיפה את הארמון.
השומר הניצב ליד הדלת צונח על מקומו ונרדם, והדלת נפתחת.
בדלת נכנס אדם לבוש בגלימה, פניו מכוסות בברדס, ובידו מטה עץ מעוקל. נמרוד כבר אינו מופתע לגלות כי זה אותו מטה הנשען על הקיר מולו. האדם האוחז במטה מתקדם במהירות אל עבר העצים.
הוא מנופף במטהו, ועץ נוסף נגלה במטע. שפתיו ממלמלות, והוא מרחף, מגיע אל אחד הענפים, קוטף ממנו תפוח אחד ונוחת חזרה. הוא ממהר אל הארמון, משתמש במטה כדי ליצור דלתות, עובר במסדרונות נסתרים, עד שהוא מגיע אל החדר הגדול ובו שוכב המלך הזקן.
האדם מתקרב אל המלך, נוגע בכתפו והמלך מתעורר. הוא מחייך כאשר האדם מושיט לו את התפוח, ונוגס בו. בפליאה עוקב נמרוד אחרי שערו המשחיר של המלך, זקנו המתקצר, קמטיו הנעלמים, עד כי מולו עומד גבר מבוגר, הדומה לשלושת הגברים הצעירים שנשלחו מהארמון לפני דקות מועטות.
האדם בברדס מניח את המטה שלו, מושיט את הכתר למלך, וזה מקבל אותו מידיו, מניח את הכתר על ראשו, ולאחר מכן שולף חרב הנמצאת ליד המיטה.
האדם כורע על ברכיו, והמלך עומד מולו, מעביר את להב החרב מכתף אחת של האדם הכורע לשניה, ולאחר מכן מניח אותה, בזמן שהאדם נעמד.
הוא מפשיל את הברדס. הפעם נשימתו של נמרוד לא נעצרת כאשר פני האדם המתגלים זהים לשלו. נמרוד שבתמונה מחייך יחד עם נמרוד שבחדר. מבטם מצטלב, והתמונה קופאת. נמרוד לא מנסה להפעיל אותה שוב, הוא יודע מה היא תראה.
נמרוד כורע ופותח את התיבה שלמרגלות התמונה. היא מכילה בגדי מסע, גלימה וברדס, שקיק ובו מטבעות כסף ונחושת, וספר. נמרוד פותח את הספר, ומגלה בו מיני לחשים, ביניהם "לחש הרדמה מעבר לחומות", "גילוי עצמים נעלמים", "יצירת דלתות", ו"הארת מקומות חשוכים". פרט לכך בתיבה שני גליונות. על אחד מהם משורטטת מפת הדרכים הנסתרות בארמון המלוכה, והשני מכיל שרטוט של הגנים המלכותיים, והקרחת בה ניצב העץ ממנו יש לקטוף את התפוח מוקפת בעיגול. נמרוד מוציא את הבגדים מהתיבה ומתחתם מתגלה מפתח, עליו חרוט תפוח.
הפעם הדלת נפתחת לשדה חיטה זהוב. באוויר ריח של אבק וגשם, השמש עומדת לשקוע. נמרוד מביט החוצה, שוקל את המפתח בידו, מסתכל אל השמיים מכוסי העננים, וחוזר אל החדר, אל התיבה האחרונה.
הוא נועל את הדלת, מחזיר את המפתח למקומו ומניח את הבגדים מעליו.

נמרוד נמצא בחדר. בראשו מראות מתחלפים של ערימות בגדי תינוק מלוכלכים, של לילות ללא שינה, של הליכה ברחבי הבית בעיניים עצומות, מנענע תינוק שבכיו אינו פוסק. הוא מוחה את המחשבות וממשיך אל התמונה שעל הקיר הימני. הפעם דבר לא נשען על הקיר, ובתמונה לא נראה אדם אלא ארמון. נמרוד נוגע בתמונה, והיא מספרת על ארמון זוהר. בחדר המרכזי יושב מלך, ראשו מעוטר בכתר כבד, גלימתו אדמונית ושוליה רקומים. נמרוד רואה את פניו משתקפות אליו מהתמונה.
התמונה מראה את אשתו היפהפיה של המלך, את שלושת בניו ובתו היחידה, את הדרקון שחוטף את הבת, את הקללה המוטלת על המלך הגורמת לו להזדקן בטרם עת, אך גם את האביר המציל את בתו ואת הקוסם שמופיע ובידו התפוח המסיר את הקללה. התמונה מראה את נמרוד חי שנים רבות, את נתיניו האוהבים מריעים לו, את ילדיו נישאים, את נכדיו, את כולם מאושרים ועשירים.
נמרוד מחייך. הוא כורע על ברכיו ופותח את התיבה. בתיבה הזו מפתח נחושת מונח על ערמת מטילי זהב ויהלומים.
הוא נוטל את המפתח ובודק לאן הדלת מובילה. הוא יוצא ללילה קר, רגליו דורכות על אדמה טחובה, כלב נוהם נשמע במרחק.
נמרוד חוזר לאחור, אל החדר.
הוא עומד במרכז החדר ובוחן את שלוש התמונות, את התיבות הפתוחות, את האפשרויות הפרושות, המבטיחות הרפתקאות וסוף מופלא.
הוא חושב. על חייו, על העבודה, על המריבות היומיומיות, על העייפות המחלחלת. הוא חושב על כל הדברים שגרמו לו לעזוב את יום העבודה ולנסוע הרחק מהעיר. והוא חושב על הקמט בזווית החיוך של אשתו, בנו התופס את האצבע המונפת מולו, ועל לילות השבת השקטים מול הטלוויזיה.
והוא מחליט.
נמרוד ניגש אל התיבה שמתחת לתמונת הנסיכה וסוגר אותה. הוא עובר אל התיבה שמתחת לתמונת המלך הגוסס וסוגר גם אותה. לבסוף הוא ניגש אל תיבת הזהב. הוא כורע על ברכיו, מלטף את מטילי הזהב, מרים יהלום אחד, ומכניס אותו לכיסו. הוא מניח את המפתח השלישי על ערמת הזהב, ובהינף יד סוגר את התיבה השלישית, וחוזר אל הדלת.
הוא שולף מכיסו מפתח רביעי חלוד, פותח את הדלת אל מזג האוויר הקיצי שהשאיר מאחוריו, בשעת צהריים מאוחרת. רעש הכביש הסואן כמעט ומכסה על ציוץ הציפור מהעצים הקרובים. הוא מנסה לפסוע החוצה מהחדר, אך נתקל באוויר העומד. הוא מושיט את ידו, וממשש את המחסום שמולו.
נמרוד נאנח, מושך בכתפיו, חוזר לאחור ומחזיר את היהלום שבכיסו אל התיבה. הוא שב אל הדלת, והפעם מצליח לצאת מהחדר.
הוא נועל את הדלת ומחזיר את המפתח למעטפה עליה כתוב שמו מתחת לשמותיהם המחוקים של אביו, סבו ורב-סבו, ובתוכה גליון נייר מצהיב עליו משורטטת מפה המובילה מהעיר אל בקתה קטנה מוסתרת ביער. הוא תוהה מתי הם הגיעו לבקתה הזו, ומדוע. הוא לא יכול לשאול אותם, המעטפה הועברה אליו עם צוואת אביו, כמו שהועברה לאביו לפניו.
נמרוד חוזר למכוניתו האדומה, שולף מתא הכפפות עט, משרטט פס כחול על שמו, ומתחת לשם המחוק רושם את שם בנו.
אולי בנו יעדיף להציל את הנסיכה הכלואה במגדל כבר ארבעה דורות, אך הוא מפקפק בכך.
נמרוד מחזיר את המעטפה לכיסו, נכנס למכונית וחוזר הביתה.