סגול

בימי בחרותי, לפני זמן כה רב שזיכרונות אלו אינם אלא צל חיוור וכחוש של מה שאירע, הייתי מהלך בגניבה ביער המלך. תקופת השנה הייתה אביב כמדומני, והרעב בביתי גבר עם התווספו של פה מצווח נוסף לרשימת דורשי השלמונים. נרמזתי בעדינות על-ידי המפרנסת שאצא את הבית ואביא דבר-מה לאכול, ואף שלא אמרה זאת מפורשות – קיבלתי את הרושם המפוקפק שנוכחותי לא תחסר במידה כזו שהפרחים בערוגה ינבלו. בתחילה סירבתי בנימוס להצעתה המפתה, בנימוק שאינני יכול להעדר מבית-המרזח לעיתים תכופות, שהמוזג זקוק לי נואשות, ובכלל – מי יחנך את הילדים? אך מאומה לא הועיל. אשת המטאטא זכתה לכינויה בצדק, ואני עשיתי כמצוותה. כך מצאתי את עצמי, בגדי ירוק לגופי, תרמיל לכתפיי, אשפת חיצים למותניי וקשת ארוכה ומוצקה בידי, משרך רגליי ביער המלך, תר אחר צבאים למוכרם לקצב.

נוהג הייתי להשתופף בצד אחד משיחי הדמדמניות, ולחכות לאחד מאותם הצבאים המקפצים בחן ילדותי. אם היה מי מהם טועה ומתקרב יתר על המידה, הייתי ממהר לירות בו ולהסתלק בטרם יבחין בי יערן. ראיתי ברכה נאה במעשי, וככל שנקפו הימים, כבד ארנקי ומעותיי הרבו להצטלצל.
בזמן שחלף למדתי להכיר היטב את שבילי היער. החיפוש המתמיד אחר צבאים, וחיות נוספות ככל שגבר בטחוני ביכולותיי, הובילוני לשוטט הלוך וחזור במרחביו הקסומים. עצי הערבה שבשוליו הדרומיים לא היו זרים לי יותר, ואף נהגו לברכני באוושת שלום עת חלפתי על פניהם. עצי האורן התמירים שניצבו במרכזו של היער עקבו אחר המתרחש לנגד עיניהם בהשתאות, מטלטלים מחטיהם לנוכח הצלחתי, כאילו אומרים – עלינו נפרדים מאיתנו כשם שהחיים עוזבים את קורבנותיך. הפלג המפכפך שעל יד קרחת היער הקטנה דמה לעלוץ כל אימת שסרתי לבקרו, ודגיגיו הקטנים התפתלו בזריזות במעלה הזרם כלוליינים היודעים יפה את מלאכתם. ציפורי השיר היו לי לדולצימרים ולוויולות, מנעימות לי את שהותי ביער.
באחד מן הימים, לאחר ששלחתי את צרור הכסף הקבוע אל משפחתי, נוכחתי לגלות שנותרו בידיי מספר מטבעות עודפים. שעה קלה הפכתי בדעתי מה אעשה בהם, ולבסוף החלטתי שאבדוק את טיב השיכר בעיירה. מה אומר, השיכר היה כה משובח שהוצאתי מכיסי מטבע אחר כל אנחת רווחה, וללא ספק נאנחתי רבות ובקול רם באותו היום. כאשר רוויתי תשוקה מלוא בטני, שמתי פעמי אל היער לשוטט בו מעט. לא חששתי עוד מנוטרי היער ומן היערנים, כי בשיגיוני סברתי שעתה מכיר אני את היער טוב מהם.
הילכתי באחת מן הדרכים הצדדיות שמוסתרות הסתר היטב בידי עצי מילה, מפזם להנאתי מנגינה עליזה ששמעתי קודם לכן בפונדק, כאשר שמעתי להפתעתי ולחרדתי הרבה קול פיצוח זרדים. תיכף ומיד נמלאתי בהלה גדולה, וללא מחשבה נוספת קפצתי אל מאחורי אחד העצים. במשך שעה ארוכה עצרתי את נשמתי, והציפייה דמתה בעיניי לגיהינום מתמשך – ולו בשל כך שאחורי ננעצו בחוזקה בסרפד אכזר. זמן רב חלף, כה רב שהשמש כבר נטתה לשקוע, בטרם אזרתי עוז להגיח ממקום מחבואי ולהביט כה וכה. לא ראיתי נפש חיה, אף לא סנאי או בואש, ולכן נשאתי את רגלי במהירות המרבית לה יכולתי בחזרה אל העיירה. כשהגעתי, פניתי אל בית-המרזח בשנית, להתרגע מעט מהמאורע המבהיל.
בבוקר המחרת לא יצאתי אל היער. במקום זאת, ערכתי לי דין-וחשבון מורחב, בוחן היכן לא טשטשתי כדי הצורך עקבות, אימתי לא נזהרתי והקמתי מהומה, האם צדתי בדיוק את אשר היה דרוש לי ולא יותר. יגעתי רבות בעניין, אך תשובה מוגמרת לא עלתה בידי. הדבר טרד את מנוחתי עד מאוד, שכן מלבד ציד לא ידעתי מלאכה אחרת למעט נפחות, ולגבי זו האחרונה החלטתי מזמן שלא לשוב ולעסוק בה.

זמן נוסף חלף, ומשהבנתי שאם לא אמשיך לצוד, אאלץ לחזור אל ביתי – ובכך רציתי, הו, רציתי פחות מכל דבר אחר, בשל מה שהותרתי מאחורי ובשל מה שהשגתי במקומי החדש – יצאתי שוב אל היער אחרי שנת לילה ערבה. זאת הפעם נעתי בדממה מוחלטת, נזהר מלהותיר עקבות, נשמר מלהקים כל רעש. את הליכתי ביצעתי במקביל לשביל אך מעולם לא עליו, וכאשר היה עלי לחצותו הייתי עושה זאת בקפיצה.
סוף כל סוף הגעתי אל מקום בו ידעתי שלהקת חזירי בר נוהגת להתגורר, קרחת יער קטנה ועגלגלה. זמן מה המתנתי שפוף בין העצים, כהרגלי במקרים מעין אלו, ותרתי אחר חזיר שאוכל לשאת על גבי בנוחות מספקת, אך גם למכור במחיר נאה. המתנתי נתמשכה הלאה הלאה, כאשר שמעתי בשנית את קול פיצוח הזרדים. שוטה שבשוטים, נזפתי בעצמי, שוטה נלעג! ברוב עליבותך הנחת לזחיחות דעתך לגבור עליך! הנה חשבת שאם רק תזהר מעט יותר תוכל להימנע כליל מנוטרי היער. מי נטע בינה בקודקודך, ומי הסירה באופן כה מרשים?
כאשר נזכרתי לבסוף שאין די בכך שאנזוף בעצמי עד שאתכלה, אלא עלי גם לעשות מעשה, הזמן לעשות מעשה חלף עבר. קול פיצוח נוסף נשמע ולאחריו צחוק נשי ועשיר.
בתחילה חשבתי לשפשף את אוזני, לבדוק האם עלתה בהן איזו סתימה, אך בטרם הספקתי הדהד שוב הצחוק הפעמוני ולנגד עיני המשתאות נגלתה דמות אישה. ההרגשה שפשתה בי באותה שעה דמתה לניצן שזכה לפרוח לאחר שנות דור של ציפייה, לנחל אכזב ששיטפון עבר בו לראשונה לאחר עונה שחונה, ללהבה שנתפסה לבסוף בפתילתו של נר רטוב ואולי כולן גם יחד. הרגשתי כשיכור בבית התפילה, הנותן לשתי החוויות – השתייה והתחינה – להביאו בצוותא לכדי טלטלה משולהבת ומענגת.
מראה של הדמות היה מיוחד באמת ובתמים, וניכר היה על-פי לבושה שאין היא מתגוררת בחברתם של בני תרבות. במקום שמלה עטתה הדמות לרגליה זוג מכנסיים רחבים ולבנים, שהסתיימו כטפח לפני קרסוליה החשופים ברקמה תכולה ומחוררת מעשה ידי אמן. חולצתה הייתה תפוחה וצבועה גם היא בתכלת, שרווליה מסתיימים אף הם אך מעט לאחר כתפייה. לרגליה לא לבשה דבר – יחפות היו, והדבר הפליא אותי עד מאוד. שערה החום גלש בחוצפה והתבדר קלות ברוח בין-הערביים, ובכך חשף את תווי פניה האציליות. הן היו חלקות להפליא, והקרינו שלווה לה זוכים בדרך-כלל רק בני מלכים ואנשים המונצחים בדיוקנאות.
עוד אני בוהה בדמותה המופלאה, והנה הבחנתי בפרט המפעים מכולם: עיניה, סגולות היו!
הדמות נתנה בי את מבטה, שיגרה אלי חיוך קטן מזווית פיה, וגופי הוצף בחום התואם את לועו של כבשן לאפיית לבנים. עודני עסוק בהסדרת נשימתי, סבה הדמות על מקומה ונעלמה. עתה חשבתי לשפשף את עיני, שמא עלתה בהן איזו לכלוכית או קור עכביש טועה. אפס; הדמות נעלמה כלא הייתה, ומוטב היה לו הייתה לוקחת עמה את כל מחשבותיי.
בלילה הפריעה הדמות הזרה את שנתי. לא התגנבה היא בלאט, בתיפוף רגליים קטנות, וגם לא פעלה את פעולתה בערמומיות השמורה לנוכלים בעלי ותק. בכוח כפתה את נוכחותה על חלומי וטרדה אותו לאורכו ולרוחבו, מתחילתו ועד סופו המתמשך. בחלום הילכתי ברחובות העפר הכבושים של העיירה, שורק שוב את אחת מאותן הנעימות שהנגנים בבית-המרזח הרבו לנגן. רגע אחד היו הרחובות שוממים מסיבה שאינני יודע, ובמשנהו הציצו מאחורי סמטה מתפתלת זוג עיניים. לא זוג עיניים הקבועות בתוך ראש התפור היטב אל גוף אדם, כי אם זוג עיניים בלבד, מרחפות. ובצבע סגול.

העיניים חייכו אלי בלגלוג מתחצף, מתגרות בי כדי לראות כיצד אגיב, וכאילו לא די בכך – החלו להכפיל את עצמן. בכל מקום ברחוב הופיעו זוג עיניים סגולות. עוד זוג ועוד זוג הופיע, עד אשר מנו זוגות העיניים מאות אם לא אלפים, והיו רבות כל-כך מהן כך שאם הייתי רוצה לנוע, היה עלי לפלס לי דרך ביניהן, פשוטו כמשמעו. בתחילה הן שמרו ממני מרחק מה, מהססות קמעה, אך במהרה התגברו על בושתן. הן הסתחררו סביבי במעין מערבולת, מדגדגות ומלטפות, הודפות אותי מצד אל צד בגיחוך דומם. שעה קלה נתמשך העניין, עד שנתעוררתי משרעפי כדי לגלות שהשחר הפציע זה מכבר.
אחרי שהתארגנתי בזריזות יתרה, שלא כהרגלי כלל וכלל, ירדתי מחדרי כדי לאכול ארוחה חפוזה בחדר האוכל של הפונדק, מה שתאם עוד פחות את מנהגי. לאחר מכן יצאתי בהליכה שגבלה בריצה אל היער, אל המקום בו פגשתי אמש את הדמות המסתורית. כל מעייניי היו נתונים לה. בכל מאודי פיללתי לראותה בשנית, להזין את עיני בפלא ששלח אלי האל, או הטבע, או רוח הצפון, אם כי עלי להודות – ביני לבין עצמי – שמקור הטוב שזרח עלי לא עניין אותי כהוא זה.
התדהמה שחשתי כאשר הגעתי אל קרחת היער ומצאתיה שם, ישובה, מחליקה בידה את מחלפות שערה, לא שוותה בעוצמתה לאף אחת מן התחושות שחשתי אמש. אחרי הכול – לא הייתה ברשותי אף סיבה הגיונית להניח שאכן אפגוש בה גם היום. אך היא אכן הייתה שם, מתרפקת על הקרקע בנוחות שאנשים מן המניין מפגינים בשקעם אל כורסא מרופדת, קרן שמש דקה נחה עליה ומדגישה את שיערה. היא ניגשה אלי בהילוך חינני, נטלה את ידי, וליבי גמר אומר לבקוע מגופי כך שיוכל לפרפר כרצונו.
כך הילכנו עד שעות בין הערביים לערך, שפתינו דוממות, אם כי לא חשבתי ששתיקתנו מחסרת איזה דבר מה מן העניין. מגע ידיה הרכות לחש לי מעט מסודות הווייתה וקיומה, מלטף את נשמתי במשי קטיפתי משובח. ועיניה, הו! עיניה הבוהקות כאחלמה נעצו בי כלונסאות של אהבה.
אם חשבתי קודם לכן – ובסכלותי אכן חשבתי כך – שאני מכיר את היער על בוריו, הוכיחה לי הדמות היפה כי טעות בידי. היא הובילה אותי מבעד לסבך עבות של אשוחים בריאים, ואילו לא הייתי יודע שדרכם של עצים היא לגדול לכיוונים שונים, הייתי חושד בהם שפינו לנו מעבר לפקודתה. לאחר זמן מה של שוטטות במדרון הידלדל הסבך, ומולנו נגלה מצוק סלעי ומתנשא שמעולם לא ראיתי. הדמות שיגרה אלי חיוך שבע רצון ומשכה קלות בידי, מסמנת לי להחיש את צעדיי.
החילונו להקיף את המצוק משמאל כאשר עצרה לפתע הדמות ללא סיבה נראית לעין. נתתי בה מבט תמה, אך היא מצידה התעלמה ותרה אחר דבר מה נסתר. נראה היה שלבסוף מצאה את שחיפשה, והורתה לי באצבעה על מטפס מסוים שהשתרג היטב על גבי האבן. ניגשתי אליו, מצר לעזוב את מגע ידה החמים אף לרגע קט.
שלפתי את סכיני, ובשלוש אבחות חדות קיצצתי את הצמח כולו. הוא נשר באוושה רכה לאדמה וחשף באבן מערה אפלה מסותתת בגסות. הדמות הנידה בראשה כלפי המערה, מסמנת לי להיכנס, אך לא ההנתי לעשות כן. החושך במנהרה היה כבד, מה גם שלא ידעתי לבטח האם ניתן לסמוך על כוריה עלומי השם. הדמות רקעה שנית ברגלה, להודיעני חד וחלק שאין בכוונתה להמתין עוד, אך במקום להישאר במקומה ולחכות שאעשה כבקשתה נכנסה היא עצמה והותירה אותי מאחור. היסוסי נתמשך עוד זמן מה, שכן סברתי שחומדת היא לצון ותו לא. לבסוף נכנסתי.
אויר המערה היה צלול, ולמעט טחב מועט היו קירותיה נקיים. בצעדי הראשונים עוד יכולתי ללכת זקוף, אך במהרה נאלצתי להשתופף ולשלוח את ידיי קדימה, פן יצוץ לו נטיף ויבקע את ראשי האומלל לתריסר חלקים שווים. כעבור שלוש מאות צעדים נוספים להערכתי הוצרה המערה עוד יותר, כך שנאלצתי לזחול על ברכי, כזחול כלב למרגלות אדונו.
כעבור זמן החל לבקוע אור בקצה המערה, ששוב לא הייתה מערה כי אם מנהרה. במהרה הייתי מחוצה לה, והרגשת ההקלה שחשתי ביציאה ממנה לוותה בתחושת פליאה. הדמות הייתה ישובה על משטח סלע חלק, כפות רגליה נתונות בתוך בריכת מים מבעבעים. היא סימנה לי להצטרף אליה במנוד ראש מחוייך. ניגשתי אל הדמות, חלצתי את מגפיי תוך אנחת רווחה והתיישבתי לצידה.
המים המבעבעים היו ירקרקים למראה, ולאחר בדיקה בקצה אצבעי גם נעימים למדי למגע. הם עטפו את רגליי בחום עז, כזה התואם את חום גופי הכללי, ולא בשל מזג האקלים הלוהט. לא דיברנו כלל, כמקודם. לא התעורר בי כל צורך, והדמות מצידה לא נטלה את היוזמה. לא חשבתי אף לשאול אותה מניין באה, מדוע אין הוא נועלת מנעלים, ובייחוד מניין לה עיניה הסגולות. הצפייה בה והישיבה בסמוך אליה נעמו לי, ואילו היה תלוי זה בי הייתי נשאר במקום ההוא עד כלות כל הקיצים. ידינו אחזו כל הזמן הזה, בידו של האחר ובליבו בו זמנית.
כאשר החלה החמה לגלות סימנים של חוסר סבלנות כלפי התלויים בשירותיה, עזבנו את המקום, אך הוספנו להלך עוד מעט במקביל לפלג הדרומי במקום לחזור בדרך הקצרה יותר.
בלילה, לאחר שרחצתי היטב והתכסיתי בשמיכת הצמר הגסה והדוקרנית שסיפקה לי בעלת הפונדק, התהפכתי במיטתי חזור והפוך. כה נסער הייתי ממאורעות היום, כה נרגש, וככל שניסתי לרוקן את ראשי ממחשבות ולהירדם רק התגברו הן, מערפלות את מוחי בזרם קולח של הרהורים מופרכים ונוגים, ללא הרף. מנורת השמן הקטנה ריצדה לי על מאור עיניה של הדמות היפה. שיקעתי את ראשי בכר ואחר טמנתי אותו תחתיו, גיליתי את השמיכה והתעטפתי בה שנית, וכל זאת כדי להיווכח שהשינה ממני והלאה היא.
מובן מאליו שבבוקר המחרת נחפזתי שוב אל קרחת היער, וברוב להיטותי העיוורת שכחתי לקחת עימי את כלי זיני. ההליכה הארוכה, שלרוב נתמשכה עד שעות הבוקר המאוחרות, ארכה הפעם אך כמחצית הזמן, ורק כאשר עצרתי לפוש הבחנתי שאני מתנשף בכבדות. משהסדרתי את נשימתי הסוררת, נפניתי להביט סביבי. מפח נפש נוראי אחז בי כשגיליתי שקרחת היער התקרחה מנפש חיה תוך יום אחד בלבד. התרגלתי לנוכחותה של הדמות היפה, לחברתה, בקלות כה רבה, שאף לא העליתי בדעתי שיש לדמות עיסוקים אחרים מלבד להשתעשע איתי. התיישבתי לי על בסיסו של גזע עץ קטום, ותהיתי מה עלי לעשות כעת. לצוד לא יכולתי, שכן כזכור – שכחתי את נשקי בחדרי בפונדק. לחזור לעיירה גם כן לא רציתי, כי עוד קיוויתי שהדמות תופיע ותסחרר אותי במבט עיניה, והשיטוט ביער איבד מקסמו ללא הדמות היפה. מכיוון שלא הגעתי לכדי הכרעה מוצלחת נמנמתי מעט, וכשהקצתי כבר עמדה החמה באמצע דרכה. הדמות לא הייתה שם, למרבה הצער, ומכיוון שכך חזרתי לעיירה בשרוך רגליים מאוכזב.
גם ביום שאחריו לא הגיעה הדמות אל קרחת היער, וגם לא בזה שלאחריו. במשך שבועיים ימים נהגתי לרבוץ בקרחת היער בחוסר מעש ולצפות לבואה. משאמרתי נואש, הלכתי לשפוך את שיחי בבית-המרזח. המוזג האדיב הגיש לי כוס שיכר או שתיים, והאזין בקשב רב לסיפורי תוך הבעת התפעלות במקומות הנכונים והזלת דמעה קטנה ומזויפת בסופו. לאחר שלגמתי כוס נוספת או שתיים כבר יכולתי להבחין בניצני קנאה על פניו.
ימים נוספים חלפו עברו, ואני שבתי לצוד, אם כי בהתלהבות פחותה מבעבר. את רוב מרצי השקעתי בשיח רעים בטל ובתחרויות שתייה עד אין קץ, כתחליף אומלל לפגישה המופלאה עם הדמות המסתורית. לעניין זה הוסיף גם החורף שהחל לגלות אותותיו – החיות החלו למצוא להן מקומות מסתור להעביר בהם את הקרה בבטחה, ושוב לא היה הציד קל כשהיה בקיץ.

באחת מן הפעמים בהן צדתי תחת עצי השקד, זמן רב לאחר שאפסו כל תקוותי לראות את הדמות היפה פעם נוספת, נגלתה היא אלי במפגיע. היא חייכה חיוך מתגרה ונתנה בי את מבטה הסגול, בוזקת חיות על כל התחושות הנפלאות שטרם הספיקו לקהות. היא נגשה אלי בצעדים בוטחים, ככל הנראה על מנת ליטול את ידי, כאשר נשמעו ממרחק קולות שיחה מהולים בקול צניפת סוסים. נבהלתי עד מאוד, והבטתי אנה ואנה למצוא לי מקום מחסה – רק כדי להיווכח שעצי השקד אכן משילים את עליהם בחורף. דאגה נוראה שטפה את ליבי.
הבחנתי שהדמות שמה פעמיה לעזוב את המקום, ובטירוף רגעי צעקתי אליה: "מה שמך?"
הדמות נעצרה בפתאומיות, סבה אלי, וניכר היה בעליל שמופתעת היא עד מאוד. תחילה שתקה, ועלה בי חשש שאילמת היא, אך תחת זאת השיבה היא לי בנימה משועשעת: "וכי כיצד תרצה לקרוא לי? בשמות רבים אני אוחזת, וכל אחד מהם יאה לצורך אחר." היא העניקה לי מבט נוסף, להתרות בי שאבחר כראוי.
לא הארכתי במחשבתי זמן רב. "כמדומני שלילך הינו שם מוצלח, על שם הסגול שבעיניך."
הדמות התמהמהה מעט, הופכת באפשרויות הניצבות בפניה, והשיבה: "לו יהי כן. לילך."
השיבה ונמוגה, כהרגלה. עוד אני משתאה וקולות השיחה הפכו למוחשיים. שלושה נוטרים, חמושים כדת וכדין, זינקו מסוסיהם והפנו אלי שלושה קצוות של פלדה מושחזת. "הנה הממזר שנוהג לצוד צבאים וחזירים," אמר הבכיר שבהם בסיפוק. "וכי אינך יודע, ברנש, שציד ביער המלך דינו מוות?"
צחקקתי אליהם, אך על שאלתו לא עניתי.
"דעתו נשתבשה, אין כל ספק," הוסיף בטעם נוטר נוסף. "אולי אף אוחז בו דיבוק. אין כל דבר – יבוא עורף הראשים ויביא את הבעיה לכדי פיתרון."
גיחכתי אליהם בשנית, אך לא ציפיתי שיבינו. לא היה בידם כל סיכוי. דבריהם חלפו בצד אוזניי ואף לא גרמו להן לדגדוג הקל שבקלים. אדרבה, חשבתי באותה שעה, יגישו נא אותי לפני המלך לדין. יפסוק מה שיפסוק, יחרוץ מה שיחרוץ. בבקשה, אפציר בו, שלח אותי להינמק במחשכי תא אפל, בו יכרסמו חולדות את קצות אצבעותיי, או מוטב – צווה על תליין גס-עיניים להתיז את ראשי באבחת חרב חדה. שניהם שווים בעיני, ואין כל זה משנה לי כהוא זה; אך דבר אחד אבקש ממנו קודם שיכריז על הכרעתו – לגלגל את שמה של הדמות היפה על לשוני, להעלות בדמיוני את עיניה הסגולות שביקעו בקלות כה רבה את קליפתי הגברית, ולחייך.
לילך.