קמלוט נרדמת

למלך ארתור ולמלכה גווניביר לא היו ילדים. הלשונות הרעות לחששו. 'זה משום שארתור לא גירש את עובדי האלילים מחצרו' אמרו אחדים. 'זה עונש על בגידתו של ארתור בעמים הקלטים' אמרו אחרים, איש לפי אמונתו הדתית.

אך ימים חלפו וגווניביר חבקה בת. החצר מלאה שמחה, אך לא שקטה. ארתור היה זקוק לבן, יורש. היו שהציעו להקדיש את הנסיכה הקטנה למנזר או לאבלון, מתוך תקווה שהצלוב או האלה יברכו את ארתור בבן. אחרים דחו את הרעיון והציעו לגדל את הנסיכה בחצר המלוכה, ואם לא ייוולד בן, להשיא אותה למנהיג חזק שיוכל לרשת את ארתור. אני הקשבתי לאלו ולאלו וליבי ניבא לי רעות.
בחצר המלוכה אשר בקמלוט תוכננה חגיגה לכבוד הטבלתה של הנסיכה. אני לא הוזמנתי אליה, אך החלטתי לבוא בכל זאת. ככוהנת הגדולה של אבלון וכאחותו למחצה של ארתור, נשמר לי תמיד מקום בחצר המלוכה.
שהיתי אותה תקופה אצל אחותי, מורגאוז. הייתי שם על מנת לבקר את בני, שגודל על ידיה. אין אנו, כוהנות אבלון, מגדלות את ילדינו. מרבית שנותינו עוברות עלינו באבלון, שם גרים רק כוהנות האלה וכוהני בן זוגה עוטה הקרניים, ורק לעיתים רחוקות תדרוך שם כף רגלו של זר.
בני, מורדרד כפי שיכונה בעתיד על ידי לאנסלוט שאר בשרי, היה אז בן שלוש בלבד. בפניו ניכרו תווי פניו של אביו, ארתור. עובדי הצלוב, הנוצרים, ראו במעשה שעשינו, אני וארתור, חטא מוות, גילוי עריות, ובבננו – עיוות, אך בני היה בריא וחסון; ומבטו, כבר בגיל שלוש, היה יציב ונאמן.
קמלוט לא התכוננה לבואי, אך גם לא התרגשה ממנו. נתנו לי מגורים בחדר קטן למדי, אך נוח, והעמידו לרשותי משרתת אחת. לא נפגעתי או זעמתי. קמלוט מלאה במאות אורחים, ורבים מהם היו חשובים מאחותו למחצה הפאגאנית של ארתור. לא ציפיתי שגווניביר תזמין אותי להצטרף לעדת נשות הלוויה שלה. השמועות אמרו כי היא גמרה בדעתה שלא לתת לאדם שאינו נוצרי להתקרב, או אף להביט, בתינוקת לפני ההטבלה. הן גם אמרו כי ליד עריסת התינוקת כל שעות היממה היה אדם שקרא מכתבי הקודש.
ההטבלה תוכננה ליום ראשון, לאחר המיסה. לא התכוונתי לנכוח בה, מאחר ולא הייתי רצויה שם. סלידתם של אנשי הכמורה שלהם ממני הייתה גדולה אף מסלידתי אליהם.
לאחר ההטבלה התקיימה סעודה חגיגית ולאחריה טקס בו אצילים רבים איחלו איחולים ונתנו מתנות לנסיכה הקטנה. הסעודה יכולה הייתה להיות נחמדה אלמלא המבטים הנוקשים שננעצו בי מכל עבר. הייתי שם אחת מהיחידים שלא ענדו צלב. איש לא פנה אלי בדברים. אכלתי בשתיקה, נאדרת, מטילת אימה ובודדה ככוהנת אבלון בין אנשי הצלב.
כאשר האצילים החלו לתפוס את מקומותיהם בתור, על מנת להרעיף מתנות ואיחולים על הנסיכה, תפסתי את מקומי ביניהם. הובעו איחוליה לבריאותה של הנסיכה, ליופייה, לכישרונותיה ואף למידת אדיקותה הדתית. ניתנו לה מתנות רבות: צעצועים רבים ונפלאים, תכשיטים יפיפיים, ואף סייחה ארוכת רגליים.
לבסוף, הגיע תורי. רכנתי מעל עריסתה מלאת הצלבים של הנסיכה והוצאתי אותה. החזקתי אותה בזרועותיי וחייכתי אליה. לשמחתי, למרות כסילותה הרבה של גווניביר בנושאים רבים, הייתה בה מספיק פיקחות על מנת שלא לתלות שרשראות קמעות או צלבים על צווארה של הנסיכה.
מבטה של גווניביר היה מפוחד ומבטו של ארתור מתוח.
הבטתי אל עיניו של אחי ודיברתי בקול שקט, שרק בקושי עלה על לחישה.
"אל תדאג" אמרתי לו, ולו בלבד "לא אפגע בה, גם אם התכחשת לבריתך עם הקלטים, גם אם אין עוד כוהנות אבלון רצויות בקמלוט. באתי לברך אותה, ואותך. אחרי הכל היא עדיין אחייניתי, ואתה עדיין אחי"
"למחצה" אמר המבט הקפוא שבעיני גווניביר.
"ואב בני" אמר מבטי הנעוץ בעיניו.
הבטתי אל התינוקת. עורה היה ורדרד ועיניה חומות. היא הייתה לבושה בשמלה קטנה וחמודה. היא חייכה ומשהו השתנה בה. משהו הציץ אלי מתוך עיניה. משהו עתיק, משהו מרושע. הדבר שאחזתי בזרועותיי לא היה תינוקת, גם לא אנושי.
צחקתי צחוק קצר ונטול שמחה.
"את חששת שאקלל את בתך, המלכה" אמרתי. "ראי את בתך, הביטי בעיוות שיצרת ברחמך". תוך כדי דברי אלו, הסרתי את המסווה מעל התינוקת. הגוף שנח בזרועותיי היה עדיין גוף של תינוקת, אך הרוע ששכן בתוכו נגלה לעיני כל.
גווניביר פלטה זעקה אילמת והחווירה. אפילו בפניו של ארתור שכנה אימה.
"אך" אמרתי ופניתי אל ארתור, "היא עדיין אחייניתי ואתה עדיין אחי. ולכן אתן לכם מתנה. זמן. שש עשרה שנים תהיה לך בתך, הנסיכה היפה והחמודה, אבל ביום הולדתה השישה עשר היא תפצע או תישרט ותראה את דמה, ודמה יחשוף לעיניה את טבעה האמיתי".
נשמתי נשימה עמוקה והחזרתי את המסווה אל התינוקת וחיזקתי אותו. הקסם הזה דרש את כל כוחי ממני. הדבר הזה היה חזק ממני. יכולתי רק לעכבו במעט.
"זמן" אמרתי לבסוף. "שש עשרה שנים. זה כל שאוכל לתת לכם".
הנחתי את הנסיכה, ששוב הייתה תינוקת רגילה למראה בעריסתה ויצאתי את האולם.
ארזתי את חפצי המעטים במהירות. ליבי כמה אל אבלון, אל מימי הבאר הצלולים והאוויר הצח. עליתי על סוסי עם חפצי ונמלטתי מקמלוט, חצר המלוכה שכה מלאה ברשע. ברחתי אל אבלון, אל אי התפוחים שלי.
השעה כבר הייתה שעת דמדומים וכאשר הגעתי אל אחת הגבעות הניצבת במרחק ראייה מקמלוט, ארגנתי את חפצי לעצירת לילה.
מדורתי כבר בערה והכוכבים נראו בשמיים בבירור כאשר ראיתי חבורת רוכבים מתקרבת אל מקום עצירתי. למרגלות הגבעה עצרו הרוכבים ורק אחד מהם המשיך אל מעלה הגבעה.
קמתי ממקומי וחיכיתי לו. הוא נעצר לידי וירד מסוסו.
"הוד מלכותך" אמרתי לו.
"מורגן" פנה אליי, עיניו מלאות כאב. "האין דבר שתוכלי לעשות?"
"אין זה בכוחי" אמרתי. "הבטתי אל תוך הדבר הזה שהוא ילדתך. הוא מרושע וחזק. כל שאוכל לתת לך הוא מעט זמן. לאחר מכן, יפרוץ הרשע מתוכה ויהרוס אותך, את קמלוט ויתפשט על עולם".
"ואם ארחיקנה?" שאל. "אשלח אותה למנזר, או להתחנך אצל איכרות. כך היא תרחק מקמלוט, ואפילו מאנגליה ולא תוכל להזיק".
"עוד שש עשרה שנים" אמרתי, "היא תהיה בקמלוט ותהרוס אותה ואותך בתוכה. כנסיכה או כנערת מטבח או כאביר מתחזה, עוד שש עשרה שנה היא תהיה בקמלוט ואין בכוח איש למנוע זאת".
הוא הרכין את ראשו ועיניו העגומות נמלאו בהחלטה קשה.
"ואם אהרגנה?" שאל.
"לא תוכל" אמרתי לו. "צר לי עליך אחי, צר לי על כולנו. אך אין בכוח מי מאיתנו לעשות דבר".
עמדנו שם, לאור המדורה הקטנה כמה דקות דוממים בשתיקת אבל וכאב. לבסוף הוא עלה על סוסו ורכב משם. אני נשארתי מאחור.
בשנים שעברו מאז רחקתי מקמלוט, אך שמעי הדברים שקרו שם הגיעו אלי.
בני הוכתר כאביר על ידי לנסלוט ונקרא על ידו בשם מורדרד.
מרד פרץ באנגליה הקטנה ודוכא על ידי המלך ואביריו.
גווניביר ולנסלוט ניהלו רומן שנחשף, ולנסלוט ברח מאימת המלך.
עברו עלינו חורפים קשים וקלים וקייצים ארוכים וחמים.
עברו שנים והיום ההוא קרב.
לא התכוונתי להיות בקמלוט או בסביבתה ביום הולדתה השישה עשר של הנסיכה אבל הזדמנתי לשם חרף רצוני.
היה זה שלוש שנים קודם לכן כשנסעתי מגארלוט אל אבלון נקלעתי אל הפיות. נסעתי ביער, בערפל סמיך. תחילה הגיע הערפל אל ברכי הסוס, אחר אל מותניו ולבסוף רכבתי שקועה כל כולי בערפל, ממנו הזדקרו העצים כדמויות צללים. אז נשבה רוח חמימה שסילקה את הערפל. מצאתי את עצמי בקרחת יער לא מוכרת, אצל הפיות.
הן אירחו אותי בשמחה. הן תמיד שמחות על כל אורח שמזדמן אליהן, מרצונו או בעל כוחו.
לא שהיתי שם זמן רב, רק שלושה ימים, או כך לכל הפחות היה נדמה לי. אך אי אפשר להעריך זמן בוודאות שם, בארץ הפיות, בה השמש לעולם אינה שוקעת, היא תמיד במרכז השמים.
אין שם זמנים ליום. החיים מתנהלים כסחרחרה. העצים תמיד מלאי פירות בשלים וטעימים; במעיינות תמיד זורמים מים צלולים; העלים הזהובים נאספים שם ככריות תחת העצים כמזמינים אותך לנוח עליהם. האוויר שם נדמה להיות צלול יותר ובעל טעם מתוק. שם תמיד האביב שורר.
כאשר הגעתי לשם, באו לקראתי כמה מהם, צעירים למראה אך בני אלפי שנים, בגילה של האדמה עצמה. שלושה מהם לקחו את סוסי, אותו הפקדתי בידיהם בלב בוטח. הם לא יפגעו בו, חוץ לארוג את רעמתו בקשרים סבוכים. אחרים הגישו לי פירות ומי מעיין קרירים. שתיים מצחקקות דחקו בי להצטרף לריקודם.
איני זוכרת הרבה מביקורי זה. אני זוכרת שרקדתי איתם, למשמע מוזיקה שכמו הרוח ניגנה בענפי העצים. אני זוכרת שרחצתי במעיין עם פיה שהכרתי מביקור קודם. אני זוכרת שנחתי, ראשי מונח בחיקה של פיה שסירקה את שערי באצבעותיה הארוכות.
היו אלה צהריים נצחיים ואני כמעט נסחפתי לתוכם.
לבסוף, אספתי את סנדלי, אותם השלכתי בין העצים, עליתי על סוסי ורכבתי משם, אל הערפל.
אך הזמן והמקום אינם קבועים בממלכת הפיות, וכאשר הערפל התפזר, מצאתי עצמי ניצבת על גבעה ירוקה אל מול הטירה מרובת המגדלים של קמלוט.
הרוח הקרה נשבה על פני החשופות ושלחה בשורה אל ליבי.
היה זה יום הולדתה השישה עשר של הנסיכה.
צפיתי בטירה זמן מה, שוקלת בדעתי מה לעשות. ראיתי דמות יוצאת משערי הטירה, לא אל דרך המסחר הראשית אלא לכיווני. ירדתי מסוסי, אל האדמה הקפואה, מחכה לה.
היה זה בני, מורדרד. הוא ירש ממני מעט מחוש הראייה האחרת וידע שהגעתי.
"אימי" אמר לי.
"מורדרד" אמרתי. עמדנו יחד בשתיקה. לא היינו מן המרבים בדיבור.
"זה היום" אמר לי. נדתי בראשי.
"האין זה ניתן לשינוי?" שאל.
"זה מעבר לכוחותיי" עניתי. הרוח שינתה את כיוונה ועתה נשבה מכיוון קמלוט. על כנפיה היא הביאה איתה חזיון.
יכולתי להרגיש איך גופי מתרפה ואלמלא שלח בני יד להחזיקני הייתי צונחת אל האדמה, אך רוחי כבר רחקה משם.
בחדר המועצה, התדיינו השרים על המיסים; באורווה אדון זקן ושמן ניסה לעלות על סוסו בעזרת הסייס; במגדלו הפרטי, הגבוה, כרע ארתור מול הצלב והשפיל מבטו; במטבח שטפה נערת המטבח כלים לקול גערותיה של הטבחית; בחצר, ביקש אביר צעיר מעלמה גאוותנית את מטפחתה, לשאת אל הטורניר; בחדר צדדי בכנסיה ישבו גווניביר ונערותיה והנסיכה, חלקן אורגות, חלקן טוות וחלקן רוקמות, עובדות כולן על פרוכת ענקית מכוסת צלבים. הן עבדו בדממה שהופרה רק על ידי קול קריאתו החדגונית של הכומר מכתבי קודשיהם, מצטלב ללא הרף. מפעם לפעם, קמו כמה מהנערות והתחלפו בדממה בעבודותיהן, בין האריגה, הרקמה והטוויה. הנסיכה ישבה ליד הנול, אורגת במומחיות. נערה בעלת שער אדמוני ניגשה אליה ונגעה בכתפה. הנסיכה הניחה את הבוכייר, קמה ממקומה, מפנה אותו לנערה האדמונית וניגשה אל כישור שהתפנה. מבטה המתוח של גווניביר עקב אחריה, בעוד ידיה ממשיכות לעשות את עבודתן במכניות.
הנסיכה טוותה במהירות ובמקצועיות כאשר הכישור איבד מיציבותו וחודו שרט את אצבעה.
היא הביטה בתימהון קל בטיפות הדם שנטפו על ידה.
באותו הרגע היא השתנתה. אי אפשר היה להגדיר את השינוי שחל בה, אך הוא היה ברור כשמש הצהריים. פניה איבדו כל רגש, נאטמו כמסכה. למרות שגופה לא השתנה היה ברור שהיא לא אנושית. גווניביר קפאה והחלה להצטלב.
הדבר שהיה הנסיכה, קם ממקומו והביט סביב. זיק של נחישות נראה במבטו.
האנשים סביב הנסיכה החלו לנשור אל הרצפה, ישנים. הכומר ישן על משטח קריאתו; אחת מנערות המלכה נרדמה על הבד הרקום למחצה, המחט עוד נתונה בידה; האביר הצעיר נפל ישן בחצר, ליד גופה הנם של נערתו; האדון נרדם על סוסו בעוד נער האורווה נח למרגלותיו; הצלחת החליקה מידה הישנה של נערת המטבח והתנפצה, בעוד קולה של הטבחית נדם; ארתור ישן ופניו אל הרצפה; גווניביר צנחה ישנה אל רגליה של הנסיכה.
הנסיכה צעדה מעל גופה של גווניביר ויצאה את החדר.
פקחתי את עיני. בקמלוט לא הייה עוד נפש אחת ערה.
"את בסדר?" שאל אותי בני. "מה קרה?" הוא הביט בדאגה אל קמלוט.
לא עניתי. כעבור דקות מספר יצא סוס לבן את קמלוט ועליו רכובה הנסיכה. היא עצרה והביטה בי. מבטה פגע בי כסכין – חד, פולשני, מרושע. היא הביטה בי וידעה שראיתי הכל. אחר דהרה משם. מאחוריה החלה קמלוט להתכסות בורדים קוצניים עד שהטירה הייתה מוקפת בשכבה עבה.
הורדים היו אדומים כדם וריח דם ורעל עלה מהם. קמלוט הנאווה הפכה למקדש מוות.
בני עזב את זרועי והלך, כמעט רץ, אל הטירה. הוא שלף את חרבו ובעזרתה פילס לו דרך בין הורדים אל תוך קמלוט.
נשארתי על הגבעה, חסרת כוח וחסרת כיוון.
כשבני יצא מהטירה הוא היה מלא שריטות מקוצי הורדים, חתכים שחורים שהריחו מרעל. ראיתי בפניו, בעיניו, שהוא גסס. על ידיו הוא נשא את מלכו, את אחי ארתור, חף מכל פגע או שריטה.
הוא הניח אותו על אדמת הגבעה, עליה צמחו העשבים בדלילות.
"לא יכולתי להעירו" אמר לי וקרס למרגלותיי, מת.
אספתי את גופת אחי ועליתי על הסוס, דוהרת משם, לא עוצרת לאכול ,לישון או לחשוב. ברחתי כל עוד רוחי בי מהמקום המקולל הזה. דהרתי אל אבלון.
ארתור לא מת. הוא ישן. הוא ישן לנצח, אינו יכול למות, מקולל לנצח. קברתי אותו בעודו ישן. גם קבורה לא תוכל להורגו.
יש המאמינים שיום אחד הוא עוד יקום ויושיע את אנגליה, כך הם חרטו על קברו. אך הוא לא יקום עוד, אני יודעת זאת.
הסתגרתי באבלון.
עברו שנים. ראיתי את שאר הכוהנות מתות או נעלמות. נשארתי לבדי.
חייתי כבר כמה מאות, בקרוב יבוא זמני.
לעיתים רחוקות יצאתי מאבלון. העולם בחוץ היה קר ואכזרי.
שמעתי את הסיפורים עלי ועל ארתור ועל בני פעמים רבות ובגירסאות שונות.
ידי הזמן והנצרות שינו את הסיפור.
הנסיכה לא מוזכרת בסיפור. היא הצליחה להשכיח את קיומה מלב כל, חוץ ממני.
הם אומרים שארתור ובני נלחמו עד שקטלו איש את רעהו. איש אינו יודע את האמת, מלבדי ומלבד הנסיכה.
אבל הסיפור על הנסיכה שרד, אם כי שונה. הם מספרים על נסיכה שקוללה להידקר שיום הולדתה השישה עשר מכישור ולשקוע בתרדמת נצח. כמה קרוב למציאות, כמה רחוק ממנה.
רוע חדש הגיע לעולם, עידן חדש של רשע.
אין עוד השמש חמה כמו פעם, ואין הדשא ירוק ורך כמו בימי עבר. אין עוד הולכי רגל התועים בדרכם מגיעים אל הפיות. אפילו האוויר קר יותר ועכור יותר. אין עוד פולחן האל והאלה באנגליה. אין עוד התפוחים מתוקים כבעבר, ואפילו השמיים גבוהים ורחוקים מאי פעם; ואבלון שוקעת אל בינות הערפילים.