הסיפור הבלתי רגיל של החתול שמיל

"סרוקראם!" האדון קורא, ואוזניי מזדקפות, קשובות אל השם שניתן לי, אל השם בו אני נשלט. את שמי האמיתי שכחתי לפני עשרות שנים.

הקסם מושך אותי מארוחתי, מבשרה של היונה שלכדתי בעמל רב. האדון קורא, ועליי לציית. גם את שמו שלו איני יודע. תמיד היה רק האדון, ורגליי טופפות לעברו. אני שונא אותו ואת עצמי על כך. אני רץ.
הוא נראה כאציל היום, לבוש גלימה ארוכה, כסופה, וזקן מעטר את לחייו ואת סנטרו. הבהוב של רגש עובר בי, אולי זכרון. האם נראיתי כך, כשהייתי אדם? האם הייתי אציל, בנו של אציל? האם הוא מנסה להידמות לאדם שהכרתי?
מרגע שחדלה המשיכה אני נעצר, מנסה לשוות לעצמי מראה מכובד. אני מלקק את פרוותי, לא מרים אליו מבט.
הוא משליך לרגליי ספר, ומבלי להביט אני יודע מה הוא רוצה, ובחילה עולה בי. האחרונה לא מתה במהירות. היא גוועה לאיטה. הוא ניזון מהפחד ומההשפלה זמן רב. כשהתייאשה לחלוטין, לבסוף, גם בשרה שימש אותו היטב.
בוודאי הלכתי צעד או שניים לאחור מבלי להבחין בכך. הוא מביט בי וחיוך קל עולה על שפתיו. "לך," הוא מצווה, וקולו נוטף קסם. כפותיי אינן נעות. "לך," הוא חוזר על עצמו, והפעם הספר נע, העמודים מתהפכים מול עיני. הוא מזמן את השער, ועליי לפסוע פנימה. לא. לא עוד ילדה קטנה בשמלה. אם הוא באמת רוצה לקיים את כוח הקסם שלו, שירד לכפר, כפי שהיה עושה לפני שהתמרדו. לא אני. לא שוב.
עיניו מצטמצמות קלות כשהוא מביט בי. "אם כך," הוא אומר.
אני משיב את מבטו, ואיני נע. דפיקות ליבי חזקות כעת. לבסוף הוא מסית את מבטו ואומר, "זו האחרונה."
פרעתי את חובי? הוא יסיר מעליי את הקללה, סוף סוף? מה היה חובי, בכלל? איני זוכר עוד. עשרות נשים? מאות? איני מתרשם מנדיבותו. הוא מנצל את השכחה שלי. פשוט נעשיתי חזק מכדי שיהיה לו נוח לשלוט בי עוד. הוא יכשף ביש-מזל אחר.
זו האחרונה. ההבטחה, על כל פנים, מניעה אותי לפעולה. אם יעמוד במילתו, אהיה חופשי. אם לא יעמוד בה, אהיה חזק דיי כדי שלא להישאר עוד.
אני נוגע בכפי בספר, משאיר טביעת רגל שחורה על הקלף העבה. העולם האחר משתקף דרך טביעת רגלי המתרחבת, גדלה.
אני מזנק, זינוק של טורף. ועף.

ריחות עולים מסביבי, כמעט צורבים את עורי בעוצמתם. אני מתנשף ונע לאחור. הכניסה לאיזור בו חיים בני אדם רבים תמיד מהממת אותי. אני בורח אל השיחים, ממתין מספר דקות כדי להסתגל שוב לרגשות הרבים כל כך הזורמים באוויר סביבי. ריחות של עצב, שמחה, כאב, ייאוש, אושר, צורך, רצון. האם גם אני חייתי פעם בעוצמה כזו, כמו לפיד בוער?
לבסוף אני משתלט על קסמו של האדון, מווסת אותו עד לעוצמת הקליטה הדקה ביותר. אני מכיר את האיזור הזה. אנשים צעירים יוצאים ונכנסים אל אחד הבניינים. יושבים על הדשא, צוחקים. ראשה של אחת מהן שעון בחיקו של אחר, וריחות של קרבה עולים ממקום המפגש בין גופם. התמונה מזרימה בי גלים של הכרה, של זיהוי. האם אני השענתי את ראשי בחיקה של נערה, פעם?
אני פוסע באיטיות, קולט את הריחות, ממשיך במשחק שלי. האם היו לי נמשים, כמו לנערה הזו? שיער שחור ומבריק כמו לאיש הצעיר הזה? בבואתי אבדה בזכרוני מזמן, וכמוה גם זכרונות אחרים. האם היה לי בן? בת? אם? אהובה?
לא אכלתי מאז אתמול, וקשה לי להסוות את נוכחותי. אם אעמוד במקום אחד זמן מספיק, גם בני העולם הזה יבחינו בכך. הם רואים את השוני ביני לבין בני מיני האחרים. לעיתים, אחד מהם פוגש בעיני ומזדעזע קלות. חלק עוצרים. מעט מלטפים אותי. אני מפחיד אותם.
אנשים כבר מתחילים להתבונן. ריחות של תהייה, של חוסר הבנה. קצת סקרנות. אני מלקק את עצמי במהירות, נמנע ממבטם, מקטין את עצמי, את נוכחותי. במהלך היום אני מתחבא בשיחים ובוחן את האנשים הצעירים היוצאים ונכנסים אל הבניינים. אני מחפש אחר הטרף שלי, מגשש אחרי ריח החמלה, ריח האהדה, החיבה. אני מוצא אותה לבסוף. יש לה שיער חום עד לגובה הכתפיים, עיניים חומות ופנים נעריים, לא נטולי-רבב, אך נעימים. ספריה מהודקים אל חזה. יש לה ריח של פגיעות, רכות ונכונות להאמין. פעם ביליתי לילה גשום אחד בתוך ארגז קרטון עם חתלתול קטן ורועד. נתתי לו שאריות דג, וליקקתי אותו עד שנרדם. אותן התחושות קרנו ממנו.
איני הולך אליה מיד. אני בוחן. חשוב שאבחר בקפידה. בעבר עשיתי טעויות, ושילמתי עליהן ביוקר כשחזרתי אל האדון. היא סוקרת במהירות את המדשאה ומתיישבת לצד שני צעירים אחרים, מפטפטת בעליזות. אני קולט את ריחות הרגש הנמוכים – השיחה אינה משמעותית, ואיני טורח להקשיב. אני הולך אליה באגביות, עוצר מפעם לפעם כדי ללקק את פרוותי או לצוד חרק בדשא.
ידה נשלחת כאילו מאליה כדי ללטף אותי – חמה, מאמינה ולא חושדת. ריח של חיבה עולה ממנה. היא אינה חוששת שאנעץ בה את שיניי, אינה בוחנת את פרוותי או עיניי כדי לחפש סימנים של מחלה או רעב. עליי ללכת אליה שוב בימים הקרובים, לחזר אחריה, לשבת בחיקה ולגרגר. אך אני יודע בחוש שבחרתי נכון.
הימים הבאים עוברים עליי בין השיחים והפחים. אינני מתקשה להשיג לעצמי ארוחות, אך אני מתגעגע לבשר החם, וכשאיש אינו מבחין, לפנות ערב, אני צד עורב על הדשא. אני נע מהר מכפי שעליי לנוע, מזנק וקורע את הבשר בכוח רב מכפי שבני מיני מסוגלים לו.
אני הולך אל האישה הצעירה בכל יום. חבריה צוחקים על "הידיד החדש שלך". אני לומד ששמה נועה, שהיא גרה עם צעירה אחרת בשם עדי, ושבבניין הגדול היא לומדת היסטוריה. היא נותנת לי חתיכות מכריך הגבינה שלה. מוקדם מכפי שציפיתי, היא מרימה אותי בזרועותיה. כשהיא מביטה בי הריחות עולים בעוצמה רבה מכפי שציפיתי: חיבה, הנאה. כאב. עצב. ואז עיניה מתרחבות, והריחות משתנים. אחיזתה מתרופפת. אני נאבק לשלוט בדמותי, לשלוט במראי. אני רק חתול, אני משדר. היא נרגעת, מניחה אותי בחיקה, מלטפת את פרוותי. בכל זאת עולה ממנה ריח קל, דק כל כך של עצב וכאב. לא הבחנתי בו קודם לכן. אני נושם עמוקות, מגשש כשעיניי עצומות, מנסה לאפוף את עצמי בריחה. כאב. בגידה. מי פגע בה?
אני עוזב אותה לאחר שעה מבלי שתצטרך להוריד אותי מעליה. מוקדם מדי. אני צד שני עורבים נוספים כדי לאכול. אזדקק לכוח שלי בימים הקרובים. כשתיקח אותי אליה בוודאי לא תעלה בדעתה לתת לי בשר חי.
כשהאיזור ריק איני טורח לשמור על חזות רגילה למראה, והאחרים נרתעים מפניי, מפנים לי במהירות את מקום השינה החמים ביותר. איני ישן היטב. חלומות רודפים אותי בלילה. מה מהם זכרונותיי שלי ומה מהם מראות שראיתי, שחוויתי? יצוע קש שסדין פרוש עליו בעליית גג חמימה, אח גדול ובוער. מגל בידי, ואני מניף אותו מעל שדות החיטה. הרים מושלגים באופק, ויצורים עצומים עפים מעל פסגתם, כנפיהם בולטות למרות המרחק הרב. איש צעיר בגלימה רכוב על חד קרן חולף על פניי ביעף. שקיעת השמש מעל הים. זהרורים קטנים המנקדים את הלילה. ראשי שעון בחיקה של נערה בשמלת משי המלטפת את שערי. הגשם טופח בנעימות על התריס. רעם. נרדם.
מתעורר.
שוב רעם. השיח כולו רטוב. אני רץ אל מתחת לאחד הגגונים ומתכרבל בפינה מוגנת מעט מהגשם עד הבוקר. אני ישן שינה טרופה, וכשאני מתעורר הגשם לא שכך, אך צעירים רבים יוצאים מן הבניין. נועה באה, לבושה במעיל אדום. היא מביטה בי וכורעת על ברך אחת, פורשת את זרועותיה. אני רץ ומטפס, והיא מחבקת אותי, סוגרת סביבי את המעיל.
אנחנו הולכים משם.
עדי, החולקת איתה את הבית בו היא חיה, חשדנית, אף על פי שאני מתחכך ברגליה. "הוא בכלל לא נראה כמו חתול," היא מוחה, מביטה בי ומעקמת את שפתה העליונה. "הוא נראה כמו נמר קטן, או משהו. את בטוחה שהוא לא חתול בר שברח מגן החיות?"
אני מבין שנתתי לעצמי חופש רב מדי, מכוח ההרגל, וכמעט מקטין את עצמי ברבע, אך עוצר בעד עצמי ברגע האחרון: שתיהן מביטות בי.
"הוא התחבא בשיחים באוניברסיטה," נועה מחייכת ומלטפת את ראשי. "אין גן חיות בסביבה."
"אולי הוא ברח מהמכון הזואולוגי, או משהו," עדי מתרחקת ממני צעד נוסף. האם אני מקרין איום? לא באופן מודע, לפחות. "בטח יש לו מחלות."
"אני אקח אותו לוטרינר. והוא יהיה רק בחדר שלי. את בכלל לא תשמעי ממנו."
היא נכנעת, אף על פי שאינה רוצה להיכנע. אני מרגיש זאת. משהו גורם לה לוותר. ריח זכרון שאיני בטוח במקורו. אוכל לגלות עוד כשתישן. "שלא ישיר שערות על כל הספות," היא אומרת לבסוף, ופניה של נועה מתבהרים. ריחות חזקים של הכרת תודה מתנפצים מתוכה, כמעט מטביעים אותי. חושיי מתקהים לרגע. היא חזקה. האדון יהיה מרוצה. היא מרימה אותי אל זרועותיה. "תעזרי לי לבחור לו שם."
אני תוהה האם חוש חד מדי הוא הגורם לעדי לזהות אותי כיצור אנושי יותר מאשר חתולי, ומגניב אליה יללה. היא אינה מחייכת.
נועה ממשיכה בדיבור נרגש, מנגבת אותי היטב עד שפרוותי סומרת. "חשבתי על שרדינגר. או דאלי. דאלי זה נחמד לחתול." היא מגרדת מאחורי אוזני.
"הוא ממש לא נראה כמו דאלי. הוא לא נראה כמו כלום." עדי מתכופפת כדי לבחון אותי, אך אינה מתקרבת. "אולי כמו שירקן מספר הג'ונג'ל. בעצם, אולי גם קצת כמו שמיל."
"שמיל? החתול שמיל? נתן דטנר?" נועה צוחקת. השיחה כעת לא אומרת לי דבר וחצי דבר.
"כן, את יודעת. הוא לא כל כך נראה כמו חתול," עדי אומרת, ואני נדרך. במהלך השנים היו כמה אנשים שמעבר לחשדנותם הטבעית כלפי חתולים, ידעו שמשהו… לא בסדר. "הוא נראה יותר כמו נתן דטנר מחופש לחתול, עם אוזניים ואיפור וכל זה. והוא גם באותו צבע."
"בסדר. שיהיה שמיל," נועה מתרצה, ואני נרגע מהקלות בה קיבלה את ההסבר. "החתול שמיל. מותר להוסיף אותו לשלט על הדלת?"
עדי מגלגלת את עיניה ומוזגת מים רותחים לשתי כוסות.
לא הייתי בוחר בעדי. היא חשדנית מטבעה, ואין ספק שהיא מרגישה משהו. אני נושם אותה במהירות, מאפיין את הריחות. עוצמה, ביטחון עצמי, כוח. הפגיעות שעולה מנועה יוצרת שתי וערב עם הרצון לגונן העולה מעדי. קל להבין את החברות ביניהן. הן מכינות פופקורן – למדתי להכיר את המאכל, אף על פי שאיני מחבב אותו – וחיבה עולה מבין ידיהן, מהפעולות הפשוטות. הן צופות בטלויזיה יחדיו. עדי אינה הראשונה. הכרתי הורים, חברים, אחים שהיו כמותה. איני מתחכך עוד ברגליה. בעוד שבוע, או שבועיים, תשוב לביתה ותריח מעייפות או עצבות או קושי, כי כך דרכם של בני אדם, ואני אעלה על מיטתה ואתיישב בחיקה ואגרגר, ואז היא תדע שאיני מייחל כל רע לנועה. אז תאמין בשקר שלי.
נועה כבר מאמינה, אף על פי שהריח העולה מעדי עדיין מערער אותה, ברמה נמוכה כל כך שהיא עצמה אינה מודעת לה. היא לוקחת אותי בלילה לחדרה ואני עוצר לרגע בפתח, קיבתי מתהפכת מעוצמת הריחות העולים מן החדר וממנה. זכרונם של חתולים אחרים מתרוצצים בחדר. מפוספסים, שחורים, לבנים. חלק מהצללים דהויים כבר, חלקם עוד טריים. אחד מהם בולט במיוחד. ריחו עולה מכל מקום. הוא אפור כמותי, אך מלבד זאת אינו דומה לי בדבר. הוא ברייה קופצנית וקטנה, תינוק קטן, רעשן וטיפש. היא מלטפת אותו בזכרונותיה. בזכרון אחר – מרימה מחבקת, ודמעותיה נספגות בפרוותו, והוא שונא זאת, כמו כל בני מיני, ובורח ממנה.
אני מתעשת וממהר בעקבות נועה למיטה. טבעי שהיו כאן אחרים – אלו שאוהבים אותי אהבו תמיד את בני מיני.
אחר כך הכל נעים יותר, כפי שזה תמיד. אני מנמנם בין שמיכות חמות, מקדיש מחשבה רק לצורך להיראות כמו חתול רגיל. נועה מאכילה ומשקה אותי – לעיתים, להפתעתי, אני מקבל בשר דגים. היא קוראת ספרים עבי-כרך, מלטפת אותי בידה האחת. אני נדחף מתחת לשמיכה ונצמד לרגליה, אך הריח העולה ממנה אינו משתנה. לא, זה לא נכון. אני מוציא את ראשי מהשמיכה ונשען לצידה על הכרית, מגרגר ברוך, וטובע בריחות עצומים של רגשות. עיניה מתמלאות בדמעות והיא מחבקת אותי. כן, כך.
היא חולמת בלילות, חולמת את חלומותיי שלי. היא רכה כל כך, רוצה כל כך לשכוח, לקבל לתוכה משהו אחר. אני מעביר לה את החלומות ללא כל התנגדות מצידה. אני לא משנה אותם, לא הרבה. היא רואה איש צעיר נופל תחת קללה, משתנה. אני משדר לה את השערים המחברים בין העולמות, את עולמי שלי – הכפר, הנערים על חדי הקרן, שדות החיטה, הזהרורים במרחק. את החיפושים אחרי אישה צעירה. רק את המכשף אני שומר במחשבתי כאציל. התמונות חולפות זו על פני זו במהירות, בלתי מובנות. נועה מתעוררת, מביטה בי, מוטרדת. אני מעמיד פני ישן. היא מלטפת אותי, נרגעת לאיטה. בעוד יומיים אשלח לה חלומות שוב.
ימים ולילות חולפים. אני מגיב אל נועה, אל הריחות שלה. נראה שהיא מבינה שאני חכם יותר מחתולים אחרים. עדי כבר מלטפת אותי כשהיא מגיעה לביתה. נועה מוטרדת. היא קוראת לפני השינה ספרים אחרים כעת. ספרי אגדות, לעיתים. כששתיהן אינן בבית, אני קורא בספרים בעצמי, הופך את הדפים בזהירות בעזרת ציפורניי, נזהר שלא לקרוע. היא בכיוון הנכון, לפחות.
אני מקפיד על החלומות, מדמה עבורה אגדה, מכשפה שקיללה אותי. אני טווה נסיכה יפהפיה שראשי נח בחיקה. משלחת אותי מעליה לאחר שקוללתי. האם אני ממציא את החלומות עבור נועה, או עבורי? שנתה מוטרדת, ואני תמיד מביט כשהיא מתעוררת. סבלני. המכשף ימתין. אני משעין את ראשי בחיקה ומדמה שאני אדם והיא מלטפת את ראשי. היא מחליקה יד על פרוותי בפיזור נפש.
עדי עוקבת אחרי נועה, ואני בתורי פוקח עליה עין זהירה, משגיח שלא תפריע לתהליך. מאוחר מדי. לא אמצא מישהי אחרת. נועה מביטה בי, וריחות תהייה והתרגשות עולים ממנה, אף על פי שאינה אומרת דבר. היא זוכרת את החלומות היטב כעת. היא מתחילה לדבר אליי, בתחילה כמשחק, ולאחר מכן, כשהיא מבינה שאני מקשיב, ברצינות. אני מגיב לצליל קולה, ולא יותר מכך. מעייף להתרכז בשפתם של בני אדם. קל בהרבה להגיב לריחות, להדי הרגש. אני מגיב אליה. ריחות האהבה מתחילים לעלות ממנה מוקדם משצפיתי. היא מוכנה.

בוקר אחד אני מתעורר לצליל קולה הכעוס של עדי. גם דרך דלת חדר השינה הסגורה של נועה אני חש ריחות של כעס עולים מעדי, מעורבים בהדים קלושים של שנאה יוקדת, אלימה. רגשות שהדחיקה. אני נחלץ מחיבוקה של נועה ומציץ מבעד לדלת החדר. גבר עומד בפתח. גבוה, שיערו שחור. ראיתי אותו בעבר. ריחו עלה מחדרה של נועה כשנכנסתי לשם לראשונה. גם ממנו עולים ריחות של כעס – מתונים ורכים יותר, אך הולכים ומתחדדים.
עדי מסרבת להניח לו להיכנס. הם מתווכחים בקולות מהוסים. היא חזקה ממנו, אך הוא אינו מבין זאת, ודוחף אותה מהדרך. אני נדרך, מתכונן להגן עליה ועל נועה. ואז עוצר בעד עצמי, נזכר שאיני אמור להגן, מתחלחל מהקלות בה שכחתי.
אני חש בהד רגשותיה של נועה לפני שצילה נופל עליי, ויודע שהיא ערה. "מה אתה עושה כאן, יונתן?" היא אומרת, ואני מריח את הקור והכאב והבגידה שעולים ממנה, ותחתיהם ריח אחר, ניחוח קלוש של תקווה. זה אינו הריח הנכון עבורה, ונדמה לרגע כאילו גם עדי חשה בכך.
"מיקי ברח," הוא מעביר את ידו בשערו.
ריחות של חוסר אונים וזעם עולים מנועה. צער מעדי. "נתת לו לברוח," נועה אומרת, וקולה רועד.
"השארתי חלון פתוח בטעות. חשבתי שהוא יחזור." יונתן מריח מחוסר אונים, בושה ודאגה.
"מתי זה היה?" הזעם עולה מנועה בגלים.
היסוס קצר. "לפני שלושה ימים."
"שלושה ימים-!" נועה משתנקת, ועדי ממהרת ללכת אליה, אך נועה הודפת אותה לאחור. היא שומרת על שלוותה, אף על פי שהריחות העולים ממנה הולכים ומתחזקים. לו היתה חתול, היתה מזנקת עליו בציפורניים שלופות. "אתה לא יודע, חתיכת דפקט, שחתולים לא חוזרים?"
הרגשות המתערבלים בחדר חזקים מכדי שאוכל לחסום אותם כעת. אני פולט יללת מצוקה בעל כורחי. נועה מביטה בי, ומבטה מתרכך. היא קרבה אליי ומרימה אותי. אני מריח רק אותה כעת. הקלה.
"בכלל לא הייתי צריך להגיד לך," יונתן אומר. "חשבתי שתרצי לדעת, כי אולי הוא יברח בחזרה לכאן. אבל אני רואה שכבר מצאת לך אחד חדש. גם חברים את מחליפה ככה?"
הריחות מתחזקים שוב מכל הצדדים, ואיני מבין מדוע. הפעם עדי מתקדמת לפנים ודוחפת את יונתן בכוח. הוא מופתע מעוצמתה. הוא נהדף לאחור, ועדי טורקת את הדלת בפניו. לאחר רגע אנחנו שומעים את צעדיו המתרחקים.

הן אינן מדברות על כך עוד. הסכמה שבשתיקה. אבל ריח הכעס והכאב עולים משתיהן כל אותו יום. עדי משדרת את ההגנה יותר מתמיד, משגיחה על כל תנועה של נועה. לנועה יש ריח של שליטה עצמית. היא אינה רוצה להדאיג את עדי.
בלילה, אחרי שדלת חדרה סגורה, היא בוכה. אני מתכרבל ליד פניה. היא מדברת, משלימה עבורי את הפרטים שלא ניחשתי. כשיונתן עזב הם חילקו את חפציהם. החתול הקטן והקופצני, מיקי, היה שייך לה במקום, אבל יונתן התעקש שיתנו לו לבחור עם מי ללכת.
לתת לחתול לבחור. ממש רעיון מצויין.
שניהם קראו למיקי, והוא רץ אל יונתן. מי יודע מדוע. ייתכן שזה בגלל שהוא קרא לו ראשון, או בקול חזק יותר, או פשוט בגלל שהיה לו ריח של טונה. לתת לחתול פשוט, חיה הפכפכה ורפת שכל, לבחור. כמה מגוחך.
"ככה זה חתולים," היא אומרת, וידה מלטפת את פרוותי. "הם תמיד בוגדים. תמיד עוזבים." היא מחייכת בעצב. "גם אתה תעזוב."
אבל אני לא חתול, אני רוצה לומר, ואז נזכר מה אני עומד לעשות לה, ומתכווץ בבושה.
היא נרדמת אחרי זמן רב. אני יושב בחושך, מביט בה. עליי להמשיך לשלוח אליה חלומות. אך איני מסוגל. אני קם, קופץ מהמיטה. עדיף שאברח, שאתרחק. עדיף שאהיה החתול שעזב אותה ולא החתול שהביא למותה.
המכשף יפשוט מעליי את עורי. אבל זו כבר הבעיה שלי. אני קופץ בקלילות אל אחד המדפים ודוחף באקראי את אחד הספרים. זהו ספר אגדות. כמה אירוני. השטיח מעמעם את קול הנפילה. לא לוקח לי יותר מדקה כדי לפתוח את הכריכה ולזמן את השער. אני הולך הביתה.
ואז, לפתע, עיניים מביטות בי מבין השמיכות שעל המיטה. נועה עירנית לחלוטין והיא מביטה בי. אני מושך מיד את כפי, מניח לשער לדעוך. הספר נהדף במהירות מתחת למיטתה. כמה ראתה?
היא מתיישבת במיטתה. סוקרת אותי מכף רגל ועד ראש. עולה ממנה ריח של רוגע, של הבנה, של החלטה. "שמיל," היא פונה אליי ישירות. עיניה סוקרות אותי. "מה זה היה?"
היא באמת מצפה לתגובה ממני. איני מביט בה.
"יש לי חלומות בלילה, על אדם שהפך לחתול." היא משתהה. "זה ישמע טיפשי. אתה החתול?"
אני מהנהן בראשי באיטיות. היא מתנשפת במהירות. מעולם לא הגבתי לשאלה ישירה. עיניה מתרחבות. היא מעבירה יד בשיערה החום. "אתה מבין אותי."
ריח קל של בגידה ושל פחד עולה ממנה. אני מלקק את ידה כדי להפיג אותו. היא ממשיכה לאחר רגע. "אתה חתול מקולל."
אני מהנהן.
"ואתה… באת כדי שאסיר מעליך את הקללה?"
אני מהנהן שוב.
"ומאיפה…" נועה ממשיכה בקושי רב. הלילה והבכי מערפלים את חושיה. בוודאי לא הייתה מאמינה לי בקלות כזו במצב אחר. "מאיפה באת?"
אני אבוד כעת, לכוד בלולאה שיצרתי בעצמי. אני נכנס מתחת למיטתה.
"שמיל!" היא קוראת, וממהרת לרדת מהמיטה, אך אני כבר מושך עבורה את ספר האגדות. היא מביטה בספר, עיניה רחבות. ריחות של פליאה, הפתעה, אי-אמון ומספר אחרים שאיני מסוגל לזהות עולים ממנה. היא הופכת את הדף.
אני נוגע בעמוד, וטביעת כפתי מתרחבת, גדלה. העולם נשקף מבעד לספר. נועה מביטה, ידיה רועדות, נוגעת קלות בעמוד. ידה עוברת דרכו, והיא מושכת אותה בחטף חזרה.
אני פוסע פנימה.
"שמיל!" היא זועקת, ואני מסתובב, מביט אליה. נועה מושיטה יד אל הספר, ריחות של אימה עולים ממנה. אני מביט ישירות בעיניה, ומיילל יללה אחת, עדינה.
עיניה מתרככות.
אני מלקק את ידה, ומסתובב, יוצא שוב אל הדרך אל המכשף.
היא הולכת בעקבותיי אל אובדנה.

איננו מתעכבים זמן רב בכפר. היא מביטה סביבה, נכונה לגמוע הכל, המומה ומאושרת מכדי לשים לב למבטים שנועצים בנו האחרים. הם אינם עונים לברכותיה. אישה זקנה תופסת לפתע בכוח בזרועה, ונועה נבהלת, ריחות של חשש עולים ממנה. "אל תלכי לשם!" היא לוחשת. "הן באות כל שנה, הולכות אחריו אל המכשף, ומעולם לא יורדות בחזרה! אל תלכי אליו!"
אני נוהם, מזדקף למלוא גודלי, והאישה מרפה. נועה מושכת את זרועה, מעסה את פרק היד הכואב. האנשים מתרחקים מעט יותר. היא מביטה סביבה. ריח ראשון, קל שבקלים של ספק עולה ממנה. אני נדחק אל רגליה, מיילל.
הריח דועך. נועה מחייכת חיוך קלוש ומלטפת את גבי. "לאן אנחנו הולכים, שמיל?"
אני מצביע בכפי על הטירה במעלה ההר. המכשף התכונן היטב. הטירה יפהפיה כעת, לבנה ומבהיקה. היא לא נראית כמו הטירות של המכשפות האכזריות בספרים שקראה נועה, והבעתה נרגעת.
כעבור שעה קצרה של עלייה במדרון התלול אנו מגיעים.
אני נתקף דחף למשוך אותה מהדלת, אך עוצר בעדי, והיא מקישה. העץ הכבד חורק ונמשך לאחור לאחר רגע ארוך. המכשף עומד בפתח. הוא לובש את תחפושת האציל הנעימה שלו ומביט בה, מחייך. "כן, בתי? הו, סרוקראם!" המכשף יורד על ברכיו ומסמן לעברי. מתי חדל להיות האדון בעיני, והחל להיות המכשף? איני בא אליו.
עיניו מביעות רוגז, ואני נע לעברו בחוסר רצון. הוא מלטף את פרוותי. "היכן היית, בני?"
מן הסתם, אינו מצפה לתשובה. זוהי הצגה עבור נועה. היא מתקרבת. "אדוני," ריח של היסוס קל עולה ממנה. האם היא נבוכה, או חשדנית? "שמיל – ה-החתול- הוא אמר – כלומר, הוא לא אמר, אבל…"
הוא צוחק צחוק רך, נעים, ופותח את הדלת לרווחה. "בואי, ילדתי. הצטרפי אליי לארוחת הערב. יש לנו נושאים רבים לשיחה."

נועה אפופה בריחות של התרגשות והנאה. היא טועמת מכל אחד מהמאכלים שעל שולחן ארוחת הערב – משונים כל כך, בעיניה. המכשף מקפיד להיות חביב, נעים.
"הם אמרו לי, למטה, שאתה… מכשף."
"זה נכון, עלמתי." הוא מנמיך את ראשו בענווה. "בני הכפר דיברו את האמת, אך כתמיד, רק צד אחד שלה. למדתי את רזי הכישוף כדי להשיב לבני את אנושיותו. הקדשתי לכך את חיי."
האם הוא מסוגל לראות את שאט-הנפש בעיני? איני יודע. על כל פנים, הוא מביט שוב בנועה. ריח של אלפי שאלות עולה ממנה. לבסוף, היא שואלת רק, "מה שמו?"
"סרוקראם," המכשף עונה, ומאחורי גבו אני מניד בראשי, מתחלחל. אני נועץ ציפורן במכנסיה של נועה, אך היא רק מחייכת ומרימה אותי לחיקה.
"סלחי לו. הוא לכוד בצורה זו זמן רב כל כך," המכשף מנמיך שוב את ראשו.
חיוכה של נועה נעלם. חמלה עולה ממנה שוב. היא מלטפת את פרוותי. "האם אוכל לעזור?" היא שואלת, נחושה.
הוא משחק היטב את התפקיד. מופתע, ואז אסיר תודה. לוקח את ידיה בידיו הקרות. בדרך כלל זה מרתיע אותן. היא אינה זעה.
"המחיר כבד, בתי. מעט מחייך. שנת חיים אחת." לכל אחת אמר שקר אחר. תלתל שיער, תקווה, ציפורן. שנת חיים נשמעת מאיימת. הוא בוחן אותה. יש לה ערך רב בהרבה בעיניו אם תבוא מרצונה.
אך נועה כבר לכודה בפנטסיה שלה, מביטה בעיני, מלטפת את פרוותי. באותה מידה יכול היה לבקש שתיתן לו לעקור את ליבה על מזבח האבן שלו. היא היתה שוכבת מבלי למצמץ. אני רואה את חלומותיה. את האיש חסר הפנים אוחז בידה. אני נתתי לה את החלומות האלו. האשמה היא בי.
"אשלם את המחיר, אדוני."
הוא מרעיף עליה תודות, טורח ומכרכר סביבה. הם מטיילים בטירה. תחת האשלייה שלו, כמובן. מזבח ההקרבה הוא רק כסא אבן נעים למראה כעת, מקושט ומעוטר, וקירות החדר המסויידים מלאים בתמונות. נועה מביטה סביבה, גומעת את המראות. לו היתה בת עולמי, היתה תוהה מדוע אין משרתים בטירה.
לבסוף משאיר אותה המכשף בחדר האורחים הגדול ביותר ומניח לה לנפשה. כמובן. עליו להכין את השיקוי בו ישקה אותה עם שחר. את המזבח להקרבה.
נועה יפהפיה על רקע השקיעה. היא מסרקת את שערה במברשת שיער ארוכה, ואינה נראית עוד פשוטה כשהיא לובשת שמלת משי כחולה שקפליה נשפכים בעדינות מעל מותניה, ושרווליה רחבים מעט בקצותיהם. אבני ספיר מעטרות את שערה. היא נראית כמו בת אצולה מלידה, ומשהו במראה צובט בליבי. האם כך נראתה אהובתי? ואולי אין זה הזכרון אלא נועה, נועה שליטפה את גבי ועטפה אותי בשמיכה והרימה אותי בזרועותיה, רועד מקור ומגשם?
"היא טובה בהרבה מהקודמת." המכשף עומד לידי. הוא היחיד שאיני יכול לצפות את בואו, מאז ומעולם. "מלאה בתשוקה ורגש. עבודה טובה."
איני טורח להביט בו. הוא מחייך וטופח על גבי. "כמעט שכחתי. פרעת את חובך."
הפעם הוא לוכד את תשומת ליבי, ואני פונה להביט בו, לבי מרעים בדפיקותיו באוזניי. חיוכו מעמיק.
"אתה חופשי ללכת."
אני נוהם נהמה עמוקה.
"אה, כמובן. הקללה." הוא מושיט יד ללטף את ראשי, אך אני נרתע מפניו. הוא צוחק. "הקללה, סרוקראם יקר שלי, היא שקר. תעלול מחשבתי שכפיתי עליך בקסמיי." גופי קפוא, חסר חיים כמעט. המכשף נשען על אחד מעמודי האבן המעוטרים. "האמת פשוטה מכפי שדמיינת. מעולם לא היה לך שם אחר. סרוקראם היה שמך הראשון והיחיד. לפני שנקראת בשם, שוטטת בין הסלעים ואכלת עכברים. לאחר שכושפת, התחלת לחשוב, לראות, להבין. נתתי לך סיפור כדי שיהיה לך במה להאמין."
לא. לא ייתכן. הייתי פעם אדם, אני יודע. אני זוכר עור, ידיים אנושיות. אני זוכר פנים, שיער. אני זוכר את המראות שמעוררים בי זכרון. את הצעיר שראשו נח בחיק הנערה.
"אתה לא מאמין, נכון?" המכשף מהנהן, מנחש את מחשבותיי. "האם הבחנת שכל דבר מזכיר לך משהו, אבל אינך יודע מה? שנדמה שיש לך זכרונות של עצמך, אבל אתה לעולם לא מצליח להרכיב דמות שלמה של האדם שהיית?" העלטה שהתקיימה תמידית סביב מוחי כמו קיר נופלת בפיסות קטנוות של הבנה. המכשף מצקצק בלשונו. "אני מצטער, ידידי. אין בסוף הקשת שלך תיבת זהב. הכל היה אשליה."
אני בוהה בו לרגע נוסף, ההשפלה צורבת את גופי מהזנב ועד לקצות אוזניי. תחושת הכליאה הנוראה שחשתי עשרות שנים. לילות השינה בקור וברעב. כל אותן צעירות.
אני מגלה שנדרכתי במטרה לזנק על צווארו רק כשהוא מרים את ידו וגופי נתקל במחסום בלתי-עביר. "אל תהיה מגוחך. אני יכול ליטול מגופך את החיים בהינף אצבע," הוא אומר, ונד בראשו. "לך, חתול חסר-שם. שירתת אותי היטב. מצא את החופש שלך. צוד סנאים בשממה או עכברים בכפר, כרצונך. התנחם בכך שקיבלת תשלום על שירותיך. אתה חכם ונבון יותר מכל חתול. חיית שנים רבות, ועוד תחיה רבות נוספות." אני נוהם, נאבק במחסום, והוא מניד בראשו ושחוק קל על שפתיו. "לך!" קולו מרעים, וגופי נזרק דרך החלון.
אני נחבט בצד הגבעה ומחליק מטה, מנסה להיאחז באדמה, אך היא מתפוררת תחת ציפורניי. חשכה.
השמש הזורחת מעירה אותי. גבי פועם בכאב. איני רוצה לזוז. אני ממצמץ מול אור הזריחה.
זריחה.
נועה.
בגדתי בה. בדיוק כמו מיקי שלה. לא, גרוע מכך.
אני מושך את עצמי לעמידה, מחניק יללת כאב, ומתחיל לטפס באיטיות על צלע ההר, ציפורניי ננעצות באדמה ובעשבים. המכשף קבע את מיקומו גבוה כל כך כדי למנוע מבני הכפר הנקמנים להגיע אליו. זה מעשי למדי. אבל אני חתול, וחתולים יודעים לטפס.
אני מזהה את חלונה של נועה מרחוק ללא טרחה רבה. היא עדיין יושבת לידו, עיניה מביטות למרחק. היא פולטת קריאת בהלה קצרה כשאני מטפס על אדן החלון, ואז נרגעת.
"שמיל… סליחה. סרוקראם." נועה מחייכת אליי, מעבירה יד בפרוותי. "היי. סליחה. ישבתי כאן כל הלילה. קודם עפו יצורים ענקיים כאלה בשמיים. אני חושבת שהם היו דרקונים. זה הגיוני?" היא אינה מביטה בי כדי לשמוע את התשובה. "גם אתה לא יכולת לישון, אני מבינה. והיום תהיה שוב בן אדם, מה דעתך על זה. עדי לא תאמין לי בחיים." אני מושך בשרוולה בשיניי, אך היא אינה מבחינה במצוקתי. מהורהרת, היא מביטה מבעד לחלון, פניה סמוקות. "אני לא מצפה לכלום, אתה יודע. אתה אציל, או משהו כזה. אבל אם תרצה – זאת אומרת, להמשיך להיות חברים, או אולי-" אני נושך בכוח, והיא פולטת זעקת כאב והפתעה ומושכת את ידה. "שמיל, מה בדיוק אתה-" היא מבחינה בי לפתע, ונדמה שהיא מסוגלת לראות את המצוקה שאני חש. אך לא, היא הבחינה בדם היבש בצד ראשי. "אתה פצוע. מה קרה? מה קרה לך?" היא הולכת אל הכד בצד החדר, אך כשהיא מסתובבת עם המגבת הרטובה אני עומד כבר בדלת החדר.
"שמיל-," היא קוראת ועוקבת אחריי במהירות. סוף סוף. לו רק יכולתי לגרום לה להיות שקטה יותר. המכשף עובד בלילות, ובדרך כלל אינו מתעורר לפני הצהריים, אבל-
זהו. אנו ניצבים כעת מול הדלת הסגורה. היא מרימה גבה, אבל אני כבר מטפס לראש הדלת, משליך אליה את המפתח שניצב בתוך אחד העציצים. היא פותחת את הדלת, חרישית סוף סוף, ופוסעת פנימה. ללא האשליה, היא מסוגלת לראות את המבנה כולו – הקירות השחורים עליהם מצויירים סמלים אדומים, הנרות בפינות. המזבח, הדם הקרוש המעטר אותו, ארבע השלשלאות בפינותיו. סכין ההקרבה, מוכתמת גם היא, נחה בראשו. נועה עומדת, בוהה בחדר. היא זוכרת אותו אחר לחלוטין, ולאחר רגע אני מבין שאינה מסוגלת לזוז. היא קפואה בפחד והלם.
לא. היא חייבת להסתלק. עליה לעזוב עכשיו. אני משדר אליה תחושה של דחיפות. לא אוכל עוד לפתוח עבורה את השער לעולמה, אך אם תעזוב עכשיו, תוכל לרדת בצלע ההר ולהימלט לכפר. הם יתנו לה מקלט. הם יודעים להגן על עצמם מהמכשף. ברחי, אני משדר את הפחד. המלטי.
נועה קולטת סוף סוף. היא פונה בבת אחת, אוחזת בשולי שמלתה כדי שתוכל לרוץ –
ואז עולה ממנה ריח חזק של חרדה, ואני יודע, מבלי שאיאלץ להסתובב, שהמכשף נמצא מאחוריי.
"עבודה טובה, חתול," הוא אומר, וקולו קל ומלא שחוק. אני יודע שאין הוא כסיל דיו להאמין שאני עדיין ניצב לצידו. המשחק כעת הוא בשביל נועה. הוא מבקש למזער את הנזקים שגרמתי. היא היתה אמורה לבוא אל המזבח מרצון. התחליף הקרוב ביותר הוא לשבור את רוחה. אם תשכב על המזבח כשנשמתה מבקשת לברוח מידיו של המכשף, למרוד בו, לנקום, הוא לא יקבל דבר. הוא ניסה בעבר.
נועה נעה לאחור. הדלת נסגרת ברחש קל. אני מסתובב אל המכשף. הוא מחייך אליי. "ואני חשבתי שאתה לא נאמן. איזו טעות."
"מה אתה עומד לעשות איתי?" נועה לוחשת.
המכשף עוצר, מרים את גבתו ומחווה סביבו על החדר. "אני חושב שזה ברור למדי."
"אבל-" היא מגמגמת. "אבל- שמיל- זאת אומרת, סרוקראם-"
"אין סרוקראם, יקירתי." המכשף מחווה בידו עליי. "החתול הקטן והתככן הזה עובד בשבילי."
עיניה של נועה מתרחבות, והיא נעה אחורה. עיניה דומעות לפתע. ריחות של שברון לב ובגידה מאיימים להטביע אותי. המכשף ידע בדיוק מה להגיד כדי להבטיח שלא תיאבק. "אבל- הקללה- האציל-"
"שקרים, מתוקתי. שקרים שנטוו בקפידה ברקמה העדינה של מחשבותייך." המכשף קד לפניי. אני מיילל, נד בראשי בכוח, אבל נועה אינה מסתכלת עליי. היא בוהה בקרקע. "בואי אליי, ילדה. זה יסתיים במהירות."
נועה מתעשתת. מאוחר מדי. היא מנסה לברוח. השלשלאות נשלחות ואוחזות בה. המכשף כבר החל לינוק את גלי הפחד שלה. הוא כבר חזק דיו לעצור אותה. היא נחבטת במזבח בכוח, מובלת אליו. ארבע השלשלאות לוכדות אותה במקום. ריחות ההלם, הפחד, הבושה, ההשפלה, הכאב – יותר מכל, הבגידה – ממלאים את החדר, חונקים אותי, מהממים אותי לרגע. המכשף צוחק, אוחז בסכין ושולף את השיקוי מכיסו-
ואני מזנק, ציפורניי שלופות, חוטף את הסכין.
"סרוקראם!" המכשף זועק בזעם. "חזור לכאן! אני אביא את מותך, חתול!"
אני רץ, מזנק החוצה מהחלון. לא, אינני חתול. אני אדם. גם אם מעולם לא הייתי אדם באמת, אני אדם. לא אבגוד בנועה. אני נופל על צלע ההר, מתגלגל במערבולת של טפרים, חול ושיניים. הגב שלי כואב כל כך. ואז המכשף מולי. הוא מניע את ידו בקלילות והסכין נעקרת בכוח מבין שיניי. אני יורק דם.
"חתול טיפש." הוא מניף את ידו, ואפלה נרקמת בין אצבעותיו. יש לי רק הזדמנות אחת. אני מזנק, משחרר את כוחי. אני גדל תוך כדי הקפיצה.
הוא צורח את הכישוף, אבל תנועותיו עדיין אינן מהירות כאלו של חתול. אני נאחז בפניו, והוא משסף בסכין את גופי, אך זה מאוחר מדי. שיניי קורעות את גרונו, והוא מאבד שיווי משקל. אני נשטף בדמו. שנינו נופלים.
אנו מתגלגלים במורד ההר פרק זמן שנדמה כנצח. לבסוף, התנועה חדלה, ואני פוקח את עיניי באיטיות, בטשטוש, ומביט לפנים. פרוותי מוכתמת בדם. גופי מסרב לנוע. עיניו הפקוחות, הבוהות של המכשף מביטות בי, חסרות חיים. תווי פניו עדיין מעוותים בשנאה.
אני עוצם את עיניי.
לאחר זמן שאיני מסוגל למדוד, נשמע קול צעדים, ממהרים בחוסר יציבות על צלע ההר. נועה רצה ומדדה לעברנו, מועדת על שמלתה הארוכה. פניה שטופות דמע. היא בסדר.
אין בי כוח להתנגד כשהיא מרימה אותי מלפיתת מותו של המכשף. "סרוק- שמיל- או, לעזאזל-" היא אוספת אותי אל חיקה, ומחבקת אותי, ודמעותיה זורמות על פניי. "אתה בסדר? אתה… או, איזו שאלה מטופשת." היא מנסה לחסום בידיה את פצעיי. אינני מסוגל לראות או לדעת את חומרת פצעי. גופי חסר תחושה. אך הריחות העולים ממנה מלאים יאוש, ואני יודע מה היא רואה. אני מושיט את לשוני ומלקק את ידה באיטיות. היא מוחה את לחייה, וריח של כעס עולה ממנה. "אתה – חתול כל כך טיפש." היא מחבקת אותי, ואני נושם עמוקות את ריחה. הבגידה והפחד נעלמו כעת. יש רק אהבה בחיבוקה.
נועה, אני מצטער. אכזבתי אותך. איני אדם. איני האיש הנאה שחלמת אודותיו, שיקח אותך בזרועותיו כשהקללה תישבר. אבל גם איני סרוקראם, צייד הנשמות של המכשף. שמי שמיל. אני דומה למישהו שנקרא נתן דטנר, כשהוא מחופש ומאופר.
אני רק חתול. אני מצטער, נועה. צדקת, למרות הכל. חתולים תמיד עוזבים.