זופ-זופ-וראם

הכול התחיל באותו יום גורלי בו החליט אחד מתושבי הארץ ההיא לקום ולהלחם על מה שהאמין שהיה נכון. הארץ ההיא הייתה Real-Land והתושב המרדן שלה היה נחום. נחום עצמו "התנשא", בערך, לגובה המרשים של מטר ושישים, הוא לא היה טיפוס נאה במיוחד, או מעניין במיוחד, או מבריק במיוחד, או לצורך העניין, לא שום דבר במיוחד; הוא היה רגיל, הכי רגיל שיש. ככה כל תושבי ריל-לנד חשבו. כולנו התגוררנו בריל-לנד, לפני המשבר. וזה היה קשה. זה היה ממש ממש קשה, אבל נחום היה היחיד שהיו לו מספיק ביצים בשביל לקום ולהגיד "די נשבר לי!".

ריל-לנד נמצאת בערך 17 וחצי מליון שנות אור מכדור הארץ שלנו, על כדור אחר שנקרא כדור Real-World. אני רוצה לספר לכם קצת על ריל-וורלד, אחרת לא ממש תבינו מה נחום רוצה מהחיים שלכם, אבל זה הולך להיות מוזר, שלא תגידו שלא אמרתי.

בני האדם הם לא היצורים האינטליגנטים היחידים בגלקסיה, או לפחות מסתבר שלא. למעשה העובדה שבנ"א מחשיבים עצמם ליצורים האינטליגנטיים היחידים בגלקסיה רק מוכיחה כמה לא אינטליגנטיים הם באמת. בערך במרחק של 13.9 אלף שנות אור מכדור הארץ נמצא כוכב לכת קטן וסגלגל למראה ששייך לגלקסיית Zoop-Zoop-Wraem, הגלקסיה היפה ביותר בכל היקום או ככה לפחות טוענים תושבי זופ-זופ-וראם.

בגלקסיית זופ זופ וראם יש, בהערכה גסה, שבעשרה מיליארד מערכות שמש שהיפה בינהן היא ללא ספק מערכת השמש Beautiful-Bluey שכוללת שמש שרדיוסה הוא בערך כקוטרה של השמש שלנו בחזקה עשר, והיא השמש העזה ביותר והגדולה ביותר ברדיוס של 140 שנות אור.
השמש הזאת נקראת ביוטיפל סאן כי היא יפיפיה. ההיסטוריונים של זופ זופ וראם סבורים שהיא השמש היפה ביותר מכל השמשות של כל הגלקסיות, אבל הם לא בדיוק אובייקטיבים.

במערכת השמש ביוטיפל בלואי שסובבת סביב הביוטיפל סאן יש לא פחות מ342.5 כוכבים. (על כוכב כוכב זום זום רביירה נחלקות הדעות, עוד לא נקבע בוודאות לאיזו מערכת שמש הוא שייך לביוטיפל בלואי או שמא לאוקטו-אוקטו-זופ ולכן כמחווה של שלום החליטו תושבי ביוטיפל בלואי ואוקטו-אוקטו-זופ לחלק את הכוכב בינהן שווה בשווה. מכאן 342.5 כוכבים).

אחד מאותם 342.5 כוכבים הוא כוכב ריל-וורלד שעליו הבטחתי לספר.
כוכב ריל-וורלד הוא הכוכב המיושב ביותר במערכת השמש ביוטיפל בלואי והוא עוסק בעיקר ביצור של מוצרים במחירי מציאה לכוכבים האחרים. במילים של בני אדם, כל המוצרים בכל חנויות ה"שתי שקל" במערכת השמש ביוטיפל בלואי מיוצרים אצלנו בריל-וורלד, תעשיה שלמה של פלאקפלאקים מיותרים שאף אחד לא באמת צריך אבל רוכש בכל זאת כי שני שקלים זה מחיר מציאה לא משנה למה.
69% מתושבי ריל-וורלד הם עובדי "המפעל הגדול לייצור פלאקפלאקים" והשאר מועסקים ב"מפעל הלא כ"כ גדול לייצור פלאקפלאקים" שכשמו כן הוא, קטן יותר.

נחום היה אחד מהשכירים ב"מפעל הלא כל כך גדול ליצור פלאקפלאקים". לא הייתה לו משרה מוגדרת עם תפקיד מוגדר, הוא היה עושה קצת בכל דבר, צובע אוזן של שפן חרסינה מכוער פה, מסדר אטבי פלסטיק על פיסת קרטון שם, כאלה… והכול בקטנה. בטלן אורבאני.
סגנון החיים הזה לא הפריע לו, כי כמו רבים אחרים נחמן נולד אנדראצ'יבר בלי שאיפות לכלום אבל גם בלי אכזבות מכלום. החיים היו יכולים להמשך ככה שנים על גבי שנים, ארנבי חרסינה ורודים בדיוק התחילו לתפוס חזק בכוכב השכן והעתיד נראה 'כמעט סביר' כמו תמיד.

בוקר אחד התעורר נחום וגילה להפתעתו הרבה שהשעה הייתה 5:67. כן, כן, 67 דקות. "לא יכול להיות" חשב נחום שהיה, נוסף להכול גם, חד הבחנה. הוא הביט שוב בשעון הישן והמכוער, דקה שלמה, עד שהשעה הייתה 5:68. "נו באמת" חשב נחום ששנא שעונים דיגיטאליים מאז שהיה ילד קטן. הוא התהפך על צידו הימני ולא הצליח למצוא מנוחה גם כשהתהפך חזרה לשמאלי. בטן או גב, זה לא שינה שום דבר, נחום שלנו לא ידע מנוח גם לא ב 5:69 . כשהביט בשעון שוב הייתה השעה 6:10 כאילו לא נמדדו עשרת הדקות האחרונות בצורה שגויה. "נו באמת" אמר נחם, שחשש כי איבד סופית את שאריות דעתו, בקול רם. הוא הרים יד נרגזת באוויר וסטר לשעון בעוצמה אדירה, השעון עף לקיר הנגדי מוחה בצלצול דיגיטאלי ממורמר שסרב להסתיים גם כשפגע בקיר ולאחר מכן ברצפה יחד עם חתיכות סיד קטנות מקיר חדר השינה של נחום. הצלצול הדיגיטאלי לא עזר לנחום להירדם. "אני שונא את החיים שלי" מלמל מכסה את עורפו בכרית וקובר את פניו במזרון. הצלצול לא פסק. דמו של נחום החל מבעבע.
הוא קם, משפשף את עינו הימנית וגרר את הגוף העייף שלו לחדר האמבטיה הקטן, אותו חלק עם השותף שלו. הוא הביא יאה וטאטא בכף ידו את החתיכות הרועשות להפליא של השעון הדיגיטאלי, לתוך כף הפלסטיק הירוקה. הן לא פסקו לצפצף גם מתוך פח האשפה. "זהו" הוא חשב לעצמו.
הוא התלבש בסרבל העבודה הלא נוח שלו, צחצח שיניים עייפות וחייך להשתקפות שלו חיוך מאולץ. הוא יצא מדירת החדר המשותפת שלו, הניח ידו על המנעול, שבדק במהירות את טביעת אגודלו של נחום וננעל. כעת הוא עמד במסדרון 134 של הקומה השביעית התת-קרקעית במגורי העובדים, שם היו ממוקמות דלתות חדרי העובדים 6001-6999 אחת מול השנייה, ברצף אין סופי, שני לובשי סרבל עייפים בכל דלת. הוא חיכה לשיגור האוטומאטי שהתעכב כרגיל. אחרי 4 שניות עמד מול ארגז מלא ארנבי חרסינה, כשהוא מרגיש את הבלבול הרגיל והנסבל כ"כ של שיגור חלקיקיו מהמפתן למקומו כצובע אוזניי חרסינה. הוא הרים את אחד מהארנבים מתוך ארגז הקלקר שהיה מונח לפניו ומרמר מרמור עצבני במיוחד.
הוא צבע את האוזן השמאלית בצבע ורוד ואת השנייה בורוד גם ואז ממש התחיל להתעצבן. "לא מספיק שאני ישן 3 שעות ביום," חשב לעצמו (היום הוא בן 16.7 שעות בריל-וורלד), "מתעורר עייף כמו איזה נעל, עובד בשביל לחיות בדירה אחת עם החמוס הזה ממחלקת מדבקיות, אני גם לא יכול לקבל שעון נורמאלי?!" המחשבה הזאת לא פסקה מלהטריד אותו עד להפסקת האוכל בת חמש הדקות שיצא אליה שש שעות מאוחר יותר באצבעות כואבות ותפוסות מנענע את הראש שלו בהתרסה ובעצבים, מרגיש איך משהו בו מתהפך.

בינינו, המפעל הפלורוצנטי דיכא אותו, אבל הוא עדיין לא ידע את זה וגם אם ידע את זה לא העיז לחשוב את זה כי גלאי המחשבות השליליות שהיה מותקן מעל ראשו של כל עובד במפעל היה מיד מתחיל לצפצף והוא היה מוצא את עצמו מובטל.

התקנת הגלאים הייתה יוזמה של ישיבת המנהלים הגדולה. ישיבת המנהלים הגדולה כללה, כך אמרו השמועות, חמישה יושבים, מנהלי המפעל והעולם החופשי, אם אפשר לקרוא לו כך. הם היו שמנים ועצלנים כמו חבורה של חתולים פרסיים ואת ההחלטות הכי גדולות שלהם הם היו מקבלים מעל צלוחית של קוויאר בגרגור של קמצנים מרוצים. הם היו מציגים אחד לשני תרשימים הולוגרמיים של ההתקדמות הכלכלית של המחלקות שלהם, ותמיד הייתה התקדמות, כי פלאקפלאקים ימצאו את קוניהם המשועממים אפילו אחרי האפוקליפסה, ואז צוחקים צחקוקים גרגרניים ומדברים, מדושנים מעונג, על החלליות החדשות שלהם.
הסטארט-אפ כביכול היה גאוני, בכל מקום שבו יהיו פלאפלאקים – יהיו משועממים שיקנו אותם, בכל מקום שיהיו קונים – יהיה כסף, ולמה שלא נהיה אנחנו אלה שנרוויח אותו?! ככה נולד המפעל הלא כל כך גדול ליצור פלאקפלאקים, שאכן היה קטן יותר אבל כ"כ אמביציוניסטי ותחמן שהצליח להרחיב את עצמו מאוד מהר, עד שההפרש בין קהל הקונים שלו לקהל הקונים של המפעל המתחרה, "המפעל הגדול ליצור פלאקפלאקים" היה בסה"כ 7.356%.

נחום התיישב יחד עם סנדוויץ' הביצה הקר שלו על הספסל הקבוע שלו, הוא לא היה רעב. הוא היה עצבני. מאוד. משהו הטריד אותו, הטריד אותו מאוד אבל הוא לא יכול היה לשים על זה אצבע. זה היה משהו כללי מאוד, משהו שהשעונים הדיגיטאליים היו חלק אינטגראלי ממנו, אבל היה ברור לו שלא החלק העיקרי. נחום ניסה לחשוב מה זה יכול להיות תוך כדי שהוא בוהה בסנדוויץ' הביצה הפושר שלו. הוא הרגיש איך הוא מתבלבל יותר בכל רגע שעובר, זה היה כאילו כל החלקים היו שם אבל הוא פשוט לא יכל לצרף אותם כדי לראות את התמונה לא משנה כמה ניסה. הוא נאנח. הוא חשב על ארנבי חרסינה ואטבי כביסה. הוא חשב על גלאי מחשבות וסרבלי עבודה לא נוחים, על משגרים אוטומטיים שמאחרים תמיד.
נדמה היה, ילדים, שמשהו בתוך נחום, נשבר.

כך התחילה את דרכה אותה מחשבה אגדית שעתידה הייתה לשנות את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. אותה מחשבה שנולדה כתינוקת מפונקת וטורדנית וצברה תאוצה וכוח בתוך המוח של נחום, מתחבאת מגלאי מחשבות בתת מודע שלו, ניזונה מנוזל צביעה וורוד וצפצופים דיגיטאליים, מכרסמת פירורי מירמור וצוברת כוח ליום שלה – ליום שתפציע לאוויר העולם – כמהפכה הגדולה ביותר של הדור.

משהו קרה בראש של נחום שכאב, נוירונים רקדו שם רומבה, הכול התעורר. כן, כן, הוא חשב – מתקרב לניסוח כל הצרות שלו במשפט אחד מרוכז וקולע. הראש שלו התפקע. זה התקרב, הוא ידע שזה יבוא, כמו מעיים שמשתחררות אחרי עצירות, הוא הרגיש איך המוח שלו מתרוקן והכול היה קל פתאום, משקלו כנוצה וקיומו הפיסי רק אמצעי, להעברת המסר הגדול לעולם כולו.
נ מ א ס ל י !!!
נחום חווה את המקבילה הזופ-זופ-וראמית להארה.
הכול פתאום היה צלול, מרגע שנוסחה הבעיה בצורה כ"כ מדויקת מציאת הפתרון נראתה אלמנטרית. ואז בין רגע, התחלף הרוגע בזעם בלתי נשלט, מטלטל עולמות. מה פתאום צעק לעצמו נחום, מה פתאום שאני אחכה כל יום חמש שניות מיותרות לשיגור המקולל? למה מי מת?! חמש שניות כל יום, שבעה ימים בשבוע, חמישים ושישה שבועות בשנה, ארבע וחצי שנים! הוא לא ידע מתמטיקה אבל הייתה לו הרגשה שהוא הפסיד הרבה זמן על איחורים של אחרים, יותר מידי זמן, ופתאום ההכרה בזה שגם הזמן שלו, יהיה מי שיהיה שווה משהו, לעזאזל, סטרה לו.
מה פתאום, המשיך הזעם להסתחרר בו כמו טורנדו אימתני, מה פתאום שאני אצבע אוזניים של ארנבי חרסינה כל היום בוורוד, מישהו שאל אותי בכלל פעם אם אני אוהב וורוד? איפה החופש האומנותי שלי? מתי מישהו בכלל התקשר לשאול, נחום מה שלומך היום? איך אתה מרגיש נחום? אתה מרגיש טוב נחום? קיבלת כבר סרטן מאדי הצבע הרעילים נחום? לא! מה פתאום שישאלו אותי, מי אני בסה"כ?! ופתאום הוא ידע שהוא נחום, וגם זה, ירצו או לא ירצו, שווה משהו.
לעזאזל! נחבטה המילה בקירות הגולגולת שלו. לעזאזל איתם! לעזאזל עם המפעל הזה! לעזאזל על ארנבי החרסינה שלהם! לעזאזל עם החלליות שלהם! לעזאזל עם אטבי הכביסה! ולעזאאאאאזל עם שעונים הדיגיטאליים!!!!! היה ברור לנחום שהוא לא הולך לשתוק, הו לא, הוא לא הולך לשתוק על זה! הוא ידע מה הוא הולך לעשות. והמחשבה על זה מילאה אותו חדווה זדונית במיוחד. ולמרות שמשהו בתוכו, משהו קטן ופולני צעק לו לחזור למקום שלו ולסתום את הפה אם הוא לא רוצה למצוא את עצמו מובטל, הוא חייך חיוך מאוד ספציפי – כזה שאפשר לראות רק בספרים של דוקטור סוס, האלה שבהם הגרינץ' הורס את חג המולד.

הוא תפס את המעבורת הראשונה הביתה. מסתער על המנעול האלקטרוני בבעיטה ששחררה אותו, כך היה נדמה לו, בצורה הרבה יותר משעשעת מהצמדת טביעת האגודל הרגילה. הוא הביא שקית מהמטבחון והפך לתוכה את פח הזבל שלו. הוא הידק את השקית סביב תוכנה, כפי שעושים ילדים לשקיות שוקו והתמוגג מציפייה.
שלוש עשרה דקות אחרי זה, רצה אחריו במסדרון מזכירה חייזרית, שהייתה יכולה להיות שווה במיוחד לולא הייתה ירוקה ומכוסת קשקשים, מנופפת בידיה ומנסה למנוע ממנו להיכנס לישיבת המנהלים.
נחום התפרץ לישיבת המנהלים ברעם בעיטה בדלתות, גומר בלבו כמה שיטת ה"פתיחה" הזאת כייפית, כשסימפוניית זמזומי ההתנצלות של המזכירה מלווה אותו, מנופף בשקית הזבל שלו וצועק "מה זה? מהההההה זה?!"
הראשים של יושבי החדר הסתובבו בלאות ובחוסר עניין מוחלט, לכיוון הדלת. חלקם אפילו הסתובבו חצי סיבוב בלבד, וניכר היה שאף אחד מחברי ישיבת המנהלים הגדולה לא התעניין לדעת "מה זה" בדיוק היה. נחום נענע את השקיק שלו במרץ והמשיך לשאול את השאלה שלו, בצורה לא פחות כועסת. חוסר ההתעניינות של יושבי החדר לא בדיוק גרעה מהזעם שלו.

"מי אתה בדיוק?" שאל גבר מפוטם במיוחד עם שפם מקורזל שישב בראש השולחן.
"אני נחום" ענה נחום בזעף.
"נפלא עבורך ועכשיו אם לא איכפת לך…." המשיך השמן תוך גלגול שפמו השומני בחוסר עניין גלוי
"איכפת לי!!!", קטע אותו נחום.
"שאני אקרא לאבטחה? פצתה המזכירה הקטנטונת את פיה מוקף הקשקשים. "לא, לא, אין בכך שום צורך" ביטל השמן, "אני בטוח שאדון נחור ישמח לפנות את עצמו בעצמו מהחדר … כי הוא יודע כמה לא נעימה יכולה להיות חווית השהייה בכלא הפאן-גלקטי…", נחום לא מש ממקומו ונעץ מבט 'תנסה-אותי!' בשפם השומני. – "בוודאי שהוא יודע!" חיזקו השמנים המשניים את דבריו של השמן הראשי וחייכו חיוכים רעי מראה.
"נחום!!! לא נחור!", נהם נחום בתגובה, ובאותה עת הרים את החבילה באוויר. הוא סקר את כל השמנים סביב שולחן המהגוני שעלה יותר מהחיים שלו ושאל, הפעם לאט ובסינון "מה זה?!"
-"זה שקיק." ענה אחד השמן שמימין ליושב ראש.
"טעות!", חייך נחום את חיוך הגרינץ' שלו.
"אז זה לא שקיק" פסק שמן אחר.
"טעות!", פסק נחום.
"אני לא רואה כל טעם בהמשכת הדיון הזה" מלמל השמן שמימין ליושב הראש, מנסה להפגין סמכות שתפצה על האגו הפגוע שלו.
"לא לא, זה משעשע אותי" התעורר יריבו משכבר הימים, השמן לשמאלו של יושב הראש, שראה את כל הסיפור כאנקדוטה מצוינת ואפילו טוב יותר, הזדמנות פז לבייש את השמן הימני לעיניי יושב הראש. "כמדומני… ," הניח את אצבעות הנקניקייה שלו מתחת לסנטרו "זה זבל".
"הו, זה בהחלט זבל", השיב נחום בטון ציני, מרוצה מהתנהלות העניינים לפי רצונו.
"יופי עכשיו שישבנו את זה אם לא איכפת לך…", ניסה שוב השמן הימיני.
"איכפת לי!" זעק נחום.
"מה אתה מנסה להגיד אדון נחום?" שאל היושב ראש בלי באמת לצפות לתשובה. הוא רצה כבר שהאיש הטורדני יסתלק ביחד אם החבילה שלו, לאמתו של דבר, כל התקרית קטעה את ההתרברבות שתכנן בעקבות קניית בקבוק קוניאק יקר ומגוחך.
"אני מנסה להגיד שתוכן השקית הזאת הוא שעון דיגיטאלי" אמר נחום בנינוחות לא צפויה.
"זה לא נראה כמו שעון" ניסה השמן הימיני לחלץ את עצמו מהטעות המביכה של קודם.
"יש לזה סיבה מאוד טובה," אמר נחום באותה נינוחות.
"ומהי הסיבה הזאת?" שאל השמן השמאלי בנונשלנטיות לא מעוניינת וסימן בידו למזכירה הירקרקה לקרוא לאבטחה.
"השעון הזה, הוא זבל" פסק נחום.
"כן אני רואה את זה." ציין השמן בחוסר עניין. "אדון נחום, למען הכנות, אני לא יודע אם צפויה פואנטה לסיפור הזה, אבל ככל שאני חושב על זה אני מגלה שזה לא מעניין אותי כך או כך".
"כדאי לך שזה יעניין אותך" חייך נחום חיוך גרינצ'י מוצלח במיוחד.
"אוי, אני לא באמת רוצה לדעת את התשובה אבל שיהיה. למה?" פיהק השמן השמאלי פיהוק משועמם.
"היום בבוקר השעון הזה העיר אותי… הוא העיר אותי בשעה 5:67".
"פה זאת לא מחלקת תלונות" העיר השמן מרוצה מהארסיות של עצמו.
"מחלקת תלונות תהיה בכל מקום שאני ארצה" השיב לו נחום. "שעון דיגיטאלי ארור. תוצרת מפעל מסוים….."
השמן העיף מבט לדלת, תוהה איפה לעזאזל המאבטח, "כן..?"
"המפעל הלא כל כך גדול ליצור פלאפאקים." סיים נחום, מודה לאל כי ניסה את כישורי הבעיטה החדשים שלו בדרכו לבניין… על המאבטח.
דממת מוות איומה אחזה בכל שמונת השמנים. במשך דקה ארוכה לא נאמרה מילה.
כל השמנים הפנו מבטם ליושב הראש שהחל להזיע. הוא הוציא מטפחת משי רקומה מכיסו וטפח בה באצבעות רועדות על מצחו.
"אתה רוצה להגיד, אדון נחום…" שאל היושב ראש בטון שאיבד את הגרגרנות המרוצה שבו,
"אני לא רוצה – אני אומר." השיב נחום.
הדממה סביב השולחן התחדשה, כל השמנים התבלבלו, העיניים של השמן הימני התרוצצו בתוך חוריהן במהירות אדירה, מחפשות משהו להיאחז בו, בעוד שהשמן השמאלי התחיל להתנשף בהתקף אסטמה פתאומי, כמו שרקנית יולדת. ידו המיוזעת והשמנמנה של יושב הראש התחילה להרעיד את המטפחת בה אחזה, רעדות קטנות שנבעו ממצוקה.

נחום חייך.

למראה החיוך הזה השמן השמאלי נאנח אנחה קטועה ומהירה, כאילו שלשרקנית היולדת שבתוכו ירדו הרגע המים. השמן הימני היה אדום כולו, ונראה כאילו הוריד שעל המצח הפחוס שלו עומד להתפקע. היה זה ראש הישיבה שדיבר, לאט ובהססנות, אבל עדיין כמו איש עסקים בקיא-עולם, והמטפחת שבידו נוטפת זיעה.
"בסדר גמור, אנחנו מבינים זה את זה. מה ייקח כדי שהסיפור הזה יעלם?"
"יעלם?" תמה נחום, עדיין מחויך מאוזן לאוזן.
"יעלם." חזר השמן בפסקנות נחרצת על המילה.
נחום חייך, הוא היה נחום מרוצה. הוא החליט לשחק איתם קצת, זה המעט שהגיע לו אחרי ארבע וחצי שנים של ארנבי חרסינה. הוא זרק אליהם מבט מלא התנשאות ושאל, "מה יש לכם להציע לי?"
השמנים תלו מבטים שואלים ביושב הראש. יושב הראש תקע בנחום מבט ממולח. נחום תקע ביושב הראש מבט גרינצ'י ומבט נוסף של "נראה אותך גבר". כל המבטים האלה נתקעו אחד בשני. לבסוף, נחום קטע את הדממה ושאל "נו?"
"משכורת לשנה?" הציע השמן הימיני.
"בעיטה בראש?" הציע לו נחום.
"אל נא ניסוג למעשי אלימות מתועבים" התמרמר השמן שלצדו של הימני, שהתגלה כחנפן ופלצן.
"תסתום את הפה שלך!" ענה נחום, שהתגלה כאלים.
"שקט פילסברי" הרגיע יושב הראש את הרוחות, "אתה מטריד את שלוות רוחו של אדון נחום הנכבד… ובכן… מה תרצה בתמורה לשתיקתך?" ניסה יושב הראש לגשש את הקרקע.
"אמממממ …" הרהר נחום בקול רם ובשובבות מופגנת. "אני לא חושב שיש משהו שאני רוצה יותר מאשר לפתוח את הפה הגדול שלי".
יושב הראש עיקם את האף בחוסר אמון מוחלט. ניכר שהמשא ומתן הופך להיות קרב מוחות אינטנסיבי ואגרסיבי. "בוא לא נשחק משחקים, כולנו כאן מבינים את טיבו מצבך הכלכלי. לכל אחד יש מחיר. תנקוב במחיר שלך."
האמת היא שיושב הראש לא היה רגוע כמו שהוא ניסה להראות. הוא פחד. הוא שקשק בנעלי עור התנין שלו, כמו גם כל השמנים האחרים. האוויר התחיל להסריח מזיעה קרה. העובדה היא ששמועות מתפשטות מהר, כמו שידיעות מבוססות לעולם לא יצליחו. הוא לא רצה להתחיל לתאר לעצמו מה יכול לקרות אם השמועה הזאת תדלוף החוצה, הוא תכנן זמן רב הסכם עם כוכב זארני-ורופ השכן – חוזה שמן במיוחד שיבטיח בלעדיות מוחלטת של השעונים הדיגיטאליים של "המפעל הלא כ"כ גדול ליצור פלאפלאקים" בכוכב.

נחום לעומת זאת הרגיש מצוין. הוא עלה על הדרך לפתור את התרגיל הקשה ביותר במבחן ועכשיו כל מה שנשאר לו זה לרשום את הפתרון. הוא דילג במקום דילוג קל, מתח זרועותיו באוויר, פיהק ונראה מרוצה מאוד.
"אני חושב שאני אלך עכשיו… " חייך נחום חיוך איטי ומתפנק. "אני חושב שאני הולך…"
"עצרו אותו!" נזעק השמן אבל היה מאוחר מידי. איש לא יכול היה לעצור את נחום כעת.
Who’s the man? נחום הגבר שאל את עצמו, You the man! ענה לו המוח שלו.

שלוש שעות מאוחר יותר התרחש המאורע ההיסטורי שכולנו מכירים כ"יום חמישי השחור" הבורסה קרסה בכל מקום בגלקסיה בו היו יצורים בשלבי התפתחות מתקדמים מספיק כדי להמציא אותה. ניירות ערך היו קיבלו ערך השווה לערכו של נייר טואלט, מהסוג הזול.
הסיבה לכך הייתה פשוטה. אחרי שנחום סיפר (והוא סיפר וסיפר וסיפר) האוכלוסייה נתקפה איימה בלתי נשלטת. יצורים באשר הם איבדו כל אמון ובטחון שאי פעם היה להם. התעשייה קרסה, הדת פשטה את הרגל. אנשים הפסיקו להאמין לחבריהם, לבני משפחתם, למצפון של עצמם.

סה"כ, אפשר להגיד שכולם תפסו שאם אי אפשר לסמוך על שעונים דיגיטאליים…. אין באמת על מה לסמוך.

נחום מצדו, התעשר במכירת חולצות עם הסלוגן שהוא עצמו הגה. “NAHOOM RULZ! CHALLENGE EVERYTHING!”