עד שקרן נולדה הכול זרם לנו חלק. כמעט שכחתי מאיפה עליתי ושבכלל לא נולדתי כאן. נזכרתי בבת אחת כשקרן צרחה וצרחה ואף אחד בבית-חולים לא ידע מה היא צריכה. פתאום ידעתי וזינקתי אל מתג האור. בחושך שהשתרר היא נרגעה ופקחה עיניים לראשונה. נעלתי את הזיכרון ודחפתי אותו למפלסים נמוכים בתודעה, עד שקרן נענעה אותי עוד פעם שנתיים אחר כך. בין לבין היו בי רעשים עמומים מבפנים, כמו לחצים מצטברים של האדמה.
כשקרן התחילה לזחול בכל הבית עם מראות על הרצפה, פער העבר את פיו ובלע אותי. "תראה", היא צחקה לי, "אתה הפוך. תיזהר שלא תיפול לבור". היא הפכה את התקרה לתהום פעורה ונפלתי חזק. קמתי מאוחר, מסוחרר, יצאתי למרפסת ואמא של קרן ישבה שם, בוהה בפנס שכבה כבר. רציתי לספר לה ולא שאלתי בכלל אם היא רוצה לשמוע. עד שסיימתי היא שתקה. גם אחרי שסיימתי היא שתקה. כמה דקות טובות האזנו רק לפועלי הלילה מרעישים ברישיון. אתמול העירייה שמה לנו פתק בתיבה.
בסוף היא מצאה מילים ואפילו מילה טובה. לפחות לא נצטרך לדאוג לקרן לסרט חדש, היא אמרה. תמיד נוכל לחצות איתה את הכביש ולעמוד שם להסתכל עד ארוחת ערב. לך עכשיו למחשב ותכתוב כל מה שסיפרת לי. לישון אתה לא תצליח עם כל הבלגן הזה טרי. אמרתי לה שאין לי מושג מאיפה להתחיל. לה היה ברור. למה לא מסוף-סוף?
היא צדקה. ככה הכול התחיל.
תמיד ידענו שסוף-סוף הוא ילד בוגר. כשסוף-סוף חגג ארבעה-עשר אביבים כבר נתנו לו את הקסדה והאפוד. מילי, שהייתה יוצאת וחוזרת חופשי, אמרה להורים של סוף-סוף שהוא יתאים לתפקיד שמחפשים כבר כמה זמן, וצריך להתחיל לשלוח אותו לגיחות למעלה. הוא מדד אותם לפני כולם, ואחד אחד עברנו לבדוק אותם מקרוב. בפעם הראשונה שלו עלינו עם סוף-סוף שבעה מפלסים, ויותר מזה ההורים לא הרשו. מטה אמרה שהיא שמעה את הרעשים של למעלה, וכולם אמרו לה שהיא מדמיינת. היא אמרה שיש שם מלא אריות שואגים וגוררים דברים, ואבא שלה אמר לה: מטה, שטויות. תפסיקי לדבר שטויות.
כשסוף-סוף חזר הוא חמק מהחבורה שלנו, שחיכתה לו חצי מפלס מעל המחסום. הוא רק אמר לנו כמו מבוגר אמיתי שאסור לעבור את המפלס השביעי, והמשיך ישר הביתה. הוא עוד חבש את הקסדה ולבש את האפוד. הוא לא גרר אחריו שום עגלה שמרעישה חזק בכל הירידות, כמו כל השאר. הוא רץ ומטה אמרה שהוא נשמע מבוהל, ובטח היה לו יום קשה שם למעלה, ושהיא בכלל לא תרצה לעלות אפילו עם אלף קסדות. אמרנו לה שהיא מקשקשת, אבל הוא באמת נשמע מבוהל. לא הצלחנו לדבר איתו, למרות שניסינו הרבה. באופן קבוע עברנו את אוֹילי הזקן שנרדם בשמירה, וארבנו לסוף-סוף. פעם אחת הוא חזר נסער במיוחד ושאלנו אותו מה קרה. הוא לא ענה, רק רץ אל אוילי הזקן וניער אותו עד שאוילי התעורר והתחיל לדבר.
כשאוילי היה מתחיל לדבר כל הילדים היו משתתקים כדי להקשיב. ממנו למדנו את כל הדברים החשובים שהמבוגרים הסתירו. אוילי היה הראשון שאמר בקול את הלחש "רק-עֶבֶט-כלה". זה היה באחד מהטקסים ההם של "ירושלים של מטה לנצח", ונתנו תעודת הוקרה לאבא של מטה על פעילותו למען תושבי העיר. אוילי גלגל על לשונו כל הערב בהנאה את הלחש "רק-עֶבֶט-כלה" עד שאשתו לקחה אותו הביתה. זה היה כשהיינו בני חמש או שש, ואחרי כמה שנים דיברו על זה בקול. הבנו שזה הקוד לעלייה למעלה.
אוילי שאל אז את סוף-סוף למה הוא לוחש, שלא יתבייש, וסוף-סוף הרים את הקול לצעקה שהדהדה בטח עד המחסנים התחתונים: "סגרו לנו את הפתח. חמקתי ברגע האחרון!" אוילי אמר: סגרו? איך סגרו? וסוף-סוף צעק: "עם פסים! הם שמו פסים ארוכים וקשים." אם הצעקה של סוף-סוף הדהדה עד המחסנים התחתונים, הצחוק של אוילי בטח הגיע עד בית הקברות שמתחתיהם. "סגרו עם פסים! עם פסים!" הוא כמעט נחנק והיינו בהיכון לרוץ לקרוא לעזרה. אוילי נרגע והרגיע את סוף-סוף: "הפתח עובר מקומות. לא אמרו לך, ילד? זו פעם ראשונה בשבילך, אה?" ואז הוא מלמל את ה"רק-עֶבֶט-כלה" שלו והסביר לסוף-סוף מאיפה לעלות בפעם הבאה. אחרי שסוף-סוף ירד הביתה בריצה, אוילי המשיך להצחיק את עצמו. "ובעוד חצי שנה יפתחו פה שוב. יגידו למסכנים למעלה ששכחו את החשמל או הביוב." "הביוב" הייתה כנראה המצחיקה מכולן ואוילי עדיין שעשע את עצמו גם כשהלכנו הביתה מבולבלים.
מי שבאמת גרמה לנו להבין דברים הייתה אופל, אחותו הקטנה של סוף-סוף. היו לה צעדים חרישיים והיא עקבה אחריו פעם אחת עד למעלה, בלי שהבחין. בדרכה היא נגעה בטעות בקצה המקל שלי, אבל לחשה לי מיד לשתוק ב"ששש" מתוק שאי אפשר לסרב לו. הבנתי את התכנית שלה והתפללתי שתצליח. חייבים לפצח את הסוד של סוף-סוף. בשביל מה הוא עולה אם הוא חוזר בידיים ריקות. "תפקיד" נתנו לו. מה עוד יש לעשות מחוץ לעיר חוץ מלהביא דברים שאין כאן למטה?
אופל צרחה כעבור כמה רגעים, ולא רק ההד שלה התגלגל אלינו במהירות. היא גלשה במורד המפלסים העליונים מבוהלת, ונעצרה מהמקל שלי, שהושטתי לכיוונה. היא הפסיקה לצעוק "אמא" רק כשמטה ניגשה אליה ושאלה אם כואב לה משהו. אופל השתתקה ומטה חזרה על השאלה, לא מותירה לה ברירה. העיניים, היא אמרה. כמעט בלעתי את עצמי, ומטה נכנסה להיסטריה. העיניים? היא חזרה. העיניים כואבות לך? העיניים! מישהו תקע בה את המקל שלו ומטה הפסיקה. לא ידענו מה לעשות. מאז שנולדנו לא שמענו כל כך הרבה פעמים רצוף את המילה המאוסה. עיניים, כך חונכנו, הן שארית מיותרת ומבישה מאבותינו הקדמונים. ירושלמי אמיתי לא מדבר על העיניים שלו. ועכשיו אופל טוענת שכואבות לה העיניים. העיניים לא יכולות לכאוב. הן לא יכולות לעשות כלום בעצם. סתם כדורים לחים מתגלגלים בתוך חורים.
היה אתנו ילד אחד מהגדולים יותר. הוא שאל את אופל לאן היא הגיעה. היא אמרה שהיא עלתה אחרי סוף-סוף המון המון מפלסים. כמה בערך? הוא עצר אותה. ספרתי עד עשרים ואז התבלבלתי, היא אמרה. ופתאום, אחרי סיבוב בדרך, פתאום היא הרגישה נורא שורף והתחילה לברוח. שורף איפה, הוא שאל אותה. וידענו את התשובה.
לאופל שרף בעיניים. משהו התחיל להזדמזם לנו בראש. היום הייתי אומר שהתמונה התחילה להתבהר. מטה הייתה הראשונה שביטאה את זה בקול. אולי למעלה, מחוץ לעיר, הם כמו אבותינו הקדמונים, משתמשים בעיניים. כמה ילדים השמיעו מילות מיאוס וגועל. הילד הגדול ההוא החליט שהוא עולה לבדוק. מטה ניסתה להפחיד אותו שישרוף לו, ואופל אמרה שהוא לא מתאר לעצמו בכלל מה זה, אבל הוא התעקש.
לילד ההוא לא שרף בכלל, וגם לא לרוב הילדים שהתחילו מאז לעלות בחשאי. ירדו מאוכזבים, שהגיעו עד הרבה יותר מעשרים והכול כרגיל. אף אחד לא שאל אותם למה לא המשיכו עד הסוף. אף ירושלמי אמיתי לא יצא מהעיר בלי קסדה. דבר שגדלנו אליו מלידה. דווקא אני, החלש, השקט, טיפסתי גבוה מכולם. מכולם גם הייתי היחיד ששרף לו בעיניים, היחיד שהסתנוור.
היחיד, חוץ מאופל, שלא היה עיוור.
קרן השמש הראשונה שפגעה בי בחיי פגשה אותי עצום-עיניים. חשבתי בדרך למעלה שזה יכול לעזור. רצתי במעלה המפלס השלושים מתוח ומזיע, בעפעפיים סגורים. טיפסתי את המפלס האחרון נושם בקושי כבר, ונורא מסונוור. עמדתי זמן ארוך, חש את הכאב החדש, עד שהוא נחלש והעיניים נפקחו מאליהן. ניסיתי לעצום אותן בחזרה כי הרגשתי שהאדמה רועדת מתחתיי. ידעתי בבת-אחת שהכול היה שקר אחד גדול. התרמית שגדלתי עליה קרסה בבת-אחת, קוברת תחתיה את ירושלים של מטה וכל המדרונות האפלים שלה.
מטה דווקא צדקה. הרעש למעלה נשמע כמו אריות שואגים, שגוררים דברים. הם היו גדולים ונעו על גלגלים, מאכילים אחד את השני בערמות עפר ואבנים. מישהו ניגש אליי וצעק למה אני בשטח עבודה בלי קסדה, דחף אותי מחוץ לגדר לבנה ונכנס בחזרה. רציתי לחזור ביחד אתו, לרוץ אל החור השחור שמאחורי הגדר ולהחליק במורד הדרך הביתה, אל החושך. אבל נמשכתי החוצה, אל הצבעים והאור. והאיש גם ככה חסם לי את הדרך לחזור. מחוץ לגדר הלבנה נמתחו על הרצפה פסים. פסים ארוכים וקשים כמו שסוף-סוף אמר. ואמא עם ילד קטן הצביעה עליהם והסבירה לו: "רק-עֶבֶט-כלה". התחלתי לצעוד ביניהם, לאורכם, והלכתי, נעזר עדיין במקל שלי, נוקש בפס שמאל, בפס ימין, בשמאל ובימין.
ככל שהרחקתי הלך הכאב בעיניים ופחת. פתאום במקום אור בכל מקום נהיה הרקע חשוך והאורות הפכו לנקודות שעומדות על מקלות, לאורך הדרך. לאור הפנסים הראשונים הגעתי אל הבור. הפסים נגמרו לי ושוב חסמה את דרכי גדר לבנה. בגדר היה חלון, ומה שראיתי דרכו הזכיר לי מאיפה יצאתי והציף בי געגועים אל השחור.
היה שם בור עמוק ורחב. לא ראו בדיוק כמה, אבל ככה הוא היה הכי נפלא. באור הכול תחום, נפרד. החושך הוא אינסופי ואתה אף פעם לא מרגיש בו לבד. הרחוק קרוב אליך כי אתה לא רואה שהוא לא. לאמא של קרן לא גיליתי שאותם געגועים מציפים אותי עדיין. כשהיא מתעוררת בלילה אני מתפלל כל פעם מחדש שתשאיר את האור מכובה. ביחד בחושך אפשר לרדת עוד מפלס ועוד. באור יש רק קומה אחת, שטוחה. חבל שלא אמרתי לה. אולי הייתה מפסיקה להשאיר לקרן מנורת-לילה ליד המיטה ולהתפלא למה היא מתעוררת מחלומות רעים.
עמדתי מול הבור הטוב הזה מתגעגע ותוהה מדוע האנשים-של-למעלה מתעניינים פתאום בלמטה שמתחתיהם. משום-מקום צץ לו שם פתאום סוף-סוף. הוא לא ראה אותי, כי סוף-סוף לא ראה. גם מטה לא, גם אבא לא ואמא. רק אופל ואני. אבל כשפניתי אליו הוא זיהה את קולי ונחרד.
שיקרתי לו. אמרתי ששלחו גם אותי ואמרו לי לחפש אותו. הוא רק אמר שזה מוזר ושתק. שאלתי מה הוא צריך לעשות והוא ענה שהאנשים-של-למעלה פולשים אלינו לעיר וזה מסוכן. למה הם פולשים, שאלתי, תמים. הם רוצים לחפור להם מנהרה לרק עבט מהירה. בדיוק עברו שם בחור ובחורה. הבחורה שאלה את הבחור שלה מתי יגמרו כבר עם הרק עבט הכלה, והוא אמר לה עד סוף השנה.
הרבה דברים עוד למדתי אחר כך על העיר שלמעלה, אבל את זה כבר ידעתי דווקא מלמטה.
אבא של מטה קיבל על זה פרס הוקרה בעיר שלנו, למטה. שתמיד יהיו לנו פתחי יציאה דרך אתרי החפירה. בשביל זה המציאו את הרק עבט הכלה. אף פעם לא יגמרו אותה. ירושלים של מטה לנצח.