גולדהרט הדף את הדלת בכוח רב, אולי אפילו מוגזם. היה לו עניין עם דלתות. הוא מצא אותן ווכחניות ועקשניות, לא פחות מאשתו. הפעם פגעה הדלת בדלפק הכניסה, והאגרטל הגבוה, בתוכו כמה גרברות כמושות, נשמט אל הרצפה והתנפץ. ריח המים הבאושים שעמדו באגרטל וקול רסיסי הזכוכית הנגרסים אל הסוליות ליווה את כניסתו אל אולם חדר הכושר, שעמד בשיממונו. בימות החורף העדיפו רוב אנשי העיירה לרבוץ מול הטלוויזיה בסלון, בחברת כוס חלב חם במקרה הטוב, קערת פיצוחים במקרה הרע, או קערת פופ קורן במקרה הממש נורא. הקומבינציה האחרונה, לדידו של גולדהרט, הייתה בלתי נסבלת. וכאילו דווקא, נמנתה אשתו גם על מעריצי הטלנובלה "היפים והאמיצים" (ולא העזה לפספס אף לא פרק אחד מהעשרות שרדפו זה את זה במרתון שהוא ייחל לקיצו), וגם נהגה להעביר את שעות הצפייה הארוכות בכרסום שקדני של פופ קורן בכל מצב צבירה אפשרי. עם מלח. בלי מלח. עם סוכר. עם חמאה. בלי חמאה. והכי גרוע, בשמן קוקוס, שהאמינה כי משפר את חילוף החומרים בגוף ומאץ את צמיחת השיער. שערה של אשתו התנוסס מעל לראשה בתסרוקת גבוהה וצהובה. גולדהרט כינה אותו בלגלוג, "המגדלור". השיער הזה היה עניין נוסף שהצליח להוציא את גולדהרט מכליו, בעיקר בגלל הנשירה החמורה ממנה סבלה אשתו, והדבלולים הצהובים המאובקים שהתרוצצו בבית כמו עכברים באקווריום. "קח. קח קצת." הושיטה לעברו את הקערה המצחינה דקות ספורות בטרם יצא את הבית. חיוכה, עווית חיוכה, היה מיתמם. היא ידעה היטב כי הוא רגיש מאד לריחות, "זה טעים שחבל על הזמן". משהבחינה במבטו הכעוס החזירה את הקערה אל חיקה.
"לא תודה." ענה ופשט את חלוק בית החולים, (הוא התקשה להיפרד מהחלוק הזה. כאילו היה אהובה שנוסעת אל מעבר לים) ואחר כך את בגדיו תוך שהוא מציץ בבבואתו המשתקפת על מסך הטלוויזיה. אחר השתחל אל חליפת האימונים הגמישה ששימשה אותו גם בעת מסעות רכיבת האופניים שערך מידי שבת בבוקר.
אשתו משכה בכתפיה, "נו." אמרה וסימנה לו בכף ידה לזוז הצידה. "אתה לא רואה שאתה מסתיר לי?"
הוא פנה אל הדלת, מגלגל במוחו חלומות על גירושים. הרבה יותר מידי זמן שהם מסתובבים אצלו, החלומות האלה, וכבר בטח חטפו סחרחורת. "חבל על הילד", נהג לתרץ את חששותיו מלנסות להגשימם, ולא הועילה העובדה כי ה"ילד", כבר מזמן חדל להיות ילד. וכבר חצה את העשרים. וכבר עמד להינשא. ובלי שום קשר, יותר מעשר שנים שהוא מתחנן אל הוריו שיוציאו אותו מהמשוואה.
הוא קפא רגע אל מול הידית. כמו מנסה להיזכר לאיזה כיוון נפתחת הדלת. נטל את מפתחות הרכב מהמתלה בכניסה, ויצא. מותיר אחריו את צחנת הפופ קורן ואת אשתו, טוחנת את אחרוני הגרעינים הכתומים, העיקשים, בין שיניה.
בשעה שהידק את החגורה ויצא מן החנייה, חש כי הצחנה דבקה לחליפה. הוא רחרח אותה, פלט "שיט" נוטף כעס, ופתח את החלונות. רוח עזה התנחשלה אל החלל הקטן, מעיפה את הצחנה אל הלילה המתפתל על הכביש.
אבל כשיצא מהרכב, עדיין חש בה. רודפת אחריו. והוא צעד רוטן בשביל לחדר הכושר.
"מי צריך פרחים בחדר כושר?" פלט וטפח על ירכיו, כאילו הייתה הצחנה אבק שדבק בבגדיו. מדריך הכושר, -הוא שכח את שמו. או שמעולם לא זכר. היה ערס או סתם ערבי עם מבטא גרוני כבד כמו המשקולות שאחז בכפות ידיו דרך קבע- התבונן בערימת השברים שהזדהרה בכניסה ומיהר לקחת עליו את האחריות, "זה בסדר. זה בסדר. אני אאסוף את זה. אל תדאג." גולדהרט לא דאג. הוא רק חשב על זה שהצעיר לא טרח לברך אותו לשלום. וזה הרי לא עולה כסף, להגיד שלום כמו בני אדם.
האולם היה, כאמור, קריר ושקט. רק נשימותיה של אישה כבת שלושים לערך, ששכבה על מזרון דקיק בקצה החדר והשתנקה מכפיפות בטן מאומצות, הפקיעו את הדממה. גולדהרט הציץ לעברה. די היה לו במבט חטוף בכדי לקבוע כי אינה לרוחו. ניכר בה, בגופה, כי אינה מהטיפוסים המתמידים. אמנם הייתה רזה באופן יחסי, אך בטנה הייתה רופסת, וקיבורות זרועותיה מדולדלות כזנב חיה נגועה כלבת.
ההליכון המשולב, (שמונה וחצי כוחות סוס, ושיפוע מתכוונן אוטומטי) הרכישה האחרונה והמוצלחת של בעל המכון, ניצב לצד שורת ההליכונים הישנים, בסמוך לתוכנית האימונים האישית של גולדהרט, שנותרה בכיס ניילון שהיה מוצמד אל הקיר מאחור. נראה היה לו כי מישהו דחק אותה בחופזה אל השקיק, ועל כן התקמטה לגמרי. אולי מישהו נוסף העז לעשות בה שימוש? חלפה פתאום מחשבה בראשו. הוא הציץ בצעיר כהה העור, שהיה רכון אל הרצפה, גורף את שברי הזכוכית בעזרת מטאטא ויעה, ונתקל בצדודיתו המוכפלת לעשרות, כפי שהשתקפה במשטחי המראות שריצפו את הקירות. זה היה מראה נפלא. גבעות שרירים מסוקסות עיטרו את ידיו כמו גם את חזהו. בכרסו לא ניטע אפילו בדל רמז כי חצה את החמישים לפני יומיים. מצב רוחו השתפר באחת. מה זה משנה? סנט בעצמו, וויתר על השאלה שרצה לצעוק למאמן, שכבר יצא וחזר עם הפח בידו. זה הרי לא באמת משנה אם עוד מישהו משתמש בתוכנית שלו. הוא יכול לראות את זה אפילו כמחמאה.
הוא עלה על המכשיר לאיטו. מנסה להתעלם מהצחנה שהקיפה אותו כמו מאבטחי ראש הממשלה. קרובה מידי וחסרת תועלת.
לרוחב הקיר המקביל, מול שורת ההליכונים, נשתלה ערוגה של טלוויזיות. כולן, כפי הנראה, התקבעו על אותו ערוץ, שכן סרטון זהה ריצד על כל המסכים, וכאילו לא די בכך, השתקף ברצפת המראות סביבו. מה היה בסרטון הזה? גולדהרט התקשה להחליט. אולי היו אלה חרקים צבעוניים… ? אולי איזה מחקר בוטני על צמחים טורפים? מכל מקום זה היה תקריב מצולם לעילא. בזה לא היה לו ספק.
הוא הניח את המגבת על עורפו, הציץ שוב בצדודיתו ובסרטון, ולחץ כמה וכמה פעמים על כפתור המהירות. ועל כפתורי השיפוע. המסלול השחור התחיל לנוע תחת רגליו. הרגע הזה היה אהוב עליו. תמיד הייתה לו הרגשה שהיא עומד להמריא. עוד רגע ינסוק ויעוף. הוא אחז בכידון, והתחיל לרוץ בכל כוחו. תוך דקות אחדות נכנס לקצב, שיחרר את ידיו וחזר להתבונן במסכים.
הסרטון היה מרהיב ודוחה בכפיפה אחת. ועדיין התקשה גולדהרט להחליט מה הוא בדיוק רואה. התקריב אפשר הצצה אל תוך האובייקט המצולם. הפנים רחש תולעים או כנימות או השד יודע מה. מה שנראה כבשר של משהו, היה אדמדם בוהק. נקודות דמויות גרעינים, בצהוב וכתום זרחני, מילאו את חלקו הארי. הקליפה, או המעטה החיצוני, היה מנומר בכתמים תורכיזיים ירקניים, זרוע אניצים שחורים זעירים. אולי היו אלו קוצים? קשקשים? מחושים? לאלוהים פתרונים.
בדרך כלל אהב גולדהרט לצפות בתוכניות טבע, מדע או אפילו קולינריה. (אם וכאשר אשתו לא הייתה משתלטת על השלט, כמובן). הן העשירו אותו בפרטים פיקנטיים וסיפקו לו די חומר לשיחות חולין עם אחיות ומזכירות במסדרונות בית החולים, והיוו הקדמה מושלמת למפגשי הסקס שלאחר העבודה. אלא שהפעם היה בקטע המשודר משהו מעכיר שלווה. וזו של גולדהרט מעולם לא הייתה באמת צלולה. הוא מצא עצמו בוהה, בתיעוב אמביוולנטי, במה שזה לא יהיה, בלי יכולת להתיק עיניים מהמסכים.
מד האנרגיה הקלורית המבוזבזת הציג עלייה הדרגתית ומשביעת רצון. גולדהרט היה בעיצומה של ריצה תזזיתית בדרך לשום מקום, כשנדמה היה לו שרצף התמונות על המסכים לאורך הקיר עוד מכפיל את עצמו בסדרה הנדסית. כל האולם שרץ עצמים בלתי מזוהים, מרהיבים ודוחים, מדממים או רוחשים. עיניו לא יכלו להכיל את המראות. ופתאום, זה קרה במקביל למפלי זיעה שניגרו מכל נקבובית אפשרית בגופו, חזרה אליו הצחנה ביתר שאת. הוא חש בה, מתנפלת על נחיריו. נוגסת באפו. חודרת לשרירים ולעצמות. משבשת איזה מערכת פנימית שהוא לא הצליח לשיים באותו רגע. זה היה מבהיל. מה גם שעדיין לא זיהה את מקור הריח.
למרות שליטתו המושלמת, המזהירה, באנטומיה ובפיזיולוגיה של גוף האדם, עובדה שהעניקה לו את ניהול המחלקה הכירוגית החדשה שנפתחה לאחרונה בבית החולים, לא יכול היה להסביר מה הקשר בין הצחנה לדבר שהתחולל בגופו. הוא חזר להתבונן בערוגת המסכים המשתקפת במראות, והגיע למסקנה כי הם אלו המדיפים את הצחנה. זאת וודאי טכנולוגיה חדשנית, מולטי סנסורית. מלבד תמונות וקולות באיכות גבוהה ביותר, משכילה לשדר גם ריחות.
מה שזה לא יהיה, זה היה בלתי נסבל. הוא ביקש לרדת מההליכון, אבל זכר שאסור לעשות זאת בבת אחת. יש לעשות זאת בהדרגה, אחרת ימצא עצמו מרוח על הרצפה. הוא החל להוריד מהירות. חמישה עשר קמ"ש. עשרה קמ"ש. חמישה. ארבעה. שלושה. חדל לרוץ והמשיך ללכת במקום. צעדיו ניסו להתאים עצמם לקצב המסלול שהמשיך להחליק תחת רגליו כמו בקו הקופות בסופרמרקט.
הוא ירד מההליכון, מתנדנד, ופסע לעבר המלתחות, חולף על פני האישה שהמשיכה להשתנק. .
כשיכנס למקלחת יצליח לחמוק מהריח הנורא הזה.
האישה הרופסת שלחה אליו חיוך. "היי" פלטה. כאילו היא מכירה אותו. הוא חייך אליה. "מה נשמע?" שאל בחביבות ועצר הליכתו. האישה הזדרזה להתיישב. "בסדר." ענתה. "איך אתה?"
גולדהרט משך את המגבת מעורפו, ומחה זיעה שניגרה מרקותיו. ורחרח את המגבת. אולי היא המקור לצחנה? אולי שכח להשליכה לכביסה בתום האימון אתמול? "יש לך מושג מה זה?" שאל.
האישה עברה לכבודו מישיבה לעמידה, ועדיין התנשמה בקול, החזירה, "מה זה מה?"
"הריח הזה." ענה. "כאילו…"
"כאילו מה?" הביטה בתלפיות שריריו בהערכה.
"כאילו… " הוא לא יכול היה להסתיר את אכזבתו, "מה, את לא מריחה?"
היא משכה בכתפיה והתקרבה אליו. הוא היה מוטרד מכדי לשאוב הנאה מהמבטים ששלחה לעבר חזהו, והסב ראשו אל מדריך הכושר. "הי, סשה!"
"רמי. או רחמים. מה שבא לך." הצעיר, נמוך קומה כהה מאד ודחוס מאד, התקרב אליו. על פניו הבעה מתנצלת. תמיד יש לו את אותה הבעה. גם כשלא באים אליו בטענות.
"רחמים, מה זה הסירחון הזה?"
"למה אתה מתכוון?" התפלא הצעיר.
"הריח הזה." גולדהרט התחיל לפקפק בתחושותיו למראה פניהם התוהים של השניים מולו.
"לא מריח כלום…" אמר המאמן ופנה אל האישה, "את מריחה משהו?"
"אין לי מושג…" ענתה וכאילו לאמת את תחושותיו המוקדמות, נעצה במסכים ובמראות מבט ארוך. חוקר.
היו לה שדיים נאים ועצמות בריח בולטות. אם כי לא טעה בנוגע לזרועותיה ובטנה. מקרוב היה המצב אף חמור יותר. בתוך ענן הצחנה ניסה גולהרט לבדוק אם יש לה פנים העשויים לחפות על כשלי הגוף. ואכן. היו לה שפתיים חושניות שכמו מזמינות אותך לנשקן. שיער שחור ומבריק… ופתאום הגיע למסקנה כי היא מוכרת לו. אולי הייתה מטופלת שלו? אולי ניתח אותה בעבר? כמה שניות חלפו והוא נזכר בשפתיים האלה גונחות תחתיו. כל שנותר היה להיזכר אם הייתה זיון טוב, בינוני או גרוע. אם שווה לנסות לעבור עליה שוב.
הוא צריך קצת זמן. קשה היה לו להתרכז באותו רגע. .
מדריך הכושר חזר לשבת במקומו. האישה המתינה במקום כמה דקות נבוכות ומשגולדהרט לא המשיך בשיחה, ופנה למלתחות בלי להגיד דבר, פנתה גם היא אל המזרון, משכה את המגבת שכתם זיעה התפשט במרכזה, ופנתה אל הדלת. כשחלפה על פני מאמן הכושר אמרה, "אני באמת משתתפת בצערך." ויצאה.
"תודה." הצעיר חייך אחריה והניח את המשקולות על הדלפק.
גולדהרט נכנס למלתחות. מן החלון ראה את האישה פוסעת אל מכוניתה המוארכת. המפוארת. הוא הדביק מצחו לזגוגית העבה, המחוספסת, וגישש בעיניו באפילת מגרש החניה. זה רולס רויס? השתומם. למרות שפנס רחוב רב עוצמה גהר מעל הרכב, הוא לא ממש הצליח לזהות את סמל הסוס הצונף באחוריו. הוא ניסה להיזכר בזיון ההוא. כלום היה בדירתה משהו עשיר בצורה יוצאת דופן? לא שזכור לו. אולי לא היו אצלה? אולי היו אצלו, בקליניקה? כמו בדרך כלל. ניסיון לדלות מזיכרונו פרטים נוספים, העלה חרס. שבור. הוא התקשה לאחות את המקטעים לכדי תמונה אחת שלמה. וכבר באותו רגע פרח מתווה פניה מזיכרונו, התמוסס אל תוך חור שחור כמו כפית סוכר בקפה.
כהרף עין נותרה אלומת האור ריקה, והמכונית נבלעה בעלטה.
הוא הסיר את החליפה ונכנס להתקלח. לכמה רגעים הצליח הסבון לשטוף את הריח, אבל מיד לכשסגר את הברז, שבה ועלתה הצחנה ביתר שאת. הוא החל לרחרח את אצבעותיו. את כפות ידיו. את כתפיו. את בתי שחיו. כשלפתע, עוד טללי מים מרבדים את גופו והוא דולק בעיניו אחר המגבת הבחין בשקערורית זעירה בגופו. באזור החזה, בין שתי הפטמות, מעט שמאלה. פיסת העור האליפטית משהו, חלקה משערות שהקפיד להסיר, הייתה רפויה ומקומטת. כמו סדין שפקע מהמזרון. במרכזה, כתמתם שחור, מעופש. כמו זה המופיע על עגבנייה שעבר זמנה. כמו קצה של מלפפון שנשכח בתחתית המקרר. כמו של ריקבון.