פשוט כי רואים

מִישוּ אמר שהשמש שוקעת בים, ושמי שמחטט באף מספיק זמן ימצא שם ארבעה מטבעות של חמש אגורות. מישו אמר שיש גמד אחד שמסרק כל ערב את הפֵיות לפני שהן נכנסות לחלומות שלנו, וגם שהשיער של אלוהים זה בעצם פיאה.

ודב אמר, איזה שטויות. השמש בכלל לא שוקעת.

מישוּ זה אני ודב זה אבא שלי. יש לו שם של חיה מפחידה, אבל הוא מדען. הוא עובד במכון המחקר על שם קיריל טגנר, בתור פרוססור. מה זאת אומרת? זאת אומרת שפעם הוא היה דוקטור, כמו דוקטור שוורץ, למרות שבחיים הוא לא טיפל בי – בתור רופא, זאת אומרת. וגם בתור פרוססור הוא מטפל בי רק כמו אבא שמטפל בבן שלו, וכשאני חולה הוא שולח אותי לרופא. לדוקטור שוורץ, זאת אומרת.
השם האמיתי שלי זה מישה, אבל אף אחד לא באמת קורא לי ככה, ומהוויכוחים האלה על השמש ואלוהים והחמש-אגורות אף פעם לא נמאס לי. כי זה אחד הדברים שלמדתי מאמא: העיקר האמת. שמעתי כבר אלף פעם את השטויות האלה שלו: אין אלוהים, העולם עגול, קפה זה טעים. לפעמים אני מרגיש שמכניסים לנו לראש כאלה שטויות, שממש חבל. כי יש דברים שפשוט אפשר לראות בעיניים. הרי אם העולם היה מסתובב כל הזמן אז השיער של אבא היה מתנפנף, כמו כשפותחים חלון באוטו.
ואם הוא היה עגול, העולם זאת אומרת, היינו ישר נופלים. ניסיתי פעם לעמוד על כדורגל, אז אני יודע – אפילו נשאר לי סימן על המרפק.
יש דברים שאמא מלמדת אותי. כמו למשל העניין עם הפֵיות, וזה שגחליליות ממש מעולות בחילוק ארוך, ואיך דודה ליזה נהרגה כשהכנפיים שלה פגעו באנטנה של המכולת ולא בגלל שום תאונת אופנוע כמו שכתבו בעיתון.
ויש דברים שאני מבין בעצמי, כמו העניין של המטבעות שמוצאים באף אם יש מספיק סבלנות, או זה שעץ עשוי מעץ אבל זכוכית – מחול.
אמא נולדה בארץ אחרת שקוראים לה אוהיו, ומשם היא הביאה את השם שלה, פְלינטי, ואת הגיטרה ואת אבא, וגם כל מיני דיבורים כמו "אני רוצה לקחת תמונה שלך עם הכדור" ו"רגועה כמו מלפפון". יש אנשים שחושבים שהשם שלה מוזר, אבל זה בכלל לא נכון, ומה שבטוח – הוא נורא מתאים לה. אבל מה זה משנה, אני ממילא קורא לה אמא, והיא האישה הכי חכמה שאני מכיר.
פעם היא עבדה בבית מלון, ואחר כך בנגריה, ואז בחולון, ואז בגן ילדים, אבל כשנולדתי היא החליטה להיות איתי בבית. אבא אמר לה שהיא עושה טעות, ושגם היא צריכה לדאוג לקריירה שלה או במילים אחרות, להמשיך להתפתח. אבל אמא אמרה שלהתפתח אפשר גם בבית, ושהתנועה לשחרור האישה יכולה לחכות. וגם הקריירה שלה וגם אַתה, דב.
לדעתי אפשר לראות בקלות שאמא שלי כבר מזמן מפותחת ומשוחררת, והקריירה כנראה מחכה לה בסבלנות כי אני לא זוכר שהיא התקשרה מתישהו. ובדברים האלה אני דווקא מבין מצוין, כי זה אני תמיד מרים את הטלפון בבית ועונה בנימוס – גם למִתקשרים מהסוג הראשון ("שלום עליך, איש צעיר, האם אפשר לדבר עם פרופסור גרויס?") וגם לאלה שמחפשים את אמא ("שלום, מֵיי אַיי ספִּיק טוּ… אֶת פלינטי, בבקשה").

אמא כבר לא תהיה פרוססורית, בגלל כל מה שהסברתי עכשיו, ובינתיים היא נמצאת בעיקר בבית ומלמדת אותי המון דברים. היום, למשל, היא לימדה אותי להכין בלינסס עם שוקולד מריר ושנעליים חורקות רק כשנמאס להן מהריח של הרגליים. באמצע כל זה הטלפון צלצל אבל אמא אמרה שטויות, לא צריך לענות כשאנחנו עסוקים – ואנחנו עסוקים.
אבא אומר שבדיוק בגלל הגישה הזאת היא לא פרוססורית.
ואז, בסוף הבלינסס, שאלתי אותה איפה הכנפיים של דודה ליזה, והיא היתה חייבת לחשוב לרגע. במוזיאון, היא אמרה. מוזיאון המדע? שאלתי, והיא אמרה, לא, מוזיאון התעופה בדקספורט. שזה ממש רחוק.
ומה יש מאחורי הראי?
כמה התכוננתי לשאלה הזאת. שבועות. עמדתי מולו – מול הראי, זאת אומרת – והתאמנתי. קודם הדגשתי את המילה האחרונה, מה יש מאחורי הראי, ואז אמרתי הכל מהר מהישמאחוריהראי כאילו זאת שאלה לא מי-יודע-מה חשובה, וגם לאט, מה יש, אֶה, מאחורי ה… ראי, וגם ארוך כזה, מה בעצם יש שם, מאחורי ה… נו, ראי, והמשפט שהכי נראה לי בסופו של דבר, מה באמת יש מאחורי הראי? ועכשיו, בסוף התשובה שלה לשאלה על הכנפיים, ידעתי שזה הרגע הנכון לשאול. ידעתי שהיא עוד מרוכזת בדודה ליזה ובמוזיאון התעופה, וככה לא יהיה לה זמן להמציא תשובה סתם, כמו שאבא עושה תמיד. כי נראה לי שאמא, וזה דבר שנורא מדאיג אותי, נדבקת לאט-לאט מאבא עם התשובות המוזרות והדמיוניות שלו, כמו שקרה לה כרגע, בתשובה שלה על הכנפיים, שקפצו כאילו בעצמן למוזיאון בסוף העולם – העיקר שלא אוכל לבדוק ולגלות בעצמי. כאילו היא מתחילה לשכוח מה שהיא בעצמה לימדה אותי. שהעיקר האמת.
בקיצור, לא בזבזתי אף שנייה ושאלתי:
ומה יש מאחורי הראי?
איזה ראי?
כל ראי. זה שעל הקיר הצהוב במקלחת, למשל.
אה, זה? אתה שואל מה יש מאחוריו?
(הנה היא מתחילה להמציא, אני אומר לעצמי. ולה:)
כן, אמא, זה ממש פשוט: מה באמת יש מאחורי הראי?
זה באמת ממש פשוט, היא אומרת. קיר צהוב של מקלחת.
כל הזמן הסתכלתי עליה, כי אני לא טיפש. חשוב לי לדעת את האמת ובשביל זה מספיק לפעמים להסתכל על הפרצוף של מי שעונה לך. והאמת, היא מצמצה וגם לקח לה זמן לענות, וזה חיזק את מה שחשבתי עליה בעניין של ההידבקות מאבא. ובכלל, איך יכול להיות שיש שם קיר צהוב של מקלחת אם כל פעם אני רואה שם, מאחורי הראי, את עצמי, או בכל אופן מישהו שממש נראה כמוני, ומאחוריו את כל המקלחת? טוב, ברור שמסביב לראי יש קיר צהוב של מקלחת, אבל מאחוריו – לא. למה? פשוט כי רואים. ובתור היחיד במשפחה שאין לו משקפיים, אני ממש-ממש סומך על עצמי בכל מה שקשור למה שרואים.
ואני לא מתכוון לוותר.
אז למה רואים בתוכה דברים אחרים? אותי, למשל?
גם הפעם אמא לא עונה מיד, וברור לי שהיא באמת נהייתה פרוססורית כזאת, לא מבחינת הקריירה אלא מבחינת המחשבות שלה שמסתובבות כמו מישהו שהלך לאיבוד. אני רואה את האף שלה מתעקם מרוב מחשבה ואת היד שלה מגרדת את האוזן, ובטוח שהיא לא שמה לב לזה, אחרת היא כבר היתה מנסה להסתיר.
ואז היא עונה. סוף סוף.
ראי זה בעצם זכוכית שעוברת הכְספה. בתהליך הזה מצמידים לזכוכית, מאחורה, שכבה דקה של כסף או אלומיניום.
(בחיי, פרוססורית.)
איך זה קשור לזה שאני רואה בראי אותי?
אה, זה ממש פשוט. שכבת המתכת הזאת מחזירה את האור שפוגע בה, ואז הוא מגיע לעיניים שלך.
אבל אני לא רואה שום אור, אמא, אני רואה את עצמי. או מישהו שממש דומה לי.
אני מרגיש איך אני מתחיל לכעוס, מבפנים. אבל אמא רק מחייכת כאילו זה עניין של עוד הסבר אחד ודי, כאילו אני פשוט לא מספיק חכם כדי להבין על הפעם הראשונה.
זה ממש פשוט. הבבואה שלך זה אור, בעצם. כל בבואה זה אור. ואז, כשאתה מסתכל…
המילים שלה עוברות אותי כאילו הייתי בעצמי עשוי מזכוכית, ובגלל המילים המסובכות האלה – בבואה, הכספה, ובעיקר המשפט ההוא, "זה ממש פשוט" – אני יודע שאמא מתחילה להמציא, לעוף על הדמיון הפרוססורי שלה, ואני ממש מתגעגע לאמא ההיא, הישנה והאמיתית, שמבינה שהשמש מסתובבת סביבנו ושוקעת בים פשוט כי רואים, ושאם העולם היה עגול אז היינו נופלים, ואם הירח היה באמת כזה ענק הוא היה מסתיר את כל הכוכבים. כי אני ממש מרגיש איך היא מתקלקלת לי מול העיניים, אמא. בסוף היא עוד תגיד לי שהאוויר שוקל, שהגלים בים זה מהרוח ולא בגלל ריקוד הלוויתנים, ושגויאבות זה טעים.
עכשיו היא אומרת משהו על השתברות, ואני מבין שהיא כבר ממש מגזימה.
את ממש מגזימה, אני אומר לה.
אפשר לבדוק.
זה בדיוק מה שרציתי, אני אומר.
אז קדימה.
שנינו הולכים למקלחת והיא פותחת את הדלת ומעמידה אותי מול הראי ואומרת: נו?
נו מה?
אתה רואה?
אני רואה בדיוק מה שאמרתי לך – אותי. ואותך, הנה תראי.
אז זהו, שאם ניקח לדוגמה את האוזן שלך, זאת, אז הנה הבבואה שלה…
אמא, אני רוצה לראות מה יש מאחורה.
הנה, אני מסבירה לך.
לא, אמא, אני לא רוצה להסתבר. אני רוצה לראות.
אבל הראי מודבק לקיר.
אז מה?
תשמע, מישו, היא אומרת בכעס, הוא מודבק. אי אפשר להוריד אותו בלי לשבור אותו.
שיישבר. העיקר שנראה מה יש מאחורה. העיקר האמת.
אמרתי לך שיש שם קיר צהוב של מקלחת.
אמרתי לך שזה לא יכול להיות ושאני רוצה לראות.
חכה כאן.

אמא חוזרת עם ארגז הכלים שלה. זה ארגז ענק, עם המון כלים, שרק לה מותר לפתוח – לי אסור, וגם לאבא אסור אבל אותו זה גם לא מעניין. ובאמת היא פותחת אותו, ומוציאה את הפטיש הגדול שאיתו היא שברה את הקיר בין החדר שלי לחדר שלהם כשביקשתי. באותה תקופה היא עוד היתה אמא הישנה, לגמרי, אז היא אפילו לא התווכחה. אבא לא היה בבית והיא אמרה שאין בעיה, ותוך שנייה הביאה את הפטיש מהארגז, ודפקה על הקיר עד שלא נשאר ממנו כלום, ופינתה הכל והביאה שפכטל וגבס ופתאום היה לנו חדר ענק ענק ענק, לי ולהם, והיא אמרה שהם הרוויחו פעמיים – גם חדר עצום וגם אותי איתם.
אבא חשב אחרת, ובגלל זה הם התווכחו כשהוא חזר. ככה זה אצל מבוגרים – מתווכחים גם על דברים שכבר קרו, כאילו הזמן הוא איזה תקליט שאפשר לסובב הפוך, כמו שאמא עושה לפעמים עם שירים של החיפושיות כדי להוכיח לאבא שפול מקרטני מת. אז זהו, שהקטע הזה לא עובד עם הזמן, שמתקדם רק קדימה. כמו השמש, שבחיים לא תהפוך כיוון, בחיים לא תצא בבוקר מהים ותשקע בערב מאחורי השומרון.
אבל גם עם זה אבא לא מסכים, עם הזמן שהולך רק קדימה. הוא בטוח שזה עניין של זמן עד שימצאו דרך להפוך את הזמן, בעזרת לולאות זמן או חורי תולעת או סתם מנהרה כמו זאת של טוני ודאג. ככה הוא אומר, ואמא צוחקת. בטח שזה עניין של זמן, היא אומרת. מה זה כבר יכול להיות – עניין של אבטיחים?
ועכשיו היא מתקרבת עם הפטיש לכיור, והפרצוף שלה ממש כועס, אולי בגלל שהיא מרגישה שהיא ויתרה לי ואולי סתם כי חבל לה על הראי. היא מזיזה אותי הצידה כדי לא לפגוע בי, ומרביצה עם הפטיש על הראי, והוא נשבר מיד – זה לא קיר של חדר שצריך להרביץ עליו שעה שלמה.
וזה גם לא קיר צהוב. ולא של מקלחת. שום קיר בכלל.
כמו שחשבתי.

אמא הולכת אחורה. העיניים שלה עצומות והיא נתקלת באסלה ומתיישבת עליה בבּוּם. הפטיש נופל לה מהיד ושובר את קצה האמבטיה, קופץ כמה פעמים על הרצפה ומשתתק. אני מסתכל על החור השחור, הענק, שהראי כיסה קודם, ואז על חתיכות הזכוכית שבכיור, ועל העיניים העצומות של אמא, שנושמת כל כך חזק שממש אפשר לשמוע.
אני שם לה יד על הכתף.
אמא.
מישו, היא אומרת. היא פותחת את העיניים ועוצמת מהר, כאילו משהו מסנוור אותה. אבל חושך לא מסנוור, את זה אני יודע כבר מזמן, ומעל הכיור יש רק חושך, המון חושך. אני מתקרב כדי להסתכל מקרוב אבל היא צועקת רגע! לא! מישו!
אני מסתובב אליה והעיניים שלה פקוחות, גדולות, מסתכלות על החור.
אל תתקרב, היא אומרת.
אני מתרחק ממנה אבל אין לי הרבה לאן – אני נתקל בכיור.
לא! לַחור אל תתקרב! היא אומרת.
אבל לא רואים כלום.
מה?
לא רואים מכאן כלום. צריך להתקרב. צריך להיכנס.
היא מסתכלת עלי כאילו דיברתי בשפה שהיא לא מבינה.
אלוהים, היא אומרת. אני לא מאמינה.
אולי הבבואה שלי ברחה לתוך החור הזה ברגע שההכספה השתברה מהמכה של הפטיש, אני אומר.
לא, היא אומרת. כנראה באמת דיברתי שטויות. כנראה שמה שיש מאחורי הראי זה…
מה?
לא יודעת. בוא, ניכנס. אבל רגע.
היא יוצאת מהמקלחת, מציצה אלי כאילו אני חושב להיכנס לשם לבד, והולכת לכיוון הכניסה. כשהיא חוזרת יש לה פנס ביד. היא מטפסת על הכיור, מתכופפת ונכנסת בזהירות לתוך החור. ואז היא מסתובבת ומושיטה לי יד. אני נכנס אחריה.
שנינו מסתכלים פנימה. החושך ממש שחור, אבל לאט לאט העיניים מתרגלות ואפשר לראות קצת ממה שיש שם: אנחנו נמצאים בתוך צינור גדול ועבה, שחור כנראה, עם קצת מים בקרקעית שלו. אני מסתכל אחורה ורואה את המקלחת. גם אמא מסתכלת. לא, היא אומרת, לא חוזרים. חייבים לברר מה יש מאחורי הראי. חייבים לגלות את האמת – זה מה שהבטחתי לך תמיד.
אבא יכעס.
שיכעס, היא אומרת. נתגבר.
היא מדליקה את הפנס ומתחילה לזחול פנימה. אני אחריה. אני לא חייב לזחול – מספיק לי רק להתכופף טיפה כדי ללכת בתוך החור הזה.
המים נהיים עמוקים יותר, ומגיעים לי לברכיים, ומשהו נדבק לי לרגליים, ואני אומר את זה לאמא. עלוקות כנראה, היא אומרת. אל תפחד, הן לא מזיקות. החור נהיה גבוה ואמא נעמדת, אבל אז אני שומע בּוּם ורואה את הפנס נופל לתוך המים ונכבה. אוף, היא אומרת. דפקתי את הראש. ועכשיו גם אין לנו אור.
אולי תקראי לגחליליות, אני אומר. זה יכול לעזור.
הן ישנות עכשיו, היא אומרת. הן חייבות להתכונן ללילה, ואם מנסים להעיר אותן באמצע היום, הדרקונים ממש מתרגזים.
לפי התשובה המהירה אני יודע שהיא לא מבלפת עכשיו, וחוץ מזה אפשר לשמוע את ההיגיון בקול שלה, ואני אוהב שמדברים איתי בהיגיון, בלי כל מיני סיפורי-תינוקות שהורים ממציאים כשהם לא יודעים את האמת, או כשהם יודעים אבל לא רוצים לגלות אותה לילדים שלהם. וחוץ מזה, להתעסק עם דרקונים זה משהו שממש לא נראה לי. אפילו כשאמא לידי.
המים כבר מגיעים לי עד החזה, ולאמא עד הפופיק בערך, אבל אני לא מפחד, אני כבר יודע לשחות. אני מחזיק חזק את היד של אמא והיא מושכת אותי קדימה.
ואז פתאום אני שומע מאחורי, מכיוון המקלחת, רעש של ים.
אמא! אני צועק למרות שהיא ממש לידי. בא גל!
תחזיק חזק, היא צועקת לי בחזרה, אין זמן לחזור! והיא תופסת לי את היד חזק-חזק ואני עוצם עיניים.
המים מכסים אותי והם נורא קרים, ואני מרגיש את היד של אמא מחזיקה אותי, לא מוותרת, ואני מחזיק לה בחזרה וסוגר את הפה בכל הכוח כדי שלא ייכנסו מים. אני יודע שדגים ובנות-ים וצוללנים יכולים לנשום במים, אבל לא בני אדם רגילים כמונו, ובגלל זה אני מקווה שבקרוב נגיע למעלה, לאוויר.
אבל אני כבר מתחיל לבלוע מים, ומרגיש שהיד של אמא שלי נחלשת, וגם שלי. ופתאום אנחנו נפרדים, ואני מרגיש שכבר ממש נגמר לי האוויר אבל פתאום הראש שלי בחוץ, ואני נושם עמוק, ומשתעל ומסתכל לכל הכיוונים כדי לחפש את אמא, אבל הכל מלא רק מים שחורים ונוצצים, ואין לי מושג איפה היא.
מישו!
הנה היא, שוחה מאחורי בכל הכוח. היא מתקרבת אלי ותופסת אותי ומחבקת אותי ומשתעלת כמוני. גם היא מלאה מים, אבל היא מחייכת, וכבר בכלל לא נראית כועסת.
אבל אז שוב הזרם מתגבר ואני תופס לה את החולצה הרטובה מתחת למים, בכל הכוח, ואומר לה אמא, בא עוד גל. אנחנו לא נצליח.
זה בסדר, מישו, היא אומרת. תתכונן, אנחנו נשפכים.
גל. צלילה. אנחנו נשפכים, היא צודקת. המים כבר לא שחורים כמו קודם. האור בתוכם מתגבר ואני רואה את אמא, מטושטשת, מזיזה את הרגליים בכל הכוח כדי לעלות למעלה, וגם אני משתדל כמה שאפשר. עכשיו אני כבר לא בולע אוויר, כי התכוננתי כמו שצריך, ופתאום אנחנו נופלים בתוך המים, עִם המים, כמו במגלשה אינסופית, ועכשיו הראש שלי בחוץ, וגם של אמא, והיא מבוהלת אבל נושמת, ואנחנו נופלים בתוך מפל שהוא כל כך ענק שקשה לתאר.
אני כל כך אוהב את אמא שלי ואיזה מזל שאני לא נשפך כאן לבד, איזה מזל שהיא לא בעבודה, בשום עבודה, לא פרוססורית וכבר לא גננת אלא רק איתי. ואני יודע שהיא גיבורה כי היא יודעת את האמת, וכשהיא לא יודעת היא מוכנה להתאמץ כדי לגלות אותה, כמו עכשיו. והיא גיבורה גם כי היא לא כועסת למרות שכל זה קרה בגללי.
ופתאום, בזמן שאנחנו נופלים, והרוח עושה רעש איום באוזניים, אני שומע שלוש שריקות קצרות וחזקות נורא, כאילו הן נשרקות בתוך האוזן שלי, ואני מסתובב ורואה אותה מוציאה שתי אצבעות מתוך הפה שלה ומחייכת. בחיים לא חשבתי שהיא יכולה לשרוק כל כך חזק.
אל תסתכל למטה, היא אומרת.
ואני, ישר, מסתכל למטה. מנסה, יותר נכון, כי היד שלה, שגמרה לשרוק, כבר נמצאת על הסנטר שלי מלמטה, עוצרת אותו כדי שלא אוריד את הראש. איך שהיא מכירה אותי טוב, אמא.
אנחנו ממשיכים ליפול, כבר לא בתוך המפל אלא לידו, והשיער הכתום של אמא מתנופף למעלה כאילו מישהו עומד שם מעליה עם שואב אבק, והיא ממשיכה להחזיק אותי ביד אחת ואת הסנטר שלי בשנייה, ואנחנו נופלים ונופלים ונופלים, ואני יודע שאם אין מים למטה אנחנו פשוט נישבר לחתיכות, כמו הראי, אבל לפי החיוך של אמא אני יודע שיש מים למטה, המון מים. מלוחים כמו ים או רגילים כמו הכנרת או שורפים בעיניים כמו בריכה או מסריחים כמו ביוב – מה זה חשוב. העיקר, מים. ואנחנו הרי יודעים לשחות, אין מה לפחד.
זה בסדר, מישו, היא אומרת.
אני יודע.
עכשיו תסתכל למעלה, היא אומרת.
הרוח שורקת לנו באוזניים וקשה להבין את המילים, אבל אני מסתכל. הכל למעלה עננים – הכי רגילים בעולם.
סתם עננים, אני צועק כדי להיות בטוח שהיא תשמע אותי.
היא שותקת וממשיכה לחייך, ואני מרים שוב את הראש ורואה שזה בכלל לא עננים אלא ציפורים, מיליון ציפורים לפחות, שיורדות ויורדות ופתאום אני רואה שאלה סוסים, בחיי, אני לא מאמין אבל ככה זה נראה, סוסים קטנים עם כנפיים, ואחד מהם יורד יותר מהר מכולם ומתקרב אלינו במהירות אדירה ואמא אומרת, תתכונן.
איך להתכונן? אני שואל. אני בכלל לא מבין מה קורה כאן.
זה ממש פשוט, היא אומרת ואני נבהל, נבהל מהמשפט הזה הפרוססורי, זה ממש פשוט, שתמיד בא עם הסברים בכלל לא פשוטים שבסוף שלהם מחכות כל מיני המצאות של מבוגרים. אבל אז היא שוב אומרת, זה ממש פשוט. כשהוא יעבור מתחתינו תתפוס לו את הרעמה בכל הכוח, אבל ממש בכל הכוח.
היא כל כך חכמה, אני אומר לעצמי בלב. איך חשבתי אחרת? היא הרי הבינה הרבה לפנַי שאנחנו לא טובעים, רק נשפכים. והיא יודעת מה אפשר, למשל לשרוק לסוסים מעופפים שיבואו, ומה אי אפשר, למשל להעיר גחליליות באמצע היום. בקיצור, היא יודעת מה נכון ומה לא נכון, ויודעת גם מה לעשות עם זה. ואפילו מה להגיד היא יודעת. כמו למשל זה בסדר, מישו.

מישו אמר שהשמש שוקעת בים ושיש שֵׁדים אדומים אבל לא סוסים מעופפים. מישו ידע שמאחורי המראה אין קיר צהוב אבל לא חשב לרגע שיהיה שם חור ואחר כך מפל.
עכשיו הוא כבר לא בטוח בכלום.
אז הוא מקשיב.
אל תשכח, פלינטי אומרת. לתפוס את הרעמה בכל הכוח ולהתיישב עליו.
אבל זה…
מה?
סוס מעופף.
נו?
אין דבר כזה, סוסים מעופפים.
בטח שיש, היא אומרת. אצלנו באוהיו היו המון, בעיקר בסתיו. לפעמים הם ממש מילאו את השמים, כמו אווזים, ועשו חושך.
חושך?
כן. אבל הוא מתקרב, אתה חייב להתכונן.
ומה איתך? הוא שואל.
אני אסתדר.
איך תסתדרי?
אל תדאג, היא אומרת. תסתכל מה תלוי לו מתחת לבטן.
זה נראה כמו שק.
בדיוק.
אבל מה יש שם?
כנפיים רזרביות, היא אומרת. מתקפלות.
מה זה רזרביות?
אני מבטיחה להסביר לך כשנגיע הביתה. בכל אופן, הוא שומר אצלו בשק את הכנפיים של דודה ליזה בשעות שהמוזיאון בדקספורט סגור. למצבי חירום.
אבל מה זה מצבי חירום?
זה כשאנשים נמצאים בסכנה ולא יודעים מה לעשות.
אבל אנחנו יודעים, הוא אומר.
כן, אנחנו יודעים.