הבוקר, כשעברתי כהרגלי ליד פינת החי הנטושה, הבחנתי בשפן סלע קטן.
היה לי מוזר לראות חיית בר בתוך כלוב, אבל תיכף ומיד הוא קיפץ לו משם והלאה.
התחלתי לעקוב אחריו והרגשתי שאני כמו אליס בארץ הפלאות, וזה פחות או יותר מה שקרה, כי בסופו של דבר הוא הוביל אותי לפרצה קטנה בגדר, וככה יצאתי משטח הישוב בלי שאף אחד יֵדע.
המדרון היה תלול וחלקלק ואחרי שהלכתי שפופה צעדים ספורים, יכולתי להמשיך בהליכה זקופה. השפן כבר נעלם בינתיים ואני התחלתי לפלס לי דרך בין האלונים והאלות. הגעתי לשביל צר שירד בחדות לכיוון הוואדי, התעקל והתפתל בלי שום הגיון נראה לעין, ואז נפתח פתאום והתרחב.
ווידאתי שאין לי קהל, פרשתי את הידיים לצדדים ורצתי. הרגשתי הכי חופשייה בעולם. לא היה לי אכפת לאן ייקח אותי השביל הזה.
רצתי ככה איזה נצח או שניים ואז נעצרתי. ריח מוכר עלה באפי. גללים. התכופפתי והרמתי גולת שוקולד. גלגלתי אותה בין אצבעותיי והתלבטתי, עיזים או שפני סלע? תחליטי עמרנה, תחליטי. את רוצה להיות מדענית או לא? המממ… יותר הגיוני שהם של שפני סלע כי האזור הזה לא מאושר לרעיית צאן, והצמחייה לא נראית פגועה כמו לאחר שעדר עובר ומשמיד כל ראיה למשהו ירוק. השלכתי את הגולה ועמדתי להמשיך לרוץ, ואז, מאחורי אלת המסטיק העתיקה, נחשפה לעיניי הדמות הכי מוזרה והכי מדהימה שראיתי מעודי.
הסתובבו בקידר שמועות על המכשפה מנחל חילזון, אמרו עליה שהיא מפגרת, שהריח שלה מבריח אפילו את הצבועים ושהיא יודעת להיות בלתי נראית.
איש לא ידע ולאיש לא היה אכפת איך היא משיגה מזון ומים לשתייה, היכן היא ישנה ומה היא עושה בחורף כשהאדמה קופאת והנחל עולה על גדותיו. הבטתי בדמותה הציורית ולא ידעתי מה לחשוב. מצד אחד, היא נראתה כמו קבצנית קשישה. חרושת קמטים, חסרת שיניים, מטפחת צבעונית מגוחכת קשורה ברפיון על צווארה המידלדל. מצד שני, מבנה גופה היה ילדי, גומות חן עמוקות נחרצו בלחייה ושתי צמות דקיקות, ארוכות ולבנות השתלשלו מעבר לכתפיה.
היא עמדה שם מולי, ילדה-זקנה-מכשפה, ושלחה אליי חיוך חסר שיניים.
חרוזי המראה שעל צווארה סנוורו אותי, כל אחד בתורו, כשנענעה אליי את ראשה.
היא פנתה אליי בהתחלה בתנועות בלבד ולכן הנחתי שהיא חירשת-אילמת. רק אחרי דקות ארוכות של משחקי ניחושים, עלה בדעתי שאולי היא שותקת מפני שהיא חושבת שאין לנו שפה משותפת.
אז פניתי אליה בערבית.
"שלום עלייך", אמרתי, "שמי עמרנה ואני מקידר".
הילדה הזקנה העמיקה את חיוכה, כיסתה את פיה בכף ידה ופרצה בצחוק גרוני, עמוק ומשוחרר. ללא ספק צחוק של מכשפה.
"אני שמי פלג'ה", ענתה לבסוף, "ואני מהוואדי. אהלן וסהלן יא חַבִּיבְּתִי".
הודיתי לה והוספתי מתוך סקרנות, "חשבתי שאת מהכפר".
"לא, לא!", היא נענעה את ראשה בפראות, התיישבה בצל האלה וסימנה לי לשבת לידה.
"אז את מג'אבל-אל-קארד, את אומרת?" חייכה אליי בשובבות.
הנהנתי במבוכה, זה היה השם שהעניקו הבדואים הקדומים להר שעליו הוקם היישוב שלי, ופירושו הבלתי-סימפטי בעליל היה "הר הקרציות".
אחרי שצחקנו על כמה שזה נכון, היא סיפרה לי שגורשה מן הכפר כשהיתה ילדה, שהיא גרה כל השנים במערה ליד הוואדי עם העדר שלה ושכעת היא רועה של עז אחת. היא הוסיפה שהיא אכן מכשפה, בדיוק כפי שחשדו בני כפרה, אלא שאין לה כוחות שימושיים במיוחד. ביקשתי ממנה לתת לי דוגמא והיא הראתה לי את מחרוזת המראות שלה וסיפרה לי שלפעמים היא 'יעני' צופה במראה מעוותת של המציאות, אבל היא יודעת שהמראה היא האמת עצמה ואילו המציאות היא זו שמעוותת. זה נשמע לי קצת משוגע אבל היה בזה גם איזשהו הגיון.
כשהייתי קטנה היו לי חוויות דומות לתיאור הזה. לעיתים, כשישבתי לבד, הייתי מתכנסת לתוך עצמי וחצי מתנמנמת, ופתאום משהו בתפיסת המציאות שלי היה משתנה. הבנתי אז שהחיים והעולם שאני מכירה הם רק בבואה של משהו אחר, אמיתי וגדול, שהציץ אליי לרגע חטוף ומהמם.
דמיתי בעיני עצמי לעכבר מעבדה, שבהבלחה של אלפית השנייה מצליח לקלוט פתאום את הסיטואציה המזוויעה שהוא נתון בתוכה, המדענים, המכשירים, החומרים, גופותיהם המעונות של חבריו, המשמעות והתכלית של הניסויים, והכל מתחבר לאמת אחת גדולה, אבל רק להרף עין. לפני שהוא מצליח להפנים את המידע הכל נעלם ונשארת רק התחושה המעורפלת שיש כאן משהו גדול ובלתי נתפס.
ברגעים האלו שלי הייתי כל כך מטושטשת, פשוט ריחפתי לי והמשקפיים שמתרגמים את האמת למציאות נשמטו לשנייה ואז ראיתי מה שראיתי.
אני חושבת שבעצם כולנו מרכיבים משקפיים מעוותי מציאות, אלא שהם בנויים באופן דומה, כך שכולנו רואים פחות או יותר את אותו השקר ויכולים להתנחם בעובדה שאנחנו לא לבד.
אצל אמא שלי זה אחרת. כנראה שהיא קיבלה משקפיים פגומים ולכן תפיסת המציאות שלה מעוותת באופן שונה משל רוב האנשים.
ואילו מכשפות, כך מסתבר כעת, יכולות להסיר את המשקפיים שלהן ולהחזיר מתי שרק מתחשק להן, כמו השפן שנכנס אל הכלוב ויוצא כרצונו.
למחרת נסענו, אבא ואני, לבקר את אמא בבית ההבראה, שבו היא שוהה מאז שנולדתי. בדרך אספנו את סבתא מתחנת הרכבת ותיכף אחרי שהיא גמרה לנשק אותי ולחגור את עצמה, מלמלה את תפילת הדרך ואני, במקום לומר אמן, רטנתי כהרגלי אל תוך הצווארון שלי "איזה אלוהים ואיזה נעליים…".
חנינו ועלינו במדרגות הבטון אל הדירה הקטנטנה של אמא באגף העצמאיים.
אבא רק אמר שלום והלך לשוחח עם הרופאים, סבתא פרקה את סליה במטבחון והתחילה לבשל. אמא ואני ישבנו כהרגלנו על הספה המרופטת, בהינו בנפלאות האוקיינוס השקט בערוץ הטבע והתענגנו על ריח הפלפלים הממולאים שנדף מהמטבחון וטשטש ברוב טובו את ריח התרופות והאקונומיקה.
אמא חייכה אליי ואני השבתי בנימוס וראיתי איך חיוכה נסוג בחזרה אל אותו מקום עמוק ואפל שממנו הגיח.
מאחורי ראשה הציצה אליי פינת הפולחן שהכינה לאחי המת. נר תמיד דולק על המדף ועל הקיר מעליו תלויות המזכרות שהשאיר: התמונות שלו, אותיות שמו מלבד צבעוני, ציוריו, צעצועיו האהובים וצמיד הלידה שלו.
לי אף פעם לא היה צמיד לידה כי נולדתי בבית. אמי מיאנה לעזוב את אחי הגוסס וגם סירבה לאשפז אותו. היא פחדה שיחברו אותו שם למכונות. הוא היה בן חמש וחצי כשהוא מת והוא תמיד יישאר בן חמש וחצי. מוזר, אני כבר מבוגרת ממנו יותר מפי שניים ועדיין מכנה אותו אחי הגדול. היתה לו תסמונת נדירה, שגרמה לאפילפסיה, לעיוותים בגפיים, ולבסוף לקריסת מערכות ולמוות, אבל אבא אומר שבסך-הכל היו לו חיים די טובים, סחבו אותו לכל מקום וסיפרו לו המון סיפורים וגם היה לו מכשיר מיוחד שבעזרתו הוא היה מסוגל לתקשר לקראת הסוף, כשכבר אי אפשר היה להבין מה הוא אומר.
בדיוק ביום שבו אחי הגדול עומר נפטר ממחלתו, נולדתי אני.
במשך ארבעה חודשים לא היה לי בכלל שם, עד שאבי התייאש מלנסות לדובב את אמי והחליט, על דעת עצמו, לקרוא לי עמרנה, על שם אחי הגדול שלא אזכה להכיר וגם על שם נסיכה מצרית קדומה ועלומה.
הלווייתן על המסך צלל אל הקרקעית והשאיר את הצלם בתוך מערבולת שיצרה תנועתו הסיבובית.
"היזהרי עמרנה", אמא אמרה לי פתאום ועיניה מזוגגות, "או שתגמרי כמוני".
"אהמממ…" המהמתי.
אמא שלי בקושי מסוגלת לדבר וכשהיא סוף-סוף פותחת את הפה היא חייבת להגיד דברים כאלה מוזרים.
"עַמַרְני!" סבתא צעקה אליי מן המטבח.
"כן?", קמתי ומיהרתי אליה, שמחה על ההזדמנות להתחמק מאמא.
"תגידי לי נכדתי היקרה, אם אין אלוהים בשמיים, איך זה שהפלפלים צומחים מהאדמה כשהם כבר מראש מוכנים למילוי, הא?" שאלה וכיבתה את האש.
אוף, היא שמעה אותי בדרך… "סבתא, הסתכלי", אמרתי והצבעתי אל התכלת שבחלון המטבח, "הדבר היחידי שיש בשמיים זה עננים".
"הסתכלי את, עמרנה", אמרה והצביעה על הפלפלים.
"אפשר אחד עכשיו?" היתממתי. ברור שהיא לא תרשה, לא לפני שעת ארוחת הערב.
היא עשתה פרצוף נעלב.
נהמתי משהו שדמה להתנצלות וחזרתי לסלון. אמא עדיין בהתה, אבל כבר לא בטלוויזיה, אלא בחפץ שהיה מונח בכף ידה. לחייה היו רטובות מדמעות.
התקרבתי אליה ונבהלתי כשהבנתי מה היא מחזיקה. היה זה שבר של מראה, ועיניה הדומעות היו מרותקות אל השתקפותה שלה.
"אמא!" ניסיתי לחטוף את השבר מידה, "את יודעת שאסור לך!"
כנראה חיטטה לסבתא בארנק ועקרה את המראה מנרתיק האיפור.
סבתא באה בריצה אל הסלון וכשהבינה מה קורה התקשרה לנייד של אבא והזעיקה אותו.
אמא נאבקה בי, דם החל לזלוג מתוך כפות ידינו הנאבקות ולא היה לי ברור אם זה דם שלי או שלה. היא ייבבה ונאנקה אבל אני לא הרפיתי.
לבסוף וויתרה והמראה נשארה בידיי הרועדות.
היבבות והיללות נפסקו מיד.
אמא קמה מהספה, נעצה את עיניה בנקודה בלתי נראית בחלל ופסעה אל חדר השינה, שהיה לא יותר מכוך עם מיטת נוער צחורת מצעים.
בינתיים אבא הגיע, מלווה ברופאה עם מבטא רוסי ושיער מחומצן. זו הוציאה מזרק קטן מכיסה הקדמי, נכנסה אל חדר השינה של אמא וסגרה אחריה את הדלת.
"את מכירה את המנהג היהודי לכסות את המראות בבית של השִבְעה?" סבתא שאלה אותי לפני שירדה בתחנת הרכבת בדרך חזרה הביתה. הנהנתי.
"זה כדי שהמת לא יוכל להיכנס אל המראות בלילה, כשהאנשים חולמים עליו. ידעת?".
"נו?"
"נו, אז אמא שלך לא רצתה להקשיב לי".
"ביי סבתא". איזה שטויות יש לסבתא שלי בראש, אלוהים.
אחרי שירדה מהרכב אבא סיפר לי בקול רועד שבגלל מה שקרה, אמא תוחזר למחלקה הקשה, זו שזוכים בה ל-24 שעות השגחה בחדרים משותפים, רועשים ומטונפים.
כמה ימים מאוחר יותר, כשדילגתי לכיוון הפרצה שבגדר המערכת, שוב היה שם אותו שפן. הרהרתי לעצמי, איך הוא שורד שם כל כך הרבה זמן, בלי הלהקה שלו ובלי שאף אחד מאכיל אותו ומגן עליו. התיישבתי על הארץ ובהיתי ביצור הקטן והשמנמן, שקיפץ בעליזות בין הכלובים הריקים. הרי לא חסרים כאן תנים וזאבים וגם לא צפעים וחוויאים שיטרפו אותו לארוחת הבוקר. בעוד המחשבות הקיומיות האלו מתגלגלות במוחי, פתאום היא הופיעה מולי, פלג'ה.
הפעם היא נכנסה אל הצד שלי. ישבנו על ספסל וסיפרתי לה על מה שקרה עם המראה. היא הקשיבה ואמרה בערבית המתנגנת שלה, "שמעי, עמרנה, אני לא חושבת שאמא שלך צריכה להיות בבית המג'נונים".
"למה את מתכוונת?"
"מישהו פעם ניסה לשאול אותה למה היא אוספת מראות?"
"לשאול אותה? לא יודעת. לא נראה לי".
"חבל".
"למה?"
"שמעי סיפור ותביני".
"סיפור אמיתי?"
"אמיתי כמו החרוזים על השרשרת שלי", הבטיחה.
"פעם, כשהייתי צעירה, הגיעו לוואדי איש ואישה, דוקטורים. הם חיפשו אותי יום שלם עד שהנחתי להם למצוא אותי. אני זוכרת את הנעליים שלהם, מבריקות כאלה ומחודדות. ואני, תראי את הנעליים שלי!" פלג'ה פרצה בצחוק והפנתה אלי את רגליה היחפות שהיו שחורות ומפויחות.
"מה הם רצו ממך?" הסתקרנתי.
"האישה פנתה אלי בערבית ספרותית מזעזעת ואמרה: 'אולי בכפר חושבים שאת מכשפה ומשוגעת אבל אנחנו סוברים שיש לך יכולות אמיתיות'. שאלתי אותם מי הקרצייה שסיפר להם עליי. הם לא הבינו את הבדיחה ובכל מקרה לא רצו לגלות לי, ניסו לשכנע אותי שכדאי לי לבוא איתם לאיזה מקום בל-אביב שעושים שם בדיקות למוח. שאלתי אותם מה ייצא לי מזה והם אמרו שאני אוכל לגור בדירה יפה ולאכול אוכל טוב, שידאגו לי ושלא אצטרך להיות עם העזים המלוכלכות בחור הזה. אבל אני לא רציתי שום דירה ושום נעליים ובטח שלא רציתי לעזוב את העזים שלי ואת הנחל."
"למה את מספרת לי את כל זה?" עשיתי את עצמי כאילו אני לא מבינה לאן היא חותרת.
"כי אני יודעת שהם צדקו, ולפי מה שאת מספרת לי, יש לי הרגשה שגם אמא שלך היא הרבה יותר ממשוגעת".
פלג'ה הוציאה ממחשוף שמלתה כרטיס ביקור שנראה כמו ממצא ארכיאולוגי והגישה לי אותו.
היה מודפס עליו רק השם 'משיח גלזמן', מתחתיו סמל בלתי מזוהה ומספר טלפון עם פחות מדי ספרות.
רצתי הביתה, החלטתי לא לספר לאבא, הוא לא יאהב את הרעיון שאני מסתובבת לבדי מחוץ ליישוב ומתרועעת עם מכשפות, ובטח שלא ייקח ברצינות את מה שפלג'ה אמרה בקשר לאמא.
הדלקתי את המחשב והקלדתי את השם של האיש, בתקווה שהוא עדיין חי. זה לא לקח יותר מכמה דקות עד שפתחתי את כל מה שהגמדים של גוגל הציעו לי לפתוח, והגעתי אל בלוג המכונה "משיח לפי תומו". לא היו שם פרטי התקשרות אבל היה ברור לי שהגעתי למקום הנכון כי היה שם סמל זהה לזה שבכרטיס הביקור. זה היה הסמל של מכון ויצמן. קראתי את הפוסט האחרון שעסק באסטרופיזיקה והוספתי את התגובה הכי מלומדת והכי מעצבנת שהצלחתי לנסח. בסוף התגובה כתבתי שלפעמים יכולת מיוחדת מתפרשת כשיגעון. כמובן שהוספתי את כתובת האימייל שלי לטופס ההרשמה.
הוא חזר אליי עוד באותו היום.
התכתבנו. סיפרתי לו על פלג'ה והוא נזכר בדמותה הססגונית ופרץ בצחוק של שלושה סמיילים מתפקעים. סיפרתי לו על כרטיס הביקור והוא התקשה להאמין שהזקנה שמרה את כרטיס הביקור שלו במשך שלושים שנה.
סיפרתי לו כל מה שאני יודעת על המקרה של אמא שלי. שמאז שילדה אותי היא מכורה למראות, שבמשך שנים היא היתה יושבת ובוהה במראות ומדברת עם בבואתה ובוכה וצוחקת ומשתוללת, שהצוות הרפואי מכנה אותה 'נרקיסה' ולא רק מאחורי הגב, שהם ניסו לרפא אותה בעזרת חשמל וכדורים ומאז היא כמעט ולא מדברת, שהם חוששים שהיא תפגע בעצמה עם שברי המראות שהיא אוספת ולכן "גומלים" אותה.
"מעניין מאוד", משיח אמר.
זה לא נשמע מבטיח. "מה אתה מציע?" שאלתי.
"אני מציע שאשוחח עם אביך בתיווך של בית ההבראה".
"יש לך דרך לעזור לה?" שאלתי.
"הרבה יותר מזה", ענה ומיד הסתייג, "אם אני צודק לגבי מה שאני חושב שיש לה".
בביקור הבא שלנו בבית ההבראה, עוד לפני שהתקרבנו אל הדירה, אח רחמן עם זקן צרפתי ומבטא ערבי הגיע וביקש מאבא להיכנס לרגע לפגישה עם רופא חדש, מומחה לפסיכוזה.
מיד הבנתי במה מדובר וביקשתי לבוא איתו. כצפוי הוא סירב אבל לאחר שבכיתי ואמרתי שאני לא מעזה להישאר שוב עם אמא לבד אחרי מה שקרה בשבוע שעבר, הוא נעתר לתחנוניי בתנאי שאמלא פי מים.
הרופאה המחומצנת ישבה שם ולידה איש מזוקן וחייכן שהיא הציגה בפנינו בתור פרופסור גלזמן.
הוא לחץ לאבא את היד וקרץ אליי ואחר כך גירד בעין כאילו היה זה מצמוץ לא רצוני.
ביקשתי מאבא שיביא לי כוס מים אבל לפני שאבא הספיק לקום ממקומו הפרופסור סיפר שמדי פעם הוא מבקר בבתי הבראה כדי לאתר מקרים ייחודיים, אנשים שהמחלות שלהם הן רק תסמין של יכולות חריגות.
"מה, אתה צייד כישרונות של חושים שישיים?" פלטתי.
הרופאה החווירה.
"מַרְמַר, באמת", אבא גער בי.
"אפשר לומר שכן", הפרופסור המכובד חייך אליי.
"מה זה, בדיחה?" אבא שאל והביט מסביב לוודא שאין מצלמות נסתרות.
"לא. זה רציני ביותר. אני בא מטעם מכון ויצמן."
"מכון ויצמן?" שאל אבא.
"מכון ויצמן?" שאלה הרופאה, "חשבתי שאתה משיבא".
"אגף הראי נמצא בשיבא אבל הוא בעצם רק שלוחה של המתקן הראשי שנמצא במכון ויצמן".
"אגף הראי? מתקן? מה קורה פה?" אבא פנה אל הרופאה. שניהם נראו מבוהלים.
"אני מצטערת, אבל אני בעצמי לא ממש מבינה".
"אם רק תתנו לי הזדמנות אני מבטיח להסביר", משיח אמר בטון רדיופוני.
כולנו השתתקנו בציפייה, הרופאה החלה לתופף בעצבנות על השולחן עם ציפורניה הארוכות.
"כבר חמישים שנה פועל אגף הראי והמתקן עצמו אפילו יותר. החלוצים שהקימו את המדינה הזאת רצו להיות אור לגויים והחזון שלהם כלל פיתוח מדעי של מיומנויות ייחודיות לכדי יכולות-על. בהתחלה גייסנו כישרונות מקרב הטכניון והמכון עצמו, אחר כך ראינו שמי שמגיע לשם בדרך כלל כבר מבוגר ומקובע מכדי לפתח את היכולת שלו באופן משמעותי. האגף לקידום תלמידים מחוננים במשרד החינוך הוקם בדיוק למטרה זו. אבל אחוזי ההצלחה עדיין לא הצדיקו את עצמם. בשלושים השנים האחרונות אנחנו מגייסים בעיקר בעקבות דיווחים מפה לאוזן ומקרב אוטיסטים וחולי נפש לכאורה. למה לכאורה? כי מה שאחרים תופסים כמחלה אנחנו תופסים כתסמינים של כישרון ייחודי".
"ואיך כל זה קשור למרווה?" שאל אבא שלי שניצוץ מוזר נדלק בעיניו.
"אני מרשה לעצמי להניח שאשתך רואה בשברי המראות שהיא אוספת, לא את השתקפותה שלה, כי אם את העולם שמעבר".
בשלב הזה הרופאה נעמדה על רגליה ואיימה על הפרופסור הזקן והמשוגע (כדבריה) שאם לא ייצא ברגע זה מחדרה ומהמוסד היא תאשפז אותו בכפייה, ואני רצתי אחרי אבא למשרדים. הוא חתם על טופס שחרור.
נסענו משם, ארבעתנו, אמא, אבא, אנוכי ופרופסור משיח גלזמן, היישר לתל השומר.
היתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותה מחוץ לכותלי המוסד.
אני ואבא קיבלנו חדר במלונית ואמא אושפזה באגף הראי, שנמצא בפינה הכי רחוקה משערי הכניסה כך שאף אחד לא הפריע יותר מדי למה שהתרחש שם, כולל אנחנו.
בהתחלה נאמר לנו שהיא עדיין מטושטשת ומבולבלת מהשפעת התרופות הפסיכיאטריות שמפחיתים לה בהדרגה, ואני ואבא הסתובבנו ברחבי עיר החולים, קראנו ספרים וגלשנו באינטרנט תוך כדי המתנה לחדשות.
ביום הרביעי אבא קיבל ממשיח הזמנה מיידית לאגף הסגור.
מבחוץ המבנה נראה כמו סתם עוד גוש בניינים אפרורי ומשעמם, שום רמז למה שנגלה לעיננו אחרי שעברנו את הבידוק הביטחוני.
בעצם היה רמז אחד, פסל שכולו השתקפויות שמיימיות. 'מראת השמים' היה כתוב מתחתיו על שלט וגם הסבר נחרט עליו 'דגם מאת הפסל ההודי-בריטי-יהודי אניש קאפור'.
מבפנים היה המבנה כולו מצופה מראות, מן הרצפה ועד התקרה, ולמעשה תפקד כקליידוסקופ ענקי. אנחנו היינו הגרגירים הצבעוניים, שמתגלגלים בתוכו ומוכפלים עד אינסוף.
ניגשנו אל דלפק הכניסה של האגף והפקיד שלח את אבא לכיוון אחד ואותי שלח לאחת מפינות ההמתנה. שטפתי את ידיי בכיור הנחושת הדקורטיבי שהוצב בפינה, בחרתי לי תפוח מהקערה ותוך כדי כרסום קראתי שלוש חוברות "גלילאו צעיר" מראש ועד סוף עד שמשיח סופסוף הגיע.
הוא התנצל על העיכוב והזמין אותי לסיור מודרך בנבכי האגף.
שאלתי לאן אבא הלך והוא הסביר שהיה עליו להיכנס עם אמא לבדיקה מיוחדת שתימשך מספר שעות ובינתיים הפרופסור המכובד התנדב לשמרטף אותי. למעשה, כך אמר לי, הוא אהב את דרך החשיבה המדעית שלי וישמח לענות על שאלותיי.
"משום מה רוב האנשים מעדיפים לדעת ולשאול כמה שפחות", התלונן כשהתחלנו לפסוע לאורך המסדרון הארוך.
"ומשום מה רוב הרופאים מעדיפים לא לענות".
צחקנו.
"למה דווקא מראה?" שאלתי אותו, "מה מיוחד כל כך בחפץ הזה?"
"מראה היא לא חפץ", הוא ענה בסבלנות, "היא ביטוי חומרי של האמת הצרופה".
"האמת הצרופה? ואני חשבתי שהמראה מטבעה משקרת, השמאל בה הוא ימין והימין שמאל. המציאות בה הפוכה מזו האמיתית".
"זה רק במידה שהמציאות אכן אמיתית."
"והיא לא?"
"בואי נניח לרגע שהיא לא. אם המציאות עצמה היא השתקפות שקרית של האמת, יוצא ש-"
"המראה היא שקר בתוך שקר". קטעתי אותו.
"בדיוק!" קרא בהתלהבות, "ולכן-" הזמין אותי לקטוע אותו בשנית.
"ולכן היא הרבה יותר קרובה לאמת מאשר המציאות שהיא משקפת, זו שאנו מכנים בטעות "אמיתית".
"יפה!" הוא טפח על ראשי כאילו הייתי פודל, "מראה היא כמו מפתח למודעות גבוהה. אם המציאות היא ביטול האמת אז ההשתקפות של המציאות היא ביטול של ביטול האמת".
"אני חוששת שאיבדתי אותך".
"לכי לחדר, שבי מול המראה הגדולה ותבהי בהשתקפות שלך, תתרכזי באחד האישונים במשך שתי דקות. את כבר תביני".
"וזה בהנחה שלא בורכתי בכישרון מיוחד?"
"בהנחה שלא".
"מפתח למודעות גבוהה יותר, אתה אומר?"
"כן, רואה למשל את הילד ההוא, שם?"
"איזה? העיוור?"
"כן, אבל הוא לא בדיוק עיוור. הוא אובחן כסובל ממחלת נפש נדירה שנקראת 'פרסאוס', או בעברית 'עיוורון סלקטיבי'. כשנולד הרופאים אמרו להורים שהוא עיוור לחלוטין.
המסכן הקטן לא הבחין בהוריו, לא בצעצועי תינוקות שהניחו לפניו ואפילו לא בידיו שלו המושטות אל הפנים, מגששות וממששות.
רק לקראת גיל ארבע הבחינה אמו שהוא רואה השתקפויות במראה, ופנתה מייד לרופאת עיניים מדופלמת. הרופאה שלחה אותה הביתה עם מרשם לעשרות תרופות שונות והמלצה לפנות אל פרופסור אסתר גואטה, קולגה שלי במכון ויצמן, למרות שעיסוקה העיקרי קשור ללוויינים ולטלסקופי חלל. לאחר שקראה את הפרוגנוזה הציעה פרופסור גואטה להתקין לו מערכת מתוחכמת של מראות, כדי שיוכל בעזרתן להתבונן במציאות, או לפחות בהשתקפותה. את רואה את אמא שלו? היא טענה שהמכשיר נראה כמו מתקן עינויים ועדיין האמינה שיש סיכוי שהילד שלה יוכל לראות לא את ההשתקפות של המציאות, אלא את המציאות עצמה. פרופסור גואטה ניסתה לשווא להסביר לה שאי אפשר לראות את המציאות עצמה, שכולנו רואים רק השתקפות שלה שמוקרנת לנו במוח, אבל את יכולה לתאר לעצמך שזה לא עזר.
היא התעקשה והפרופסור המליצה לה להגיע לפה. אנחנו עובדים איתו על היכולת המיוחדת שלו להיות עיוור לשקר של המציאות, ובמקביל הוא לומד גם להפוך את השקר לאמת".
"איך?"
"פשוט מאוד, התקנו לו משקפי סקי הפוכים. המראות מול העיניים והוא רואה הכל."
"גאוני!" התלהבתי.
המשכנו לצעוד במסדרון שהקיף את המחלקה ותוך כדי הליכה משיח הסביר לי שתסביכים מראתיים בכלל לא קשורים לראייה פיזיולוגית, אלא משקפים תסביכים עמוקים שקשורים לתפיסה עצמית. יותר מזה, בדרך כלל התסביכים האלה משקפים את תחלואי החברה, וזאת הסיבה לכך שהמתקן סודי.
"למה אתה מתעקש לקרוא לבית החולים הזה מתקן?" שאלתי.
"מוסד, מחלקה, מכון, קראי לזה כרצונך, זה לא מה שמשנה. אני טוען שהמטופלים שמגיעים לכאן הם נבחרים, הם מראים לנו את האמת על עצמנו. את מה שאנחנו לא רוצים לראות".
"המממ…", המהמתי, "אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת".
"אם תמשיכי לחשוב על זה תביני שמה שהתכוונתי לומר הוא שלא הם החולים אלא אנחנו".
בבואתי השתקפה בקוּלר גדול, שעליו נחרטו המילים 'כמים הפנים לפנים'.
"יש לכם עוד מקרה של פרסאוס פה?" שאלתי ומזגתי לעצמי כוס מים.
משיח הנהן, "שלושה".
"ומה שיש לאמא שלי?"
הוא נד בראשו, "זאת הפעם הראשונה שאני נתקל בתופעה כזאת במשך כל שנות הקריירה שלי".
נכנסנו לחדר משחקים גדול. שלוש ילדות ישבו במרכז החדר ושיחקו במראות צבעוניות.
"העולם הנגלה לעין אינו אלא ראי של הרצון", קבעה הכרזה על הקיר ממול.
"ארתור שופנהאואר", משיח אמר, "גם הוא סבל מתסביך מראתי כמובן".
"כמובן".
מדפים עמוסי לווייני צעצוע, קלידוסקופים, מיקרוסקופים וטלסקופים גדשו את קירות החדר.
הילדות היו כל כך מרוכזות במשחקן עד שלא שמו לב כלל לכניסתנו.
"לכולן פה יש אותה מחלה, כלומר, יכולת?" שאלתי.
"לא, מה פתאום. יש פה שלושה סיפורים שונים בתכלית השינוי".
"איזה, אם אפשר לשאול?"
"בטח שאפשר, זאת שיושבת בגבה אלינו משקפת למי שמביט בה את עצמו, היא כמו מראה חיה. הג'ינג'ית משמאל רואה את העולם כמו בכתב ראי. רק כשהיא מביטה במראה היא רואה את המצאות כפי שהיא. והקטנטונת עם הנמשים ניזונה מאור שמשתקף אליה דרך מראות."
"התיאורים שלך באמת לא נשמעים כמו מחלות".
"זה רק עניין של זווית מבט, שתיים מהן אותרו במוסד לאוטיסטים ואחת במרכז להפרעות אכילה".
"למה אתה עושה את זה? מאתר אותם ומביא אותם לפה? לא שאני מתלוננת… נהדר פה! פי אלף מאשר בית ההבראה, אבל, מעניין אותי, מה המניע שלך?"
"אני לא צריך מניע, אכפת לי מבני אדם! במקום שישקיעו בהם ויעזרו להם לממש את היכולות המיוחדות שלהם סוגרים אותם במוסד ומסממים אותם. אינך מאמינה?" שאל.
"מאמינה", עניתי חלושות.
"אולי את צודקת. אולי אני נהנה מלחקור את התופעות הנדירות האלה ולשמור את הידע הזה לעצמי."
"כמה מטופלים יש לכם בסך הכל?" שאלתי.
"כרגע יש לנו ארבעים ושישה חברים. רובם ילדים. רוב המבוגרים הם מקרה אבוד".
"ואמא שלי?"
"אמא שלך היא אישיות נדירה".
"התכוונתי… גם היא מקרה אבוד"?
"אם היא היתה מקרה אבוד לא הייתי טורח להביא אותה לכאן".
"אז יש לה סיכוי טוב להירפא".
"לא".
"לא?"
"לא. יש לה סיכוי נהדר ללמוד לשלוט ביכולות שלה, להשתמש בהן לטובתה שלה ולטובת האנושות".
"מה היכולת שלה, לבהות במראות ולהתחרפן?"
"עמרנה, אמא שלך מסוגלת לתקשר דרך מראות עם אנשים שכבר עברו לצד השני".
"אתה מתכוון לאנשים שמתו?" נחרדתי, סבתא צדקה! הכל בגלל שהיא סירבה לכסות את המראות בשבעה? זה פסיכי לגמרי!
"המקרה של אמא שלך מוכיח מעבר לכל ספק שאנשים אינם מתים. הם רק עוברים לצד האחר".
"אתה מתכוון ל'סטרא אחרא'?"
"לא. אני מתכוון לעולם הבא. אמא שלך יצרה גשר בין שני העולמות. לא, יותר נכון לומר שהיא בעצמה הגשר."
"הבעיה היא שהיא לא מתקשרת."
"מי אמר?"
"אני. הבת שלה. אני מכירה אותה מהיום שנולדתי."
"אבל את לא מכירה אותה במהלך היומיים האחרונים. היא פורחת! כל מה שהאישה הזאת היתה צריכה זה להאמין שמה שקורה לה הוא אמיתי. שאח שלך, הבן שלה שעבר צד, באמת משתקף אליה ומדבר איתה".
הגענו לחדר שהיה כתוב עליו 'כיתת לימוד וספרייה' ומתחת, כמובן, ציטוט: 'מה רואים בראי המשתקף בתוך ראי? התדעי זאת, מפקדת משאלות זהובת העין?' (מתוך הסיפור שאינו נגמר, מיכאל אנדה).
נכנסנו מבעד לדלת ראי מסתובבת.
עשרה נערים ונערות בגילים שונים ישבו שם ולמדו. חלקם קראו ספרים. הצצתי וקלטתי שניים, מודפסים בכתב ראי. שלגייה ואליס בארץ המראה.
"זה לא קצת כפייתי?" שאלתי את משיח.
"כפייתי זו מילה סתמית ושיפוטית. אפשר לומר שהכל כאן מותאם לצרכים".
בתוך החדר הבחנתי בדלת פלדה עם מנעול אלקטרוני.
הציטוט על הדלת אמר: 'הנפש היא הראי של היקום הנצחי' (ג.ו. לייבניץ).
"מה יש פה?" שאלתי.
"האגף הסגור", משיח ענה, "כאן מטופלים הנרקיסיים."
"נרקיסיים?" זה הזכיר לי את הכינוי שהדביקו האחים בבית ההבראה לאמא. נרקיסה.
"נרקיסיים אמיתיים רואים את השתקפותם שלהם במראה", משיח הרגיע אותי, "אלא שהיא בבואתם המשופרת, המושלמת. והם לא מסוגלים להיפרד ממנה. כאן מאחורי הדלת הם עוברים גמילה. זוהי המחלקה היחידה אצלנו שאין בה מראות. בגלל זה המנעול."
"מעניין", אמרתי, "לא הייתי חושבת שיש אצלכם דבר כזה".
"בואי, אראה לך את פינת החי".
"אין צורך, אני בטוחה שיש שם כלובי מראה נפלאים!" אמרתי בהתלהבות מעושה.
בדיוק אז אבא יצא אלינו. הוא נראה עצבני.
"למה אתם לא משחררים את מי שמבריא?" שאל את משיח ישירות.
משיח חייך בסלחנות, "בדרך כלל מי שמגיע לכאן מעדיף להישאר, זה הכל".
"ואתה? בשביל מה אתה צריך אותם פה?" אבא התעקש.
"אני בסך-הכל רוצה שיהיה להם טוב."
"מה אכפת לך מהם?"
"מה אכפת למישהו ממישהו?"
"מאיפה כל הכסף מגיע?"
"מה זאת אומרת?"
"הציוד החדשני, העיצוב היוקרתי, המזנון המפואר, ושלא נדבר על המלונית! הכל אתם נותנים חינם, אבל מי משלם לכם? משרד הבריאות? המדע?"
הוא נרתע, "שום משרד ממשלתי, הכל מתרומות".
היתה שתיקה נוראית לרגע.
"אני מצטער", אמר אבא, "אני לא יודע מה קרה לי. בכל אופן, הבדיקה הסתיימה והרופא קורא לך".
"מדען, לא רופא", תיקנתי את אבא.
משיח חייך אליי בגאווה, "בקצב הזה בקרוב גם את תהיי מדענית פה!"
"נכון שזה נפלא?" שאלתי את אבא לאחר שמשיח נעלם מאחורי עיקול המסדרון.
"מה?"
"מה?!" הזדעקתי, "כל המקום הזה, כל התופעה הזאת!"
"אני לא יודע, מרמר", מלמל.
"למה אתה תמיד שלילי? תראה כמה מטופח פה וכמה מקצועי, ההיפך הגמור מבית ההבראה".
"זה נורא רחוק מהבית".
"אז נעבור לגור בסביבה. נשכור דירה וכשאמא תבריא נחזור לקידר".
הוא עיקם את פרצופו בספקנות.
"מה יש לך ביד, אבא?" שאלתי.
"חוזה. אני צריך לחתום על הצהרת סודיות ועל הסכמה לכך שאמא תהיה פה כל עוד היא סובלת מהתסביך שלה".
"שעדיין אין לו שם".
"עדיין לא, הוא נדיר. אולי יקראו לו על שם משיח, שגילה מה יש לה".
נזכרתי בפלג'ה, המכשפה מנחל חילזון. היא זאת שגילתה מה יש לאמא שלי, בלי לראות אותה אפילו. בזכותה היא יצאה מבית החולים, לא משיח ולא נעליים.
אבא הוציא עט מהכיס ועמד להתחיל לחתום על הטפסים.
"לא, אבא, חכה", ביקשתי, "אתה צודק. חכה עם החתימה, תגיד לו שאתה צריך לחשוב על זה."
"למה? את בעצמך אמרת שעדיף להיות כאן מאשר בבית ההבראה. אני אומנם לא מתלהב ממה שקורה כאן אבל אני לא יודע איזו ברירה יש לנו".
"קראת הכל?" שאלתי.
"לא", הודה.
שלפתי את הדף התחתון, זה עם האותיות הקטנות, ונחרדתי, "אבא, תראה מה כתוב כאן: לא יהיו לבני המשפחה תביעות במקרה של מוות, הזדקנות מוקדמת או סרטן. אלוהים אדירים, מה זה הדבר הזה?"
"אל תדאגי, זה סתם מסמך משפטי. אין לזה שום משמעות".
"רק עד מחר, אבא, בבקשה!" התחננתי.
"בסדר". הוא נכנע.
בערב הרשו לנו לאכול עם אמא במזנון של האגף. המטופלים האחרים ישבו, כל אחד בנפרד, עם מגש ומראה מגדילה. כולם נראו נינוחים. אין ספק שהיה לה אור חדש בעיניים, בלי תרופות ההרגעה היא היתה הרבה יותר ממוקדת ותקשורתית, לפחות באופן יחסי לארבע-עשרה השנים האחרונות. מדי כמה דקות אמא הציצה אל בבואתה וחייכה אל עולם שרק היא ראתה.
הגיע זמן כיבוי אורות. אחות רצינית וממושקפת באה ללוות את אמא לחדרה, נעלי העקב שלה הקישו על רצפת המראה והדהדו הרבה אחרי שנעלמו מעינינו. אני ואבא נשלחנו בחזרה למלונית.
בלילה חלמתי על פלג'ה, היא ערכה לי את אותו סיור במתקן כמו משיח, אלא שבמקום כל הברק והיוקרה המקום נראה כמו מאורה של עכברושים, מטונף ומסריח, וכל המראות היו עקומות ועכורות.
התעוררתי בבהלה, היה עדיין אמצע הלילה. יצאתי בשקט מהמלונית והתגנבתי אל המתקן. השומר בכניסה סירב לפתוח לי את הדלת.
הסברתי לו שאני חייבת לראות את אמא שלי בדחיפות, את פרופסור משיח, להתפנות, לשתות, להקיא! שום דבר לא עזר.
גררתי רגליים בחזרה למלונית, בוכה ומיואשת.
ניסיתי להירדם אבל לא הצלחתי. רציתי שהחלום ימשך, שאבין מה לא בסדר עם המתקן הזה, שעושה רושם כזה מושלם. כמו אבא הרגשתי, ידעתי שמשיח רוצה את אמא כאן, במתקן, לצמיתות. רק לא הבנתי למה. ועל איזה תרומות הוא דיבר? מי יתרום כל כך הרבה כסף בשביל כמה אוטיסטים וחולי נפש שמדברים עם מראות? לוּ היתה דרך לדבר עם פלג'ה! אבל היא אפילו לא יודעת מה זה טלפון. אולי מחר אסע הביתה, אמצא איזה תירוץ ואסע.
פתאום נשמע רחש מהמקלחת. נקישות מוזרות, עמומות. נרעדת נגשתי לשם. לא היה בחדר איש, נכנסתי וסגרתי אחרי את הדלת. עמדתי מול בבואתי במראה ובהיתי בה כמה דקות עד שמרוב עייפות התחלתי לראות בתשליל. אמרתי, "פלג'ה, חבל שאת כל כך רחוקה".
"אני מצטערת, אבל אני לא מבינה עברית", ענתה לי בבואתה בערבית.
"אוי, סליחה", מיהרתי להתנצל בערבית ומיד התעשתּי, "מה את עושה כאן?" צעקתי בלי קול.
הפנים שלה היו מרוחות מולי בצורה מצחיקה כמו צילום בעדשת דג.
עכשיו זה סופי, אני משתגעת! אני רואה את בבואתה של פלג'ה במקום את שלי!
ואולי אני עדיין חולמת?
"זה לא משנה", היא אמרה, "העיקר שרצית לדבר איתי והנה אני פה".
"אבל—" השתנקתי, "איך את עושה את זה?"
"אני? את זו שנכנסת לתוך החרוזים שלי!"
"את רואה אותי בתוך שרשרת המראות שלך?! אני לא מאמינה. אני משתגעת, נכון?"
"לא, לא. את בסך-הכל נהיית מודעת ליכולות שלך. מה רצית ממני, עמרנה? למה קראת לי?"
"ר…ציתי לשאול אותך מה הבעיה עם משיח והמתקן ואגף הראי", גמגמתי.
"הקשיבי טוב, עמרנה. הבעיה היא משיח עצמו. הביטי בנעליים שלו, מיד רואים שהוא שקרן".
"מה המטרה האמיתית של המתקן הזה?"
"להפיק אנרגיה קוונטית מהפעילות המוחית של המטופלים, ובעזרתה לייצר חור שחור מלאכותי".
"מה? איך את מכירה את המושגים האלה?" הזדעקתי.
"לא חשוב איך".
"איך הם מפיקים את האנרגיה?"
"הם לא. מאחורי כל מראה יש קולטני קרינה. כשאדם רגיל מתבונן במראה כזאת לא קורה שום דבר מיוחד, אבל כשאדם בעל תסביך מראתי מתבונן במראה, מד האנרגיה מזנק לשמים.
"אז המטופלים מפיקים אותה בלי שהם יודעים אפילו?"
"כן. בסוף כל יום האנרגיה שנכלאת במראות מועברת לכור הגרעיני".
"בגלל זה החיבור למכון ויצמן".
"כן, אבל החיבור הזה איננו רק רעיוני. אגף הראי מתחבר למכון ויצמן מתחת לאדמה, מהאגף הסגור ועד מגדל השמש שבמכון."
"באמת אף פעם לא הבנתי מה הקטע של המגדל הזה."
"גם הוא בנוי על טכנולוגיה של מראות, הוא אמור לקלוט אנרגיה מהשמש, אבל כנראה שהאנרגיה שמופקת מאגף הראי מזוקקת יותר".
"ומה לגבי האגף הסגור? אין שם מכון גמילה לנרקיסיים?"
"הא! משיח שקר! ההיפך הוא נכון, האגף הסגור הוא 'אחורי-הקלעים' של כל המפעל הזה".
"אבל מה המניע של משיח? סקרנות מדעית? "
"גם, אבל בעיקר בצע כסף. המראות עצמן לא מעניינות אותו ובטח שלא רווחת המטופלים. מעניינת אותו הפעילות האלקטרומגנטית שהמוח של האנשים המסכנים האלה מייצר כשהם מביטים במראה. מעניין אותו הרווח שיעשה כשימכור לנס"א את הטכנולוגיה החדשנית שפיתח לשֵם הנעת חלליות. לכן הוא גם מתעניין בך, דרך אגב".
"משיח שקר! לא אמא שלי ולא אני נהיה עכברי מעבדה במפעל לחורים שחורים! מחר אני לוקחת אותה הביתה".
"תצטרכי לשכנע את אביך".
"זה לא יהיה מסובך, גם אצלו התעוררו ספקות".
"את צודקת, זה יהיה בסדר".
"את רואה במראות את העתיד, נכון?"
"נכון".
שתקתי.
"אני הייתי המטופלת הראשונה באגף הראי", פלג'ה אמרה בקול רפה, "שיקרתי לך, עמרנה. הייתי מאושפזת בשיבא במשך כמעט חמש שנים, עד שברחתי בחזרה לוואדי חילזון".
"למה לא הזהרת אותי, פלג'ה, מלכתחילה? הייתי מאמינה לך."
"דווקא לא".
מי אני שאתווכח עם רואת עתידות?
"ולמה שמרת את כרטיס הביקור של משיח כל השנים סמוך ללבך?"
"כדי שתמיד אזכור שאני כאן בגלל שבחרתי בזה ולא בגלל שאין לי ברירה".
ביקשתי מפלג'ה שתחכה וניגשתי להעיר את אבא.
הוא לא כעס עליי כשסיפרתי לו את החדשות ולא צרח חזק מדי כשהראיתי לו את ההשתקפות המעוותת של פלג'ה במראה שבמקלחת.
הוא חיבק אותי, זרק את החוזה לאסלה והוריד את המים.
ארזנו את החפצים והעמסנו אל המכונית, חיכינו ליד השער של אגף הראי לשעת הפתיחה ואז נכנסנו ובלי לומר מילה למשיח לקחנו משם את אמא. הביתה.
מעניין איך זה יהיה, לגור עם אמא… אף פעם לא ניסיתי.
כשהגענו לקידר ופרקנו את חפציה, הדבר הראשון שאמא עשתה היה לסדר לעומר את הפינה שלו.
במרכז, בין כל התמונות, הצעצועים והציורים, היא תלתה מראה.