זכור את אשר

[ לאורית, אף על פי שאינה יודעת ]

לחיצה קצרה מעבירה אותי אל החדשות. תמונות מקרטעות עולות, חוזרות ונשנות, כמו מעגל אינסופי, ומתחתן מתנוסס כיתוב לבן על רקע כחול, "פיגוע" רשום שם. תמונות של הרס, אנשים מתגודדים, והאמבולנסים, האמבולנסים ההם, המשייטים להם בדחיפות נוראה, מעמיסים פצועים שותתי דם, פניהם הלומות, יד על ראש, אוחזת, המומה, מכאב, מצער. מניין ההורגים, אני כבר יודע, ילך ויטפס ככל שיעבור הזמן, אחד ועוד אחד, ועוד כמה. עוד מעט יעלו התמונות של היוצאים במחולות, המראות של האנשים העולזים ברחובות, סוכריות יחולקו והצהלה תעלה השמימה בתודה גדולה. יהיו גם גינויים רשמיים כמובן, חלקם רפויים, חלקם בחצי חיוך של שביעות רצון, כמה מהם יהיו אכן כנים. מספר אנשים יצאו בהפגנות חרון אל מול אותם המפגעים, ולעומתם אחרים ייתממו ויאשימו ויתפלמסו, חלק לא קטן יסכים בקול גדול, והרוב יידום, כהרגלו . האותיות הלבנות מעל הכיתוב הכחול מסבירות לי עכשיו שבית החולים עצמו נפגע ונהרס בחלקו, פצצות הוטמנו בחדר המיון ובמחלקת היולדות. בתמונות המעגליות ניתן להבחין מידי זמן קצוב בשיירי מיטת פגים הרוסה וציוד רפואי כזה או אחר מוטל בינות נפולת בניינים אפורה, ואז שוב מופיע אותו אמבולנס המעמיס אותו הפצוע, יד על ראש, דלת נטרקת והרכב יוצא בדחיפות סירנות אדומות לדרכו, "לאן? הרי בית החולים הרוס" שואלת קריינית יפה באולפן החדשות בדיוק כאשר צצה השאלה בראשי.
אני מתנתק מזה בלחיצה מהירה על כפתור ההשתק. לא, לאירוע זה אין כל חשיבות בחיי, ובין כך ובין כך אין בידי לשנות או להועיל במאום, איני קשור לכך כלל ועיקר. אני קם ממקומי וניגש אל מכשיר הטלוויזיה וביד זריזה מצנזר אותו, ואחר, בלחיצה קלה נוספת על השלט, סוגר אותו. אור קטן אדום מנצנץ בצידו התחתון של המכשיר, ואני מניח עליו את השלט תוך שאני מעביר יד קלילה על הבד המחוספס המצנזר את המסך. בתנועה כבדה ובאנחה קלה אני פונה אל החלונות, אף הם מכוסים כיסוי פלסטיק דק המודבק עליהם, מצונזרים. אשר טוען שימי הגאולה קרבים ובאים עלינו, וכי כל הרעות העוברות עלינו עכשיו, וכל המלחמה הפנימית הזאת שמתנהלת בעם ישראל סביב כל העניין הזה, היא עוד מבחן להוכחת אהבתנו לשם, יתעלה, ולמרות שהזכרתי לו שבגלל שנאת חינם חרב בית המקדש, הוא השיב לי כי אלו הן חלק מתרי"ג המצוות. אני מושך בכתפיי, אינני יודע, אני נועל את החלון, ומסיר את הכיפה ראשי.
אני נעמד בחדר המקלחת, ומוציא את מכונת התספורת. כשאני על קצות אצבעותיי אני מחבר אותה אל השקע החשמלי הקבוע מעל ראשי. אני נעמד מעל הכיור ומביט היישר מעליו אל הקיר החשוף מולי, צלליתי שחורה וארוכה. אני מכוון את מכונת התספורת ומפעיל אותה, צרצור חלוש מתפשט בחדר ובשקט של הבית הריק, והוא הופך במהרה, כאשר אני מקרב את המכונה ללחיי, לרעש חיתוך השיער. אני מתגלח דומם אל מול הקיר החשוף, מותיר מזקני בדיוק את האורך הנחוץ. כשאני מסיים, אני מעביר את המכונה על ראשי, מספר את שערותיי, כך בדיוק כל לילה בלילו. רק פעם בשנה, בזמן ספירת העומר, אני מאפשר לזקני ולשערי לצמוח פרא, ואז, בהגיע ל"ג בעומר, השיער גדל ופרח עד כי המכונה אינה יכולה לו. או אז מגיע אשר, השם יברכו, עם זוג מספריים ומראה גדולה בכדי לספר אותי. זו הפעם היחידה בשנה שאני מתיר למכשיר הפלצות להיכנס בין כותלי ביתי, כי המראה עבורי היא יסוד הרשעות בעולם, אבי אבות הטומאה. וכי מה יש מבעד למראה? כלום, תמונה שקרית ומזויפת, הפוכה בעיקר, כזאת שאיננה מייצגת אותי בכל צורה או אופן. אשר תמיד מחייך כשאני אומר לו את זה, כשהיינו קטנים זה תמיד הצחיק אותו, אני מבין שאולי אין הגיון גדול בדבר, ואולי אף העניין מופרך מראשיתו, אך איני מצליח להתחמק מהתחושה הזאת, התחושה שמישהו שאולי איננו באמת אני, מביט בי באופן כה ישיר, כה בוטה, מחקה אותי באופן מושלם אך ניגודי, לא, אין בי הצורך לראות את אותו קוף-אחרי-אדם, ולשם מה? עבור סידור השיער והזקן? לא, זה איננו אני. ספקטרופוביה, זו המילה שמצאתי פעם למצבי, שיננתי אותה היטב, אינני בטוח למה, מעולם לא הזכרתי אותה לאיש.
אשר מביא תמיד את המראה מצונזרת היטב, עטופה בשמיכה ישנה, או סדין גדול. אני מתיישב על כיסא והוא עוטה על עיניי מסיכה אטומה, כזאת שלדבריו מחולקת במטוסים בכדי שאנשים יוכלו לישון בחשיכה מוחלטת. אינני יודע, מעולם לא טסתי, הפחד תמיד שיתק. רק אחרי שעיני בעלטה, ולאחר שהוא מציב מולי מספר אצבעות ודורש לדעת כמה מהן אינן קפוצות, ואני מתחנן בפניו שיתחיל ויסיים כבר, הוא מציב את מכשיר הרוע מולי, ומוציא אותו מצינזורו. את רחש הסרת העטיפה אני תמיד ירא, אפילו התחושה של המצאות מול מראה מוציאה אותי משלוותי היחסית, אני מתיישב בעוצמה על שתי ידיי, מנסה להסיר את הרעד הדבק בהן למשמע הרעש, לאור ההכרה שמולי.. מולי..
אחר כך כשהמספריים מצקצקות, הוא מנסה להרגיע אותי קצת, הוא מתחיל לספר סיפורים מהילדות שלנו, המשותפת. גרנו דלת מול דלת, בני אותו הגיל, והוא תמיד גבוה, חסון, חזק, ואני קטן, חלש, מובס, יעד ללעג ולהשפלה, לצחוק ולמכות. אשר תמיד הגן עלי אז, תמיד היה שם, כמו אח גדול, שומר עלי בגופו וגם בנשמתו. תמיד היה אומר לי, כשהיינו עוד עוללים, וחוזר ומזכיר, אחרי שסחב אותי שוב מדמם או בוכה, אחרי שהכה את אויבי, "בעזרת השם יעקב, יום אחד אתה תזכה להיות גיבור ישראל, יום אחד, בעזרת השם", ואני האמנתי לו, ואולי עוד מאמין, ומקווה, אולי יום אחד עוד אוכל להשיב לו גמולו. נשארנו חברים לאורך השנים, יחד בישיבה, בתקופת הצבא, הוא בסיירת ואני בפיקוד מרכז. כשהתחתן זכיתי להחזיק את אחד מעמודי חופתו ולצפות באיש היקר לי מכל זוכה לברך שבע ברכות, להלל את שם ירושלים ולמצוא עבורו אשת חיל, דבר שהקדוש ברוך הוא לא זיכני. גם לבנים לא זכיתי, ואשרי אשר שזכה, ואשרי אביו שהתקיים בו הפסוק – "וראה בנים לבניך", ולעומתו, אבי, עליו השלום, ואני לו בן יחידי. גם היום, באמצע שנות הארבעים, אשר הוא אחי הגדול, משפחתי היחידה, הוא המארח אותי בערירותי בביתו בחגי הקודש, ואפילו דואג להסיר מביתו כל מכשול משקף העשוי לבוא בדרכי. וכך, בעודו מקצץ בזקני, הוא מעלה שוב ערב חג פורים אחד בישיבה, התחפשנו יחד לאתון של בלעם. אשר מזכיר לי לאיטו את סיפור המעשה, האלכוהול שזרם שם כנחלים שוצפים אל גרונות צעירים להוטים, כיצד צעדנו אנחנו יחד אל מרכז החדר, בעיצומו של כל העניין, כשכל הח'ברה התחילו לרקוד מסביבנו במעגל רחב, מהללים את פי האתון, כפי שהיללוה חז"ל, צוחקים בקול גדול למראנו, ואחר כך שמעון, השם יקום דמו, שנפל אחר כך בלבנון, התקרב אלינו, שיכור כלוט, והכריז כי הוא-הוא משיח בן דוד, ודרש, ובכל תוקף, לרכב עלינו אל עבר ירושלים, עיר קודשנו. בנקודה הזאת אשר פורץ בצחוק גדול ומפסיק את תנועת המספרים, "אתה זוכר איך שהוא…איך שהוא…" הוא מתחיל אך נחנק שוב מצחוק, פניו וודאי משקפים את האושר הנושן ההוא, כמו בכל פעם שהוא מזכיר את אותם ימים נשכחים, אך אני אינני יודע בוודאות, הרי עיניי כוסו לחשכה מושלמת. רק חייכתי קלות למשמע דבריו, וכי מה אומר לו? כי הרי הייתי אחורי האתון והוא הפה והראש, ואני איני ראיתי אז דבר או מחצית הדבר,כמו שאיני רואה כעת, ובקושי שמעתי. ובכל זאת נרגעתי קמעה מצחוקו הוא, שלווה קטנה ונעימה ירדה עלי, ורעם גלגול השחוק העפיל על קיום מראת התועבה אשר מולי, ואפילו עכשיו, כשאני מספר את עצמי ונזכר בזה, חיוך קטן עוד עולה, עוד נדבק מעליצותו אז.
כאשר סיים, צנזר את המראה ורק אחר כך הסיר את המחסום אשר על עיניי. אחר כך, ביד קלה הוא חיבר את שקע מכונת התספורת אל נקודת החשמל אשר בגובה כתפיו, וצפה בי משלים את הגילוח והתספורת בעצמי, בדיוק כמו שאני עושה עכשיו, משועשע ונדהם כאחת מהדייקנות בה אני מבצע מלאכה זאת ללא שיקוף.
אני מסיים את מלאכת הקיצוץ היומית, ובקושי מושך את חוט החשמל החוצה. מקלחת זריזה המסירה את האבק של יום שנשלם, ותפילה, והנה אני כבר מוכן לעלות על משכבי, שבוע חדש בפתח.

עוד שתי תחנות, בעזרת השם. אני לופת את המוט בעוצמה, עיניי קבורות ברצפת האוטובוס, שחורה כהרגלה. הנסיעות היומיות הללו אל העבודה וממנה הן החלק הקשה ביותר, המפחיד ביותר, מוקף חלונות מוארים, שקופים, העלולים, בכל רגע ורגע, להראות דמות. לא! אסור! התגבר! חזק ואמץ!, להירגע, עוד שתי תחנות, עוד שתי תחנות… אני נושם נשימה ארוכה כשהאוטובוס עוצר והדלת נפתחת. אנשים נעים סביבי, דוחפים ונדחפים. אני נטוע במקומי, נאחז, כמעט אחוז ייאוש, מצפה להימלטות מהירה. הדלתות נסגרות בחריקה, והאוטובוס מפליג אל עבר תחנתי הסופית. שמונה וחצי שעות אחר כך יתחיל הסיוט שוב, אך עד אז.. עד אז… אני ממלא ריאותיי באוויר. רק עוד תחנה אחת, הקשב היטב! אני כה מרוכז בקולות מסביב המציפים אותי שאני מצליח כמעט לשמוע את הרדיו, מבזק החדשות של שמונה בבוקר, יום ראשון. "ראש הממשלה גינה את הפיגוע אמש ב.." קול עבה וסמכותי מבשר ונבלע בצפצוף ארוך ממכונית עוקפת. "שר הביטחון הוסיף כי.." מתעורר הקול מחדש ונקטע שוב בעצירה פתאומית ופריצת הדלתות האחוריות. אני ממהר קדימה, החוצה. עיניי סורקות את הרצפה, זוגות רגלים עומדות שם, דחוסות זו אל זו, כמה מהן נעות, כמוני, אל היציאה. אשר תמיד מתפלא איך אני מצליח להיחלץ מהרכבים העמוסים הללו מבלי להביט מעלה, "איך אתה לא מתנגש באנשים?" הוא תמיד תמה, "אשר" אני אומר לו, בקול היציב ביותר שאני מצליח לגייס, "למזלי הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו, יצר את האדם כששתי רגליו על הקרקע ולא באוויר, אם לא היה כך, היה מצבי רע ומר", ואחר כך שנינו צוחקים. "תמיד היית החכם מבינינו" הוא אמר לי פעם, ברגע של עצב, או כנות, "אם לא היו לך אותן נסיבות", כך הוא מכנה את פחד השיקוף שלי, "בוודאי כבר היית תלמיד גדול, אולי אפילו רב". אולי, אבל את המשרה שלי בעשרים השנים האחרונות, קלדן במשטרה, אשר מצא עבורי. הוא עצמו משרת במחלקת הבילוש.
אני ממהר אל התחנה, החום מבהיק מן המדרכות האפורות המרובעות והמזוהמות להפליא, מכה ללא רחמים על כובע השוטר שעל ראשי, אינני יכול להאיץ, אינני יכול, עיניי נעוצות בקרקע האפורה והמטונפת חלקיקי אשפה הנעלמת אחורנית עם כל פסיעה, השמש משקפת היטב ביום שכזה. בפתח התחנה אני נזהר בכניסה בדלתות, ראשי עוד עמוק בקרקע, ואני מבקש את דרכי אל המשרד במבוך המסדרונות כמו עכברוש עיוור. הרצפה כאן מרוצפת מרצפות קטנות וחלקות בצבע אוף-וויט שידעו ימים יפים בהרבה.
בתנועה מהירה אני פותח את הדלת ומדליק את האור. החדר קטן, חסר חלונות. הדלת מצונזרת כהלכה, ואני ממהר לסוגרה אחרי. גם כאן המרצפות קטנות חלקות וחלביות, אבל כאן כבר אפשר להביט מעלה ללא מורא. אני מניח את התיק על אחד משני הכיסאות שבחדר, ותולה את הכובע שלי על וו הקבוע בקיר, ואז מתיישב ליד שולחן העבודה. המחשב מצונזר, בדיוק כפי שעזבתי אותו ביום חמישי. ברוך השם, אני מהרהר, לפעמים המנקים מרימים את כיסוי הבד. אני מוציא את המחשב מצינזורו ומתחיל להקליד דו"ח עדות של תאונת דרכים, מזין אותו אל המחשב. ואחר כך עוד אחד, ועוד ועוד. רוב הדו"חות שאני מזין עסקים בתאונות דרכים, אינני קורא עוד את הכתוב בהן, הכול כאן כה שיגרתי ומעייף, רגיל בעיקר, טעויות אנוש, אי ציות לתמרור, נסיעה במהירות מופרזת, כרגיל. לעיתים רחוקות אני מקבל לידי להקלדה דו"ח של מחלקת הבילוש, על פשע כלשהו, רצח, אולי פריצה, אבל לרוב, תאונות הדרכים שולטות. לעיתים רחוקות איזה מקרה תופס לרגע את תשומת ליבי, מעיר אותי מתרדמת ההקלדות הקבועה, אבל גם הוא נזנח במהרה, ומושלך אל ספסלי התיוק או פחי המחזור, נבלע ברצף המידע הנשפך. אני מקליד במהירות, האותיות נלחצות ביד קלה אל המחשב, המילים עוברות בראשי באקראי, הן אינן מתקשרות למשפטים, והמשפטים אינם מתחברים לפסקאות, והפסקאות אינן מייצרות איזו משמעות לעדות המוקלדת, עבורי אלו רק שרשרת אותיות ארוכה ומתפתלת, תווי הרווח וסימני הפיסוק, כולם זהים לאותיות רגילות עבורי, כולם חסרי כל משמעות. איני טורח אפילו לתקן טעויות כתיב או תחביר, אין בכך כל משמעות עבורי, כל העניינים האלה אינם שייכים לי.
בסביבות שתיים עשרה, כשאני כבר אוחז בסכין הפלסטיק בשמאל ובמזלג הפלסטיק בימין, לקראת ארוחת הצהריים, והרי בסכו"ם העשוי אלומיניום אינני משתמש, מופיעה דליה, המפקדת שלי, בדלת המשרד. היא צעירה ממני בכמה שנים טובות, נמוכה ועגלגלה. מתוך הדרת כבוד אני קם כשהיא מופיעה, "יעקב" היא אומרת, "מפקד התחנה ביקש שתטפל בתלונה אצל אזרחית", ואחר מוסרת לי פיסת נייר קטנה, "מה?" אני נדהם, בכל עשרים שנותיי כאן מעולם לא גביתי עדות מאדם, לא תחקרתי איש, מעולם לא יצאתי מן התחנה במסגרת עבודתי. "מפקד התחנה?" אני ממשיך כמעט ברצף, נזכר כמה אשר מתעב אותו, ואיך הוא מחבל בכל פעולה שאשר מנסה לבצע, וכל הזמן מונע את הקידום שהובטח, למרות עבודת הקודש שאשר עושה כאן, "כן, התחנה באיזה מחסור בכוח אדם כרגע, וזו מישהי שמופיעה כאן כמעט כל יום ומתעקשת שנגיע, זה בטח משהו שיגרתי" היא משיבה בחוסר נחת בלתי אופייני, "אבל" אני עדיין המום לחלוטין, "מה אני אמור לעשות? ואיך אגיע לשם בכלל?", "תוכל לקחת את אחת הניידות" היא עונה במשיכת כתף, נועצת מבט חטוף ובלתי רגוע בשעון היד הקבוע על אמתה הימנית, "אבל רישיון נהיגה אין לי!" אני מזכיר לה, היא שוב מושכת בכתפיה בתנועה נמרצת, "זאת הפקודה, ופקודה היא פקודה, אנחנו במצוקת כוח אדם וגם אני חייבת להתפנות לפעילות אחרת ואין לי זמן להתעכב, תעשה מה שתחשוב לנכון לעשות יעקב, אני סומכת עליך", ובדיוק כשהיא פונה לצאת, היא מסתובבת חזרה ומוסיפה, "אתה יודע, האישה הזאת, היא פעילה בארגון.. אתה יודע, של ההם", כשאת המילה האחרונה היא אומרת כמעט בלחש, בעיניים מושפלות מעט. אני מהנהן כאילו בהבנה והיא מסתלקת. ההם, אני מהרהר, לא אינני יודע. בכבדות אני נוחת על הכיסא, מוזר העניין בעייני, אך פקודה היא פקודה. אני פותח את הנייר ועליו כתובת, ושם. יהודית אור רחוב מלכי יהודה 5, דירה 3. רחוב מלכי יהודה אני מנסה להיזכר ובחשש הולך וגובר מכיר בעובדה כי רחוב זה איננו מוכר לי, ובוודאי יצריך התנהלות ברחובות לא מוכרים, שסכנה אורבת בצידם. קצב הלב גובר, אני חש את התחזקות פעימותיו בצידו הימני של חזי, כל נסיעה אל מקום חדש פרושה היתקלות באמצעי שיקוף, אני מתנשף. כמה תחנות עלי לנסוע? ומתי ארד? ואיך אמצא את הבית? ומה אם יש, חס ושלום, מראות? וכי יש בית היום שאין בו את מכשיר התועבות הזה והוא עומד ותלוי גלוי ופרוץ לעיני כל? וכי לא יהיו שם חלונות שאינם מצונזרים? ייאוש אוחז בי, אולי אבקש ממישהו שיחליף אותי? וכיצד אתרץ זאת? ופקודה היא פקודה, אני מוחה אגל זיעה בודד ממצחי. הרגע! התגבר! אני מצווה על עצמי, מה אשר היה עושה? אני שואל את עצמי, מה אשר היה עושה? השאלה מהדהדת, "יום אחד אתה תזכה להיות גיבור ישראל" עולה התשובה הנושנה שלו, אי שם מנבכי ילדותנו, חוזרת וחובטת בזיכרון. יד רועדת נשלחת אל מכשיר הטלפון הקבוע על שולחני, מחייגת. "מודיעין שלום" עונה קול גברי מבוגר מן הצד השני, ואחר כך אני חוקר קול זה הלוך וחקור על דרכי ההגעה מתחנת המשטרה ועד לאותה כתובת, בצד השני של העיר הקטנה הזאת, ושואל ושב ושואל, "כן אדוני, שש תחנות, בדיוק שש" עונה הקול ואני רושם על פיסת הנייר, שלא אשכח, "כן, כל רבע שעה לערך" הוא מוסיף שוב. אחר כך אני מעמיק במפה קטנה של העיר שיש לי במגרה, משרטט מסלול, משנן אותו, אחר כך אני נושא תפילה לעזרה. כשעיניי שוב מושפלות וכובעי על ראשי אני יוצא, הרעב נשתכח כליל.
שש תחנות איומות בדיוק אחר כך אני יורד, מבטי מופנה אל המדרכה האפורה. אני מביט אנה ואנה ומזהה כי אין מכוניות עם חלונות משקפים סביבי, או אז אני מרשה לעצמי להרים את הראש. שלט רחוב מצהיר בפני כי הגעתי אל המקום הנכון. כמה צעדים ופיצול ימינה, ועוד אחד אל השמאל, ואולי זה הפוך, אולי הכיוונים התבלבלו לי מחמת הלחץ, הספק מתגנב לאיטו, ובכל זאת אני מתקדם, בזהירות, תוך שאני נמנע מן המכוניות החונות בצידי המדרכות. זה מה שאשר היה עושה, אני משנן לעצמי, זכור, זה מה שאשר היה עושה, התגבר! התגבר! לבסוף, אחרי עוד נצח שעבר, אני מרים מבט, והנה הוא, הבית אליו התכוונתי. אני כמעט נושם לרווחה, ואז נזכר כי יש עוד מכשולים רבים, אבל אז, ברגל אמיצה, כשהקדוש ברוך הוא עומד לעזרי, אני צועד אליו. בהקפדה מופלגת אני בוחן את תיבות הדואר, תוך שאני נשמר עד מאוד מהזכוכיות שמאחור, אני מאתר את הדירה ועולה אליה במדרגות, איני מעז להשתמש במעלית, באלו תלויות מראות לרוב.
בפתח הדירה, בדיוק לפני שאני מצלצל בפעמון, אני שוב פונה בתחינה אל יושב המרומים שייתן בי הכוח להתמודד, שיעזור לי להתגבר, "יום אחד אתה תזכה להיות גיבור ישראל" המילים שוב מהדהדות, מחזקות, כאילו נשלחו על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו לחזקני, כך אשר היה מתנהג אני בטוח. אני מצלצל ומשפיל מבט, המרצפות כאן לבנות וגדולות ונקיות מאוד. אישה באמצע שנות השלושים לערך, גבוהה ממני לפחות בראש, שיער חום גולש, בג'ינס וטי-שרט כחולים פותחת את הדלת, עיניה החומות סורקות אותי בתמיהה, הן נראות מוטרדות. לפני שמי מאיתנו פוצה פה, הטלפון הסלולארי שלה מצלצל, "סליחה רק רגע" היא פולטת ועונה. מוזיקה של שיר ילדים ישן בוקעת מהמכשיר הצמוד לאוזנה. מפתח הדלת בה אני עומד, כובעי בידי האחת, ידי השנייה תחובה בכיסי, אני מצליח לשמוע את השיר היטב :
זה התחיל מזמן מזמן
עם חיוך ממש קטן
והיום אפשר לומר
זה מושלם זה נהדר
כי כולנו בשבילך
אנחנו משפחה שלך
אנחנו אוהבים אותך!
ואחר כך עולה קול גברי עמוק ובטוח ומכריז – "לקוח יקר! בתום עוד חודש של פעילות מבורכת וענפה יחד, משפחת קסם-פון מברכת אותך ומאחלת לך יום נעים וחודש חדש ומצוין!". האישה, יהודית כנראה, טורקת את הטלפון הסלולארי באנחה עצבנית, "אתה מבין" היא פונה אלי כשותף סוד, "חשבון של אלף שקלים בחודש ומה אתה מקבל? שיר עלוב!". אני מהנהן, אלף שקלים, ידי משחקת בטלפון הקטן שבכיסי, אינני זוכר מתי השתמשתי בו, אינני זוכר מתי צלצל. "את יהודית אור?" אני פונה בטון סמכותי ככל הניתן והיא מהנהנת, "נעים מאוד" הי אומרת ומגישה את ידה השמאלית ללחיצה, כמנהג חסרי האמונה. אני מסתכל ביד המושטת אלי, ידי נמלטות אל מאחורי גבי באינסטינקט של רגע ,פי נפער מעט, מחפש תשובה, "אני מתנצל" אני מצליח לבסוף לגמגם, "אינני יכול". מימי לא נגעתי באישה, מלבד באימי וכמה קרובות משפחה שלי, אפילו לא בילדה של אשר, גם כשהייתה קטנה, אולי פעם כשהייתה ממש תינוקת, כל חיי שמרתי נגיעה, כקבוע בהלכה. במבוכה מסוימת, היא מושכת ידה אחורנית. "מה הבעיה גברתי?" אני מחזיר אותנו לנושא, מנסה לשוות לקולי יציבות, אך כולי רוטט מבפנים, רועד מפני ההשתקפויות שנכונות לי, אני חש אגלי זיעה מתקבצים להם במורד גבי, "כן", היא אומרת עכשיו בקרירות, "תכנס בבקשה", היא מסתובבת ומתחילה לנוע אל תוך הדירה, ואני אחריה מנסה להתגבר על החששות ששוב מציפים. הרצפה היא פרקט עץ אדמומי, הוא חורק מעט תחת נעליי הכבדות, רגליה הזריזות והקלילות לא משמיעות כל צליל, כמה צעצועים פזורים על הרצפה, דובון, כמה חיילים, הרצפה נקייה עד מאוד. מזווית העין אני מזהה מראה תלויה, אני ממהר להפנות אליה את הגב, ומודה לשם על כך, אך לפני שאני משלים זאת את מתנגש בילד קטן, שחור כמו רצפת אוטובוס. "סליחה" אני ממלמל אוטומטית, וכמעט פונה בטעות לכיוון המראה, אך מספיק להתעשת בזמן, אגלי זיעה קטנים מנצנצים על מצחי, הפחד והבושה מתערבבים, הלב מכה בימין. הילד נסוג מיד לאחור, יהודית חוזרת והוא נצמד אליה, ידה משחקת כמתוך הרגל בשערותיו השחורות. "אל תפחד" היא אומרת לו, בנימה מרגיעה המסווה את קולה הרציני והמותש ששמעתי קודם, "תגיד שלום לאדון שוטר", והוא, עדיין מבוהל, וודאי קולט את השקר, מהנהן אלי. אני מתיישר וקד אליו, ואחר כך מצדיע, והוא מצחקק מהמחווה, חושף טור שיניים לבנות ובורקות, "חיוך של מחזיר אור" אשר היה קורא לזה.
"יותמי" יהודית פונה אל הילד, "תביא לאדון שוטר כוס מים בבקשה", ורק אחרי שהוא מסתלק, אנחנו ממשיכים פנימה אל הבית במסדרון קטן, עכשיו הרצפה התחלפה למרצפות שיש קטנות ולבנות עם נקודות בגוונים אדום ושחור. " יותם הוא הבן שלי, בעצב ילדתיו, אביו נרצח לפני שראה את פניו" היא מסבירה לי עכשיו, ואני מהנהן בשתיקה, מתנדנד בכבדות אחריה. אנחנו חולפים חדר, כנראה חדר השינה של יהודית, ואני מבחין בזוית העין, לשבריר השנייה כשראשי מורם, בשולחן האיפור שלה, והוא עמוס במיני חפצים, ומולו מראה גדולה, וכמה מראות קטנות מונחות עליו, ברעד אני קובר את מבטי ברצפת השיש, רק כמה שניות אחר כך אני מעז להשיב ולהרימו, מראה שולחן העינויים עדיין מהדהד בי. יהודית פונה בחדות פנימה אל תוך חדר אחר, ניגשת אל עבר וילון קטן ובתנועה חדה מגלה את החלון שמאחוריו. בתנועה אינסטינקטיבית אני משפיל עיניים, חלחלה פתאומית עוברת בי, ואני אוחז בקיר בכדי לא ליפול, נושם עמוקות. "זאת הבעיה!" היא מכריזה, ואני בכוח גבורה אדיר מרים את עיני, רק לשנייה בודדת, אל החלון.
"זכור את אשר עשה לך עמלק" חרוט על הזכוכית באותיות מזוגגות. העמלקים, אני מהרהר, לפני שבע שנים בערך, בעבודות באיזה מקדש עובדי אלילים בצ'אד, התגלו לפתע מגילות אגג, שהיו חבויות בתוך כדים אטומים. לאחר פענוח, כשהתברר כי שניים עשרה שבטי הסא-רא הם הם צאצאי העמלק, שנמלטו מידי דוד, או כפי שמכונה שם, הרשע, והתגלגלו דרך ארוכה ומפותלת דרך המדברות השונים אל מרכז אפריקה, ושם השתכנו, ופרו ורבו ומילאו את הארץ ההיא. "וכשהרים משה את ידיו ניצח ישראל, וכשהוריד ניצח עמלק" אני נזכר בשיחה שהייתה לי פעם עם אשר, קצת אחרי שסיימו לפענח את המגילות, הוא הזכיר לי את סיפור המעשה בתורתנו הקדושה. משלחות החלו זורמות אל הארץ ההיא בכדי לפגע בעמלקים, "יימח שמם" כמו שחלק מוסיפים אצלנו בבית-הכנסת. "יש עוד שניים כאלו" יהודית קוטעת את רצף המחשבה וסוגרת את הוילון, מציצה בחשש לכיוון המטבח, לראות אם יותם מתקרב. "אתה רוצה לראות?" היא ממשיכה, "לא" אני עונה בעצבנות רבה מפחד חלון נוסף, בין כך ובין כך אני כבר יודע את שתי הכתובות הנוספות – "לא תשכח את שעשה לך עמלק" ו – "תמחה את זכר עמלק מתחת לשמיים". יותם נכנס ומגיש לי כוס מים, אני שוב קד אליו, חיוכו הצחור מבריק. כשאני מתיישר אני מבין. שמעתי על כך במעומם בחדשות פעם, על קבוצות פליטים, אולי עובדים זרים, אינני בטוח, הנמצאים כאן, בארץ הזאת, והם מזרע העמלק, לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, עוד היה זה לפני הפיגועים הגדולים בדובה ומונדו, לפני הריקודים הספונטניים ברחובות, וההפגנות והשסע והקרע שחל. אחר כך שכחתי וודאי. כמובן שישראל הרשמית התנערה מכל המפגעים, אך פעולות הזעם האנטי-עמלקיות המשיכו, ועודן ממשיכות, כמו אותו פיגוע אתמול בטלוויזיה. "פעולה, לא פיגוע" כמו שחלק גורסים אצלנו בבית-הכנסת. אני חסר דעה בנושא, אני משאיר את הדבר בידי גדולים וחכמים ממני, בין כה וכה אין בכוחי לעשות מאום, אין בידי לשנות דבר, איני קשור לכך כלל ועיקר. "תראה, אני יודעת שלא אוהבים אותי אצלכם, שאני בטח באיזו רשימה שחורה, אולי אפילו שונאים אותי ממש, וכנראה גם אתה כזה" יהודית פותחת שוב, הפעם בשקט, אחרי שיותם מתיישב על שטיח אדום המונח על הרצפה הלבנה, ומתחיל לשחק במכונית קטנה וכחולה, "אבל אחרי הכול, זאת הכתובת השלישית השבוע, ואתה יודע שאני עומדת בראש ארגון…" ולפני שהיא מסיימת לדבר נעמדים מולנו ארבעה גברים, לבושים לבן מכף רגל ועד ראש, רק פניהם מכוסות מסיכות שחורות וכמה אקדחים אחוזים בכפפות לבנות. בדחף בלתי מוסבר, אני שולח ושולף את האקדח שלי, הקבוע במקומו על חגורת המכנס, הוא מעולם לא עזב את נרתיקו קודם, אולי רק לצורך ניקיון חודשי. "זרוק את הנשק! הרם ידיים!" קול פוקד עלי, קול שאוכל להכיר אפילו בשנתי, "אשר?" אני מלמל אל עצמי המום כשהאקדח נשמט מידי. "הרם ידיים!" הוא דורש ממני שוב, ואני נענה. הילד מזנק על רגליו, יהודית ממהרת לתופסו ולחבקו, בצעד אמיץ אני נעמד לפניהם, ידיי באוויר עוד, שקט משתרר, מוחי רץ, מבקש תשובה, מתפלל לעזרה, אשר? אולי טעיתי? לא. "יהודי" עולה לפתע קול לא מוכר, שקט עמוק ובטוח, מפי אחד הגברים, "מה שמך?", "יעקב" אני עונה, "יעקב" הוא ממשיך ברוגע, "שמענו את שיחתך עם האישה, ויודעים אני כי יודע אתה אל מול איזה רוע אתה ניצב כאן, הצטרף נא אלינו, אל עדת ישראל, אל המצוות והחוקים אשר ציוונו אלוקים לעשות ככל הטוב, כמו שנאמר – ומחית את זכר העמלק מתחת לשמיים, ואז נוכל לומר לך, כמו שנאמר ליעקב אבינו – לא יעקב שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". לפני שאני מספיק להגיב, האישה צורחת מאחורי, שניים מהגברים ממהרים אליה ותופסים אותה בכוח, מנתקים אותה מן הילד, סותמים את פיה, אחד מהם דוחף אותי ומפיל אותי לקרקע. שני הגברים אחרים, אשר ראשון, גבוה וזקוף, עומדים מולנו עדיין בלובנם המסנוור, חסרי הבעה תחת מסכותיהם השחורות ואקדחיהם השלופים. הילד מתחיל למרר בבכי, אני קם על רגליי,הילד מאחורי, "רגע" אני מצליח למלמל, ידי מופנית אליהם, מחווה סימן של המתנה, "רבותי, רגע", ראשי רץ במהירות, אני בקושי נושם, אני מבקש תשובה, עזרה, עיניי חולפות מבולבלות, סביב, "ידיים למעלה!" צועק אשר, כן, אכן הוא האיש, ואני מניף אותן. "יעקב" חוזר הקול השקט ועולה, "זכור את תורת ישראל, שעמדה כנר לרגלינו לאורך אלפי השנים שהעם הזה קיים, התורה ששמרה עלינו מפני כל רע כמו שנאמר ליהושע – רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך", אני מביט בהם, עיניי נעצרות באיש הדובר ואז עוברות אל אשר, אחי.
בצד, הגבר הרביעי כופת את האישה אל כיסא, מכסה את עיניה בכיסוי שחור הדומה להפליא לזה שאשר משתמש בו עבורי בזמן התספורת, מניח אוזניות רועשות על אוזניה וסותם את פיה בסמרטוטים, "אל תשלח ידך אל הנער" עולה בראשי פסוק, נשלח אלי מהקדוש ברוך הוא אולי, ואחריה הבנה, "רגע!" אני זועק, ידי הימנית מתיישרת לפני, כף ידי פרוסה לפניהם כתמרור עצור, "הרי הילד יהודי! אמו יהודיה, אזי הוא יהודי", בשקט שמשתרר ניתן לשמוע רק את הילד בוכה את קולות המוזיקה הרועשת מן האוזניות, ואת האישה נאבקת בכבליה, עתה שתי ידיי מושטות לפנים, ותורת חז"ל עולה בי ומוכיחה כי כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו, "יום אחד תהייה גיבור ישראל" מבטיח לי הזיכרון הישן.
"לא יעקב, אל תתבלבל", עונה הקול השקט לעברי, "כבר עמדו אבותינו על כך כי עמלק הוא ספק, והרי סכום אותיות עמלק וספק זהות, וכי העמלק מבלבל גם את גדולי עבדי השם ומעלה ספקות בליבותיהם הזכים והטהורים וכי זרע העמלק הוא הרשע השלם, וכי כלל ידוע הוא כי כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים, ולא יקום זרע הרוע המוחלט העמלקי בתוכנו כמו שנאמר – לא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור", אני פותח את פי, אולי בתקווה כי הקדוש ברוך הוא ימלא אותו בדברי טעם וחוכמה אך אשר מקדים אותי, "אין לנו זמן" הוא אומר לאיש בעל הקול הבוטח, והלז מהנהן, "אל תדאג" אשר מוסיף, "האישה מכוסה והוא לא יעשה כלום ולא יאמר כלום", אחר כך הוא נע אחורה אל אחד החדרים וחוזר משם עם מראה קטנה,שאינה מצונזרת כלל, והאור משחק בה כשהוא מכוונה אלי, מבטי מוסט מיידית. בתנועה מהירה הוא ניצב מולי, וביד אחת תופס את ידי ומניפן לאוויר, ובשנייה מחזיק מולי את המראה, עיניי נעצמות בפחד מעצמן, אני יודע כי היא מולי, "אשר" אני מייבב בפחד, "בשם אלוקים, אשר!" אך אני מרגיש אותה קרוב, צמודה, לא אוכל לברוח ממנה, לא אוכל להימלט, נשימתי קצרה, מהירה, זיעה מתחילה להיווצר, גופי עובר לחילופין ממצב השיתוק לרעד מתמשך, אך אשר אוחז אותי בחוזקה, ידי מעל לראשי, איני יכול! איני יכול! דמעות נקוות בתוך עיניי הסגורות, ממלאות אותן, מכאיבות, אני צורח ויחד עם הצעקה הנפלטת בחדות מתוך ריאותיי נשמעת ירייה אחת חזקה, מאפילה, ובשקט המשתרר בחדר אני יכול לשמוע את האישה נאבקת עוד בכבליה ואת הרעש הסותם את אוזניה, אך הבכי כבר פסק, "יתגדל ויתקדש שמי רבא" אומר הקול העמוק צעדיו מתרחקים ונעלמים, ואחר כך ידיי משוחררות, ואני שומע את המראה נופלת על הרצפה ומתנפצת לאלפי, אולי למיליוני, מראות קטנטנות, ואני יודע, כי אם רק אעז לפקוח את עיניי, דמותי תהבהב מולי, מנופצת, הרוסה, משתקפת מאין ספור זגוגיות מכאיבות. לא! אינני יכול לראות! אינני יכול…