יוּדית, שאני קורא לה יוקי, הניחה יד על כתפי ובירכה אותי את ברכת הדרך שלה. "שכרכרה רתומה לשני סוסים לבנים אציליים בעלי כנפיים תיקח אותך ותישא אותך ספיישל ותביא אותך בנחת לקו הסיום."
חייכתי. 'נושאת אותך ספיישל'. אמרה את זה בטון אדיש. התחבקנו. היא חשה כנראה את החשש. את היראה. את הלחץ. את כובד המשימה. האם אני בחוסר מוג'ו? לא ברור. מוג'ו. מילה שלמדתי בזמן האימונים ואף אחד לא ממש יודע את פירושה האמיתי אבל אוהב להשתמש. כמה טוב שהיא באה איתי לטבריה ואף התעוררה מוקדם בבוקר ללוות אותי לקו הזינוק. אולי יבוא המוג'ו. עמדנו בסמטה שסגורה מצידה האחד בבתי בזלת עתיקים קרים.די מדכאת ביחס לעובדה שאירוע כה ססגוני מתחיל בה. מצד שני האגם. הבטתי בו והוא הביט בי חזרה כמו מראה ממורקת שאין עליה אף כתם. הדמות שהשתקפה ממנו הייתה מדוללת אנרגיה.
הרצים הרבים סביבנו נעו במקום, קפצו, רקדו, הניעו את אבריהם ללא הרף ממתינים לזינוק ורק אני דבוק לרצפה כעמוד בטון. החלטה שקיבלתי לפני חצי שנה לרוץ את המרתון הזה עומדת להתממש בעוד דקות אחדות. אז למה אני לא מאושר? שרת הספורט דידתה לבימה כדי להזניק אותנו. יוּדית הביטה בי כמנסה לפענח מה עובר עלי. "אל תשכח את הכרכרה עם הסוסים המכונפים. פשוט תרים רגליים והיא כבר תישא אותך לאן שתרצה." שוב חייכתי חיוך דק. הבטתי על עיניה, היו צלולות מאוד. איך לא שמתי לב עד כה שעיניה צלולות כל כך. בעלות שקיפות מיוחדת כמו להביט באגם הכינרת. והעיניים שלה כאילו אמרו לי השאר את השֵדִים שלך בדרך אם אתה רוצה שאמתין לך בסופה.
"יאללה אני עפה למלון חזרה לישון", אמרה ואני תהיתי אם בכך היא מנסה לאותת לי שהיא לא מתלהבת יותר מדי מהתחביב שאימצתי לעצמי. ריצת מרתון. הבטתי עליה מתרחקת. רציתי שתישאר עוד קצת. הפכתי לאגואיסט בחצי השנה האחרונה. חושב רק על עצמי. האם רצתי מספיק האם אכלתי נכון. האם עליתי חס וחלילה קילו מיותר במשקל, האם נחתי מספיק. נהנה מהמחמאות הגנובות' שקיבלתי מכל מיני כיוונים. התרחקנו בחצי השנה הזו. הוצבו שאלות ותהיות. עלו אצלי שדים. הן עכשיו חזרו אלי דרך דמותי שהשתקפה מהאגם.
שרת הספורט החלה לספור בגרון צווח חמש ארבע שלוש שתיים אחת. לא נשמעה כל ירייה. למרות זאת הרצים החלו לנוע קדימה כעדר גנו ענקי בסוואנה שחש אויב מתקרב. אפילו לירות היא לא ממש מצליחה חשבתי לעצמי. ואז נשמעה הירייה. אלף שבע מאות רצים החלו את ריצתם. יוצאים לדרך. מרתון. ארבעים ושניים קילומטרים ועוד קצת. המטרה שלי להיות בחזרה בעוד ארבע שעות בדיוק. ארבע שעות רצופות של ריצה. תחבתי את האזניות לאוזניים הפעלתי את מכשיר השמע הקטן שישמש לי חברה בשעות הקרובות.
קול הבריטון של יוסי בנאי נשמע. ברקע מוסיקה חרישית. קריאה איטית. אינטימית. דרמטית:
" יֹשֵׁב, בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן; בְּצֵל שַׁדַּי, יִתְלוֹנָן. אֹמַר לַיהוָה, מַחְסִי וּמְצוּדָתִי; אֱלֹהַי, אֶבְטַח-בּוֹ. כִּי הוּא יַצִּילְךָ, מִפַּח יָקוּשׁ; מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ, יָסֶךְ לָךְ–וְתַחַת-כְּנָפָיו תֶּחְסֶה; צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. לֹא-תִירָא, מִפַּחַד לָיְלָה; מֵחֵץ, יָעוּף יוֹמָם. מִדֶּבֶר, בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ; מִקֶּטֶב, יָשׁוּד צָהֳרָיִם. יִפֹּל מִצִּדְּךָ, אֶלֶף–וּרְבָבָה מִימִינֶךָ: אֵלֶיךָ, לֹא יִגָּשׁ. רַק, בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט; וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.
רצתי. הבטתי בדמותי שעלתה מהאגם. דמות רץ כבד רגליים, מתנשמת בכבדות, מטושטשת. מה לעשות? האם אממש את ההמלצה של יודית. מנין יבוא עזרי?
כִּי-אַתָּה יְהוָה מַחְסִי; עֶלְיוֹן, שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. לֹא-תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה; וְנֶגַע, לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ.
עשיתי מה שיוּדית המליצה והנפתי את רגלי. הגיחה לפתע כרכרת קטיפה רתומה לשני סוסים לבנים בעלי כנפיים. אצילים, שרירים. לרגליהם פעמונים קטנים שמדנדנים בנעימים, צלילי פעמונים של פעם. ריח סוסים נעים עלה באפי ושיפר את האנרגיה. פרסתי את ידיי לצידי הכרכרה והפקרתי את גופי לזרימת הזמן והמרחק. הסוסים פרסו כנף והכרכרה נסקה לגובה, הבטתי מלמעלה למטה על תושבי כינרת ודגניה וילדי הגנים היוצאים החוצה לעודד. נשמתי עמוקות שתי נשימות. הדופק ירד. הדמות מן האגם נראתה עכשיו קצת יותר ברורה, . האנרגיה השתפרה.
כִּי מַלְאָכָיו, יְצַוֶּה-לָּךְ; לִשְׁמָרְךָ, בְּכָל-דְּרָכֶיךָ. עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ: פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ. עַל-שַׁחַל וָפֶתֶן, תִּדְרֹךְ; תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין. כִּי בִי חָשַׁק, וַאֲפַלְּטֵהוּ; אֲשַׂגְּבֵהוּ, כִּי-יָדַע שְׁמִי. יִקְרָאֵנִי, וְאֶעֱנֵהוּ–עִמּוֹ-אָנֹכִי בְצָרָה; אֲחַלְּצֵהוּ, וַאֲכַבְּדֵהוּ. אֹרֶךְ יָמִים, אַשְׂבִּיעֵהוּ; וְאַרְאֵהוּ, בישועתי".
יוסי בנאי סיים ואחריו באה השמחה של קרולינה. קול החזנית שלה שר ומהמהם היישר לאוזניים ואני בכרכרה המעופפת.
מי דופק על חלוני בלילה
אור שוטף ביתי בואך בוא
ועיני מביטות למעלה
אחכה לו שיבוא
כן ביופי הלילה תאיר אלי
בין ליבי היהלום
בין כוחי לחולשותי
באהבתך אשחה לנצח באינסוף
כי ידיך בי, אל נא תסור ממני לעולם
ולמי אשיר שירים
את קולי אשמיע באוזנייך
קח את הזמן, נהלך בשדותיך
הדמות שעלתה מולי באגם, דמותי, קצת התבהרה. אותתה שמחה. פעם ראשונה. קילומטר שמיני
וקרולינה המהמה. כמה אהבה חשתי. לפתע חשתי קסם. קסם מיוחד.
אַַאַ אַַאַאַהַ אַַאַ אַַאַאַהַ אַַאַַ
בצומת צמח ירדתי מהכרכרה המפנקת. המשכתי לרוץ. בצד עודדו אותנו תושבי קיבוץ אפיקים. לפתע ראיתי בקהל את נילי אלבוחר. נילי היפה. רעמת תלתלים בלונדינית ענקית, חולצת כפתורים סגולה מתוחה על חזה. פנים צוחקות ממש כמו לפני 30 שנה כשהייתה בת 18. אני שואל את הדמות מה היא זוכרת מנילי אלבוחר והדמות מספרת שאותות השנים כלל לא נראים עליה. שום קמט או שיער לבן. האם זו נילי בכלל? אחזה בידה צינור מים והשפריצה מים צוננים על הרצים. לפני 30 שנה חמקנו באיזה לילה לחדר של המתנדבים באפיקים לגנוב מקלחת משותפת ולפתע זיהיתי לידה את מקימיי הקיבוץ לוניה ולסיה ווולדיה ומיטייה קריצ'מן, שרק שבוע קודם קראתי עליהם בספר "הביתה". האם גם הם התקלחו פעם באותו מבנה שבו התקלחתי אז לפני שנים הרבה עם נילי אלבוחר היפה? הבטתי על הכינרת. דמות מאוהבת רצה בה.
בצומת האון פניתי שמאלה לכיוון עין גב. ק"מ 12. עוד 30 קילומטר נותרו. עכשיו עובדיה חממה שר את 'אנא בכוח, גדולת ימינך תתיר צרורה', ואני מקווה שהכאבים בשריר התאומים הימני שלי לא יתעצמו. חם מאוד.
אנא בכוח..
ואז ראיתי אותו שוכב לו במלא הדרו בצד הכביש. מחמם את דמו הקר בצד המסלול.תנין
גדול, ירקרק. מלא כוח. מחייך באכזריות. תנין. הבטתי על הכינרת. לא זיהיתי פחד מן הדמות שהשתקפה קצת מטושטשת מן האגם. היא חזרה על המילים שעלו מקודם מפיו ל יוסי בנאי: עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ: פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ. עַל-שַׁחַל וָפֶתֶן, תִּדְרֹךְ; תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין….
התיישבתי על התנין. הנחתי את קרסוליי הדואבים על גפיו הקדמיות, נשענתי עם ידיי לאחור ודרבנתי אותו מדי פעם במכות בחלקו האחורי. דיו תנין. התנין החל לזחול לכיוון עין-גב במרץ. ואני רוכב עליו, מרגיש קצת כמו על גלשן ים. שעון הריצה מאותת על קצב טוב – 5.40 דקות לקילומטר. אני מלטף את התנין, מחמיא לו. עורו קשה וגס, הוא עומד בקצב. חם מאוד. יופי תנין. תנינענק. ניכר שגם לו לא קל. מרתון זה דבר לא קל. עוברים את הפניה לתל קציר. קומץ תושבים מהקיבוץ מעודד במרץ גם אותי וגם את התנין שמוביל אותי עד לנקודת הסיבוב בעין גב. שם אני יורד ממנו. הוא כנראה ישוב לחמת גדר ואני מתחיל את הריצה חזרה. יש לי בדיוק עוד חצי מרחק. חם. מוצץ ג'ל בולע קפסולת מלח, שותה מים. הרבה מים, מרטיב את הראש בשאריות המים שנותרים בבקבוק, ושאני כבר לא יכול לשתות יותר, גם הרץ שמקביל לי על מימי הכינרת מאושש. אנחנו ממשיכים לרוץ.
להקת "יציאת חירום" מבקשת "תני לראות אותך מתפשטת מולי" ואני שר איתה בקול רם ומקבל אנרגיות. בק"מ ה- 24 אני יורד לשפת האגם לשאול את הדמות שמשתקפת ממנו לשלומי. המראה שעל המים עונה שאני בסדר. אנחנו מטילים את מימינו. כשאני חוזר למסלול הריצה אני עושה צעד לא זהיר ומעקם מעט את הקרסול. אני חש כאב חד ברגל שמאל. מקלל. הדמות נעלמת. ממשיך לרוץ. חם. כואב. מתחילות לעלות מחשבות רעות.מנסה לסלק אותן אך הן מתעקשות להישאר.
קילומטר עשרים ארבע. אני שומע באוזניים את "רעיה" של אביהו מדינה.
"רציתי שתהיי אם אוהבת
ובלילה תהיי לי מאהבת
כמו פעם תבעירי בי אש של אהבה…"
מחשבות רעות מתגברות. יוּדית, עבודה, כאבים. עכשיו אני יודע לאן אני רץ מה המטרה אבל מה אחר כך? בא לי לעצור. לקרוס. המחשבות מכות ללא רחם. שדים ומפלצות עולים לפתע מהכינרת אני מביט עליהם ופרצופי ניבט מהם מטושטש כמעט מחוק, עכור מאוד. מה אני רוצה מעצמי? לאן אני הולך? שאלות על סיפוק? על זוגיות? על רוחניות? אולי על חזרה לאן שהוא…שדים ולא משחת
כנסיית השכל שרה עכשיו את שום דבר לא יפגע בי. שיר עצוב ויפה מאוד, על חייל שמבטיח שלא יקרה לו שום דבר רע. לא יפגעו בו לא אישה לא כדור מחבלים שום דבר, אבל אם משפחתו עומדת עכשיו מעליו אז הוא מבקש סליחה שהנבואה שלו לא התגשמה: "מצטער, בחיי" הוא אומר. שיר יפה אך לא בטוח שבמקום. והאנרגיות עוד יותר משתבשות ואני שוב בצומת כבר קילומטר 30 ואני פונה ימינה לכיוון טבריה. יש לי עוד 12 ק"מ.
לאסו
אני מביט על המראה המימית שמימיני. משבר. לפני רץ עם לאסו. לאסו שכנראה נשמט מהכרכרה שלקחה אותי קודם. הוא מנופף את הלאסו, מעגל אותו במיומנות באוויר, אני שומע את השריקות של הלאסו, כקאובוי מיומן הוא משליך את הלאסו לכיווני. מלפף את רצועתו סביב גווי. מושך. רץ ומושך אותי. הוקל לי. גם לדמות הגלית ששבה לחיים הוקל. השרירים פחות כואבים, הקרסול פחות מטריד. המחשבות הקשות קצת מרפות. אני מתגעגע ליוּקי. האם תמתין לי בסוף? הרץ עם הלאסו מושך אותי עד הק"מ ה- 35 ואז עוזב אותי וממשיך קדימה. אני לא מספיק להודות לו. הוא נעלם. אנחנו רצים. אני ודמותי המקבילה הנשקפת עכשיו יותר ברור. הקצב טוב. השעון עדיין מראה חמש ארבעים דקות לק"מ. עוד שבעה קילומטר נותרו. חום אימים. אני זקוק למים. דווקא פה אין תחנה. רק שהגוף לא יבגוד עכשיו. שלא יקרוס. אז אני מרגיש על גבי רסס מים קרירים המצנן את גבי ומחייה את חיי. זה נעים. מהיכן זה בא? אני מחפש את המקור מביט לשמיים אין אפילו ענן אחד. אני מביט לאחור ומזהה דבוקה בת ארבעה חברים שרצה אחריי. ההי-טקיסט, הרופא השופט והמורה. הם מרוכזים בעצמם. בסבלם. אני מביט הצידה לכינרת והדמות שמשקיפה עלי ממטירה עלי רסס מים נעים. אני מודה לה. גם אייל גולן וארכדי דוכין מעודדים אותי אישית: "תחזרי,תחזרי בבקשה ממך תחזרי, אני לא מבקש את הכול, אסטרולוגים אומרים שהעולם יתהפך אם לא תחזרי זה יהיה נכון"
בק"מ ה- 38 קצת לפני הקבר של רחל המשוררת צצה עלייה קשה. הגוף מסרב לה. אין לו כוח. האם כאן להרים ידיים? לוותר? אז יוצאת דמותי מן המים, היא שואלת אותי אם אני מעוניין שהיא תיישר את העלייה. אני מתקשה לדבר רק מהנהן בראשי ובתוך שנייה העלייה הזו הופכת למישור נעים. שטוח מאוד. אני מודה לה ורץ את הקטע הזה בקלילות. להקה עלומה שרה רחל
"לֹא אוֹשִׁיט אֶת יָדִי – הֲתָבִין?
לֹא אֹחַז בְּיָדְךָ לְהַנְחוֹת.
אֶחֱשֶׁה וְאַמְתִּין – לְאוֹת.
אֶחֱשֶׁה, אַמְתִּין.
כִּי תִלְעַג; "עִקֶּשֶׁת כָּמוֹךְ",
כִּי תִרְחַק – אַצְדִּיק אֶת הַדִּין.
גַּם אֲנִי, גַּם אַתָּה – נָבִין.
נֶחֱשֶׁה, נִבּוֹךְ.
שלט גדול עם חץ שמאלה. "קבר השדים" מופיע מולי. בחיים לא שמעתי על אתר בשם שכזה. אני עוצר לרגע לקבור כאן את כל המחשבות הרעות, את כל השדים והמפלצות שעלו לי. המוח מתנקה ממחשבות רעות, קשה. כואב. אבל יש לי כרגע רק מחשבות טובות. גם הדמות שהשתקפה מן האגם נעלמה שוב כלא הייתה. אני לבד עכשיו. אני חושב על יוּקי שלי. אני עובר את הק"מ הארבעים ונכנס לתוך טבריה. אני רואה מרחוק את מכתיב הקצב לארבע שעות. רואה לו את הגב. רשום עליו 4.00 שעות. זה הזמן שלי. לגבו מחוברים שלושה בלוני הליום סגולים. אני נחוש להשיג אותו. אני פותח צעד. מגביר מהירות. מתקרב אליו. גם הוא. הקילומטר הארבעים ואחד. אני מרוקן לחלוטין ממחשבות. זן ואומנות ריצת המרתון. הקהל בצדדים מריע בקול. אני בקושי שומע. רק להדביק את הגב של מכתיב הקצב. אני נהנה מהריצה הריצה היא הישרדות, רוגע, אופוריה, בדידות. אני שולט בגוף, ברגליי בתנועותיי, בזמן. במרחב. בלוני ההליום הניפו לפתע את מכתיב הקצב אל-על וגם אני מתרומם אחריו אל-על, לא מוותר. ממש מול הסימון של ה- 42 ק"מ אני משיג אותו ועובר אותו ונוחת חזרה. אני רץ, ורואה את יוּקי שרצה במקביל אלי על המדרכה וצועקת "מלך מלך "והיא רצה איתי את המאתיים מטרים האחרונים וצועקת לי מלך אני אוהבת אותך ואני חש רטוב על הלחיים שלי דמעות או זיעה או מים, ועונה לה בחזרה אני אוהב אותך. היא המתינה לי. היא יודעת שקברתי את השדים. היא יודעת שאני שלה, לתמיד. ואני פותח צעד. קצב של ארבע ושלושים דקות לק"מ. ספרינט מטורף של המטרים האחרונים של המרתון. פתאום אני מבין מה זה מוג'ו, זה הכל. אני מגיע לשער הסיום, פורס ידיי לצדדים בשמחה וחוצה את קו המרתון. אני חש הכי מאושר בעולם. הכי מאושר, ונופל לזרועותיה של יוּקי. גם הדמות שלי ששה לפתע להשתקף שוב מן האגם, מאושרת, ולקרוץ לי בסיפוק.