המעלית

האמת שצחי חשב בהתחלה שהסרט, בכיכובו של השחקן סמית אורסון, לא היה משהו, מין בלגן כָּזֶה של סרט אקשן שהגיבורים בו כל כך חזקים וכל כך שריריים עד שהעלילה, כמו זבוב טורדני, מזמזמת במקום אחד ובפרץ של –התעופף באוויר, ברכיה למפסעה,אגרוף בפנים, בים-בום-טראח— לפני שהספקת להבין, אתה מגלה שהסיפור קיבל תפנית חדה, הזבוב יושב לך על האף.
טוב, ככה צחי חשב בהתחלה, אבל עד שיצא מאולם ההקרנה, כבר שינה את החלטתו, בסופו של דבר היה שווה.
"היה שווה, נכון?", שאלה בחורה חמודה שישבה לידו בזמן שנדלקו האורות באולם והאנשים התמתחו לאחר הישיבה הממושכת, צחי מלמל גמגום לא ברור, מעדיף לא לחשוף את דעתו האמיתית.
היא חייכה, "ידעתי שתסכים איתי, דרך אגב…אתה יודע שאתה חתיך יותר מאורסון?"
צחי הסתכל עליה, על הפנים העדינות, על העיניים הירוקות המצפות לתשובה, על השיער הבהיר שגלש על כתפיה, והבין פתאום שכל הסיבה שהסרט נראה לו מטופש היא ש—מי לעזאזל הולך לסרט לבד?? הלחשושים השקטים, הידיים המוחזקות בחשיכה, המבט בחושך בין זוג אוהבים, הם הם נקודות השיא של סרט, ומקומו של בחור היושב בודד ומשעמם עצמו למוות בקטעים האפרוריים שבסרט, נפקד מהם. ובכלל…
היא ציחקקה, קוטעת את מחשבותיו, "קרה משהו?".
צחי התעשת, "רק חשבתי לשניה על הסרט, באמת היה מעולה. את יודעת שאת דומה לגיבורה?"
היא כווצה את גבותיה, "אבל לא הייתה גיבורה בסרט!"
"מה זה בעצם משנה?", חייך אליה צחי, "נצא לסיבוב?".
צחי והבחורה יצאו מהקניון, מסוחררים מהערב הסוער שבילו ביחד, ונעמדו ליד תחנת האוטובוס, "אז מה נעשה עכשיו?", היא שאלה.
"אממ…", לפתע צחי קלט שהוא לא יודע אפילו איך קוראים לה, "לא נעים לי לשאול עכשיו, אבל איך קוראים לך?".
"אתה מסמיק כמו עגבנייה", היא ציחקקה, "פאדיחות שאנחנו לא יודעים את השמות אחד של השני… אני שֶׁלִי, נעים להכיר"."אני צחי, נחליף פלאפונים?", הציע.
"בטח", חייכה אליו שלי, "שניה… אני ארשום…", צחי תחב בגמלוניות את ידו לתוך כיס מכנסי הג'ינס שלו, "שיווו!! שכחתי את הארנק והפלאפון במסעדה!! אני חייב למצוא אותם!". "זה בסדר", שלי הרגיעה אותו, "אני מחכה לך כאן".
צחי נכנס לקניון והסתער על המעלית, 'זה היה…קומה שש, כן", הוא לחץ על הכפתור והמעלית החלה לעלות לאטה, צחי הרהר על ההבדל התהומי שהבחין בו עכשיו בין הקניון הנוצץ לבין המעלית הזו, החבוטה והישנה , הכפתורים בהם הוטבעו מספרי הקומות היו מלוכלכים ומחוספסים מרוב שימוש, המאורר השמיע חרקות וגניחות, והכול היה מואר באור דמדומים של נורת להט שנחלש והתחזק לסירוגין, עד שכמעט תהה אם לא נכנס בטעות לאיזה מתקן שדים בלונה פארק, הוא הבחין בענין בכך ששתי המראות הסרוטות המוצבות במקביל בצידי המעלית יוצרות השתכפלויות שלו, עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, מה שלא שם לב אליו כששלי הייתה כאן איתו. המעלית השמיעה רעשים מוזרים והאטה בהדרגה, המעלית נעצרה אבל הדלת לא נפתחה, צחי לחץ על כפתור "פתח דלת", הדלת נשארה סגורה. הוא ניסה להכניס את האצבעות בין שתי הדלתות של המעלית, לפתוח בכוח את הדלת אבל לא הצליח. לא, זה לא יכול לקרות לו, לא עכשיו.
המעלית נתקעה. רק זה היה חסר.

צחי דפק בזעם על דלת המעלית, צועק, "אני תקוע פה!! המעלית נתקעה, מישהו שומע?? הלו!!", המחשבות הלמו בתוך ראשו במקביל -'שלי תחשוב שהברזתי לה. יגנבו לי את הארנק. היא תחשוב שאני סתם מניאק. כל החיים שלי יהרסו. עד שסוף סוף הולך לי משהו. היא תחכה לי שעות מבואסת ברחוב. למה זה קורה תמיד לי. בטח עכשיו איזה סמרטוט מחטט לי בארנק ושלי חושבת על הגברים, שהם עם כל כך הפכפך ובלתי אמין ושאסור להפקיד את הלב אצל שום גבר. זבל', הוא נתן עוד כמה בעיטות לדלת, 'למה הכול שחור ברגעים הכי יפים, למה??'.
האור במעלית כבה.
הוא ישב כבר עשרים דקות במעלית, מנסה להירגע בחושך העוטף, לא לחשוב על כל מה שהיה יכול לקרות ולא קרה, להיבלע בתוך החושך, אולי הכול יסתדר בסוף.
פתאום הוא הרגיש נגיעה בכתף. צחי קפץ בבהלה, "ביאוס להיתקע ככה,אה?", אמר לו קול מוכר.
"אתה, אתה היית כאן קודם?", רעד קולו של צחי.
"בדיוק כמו שהיית אתה, אחי, שנינו באותה הסירה"
'היה??פה??', תמה צחי,' אז איך לא ראיתי אותו?….'
"אל תהיה מודאג, אחי", אמר הקול, "ככה החיים. רק כשנתקעים מתחילים לראות, לדבר, לשמוע. ככה זה אנשים. אתה יודע איך זה מעלית, עשרה אנשים נדחקים בקופסא אחת עולה ויורדת -כל אחד מנסה לתפס נקודה שנשארה ריקה בתקרה או ברצפה כדי לתקוע בה את המבט שלו, רק שלא יסתכל חס ושלום למישהו בעיניים, אה?!"
ממש לא היה לצחי כוח להטפות האלו , לא כרגע, לא במצב הזה, אבל הקול הזה- היה בו משהו מוכר, אבל גם מוזר ומטריד -"אמממ…מעניין לחשוב על מה שאתה אומר", השיב לשם הנימוס, "דרך אגב -יכול להיות שאני מכיר אותך מאיפה שהוא? הקול שלך נשמע לי מוכר"
"יש מצב, אני תמיד אומר שאיפה-שהוא כל בני האדם מכירים אחד את השני עמוק בלב, אבל מה, שבדרך כלל לא מסתכלים אפילו לעיניים, בטח שלא ללב"
"ואתה מצליח להסתכל לתוך הלב?", הקניט צחי.
"אתה יודע, משתדלים, אנחנו רק בני אדם אחרי הכול"
"טוב… אני רואה שאתה מבין במעליות, מה אתה אומר, מתי יבואו לחלץ אותנו?"
הקול צחק, "פרופסור מעליות עשית ממני… יבואו מתי שיבואו, תמיד מישהו שם לב בסוף, אבל מה שבטוח –תמיד כשאתה בפנים זה לוקח יותר זמן מכשאתה בחוץ, אבל אל תלחֵץ אחי, השקט הזה של המעלית, ההבנה שלא הכול תלוי בכל התוכניות שאדם מתכנן לעצמו בראש –זה עושה טוב לבנאדם, זה שווה את זה".
צחי גיחך במחשבתו, 'בטח שווה את זה, אם הוא היה במצב כמו שלי הוא כבר היה משתגע מעצבים. אבל למרות כל הפטפוטים והקשקושים שלו –בחור לעניין, מדבר מהלב… מעניין מי זה, הבחור הזה, אפילו את הפנים שלו הוא לא ראיתי'.
"תגיד, יכול להיות שיש לך פנס או משהו?"
"כן אחי, יש לי מצית בכיס… רגע ואני אתן לך"
צחי נזכר שגם לו יש מצית בכיס, איך הוא שכח את זה במשך כל הזמן הזה?
"קח אחי"
צחי לקח את המצית וניסה להדליק, הבהוב, הבהוב, ניצת.
פחד.
בטח שהוא זיהה את מי שעמד מולו.
זה היה הוא עצמו.

"אני רואה שנבהלת ממני אחי, אני לא כזה מפחיד"
"מי אתה?", שאל צחי, מבוהל, הלב שלו פועם בעוצמות של הכיר.
"מני מבת ים, סבבה לפגוש אותך", מני הושיט לו יד, מחייך בחבריות, צחי הושיט את ידו בחשש והרגיש שהוא לוחץ יד בוטחת, וחש פתאום שהוא קצת שברירי ליד המני הזה. לא, המני הזה, מי שזה לא יהיה, הוא לא הוא עצמו, הוא לא צחי.
מני המשיך לדבר,"נבהלת מזה שאתה דומה לי, אה?"
"האמת שזה די מאיים, כן".
"דוגרי אני אומָר לך -זה לא פעם ראשונה שקורה לי ככה, ככה זה, אתה פוגש בנאדם, אתה דומה לו, או נראה כמו בן דוד של סבתא שלו, ישר הוא חושב שהוא מכיר אותך ישר והפוך, חושב שאתה זה הוא והוא זה אתה, שהוא מכיר אותך מהגן. אני אומר לך מה הבעיה, שמסתכלים בפרצוף, לא בלב, אדם חושב שהוא הפרצוף שלו ונאדה, אין כלום מאחור, אז נראה לו שכל אחד עם פנים כמו שלו –זה הוא. אולי יש כאלה שבאמת אין להם כלום מאחורי הפרצוף, אבל ראית שאני לא נבהלתי, אני לא מסתכל רק בעיניים, אני משתדל לראות לבפנים. מצחיק העניין הזה, שבני-אדם מסתכלים רק על הפרצוף, כאילו אין אנשים בעולם, להם יענו עוד היה מספיק שבעולם יהיו מכונות על גלגלים עם צילום של פנים מודבק עליהם, שיגעון זה, אני אומר לך", מני עצר והתבונן בצחי, "דֵי נסחפתי, לא אמרת לי איך קוראים לך?"
"צחי מתל אביב"
"בוא אני אספר לך משהו צחי, פעם רציתי לשכנע אנשים להבין יותר אחד את השני, להבין לא את המילים, להבין את מה שמאחורי המילים, אז כשהייתי פוגש מישהו חדש הייתי שואל, "מי אתה", ותמיד מי שמולי עונה לי את השם, ואני אומר חזרה, "לא שאלתי איך קוראים לך, אחי, שאלתי מי אתה, מי דוגרי מאחורי השם, מי אתה שבפנים", אבל אנשים לא הבינו, לקח לי חצי שעה להסביר להם מה אני רוצה מהחיים שלהם ובסוף כל מה שהם חשבו זה, 'מה הטרללה הזה רוצה מהחיים שלי?', טוב שאתה מבין, צחי"
צחי חייך חצי חיוך עגום, "אני משתדל להבין".
"סמוך על עצמך אחי, אתה אחלה גבר".
רעשים נשמעו מכיוון הדלת, "יש מצב שתמה שעת החסד שלנו יחד", צחק מני. צחי התלבט אם הוא מרוצה או לא, מני היה אדם מרגיע, כמו גנן ששותל בך מחשבות טובות, ומצד שני, זה היה ממש משונה, לדבר עם מישהו שנראה כמוך והוא לא אתה, להיתקע בסיטואציה הכי מוזרה כשאתה בעצם בכלל באמצע… וואי!! בטח שהוא רוצה שהדלת תפתח, שתפתח, שתפתח, שתפתח, שלי עדיין מחכה לו…והארנק…
"אני פותח לכם את הדלת, אתם יכולים לצאת", אמר טכנאי, שרק לפי הקול העבה שלו אפשר היה לדעת שהוא מסוג הטכנאים הרציניים, בעלי השפם הראוי להתכבד והכרס הרוטטת.
"להתראות, אולי יצא לנו להיפגש בהזדמנות שוב", אמר מני וטפח לצחי על השכם.
דלת המעלית נפתחה וצחי יצא החוצה, מאפלת המעלית אל האור המסנוור, ממצמץ בניסיון להתרגל אל האור. שלט הסבר מול המעלית הראה לו שהמעלית נתקעה בקומה ארבע. הוא הסתכל בשעון, עברו כבר ארבעים דקות! אל הארנק בקומה שש, או אל שלי בקומת הקרקע? ארנק או שלי? ברור ששלי!! אם יש לו אפילו סיכוי קטן, אין מצב שהוא יאכזב אותה! הוא ויתר על הסיכון שבירידה במעלית השניה, ורץ כמו רוח במדרגות, קומש שלוש, קומה שתיים, קומה אחת, לחצות את הקניון, לעבור את הפתח… סוף סוף הוא הגיע אל הרחוב, ליד תחנת האוטובוס עמד אדם מבוגר שנשען על מקלו, "סליחה?", צחי פנה אל הזקן, כולו מתנשף מהמאמץ," אדוני ראה פה במקרה בחורה שעמדה וחיכתה לי?".
"חיכתה? לך?", שאל הזקן בקול שבור ומופתע, ונראה מהורהר מעט, "אח! צעירים! נו-נו!", הזקן חייך בחיוך גאה של אדם שכבר צלח את כל מוראות העולם ושרד אותם, "הראש שלכם תמיד בעננים, לפני כמה דקות יצאת מהקניון ולקחת אותה וכבר שוב איבדת אותה? אתה לא יודע שאסור לעזוב נערה צעירה? על עלמות נאות צריך לשמור! נו-נו!".
צחי היה המום, בקושי מסכים להכניס לראשו את מה שהזקן אמר, 'אז יש עוד מישהו שדומה לי? לא נכון!! כמה דמויי צחי קיימים בעולם? האם כל העולם מלא בכפילים שלי שמסתובבים חופשי בעולם ומסובבים לי את החיים? תופסים לי כל פינה שלוה רגע לפני שאני מגיע אליה בעצמי? מה הטעם בכל החיים המעצבנים האלו?', הוא הלך בדכדוך להשען על הצד האחורי של התחנה, המוצל, ואז הוא ראה אותה, יושבת על ספסל צמוד לקניון במרחק מה מהתחנה, היא חיכתה לו אחרי הכול, והזקן הזה, הוא כנראה כל כך זקן עד שכנראה שכבר לא מבדיל אפילו בין בחור לבחורה, צחי התקרב אליה, שלי ישבה שם מרוכזת והסתכלה במראת כיס, מורחת אודם אדמדם עדין על שפתיה, צחי חייך, כשבנות מתעסקות ביופי הן שוכחות את כל העולם, "שלי, אני רואה שחיכית לי!", הוא קרא אליה תוך כדי הליכה, מצמצם את המרחק בינו לבינה. שלי עדיין הייתה מרוכזת מכדי לשמוע אותו. הוא התקרב עוד, "היי! שלי, מה קורה? מצטער שייבשתי אותך!"
שלי הרימה את ראשה מהמראה, "זה בסדר",היא חייכה, "לא יבשת אותי כי פשוט לא חיכיתי לך. אנחנו מכירים מאיפה שהוא?"