סיפור אהבה

הירח מלא בשמיים ומתחתיו הכוכבים משתקפים בכינרת. מעבר לו אני רואה את האורות של טבריה כמו גחליליות מעל המים. ישבנו על החול מסביב למדורה, מוקפים בבקבוקי שתייה ריקים. כולם דיברו. רק אני איבדתי את עצמי בהסתכלות בכוכבים. ריחפתי לרגע, אבל אז אלה התחילה לדבר. היא סיפרה את אחד הסיפורים האלה שהיא אוהבת מהמיתולוגיה, שהיא תמיד מספרת גם כשאף אחד לא מבקש. הקשבתי לסיפור על סלנה, היא הירח, ועל איך היא התאהבה ברועה צאן אחד. אנדימיון, אלה קראה לו. הוא היה כל כך יפה עד שסלנה רצה לזאוס והתחננה שירדים אותו לנצח, וככה הוא לא ימות והיא תוכל להסתכל בו כל לילה. משהו כזה. ככה אנדימיון נשכב על החול לילה אחד ולא קם לעולם. הוא לא מת, אלא נשאר ישן, וכל לילה סלנה הייתה יכולה להסתכל בו ולשכב איתו בחלומות.
ואני ישבתי שם עם כוס פלסטיק ריקה, שקודם הייתה מלאה במילקשייק וודקה תפוזים, והסתכלתי באלה. היית חייב להסתכל באלה כשהיא סיפרה סיפור. היא לא הייתה הכי יפה, היו לה פנים די קטנות ואף מחודד כזה, והיא אהבה לדבר בעיקר כשאף אחד לא רצה שתעשה את זה. היא אהבה לצחוק, בעיקר בקטעים העצובים בסרטים. השיער שלה היה שחור ומבולגן כמו שיערות של מטאטא, תלוי לה מעל הכתפיים. אני בצד אחד של המדורה והיא בצד השני, מעבר לאש. מסתכלת מדי פעם בתומר, מדי פעם בהיידי ובדינה, באנשים אחרים. היא לא מסתכלת בי.
סנובית, נו.
הכל התחיל כשלפני כמה ימים דקל שאל אם אני בא. כמה חברים תכננו לעשות איזה לילה בכינרת, לקראת הקיץ בסוף השנה. לילה אחד. אני לא ידעתי עד שדקל אמר לי, ולא ידעתי שאלה באה עד שראיתי אותה. היו שם אולי ארבעה שבאמת חברים שלי ועוד כמה מהשכבה, וזה היה הקיץ האחרון שלנו לפני שנתגייס. לא בדיוק הבילוי האהוב עליי, אבל משום מה אמרתי שאני אבוא. חשבתי לעצמי, למה לא? אני מכיר את כולם, וגם ככה עוד מעט כולם מתפזרים לצבא ובטח לא נהיה בקשר. מה אכפת לי? נלך, נשב קצת, נשתה, ונלך לישון.
באתי עם דקל באוטו שלו והבאנו אוכל בשביל העל אש. היו עוד שהביאו אוכל, אבל הרוב הביאו את השתייה. בעיקר יואל. בשנייה שהוא יצא מהאוטו הוא כבר פתח בקבוק, וזה מה שהוא עשה רוב היום והלילה. אלי היה על המנגל וכמעט כולם במים. נשארתי בחוץ עם דקל וגלעד ובקבוק בירה, כי לא התחשק לי. ישבנו על איזה סלע והסתכלנו איך תומר מרים את הבנות אחת אחת ומעיף את כולם למים, בעיקר את אלה שלא רצו. וכשדקל ניסה להתערב, אז גם אותו. היה מצחיק. השמש כבר התחילה לשקוע אבל השמיים עוד היו כחולים.
עד הלילה כבר סיימנו לאכול וכולם היו מסביב למדורה. האש הבריחה את היתושים והיה חם ונעים, ישבנו במעגל, אכלנו חטיפים ושתינו. נשארו עוד כמה בקבוקים. מדי פעם אנשים עזבו לאוהלים שמסביב. כולם דיברו ביניהם ואז שמעתי את הקול של אלה. ככה כולם שמעו אותו, בין הדיבורים של האחרים, עד שלאט לאט כולם שתקו ורק היא המשיכה. כמו שהיא עושה תמיד. אמרתי כבר, היא מספרת סיפורים טובה. ואז היא סיפרה על סלנה ואנדימיון.
הקשבתי לה בחיוך שבטח נראה ממש מטומטם, מסובב את הבקבוק הריק שלי לאט בחול. זה היה סיפור טוב. אלה לא הסתכלה בי. תומר ישב מצד אחד שלה ודינה מצד שני. יואל היה זרוק מאחורינו ונחר יותר מדי חזק, ואת אלי ומירב לא ראיתי. בטח באיזה אוהל. הם היו ככה מהצהריים. כשהסיפור נגמר כולם המשיכו לדבר. גם אלה, כרגיל. המשכתי להסתכל בה. כל התיכון היינו באותה כיתה ואף פעם לא היינו חברים. הכרנו מספיק אחד את השנייה משיעורים, אבל לא יותר מזה.
היידי נישקה אותה וקמה. קוראים לה הדס, אבל היידי זה כינוי שהמצאתי לה כשיצאנו פעם. היא חמודה באמת, שקטה כזאת. מה שמוזר הוא שהיא ואלה תמיד היו חברות די טובות, למרות שאני ממש לא מת על אלה. היידי שלחה לי חיוך כזה לפני שהלכה לאוהל שלה, מתנדנדת על שתי רגליים ארוכות ובהירות כמו ההשתקפות של הירח במים.
"נשאר משהו?" תומר חיפש בין הבקבוקים שמאחורה. לא נשאר כבר כלום, אז הוא עזב את זה וקם והתחיל להסתובב סביב האש ואל תוך החושך ובחזרה אלינו, ואלה צחקה. לך תדע מה עובר לו בראש. לרגע חשבתי שהוא הולך להתרסק לתוך המדורה וקיוויתי שלא יהרוס אותה. דינה אמרה שהוא ממש שיכור. תומר אמר שמשעמם וצריך לעשות משהו, אז אמרתי לו שילך לישון.
"מה השעה?"
גלעד הסתכל בשעון, צמצם את העיניים וכיווץ את המצח. זה היה שעון גדול עם מחוגי כסף וספרות רומיות, שהפכו את העניין לעוד יותר קשה. הסתכלתי גם, והספרות נזלו לי מול העיניים. הזמן נראה מטושטש מאוד. נראה לנו שמצמוץ לוקח שעתיים ושינה של שעות נמשכת חמש דקות. זה הרגיש כאילו אנחנו שם כבר נצח, סביב המדורה. בטח ככה גם המתים מרגישים.
"איזה מגניב זה." מלמלתי, והסברתי לגלעד.
"מה אתה דפוק?" אני זוכר שהוא שאל אותי.
הוא ידע מה השעה, אבל אני לא הצלחתי לקרוא את המחוגים. הוא אמר ששתיתי יותר מדי, ואם לא אז אני עייף מדי, דברים כאלה. אבל אני הרגשתי בסדר גמור. הסתכלתי באלה כשהוא אמר את השעה.
אני לא זוכר בדיוק מה הייתה השעה, אבל זאת הייתה שעת אמצע. שעת אמצע, כזאת שהיא לא מאוחרת מאוד ולא מוקדמת מאוד. בטח בסביבות שתיים או קצת לפני, הרבה לפני שהשמש שורפת את האופק בזריחה. יש לנו מספיק זמן. בסוף תומר באמת הלך לישון, אחרי שהתייאש מלנסות לשכנע את דינה שתבוא איתו. היא נשארה לשבת כדי להקשיב לאלה, כי אתה חייב להקשיב לאלה כשהיא מדברת. בינתיים אלה שתקה וחיכתה שאנשים אחרים יפסיקו לדבר, כדי שלא יפריעו לה. סנובית, נו. תומר פשוט נשכב על השק שינה שלו ליד יואל ובזה נגמר הסיפור. היה מצחיק לראות אותם ככה. יואל נוחר ותומר ממלמל, עד שגם הוא נרדם.
"כמו שני מתים." אמרה דינה.
צחקתי בקול, וזאת הייתה הפעם הראשונה הלילה שאלה הסתכלה עליי.
סנובית.
נשארנו דקל ואני ואלה ודינה, וגלעד שכל הזמן הסתכל בשעון. הוא היה עסוק במשקפיים שלו, שהחזיק מול הפנים והזיז מצד לצד. אלה היחידה שדיברה, כי משום מה אף פעם לא נגמרו לה המילים. כשהייתי קטן דיברתי המון, אז אבא שלי אמר שאם אני אדבר כל כך הרבה ייגמרו לי המילים. נורא פחדתי שזה יקרה, כי אז אני אהיה אילם עד סוף החיים. אז שתקתי כמה שנים עד שהבנתי שהוא עבד עליי. לאלה כנראה לא אמרו את זה, אז היא פשוט אף פעם לא סתמה, ובכל זאת לא נגמרו לה המילים. היא דיברה ודיברה, ומדי פעם הסתכלה עליי. העיניים שלה נצצו. מאחוריה הלילה היה חשוך מאוד, אבל אולי זה רק הצל שלה שהשתקף בשיחים.
מתישהו היא החליטה שנשחק באמת או חובה. עשינו מעגל ליד המדורה ואלה שמה בקבוק ריק במרכז וסובבה אותו, והתחלנו לשחק. כל אחד סובב בתורו ועשה את השטויות הרגילות בתורו. אלא שזה הרבה יותר מצחיק אחרי כמה בקבוקים, כשאתה שיכור. גלעד, למשל, בחר חובה, אז דקל אמר לו להסתובב סביב עצמו כמה פעמים ולצרוח כמו עורב. גלעד צעק שהוא בכלל בחר אמת. נקרענו מצחוק. זה היה חלום מצחיק מאוד, עד שאלה סובבה את הבקבוק. פתאום הרגשתי כבד נורא. הרגליים שלי כאילו היו עשויות מעופרת. הבקבוק השתקף בעיניים הגדולות שלה, שננעצו בי כשהוא עצר. ראיתי את הפנים שלי בתוכן.
רק שלא תגיד לי לנשק אותה.
"אמת." אמרתי.
ופתאום פחדתי מהבחירה הזאת, אמת. היא יכולה לשאול משהו נוראי, ממש מביך, עם המבט הזה בעיניים שלה. השפתיים הנפוחות שלה נמתחו בחיוך עד שהיית יכול לראות קצת את השיניים שלה. כמו איזה צפרדע. מה היא עושה הצגות? מה היא כבר הולכת לשאול?
ואז אלה אמרה: "לא נכנסת למים כל היום. אתה יודע לשחות?"
"אה?" לחש גלעד ופתאום הוא הרים את הראש, מרוכז לגמרי.
זה היה מפתיע. נכון? מתאים לה, לילדה הזאת. תראה איפה אנחנו: בכינרת, ושתינו כל כך הרבה. קיץ אחרון אחרי י"ב ולפני גיוס. לילה מטורף. הייתי בטוח שהיא תשאל אם אני בתול, נגיד. דברים כאלה. אבל אלה שאלה רק אם אני יודע לשחות.
וזאת אפילו לא שאלה תקנית לפי החוקים של המשחק, אבל לאף אחד כבר לא היה אכפת בשלב הזה. דינה נכנסה להתקף צחוק ונשכבה על האדמה ותפסה את הבטן שלה. החולצה הצהובה שלה בלטה בלילה, מוגבהת על ידי החזה שלה.
"מה זה קשור?" שאל גלעד.
"מה אכפת לך? שיענה." אמרה אלה.
ואני אמרתי: "כן, ברור. אני יודע לשחות."
"אני אוהבת לשחות." היא אמרה.
"אתם רוצים להיכנס עכשיו?" שאל דקל בשקט, בעיניים עצומות.
"נראה לי שאתה תירדם ותטבע." אמרתי.
אלה אמרה שלא, בשם כולם. דינה התיישבה. אף אחד לא רצה להיכנס עכשיו למים, כנראה חוץ מדקל, שכל כך רצה לשחות עד שהוא אמר לגלעד לעשות את זה. בעירום. גלעד בחר חובה הפעם, אבל המשימה של דקל הייתה מביכה מדי. הוא לא היה מספיק שיכור כדי לעשות את זה. הוא החליט שלא ואף אחד לא הצליח לשנות את דעתו, אפילו כשעודדנו אותו ומחאנו כפיים עד שתומר צעק מתוך שינה שנשתוק. לגלעד נמאס והוא הלך לישון איפשהו. זה היה כל כך מצחיק, נשכבתי על האדמה וכל מה שראיתי היה השמיים והירח המלא. אנשים המשיכו לדבר ביניהם, ורק אני שכבתי. המשכתי לשכב גם כשהפסקתי לצחוק, והקשבתי לצרצרים. שמעתי אותם חזק יותר בכל פעם שעוד מישהו פרש מהמעגל והלך לישון. העיניים שלי נעצמו, אבל הייתי ער. מצמצתי כמה פעמים, לאט, בעפעפיים כבדים מאוד. העיניים נסגרות ונפתחות, נסגרות לזמן ממושך יותר ושוב נפתחות. חושך, אור. חושך, אור. חושך, אור.
היא קוראת בשם שלי.
פתחתי את העיניים והירח נעלם פתאום מאחורי הראש של אלה. השיער מטאטא שלה התנדנד קדימה מעליי.
"גם אתה נרדמת?"
"לא."
"אתה בטוח?"
כיווצתי את המצח והסתכלתי ישר לתוך העיניים שלה. מה?!
"כולם הלכו לישון."
"אוקיי, אז?"
"אז רק אתה ואני נשארנו. אתה רוצה ללכת לישון?"
"לא." אמרתי, משום מה.
ואז היא הושיטה את היד שלה. נתתי לה לעזור לי לקום ועזבנו את המדורה. מדי פעם הסתכלתי אחורה וראיתי אותה בוערת בחושך, אבל זה כבר לא היה משנה. הלכנו לטייל על החוף. אלה אפילו לא ביקשה. פשוט התחילה ללכת ואני אחריה. היא גם לא עזבה את היד שלי. כולם ישנו וככל שהתקרבנו אל המים הנשימות שלהם נחלשו עד שכבר לא שמענו אותם. הסתכלנו בירח שבמים ובאורות העיר שמעבר לכינרת.
"חשבתי שלא תבוא." אמרה אלה.
"מה זאת אומרת?"
היא משכה בכתפיים ושיחקה בטבעת הכסף שעל האצבע שלה.
"דקל הזמין אותי, אז באתי. אני…" רציתי להגיד משהו עליה, אבל התחרטתי.
"מה?"
"לא, סתם."
"מה, נו?"
"לא ידעתי שאת באה." זה בטח נשמע מעליב.
היא באמת הסתכלה עליי קצת מוזר. "ואם היית יודע?"
משכתי בכתפיים. מה אני אגיד לה? שהייתי נשאר בבית?
"זה לא משנה לי." אמרתי.
"אתה לא נהנה?"
"כן." ואחרי רגע שאלתי: "ואת?"
"מאוד."
הסתכלתי בירח שמעל המים ונשמתי את האוויר הקר. התחלתי להרגיש תנועה בתוך התחתונים שלי, אבל ניסיתי להתעלם.
"דקל מתגייס עוד מעט." אמרתי כדי לשנות נושא.
"באמת?"
"באוגוסט."
"זה עוד חודש!" היא אמרה.
"בערך, כן." הזזתי קצת את הראש, מחשב את הזמן. לא כל כך הצלחתי.
"לאן?" שאלה אלה, והיה מוזר לי שהיא מתעניינת.
"לא יודע." אמרתי לה. "גם הוא לא, אני חושב."
"וואו." היא שיחקה שוב בטבעת, והיד שלה ישר חזרה לשלי. "תחשוב שכולם יתפזרו עכשיו."
"כן." לא באמת היה אכפת לי.
"נשמור על קשר אחרי הצבא?"
"את ואני?"
היא עשתה פרצוף. "לא יודעת. גם. כולנו, התכוונתי."
"אין לי מושג."
"אוקיי." אלה הנהנה בשקט בלילה. "קיוויתי שתבוא."
"אה." לא רציתי להמשיך בכיוון שאליו זה התפתח.
"רוצה לשחות?"
הסתכלתי בה. "חשבתי שמחר בבוקר. קודם אמרת…"
"כי לא רציתי לשחות עם כולם."
והמשכתי להסתכל בה. משהו באמת זז בתחתונים שלי.
"מה…"
"רציתי לשחות איתך. רק שנינו." אמרה אלה.
ולא יכולתי להפסיק להסתכל בה.
"אם לא, אז…"
"כן." אמרתי. "למה לא?"
למה כן?
לא יודע.
עמדנו אחד מול השנייה מול הכינרת, מחזיקים ידיים. יד שמאל שלה ביד ימין שלי ויד ימין שלה ביד שמאל שלי. מעלינו הירח המלא.
"ניכנס?" שאלה אלה.
"כן." מלמלתי בקול חלש מדי.
אלה התחילה לפתוח את הכפתורים בג'ינס שלה בלי להסתכל בי, ואחר כך הורידה אותם למטה והמשיכה בעזרת הרגליים עד שהורידה אותם לגמרי. היא מתכוונת לשחייה בעירום? מה היא רוצה?
היא הורידה את החולצה ושאלה אם אני בא.
בשלב הזה כבר הייתי די בטוח שאו שהיא שתתה הרבה יותר מדי, או שאני, ואני ישן ליד המדורה וחולם את כל זה. במקום לענות לה עמדתי והסתכלתי. אלה נראתה לי פתאום כמו חלק מהטבע שהופרד בטעות, וצריך לחזור למקום. החזה שלה לא כזה גדול. הוא עגול, ורואים עליו את הצורה של הביקיני שלה בלבן. הרגליים שלה ארוכות כמו של ציפור מים. המפשעה שלה חלקה כמו הפנים של הירח.
היא קוראת בשם שלי.
"מה?" התנערתי.
"אתה בא?" היא הושיטה את היד. ציפורניים צבועות בדם.
"כן, אני בא."
אני מתפשט, אולי מהר ממה שהתכוונתי, אולי לאט מדי, ועומד לי כל כך עד שזה ממש מביך. אבל לא את אלה. היא משכה אותי ביד אל תוך המים איתה, מסתכלת בעיניים שלי כל הזמן.
מסתכלת בעיניים שלי כל הזמן.
רק כשהרגשתי את הקור המקפיא הבנתי שאני בתוך המים. נהיה לי עור ברווז ונפלט לי מין קול כזה שרק הצחיק אותה. גלים גלים של הצחוק של אלה צפו בלילה. לא יודע איך הסכמתי לדבר הזה, אבל העיניים והחיוך שלה החזיקו אותי. היא קראה לי לשחות, אז הלכתי אחריה. היא שחתה מהר וכבר הספיקה להתרחק. הסתכלתי אליה כל הזמן עד שהגעתי. לא רחוק יותר מדי מהחוף, לא עמוק מדי בתוך המים.
"קר." אמרתי, כי מה כבר אפשר להגיד עכשיו?
"תשחה, אז לא תרגיש." היא אמרה.
אבל במקום לשחות התקרבתי והחזקתי אותה. ראיתי את עצמי משתקף בעיניים הגדולות של אלה ורכנתי קדימה ישר על השפתיים שלה. היא חיבקה את הגב שלי והצמידה את שנינו לגוש אחד. בתוך המים הרגשתי כאילו אני צף בחלל. המים והשמיים היו משטח אחד שבו הכוכבים צפים. מעליי, מסביבי, מתחתיי. החוף השחור רחוק וכמעט נעלם. הפסקנו להתנשק ורק נשארנו ככה, מחובקים. החזה שלה עלה כששלי ירד ושלי עלה כששלה ירד. הרגשתי את הרגליים שלה נוגעות ברגליים שלי. בכפות רגליים, בשוקיים, בברכיים, נכנסות ביניהם. הרגשתי את הזין נמחץ בין הבטן שלה לשלי. העיניים שלה בוערות כמו כספית לוהטת.
היא קוראת בשם שלי.
"בוא לשם." אלה הצביעה על השתקפות במים. "בוא נשחה אל הירח."
"את שיכורה." חייכתי.
"גם אתה."
לא הייתי בטוח בזה, אבל גם לא הייתי בטוח בשום דבר אחר.
"בואי נחזור לחוף." כמעט התחננתי.
"הירח כל כך קרוב." היא לחשה לי באוזן.
הסתכלתי בו צף על המים במרחק שנראה סביר, אבל משהו באחורי הראש אמר לי שההשתקפות רחוקה הרבה יותר ממה שהיא נראית. הירח בכלל לא כאן, אלא צף בשמיים על שביל של חלב. הכוכבים נראו כמו פרחי זיקוקים בשמיים ומסביב, בכל מקום. ידעתי שאנחנו צריכים לחזור.
אבל לך תדע, אולי כמו שההשתקפות הזאת נראית קרובה והיא בעצם נורא רחוקה, אולי ככה גם החוף נראה קרוב והוא נורא נורא רחוק. אולי גם הוא כבר לא שם. עכשיו אנחנו עמוקים כל כך עד שגם את האורות של טבריה שבצד השני כבר לא רואים, וזה מלחיץ. איך זה יכול להיות שהחוף שלנו התרחק כל כך עד שהוא כבר בלתי נראה, אבל גם את החוף השני אי אפשר לראות? מה, גם הוא התרחק? האגם הרי לא יכול להתרחב! איפה אנחנו?!
אלה שוב צחקה, וליטפה את השיער שלי ביד אחת, ואת הגב ביד השנייה. היא נישקה אותי על המצח. על השפתיים. נשיקות קצרות, כמו ניקורים.
לא רציתי לחזור.
"בוא נשחה."
היא עזבה אותי והתחילה לשחות בסגול הכהה, ואני החלטתי לעשות כמוה. לא אעזוב אותה לבד כאן. מה פתאום. אלה שלי, ואני שלה. שחינו ככה אל תוך הכינרת, אל תוך השמיים, אל תוך הירח. אלה הייתה מקדימה וראיתי רק את הגב שלה. פתאום היא נעצרה.
"אלה?" קראתי.
היא קוראת בשם שלי.
כשהגעתי אליה ראיתי שהיא מסתכלת עליי בעיניים גדולות, ומצביעה על ההשתקפות.
"מה?"
"תפוס אותו!"
"מה?!" צעקתי.
"תביא לי את הירח!" אלה מתעקשת.
אני מסתכל בה, היא רצינית, ומסתכל בהשתקפות. זה כבר לא האלכוהול. זאת כבר לא חרמנות. אני מתחיל לתהות אם היא באמת משוגעת, אבל מתחרט על זה באותו רגע. אני לא רוצה לחשוב שהיא משוגעת, כי אז זה אומר שגם אני משוגע. בטוח. אחרת, למה התחלתי לשחות אל הירח שבתוך המים? ועוד עם אלה! תמיד ידעתי שהיא דפוקה.
ניסיתי לתפוס לה את הירח, אבל הוא כל הזמן התחמק. צללתי עוד ועוד, או עליתי עוד ועוד, רודף אחריו. כדור של אור שצוחק בקול של אלה. אני שומע אותו יותר בראש מאשר באוזניים. באוזניים אני כבר לא שומע שום דבר, כי היא נמצאת רחוק מעליי. הכל שחור והעיניים שלי מכוסות בצללים שמשתיקים את העולם. רק הירח זוהר בסגול הנצחי, כמו עין יחידה של אלה בודדה.
היא קוראת בשם שלי.
עכשיו זה כבר לא מפחיד. אני נרגע, כי אני יודע שמה שצריך לקרות, יקרה. אפשר לקרוא לזה כניעה, כן. בשלב מסוים אתה מבין שאתה צריך פשוט להרפות. אני יודע שאני בסדר, כי היא תמיד איתי כשאני עוצם את העיניים. גם לא אכפת לי לישון לנצח, אני במילא עייף. רק תנו לי לעצום את העיניים ולנקות את הראש. ובזמן שאני שוקע בשינה, אני יודע שתמיד אוכל להמשיך לראות אותה ולשכב איתה בחלומות, עם סלנה אהובתי.