דלתות באויר הפתוח

פנסי הרחוב עוד הפיצו אור צהוב, מיושן, כשיצא גדעון ארד את ביתו בכפר תבור לכיוון עין חרוד. מעליו היו פרוסים עדיין שמי הלילה ונראו כוכבים, רק הילת שחרית קלושה נחשפה במזרח. שעת הבוקר המוקדמת ערפלה את חושיו והמכונית נסעה כמעט מאליה, ראשו נטפל באי רצון לצלילים ומראות מחזוריים, הוא עקב בעיניו העייפות אחרי המרחקים הקבועים בין עמודי התאורה ובין פסי ההפרדה על האספלט, והתרכז בכל מאודו בתקתוק סמן הרכב שאותת ימינה למשך זמן רב ללא סיבה.
הוא הכיר היטב את הנסיעות האלה, בשעות שבהן אפשר להאמין לכל דבר שיספרו על הארץ הזאת. שהיא שליווה ורגועה, שכולה פתוחה לפניך ומחכה שתבוא ותראה מקרוב את השדות והכרמים. אחת לכמה רגעים נפנה מהרהורים נעלמים ולגם מכוס הקפה שהביא איתו, בכל פעם שעשה זאת התכסו משקפיו אדים, והתבהרו שוב.
גדעון ידע שבקרוב יכחילו השמים ותחושת אי הקיום המופלאה תיעלם. ידע אך לא ציפה, אלה הן השעות האהובות עליו. ועוד בתוכן, בחזקתן העוטפת, נמשכו עיניו אל אור מרצד שרקד על מראת הרכב, וודאי אחד מאותם אופנוענים השועטים בדרכים. חשב לרגע על יונתן, יוני שלו, אבל לא, הוא לא נוהג ככה, כמו מטורף. הוא לא התפלא יתר על המידה מכך שלא שמע את זעקת המנוע הנמשך אל קצה גבול יכולתו, אחרי הכל דברים שונים בשעות הבוקר האלה, יש הפוגה סוף סוף מנוכחותם המתמדת של חוקי הטבע והפיסיקה, שכל עניינם הוא קיום בלתי פוסק, חסר פשרות. כמעט מאוחר מדי הבחין באור הבודד המתרעד קרב אליו מאחור במסלול התנגשות ובמהירות רבה, בתנועה חדה הוריד את טנדר הפורד האדמדם אל השוליים, וכיבה את האיתות.
כך התנשף לו בשולי הכביש, אולי אפילו הוריד את משקפיו ולחץ את אפו. כמה רגעים אחר כך הבין שלא ראה את האופנוע חולף אותו, אין לו שום זכרון של המבט המתבקש נזרק אל פורע החוק הרכוב, של הגוף עטוף מעיל העור רכון על גבי המכונה השועטת באלגנטיות אלסטית, מזלזלת. אולי חלף לו הרגע הזה מבלי שהבחין, אולי היה נסער מדי. והאם ייתכן שכבר יצא האופנוע מתחום הראיה, כמה זמן עבר?
תוך כדי לגימה נוספת מכוס הקפה הרים את עיניו אל המראה להביט שוב לאחור, ממש לפני שנמלאו המשקפיים אדים ראה מאחור תמונה מבהילה. הוא היה מוכן להישבע שבאור המתגבר ניבט אליו נוף מוכר למחצה, נוף מדרונות וגאיות, אורנים, לא התקשה לזהות את האיזור, כביש אחד מכיוון החוף לירושלים, למעלה מלטרון. מרחוק ראה עוד כמה אורות נעים במהירות לכיוונו, ומה היה זה שם בולט קרוב אליו על רקע הנוף, שלט הנושא שם יישוב, לצד הדרך? ניסה לקרוא את האותיות ההפוכות, אך עדשות המשקפיים ערפלו את ראייתו. כשנמחו האדים והצטללו העדשות הסתובב והביט דרך השמשה האחורית, ומאחוריו ראה את הנוף הביתי והמוכר של ערוץ נחל תבור הירוק, את צהוב הקיץ שבשדות סביב. הוא משך את מבטו בחזרה אל המראה ושוב, אותה פיסת ארץ בה נסע בכל בוקר בדרך ללקוח זה או אחר. עצם את עיניו ונפנף בידו הימנית כמגרש זבוב מטריד.
אחר כך סובב את המראה והביט בפניו, התפלא כל כך על הגבות העבותות, מתי צמחו כך פרא? הישיר רק להרף מבט אל העיניים הירוקות שלא השתנו כלל פרט ללאות מה שדבקה בהן, הרים את סנטרו ובחן את עור הלחיים הנפול ונשף אויר מפיו.
כמה הוא עייף, כבר זמן שאינו ישן טוב, חדשים, אולי שנים. אין לדעת. אינו יודע גם מדוע, תהליכים נסתרים מתרחשים בתוך גופו, מונעים מחוויותיו, מאבני הדרך שהן תוואי חייו. באותם רגעים חשב על אבני דרך, כמה יפה מכילות המילים האלה את משמעותן. כלומר ישנה דרך, ולעיתים כל כך קשה לעקוב אחריה ולהבין היכן היא עוברת, שאנו זקוקים לאבנים גדולות שיציינו את הנתיב, בלעדיהן נעמוד באוויר הפתוח ונביט על סביבותינו חסרי אונים כעיוורים.
אך לרוב אנו יודעים להפריד את הרגעים המעצבים הללו מהאחרים ולקרוא להם אבני דרך רק בדיעבד, לאחר מעשה. המשמעות אם כן היא שתוך כדי הליכה לא ידענו לאן אנו הולכים ואף לא באיזו דרך. ואז, כשאנו מביטים לאחור מאיזו נקודה גבוהה הראויה שנעצור בה, אנו רואים אבני דרך המסמנות לנו היכן הלכנו, היכן פסעו הרגליים זו אחרי זו. ויכולים להבין משמעויות שהיו נסתרות מאיתנו עד עכשיו.
לעיתים, חשב לעצמו, הוא חש כמי שהופיע לו כך פתאום בנקודה הגבוהה הזו והוא מביט סביבו, עיניו מצומצמות, ולהפתעתו הוא רואה רק דרך אחת המגיעה. ובהגיון בריא בלבד הוא מבין שכנראה בה הלך, אחרת וודאי שלא יכול להגיע. והוא חושב בליבו שהדרך נראית מכאן ארוכה ומייסרת, וכמה היה רוצה לזכור את הנצחונות והמפלות שעבר, את הבחירות שעשה. אך הוא חדש בעולם, כאותו פרפר המגיח מגולם וממעופו החופשי רואה את הסיבים היבשים בהם היה כלוא ואת הרטיבות הרירית שנותרה מגלגולו הקודם, ואינו זוכר את עצמו שם, שונה כל כך. וגם ההלך, אינו יודע עוד מה ראה ושמע, מה למד ומה שכח.
השמיים החלו מכחילים ומלבינים וגדעון המשיך בנסיעה, פתח את החלון ושאף אויר מלוא ריאותיו.
לקראת עפולה הדליק את מכשיר הרדיו, בגלי צה"ל שמע פרשנות מדינית, טון הדובר היה בטוח מדי, וודאי מדי, כמעט מרוצה מהמצב הלא נעים אליו נקלעה הממשלה. לחץ על כפתור והעביר לגלגל"צ, מוסיקה, עשה זאת למרות רצונו לשמוע את המילים הממכרות על המצב, על האיומים, על פנטזיית העתיד החדשותית, האפוקליפטית, בעקשנות הניד בראשו לקצב השיר הלא מוכר.
עד מהרה נחשף נוף העמק ובאור הבוקר הבהיר נראה לו הכל גלוי מדי, פתוח, פשוט. בצעירותו האמין בקשר עם האדמה והמקום, החשיב כערך את ההיכרות עם כל שעל, כל נביעה, כל פינת חמד. אך כעת, בחום יולי ההולך ומתהווה כבד על העמק, באור השמש חסר הרחמים, הרגיש שהוא מכיר יותר מדי, את המקום ואת אנשיו, מכיר מתוך, מכיר כליות ולב, שופט בעל כורחו. במידה מסויימת הוא מכיר את כולם, את כל יושבי הארץ הזו, יותר ממה שהיה רוצה להכיר, יודע עליהם יותר ממה שהיה רוצה לדעת. ודווקא האנשים שהיה רוצה לדעת להיכן לקחו אותם החיים, אנשים שאבדו לו במהלך הדרך, דווקא עליהם אינו יודע דבר.
נזכר בחברי הנעורים מהקיבוץ, הפזורים לכל עבר. בהרצאה שעבר פעם בנושא אסטרופיסיקה דיבר המרצה על סוף היקום, על הקץ האפשרי שבו כל הכוכבים והגלקסיות יעצרו לפתע את התרחקותם אלה מאלה ויחלו להתקרב עד שיתנגשו בחום מכלה, ולעומתו הקץ הצפוי, המחושב, בו מתרחקים כל הגופים השמימיים מעצמם אל מעבר לנקודת אל חזור וממשיכים לצוף בודדים בחלל המתרחב. וכך הם כולם, כל ידידי נפשו, אלה שאיתם התעצבה דמותו, נעים בחוסר אונים לכיוון שירחיק אותם מהנקודה ממנה יצאו, אבודים.
כך קרה גם עם חבריו מהצוות בסיירת הנח"ל, אלה שהיה מזומן באמת ובתמים למסור את חייו עבורם, האנשים איתם החליף שבועות נאמנות מלוחשות בחשכת אוהלים, כמו עם אהובה. רק עם מתי מעט שמר על קשר, אחד או שניים שחיבק חזק כדי שלא ירחיקו, ועוד כמה שמסלולם הצטלב עם שלו באופן לא צפוי. ושמועות באות אליו כמו חלומות לילה, זה גר בניו יורק, זה נפטר ביום בו נולדה נכדתו הראשונה, זה חולה, זה מנכ"ל בחברה גדולה.
גם על אישתו, על שרה, אינו יודע דבר. כבר שנים אינו מבין מה מניע אותה, מה מעניין אותה, מי היא. זמן רב עבר מאז התאהב, מאז זכו תחושותיה להתיחסותו, מאז היה איתה באופן לא סביל. היום גם הם שני כוכבים, סובבים סביב שמש אחת, יונתן, ומסלוליהם אינם מצטלבים.
ועל עצמו, מה הוא יודע על עצמו. רק שכאן חייו, כאן ביתו, כאן משפחתו. כמעט ואינו יודע כיצד התהווה הכל, אך הנה זה כאן, סביבו, קיים.
לחץ על דוושת הגז ובמהירות חלף על פני המקומות הידועים עד לפאתי עין חרוד, שם בפניה חדה עלה לאחד השבילים החקלאיים והיטלטל במושב הנהג בחיוך נערי על פניו, בעוד אבק הדרך המתערבל נכנס מבעד החלון הפתוח ומפיץ ריח רקב מחניק ומשכר. ממש כשחשב לחייג אל עמוס, הלקוח, צלצל הטלפון. אמר שהוא מיד מגיע.
השניים נפגשו בפאתי השדה, בחורשת עצי אלון קטנה. לידה, צינור מים מתכתי, כחול, עמוס חיבורים ופיתולים וברגים וברזים הגיח מן הקרקע והתחפר בה מיד שוב, כמו איזו מפלצת תת קרקעית שגופה קפא כשיצאה אל אור השמש. גדעון כיבה את הרכב ויצא ממנו, טרק את הדלת באיזו קלות דעת השמורה לאנשי אדמה. התחבקו קצרות וטפחו זה על שכם זה. "טוב שהמשאבות נסתמות לפעמים," אומר עמוס, "אפשר להיפגש." גדעון מביט בו ומהנהן, "כן, שמתי לך פה את אלה שנסתמות הכי הרבה."
אחר כך נגשו אל תא המטען וגדעון משך מזוודת פלסטיק קטנה, פתח אותה, הדליק את האש והניח את הפינג'אן. אגב כך הדליק לו ולעמוס סיגריה.
"מה שלום יוני?" שואל עמוס, עיניו הקטנות נתונות בריכוז ילדותי אל הלהבה הכחולה, והוא מגרד בזקן הלבן הקצר. "עדיין לומד?"
גדעון מהנהן בתשובה, נזכר לשבריר רגע באופנוע, בהרי ירושלים. "מסיים עוד חצי שנה, יש לו כבר רעיונות. אתמול הוא אמר לשרה שהוא רוצה לעזוב את העבודה ולנסוע שוב לדרום אמריקה, לרכב שם על אופנוע." ואז הוא מחייך, ספק לעצמו ספק לעמוס. "מה עם רעות ודותן?"
"גם מסיימים עוד מעט, הוא מדבר על לעבור לדרום לאיזו חווה, אומר שזה יהיה נסיון טוב בשבילו. ורעות רצינית, אתה זוכר איך היא, יש לה כבר משרד שרוצה אותה להתמחות. בתל אביב. תהפוך עירונית הקטנה שלנו." וגם הוא מחייך. "איך הם אומרים הצעירים? חיים בסרט."
"כן." אומר גדעון ומוזג את הקפה.
בהמשך היום, בנסיעותיו בין לקוח ללקוח, הוא מביט ארוכות במראת הרכב. כמה פעמים סטה מבלי משים מהמסלול. ושום הפתעות אין בהשתקפות המדויקת של המקומות המוכרים. גדעון הופתע שהוא מאוכזב, שלמעשה הוא מעוניין שחזיונות הבוקר יצאו מתחומם הבדיוני אל האור הגלוי של השמש.
אך בדרכו חזרה הביתה, על כביש התענכים, עוד בטרם התערבלו שמי המערב בצבעי שקיעה, הביט במראה ולא ראה דבר, רק שחור. תחושת מחנק התנפלה עליו לפתע, בשל האטימות הזו וחוסר האונים שבה. כמה פעמים השיב את מבטו לכביש העמוס ואז שוב אל המראה, מבלי שחשב על כך הרים את ידו ממוט ההילוכים והכה במראה, כמנסה להחזיר אותה לחיים. ורק לאחר שהעמיק להביט בה הבין שאינה שחורה לחלוטין, ישנם פרטים בתוכה, ישנה השתקפות של איזה חדר חשוך. וממש כשהחל לזהות פרטים בתוך התמונה, שולחן גדול, עליו מנורה אדומה, קלושה, וכל מיני כלים רחבים מונחים באי סדר, דמות מביטה אליו, חשוכה, נעלם החזיון והופיעו, כמו זרים לא מוזמנים, שורות האקליפטוסים והברושים בין השדות. נעים לאחור, מרחיקים.
ניער את ראשו ולגם מבקבוק המים שנח על המושב לידו, היום היה חם מאד.

ומאוחר יותר בערב, בגינת הבית, הוא שרוע על כסא נוח וכוס לימונדה בידו. מתוך הבית יוצאת שרה, גבה אליו והיא גוררת את הטלוויזיה המונחת על שידת עץ מתניידת פשוטה שבנה גדעון לפני שנים. הוא בוחן מבלי משים את גזרתה המוכרת, בניגוד לו שמרה היא היטב על תווי הגוף המאפיינים, על הרגליים הדקות ועל קימורי הישבן הנשיים, המותניים התרחבו מעט, איבדו את ההפרדה הנאה כל כך בין שני חלקי הגוף. גדעון טפח בחיבה חברית כמעט, של שותפות בצרה, על כרסו. והוא המשיך להביט בה, בתפלות, איבד כל שייר ורמז לאהבתו הגדולה אליה לפני שנים רבות. שכח מנין באה, זכר רק פרטים תפלים, עובדתיים, שנפגשו בקיבוץ הגושרים, אצל חברים, שעזבה מישהו אחר בשבילו, שהתאהבה בו כאילו הייתה תחת כישוף, כך אמרה. אך נעדר מזכרונו כל אותו קסם שהילך עליהם, תחושת העולם בתוך עולם שהייתה שלהם, האחדות המופלאה. לעיתים רחוקות הביט בה ומשהו מכל זה הכה בו, כמו ריח מבית ילדות, עשיר כל כך אך חמקמק.
"דיברת עם יוני היום?" "לא. את דיברת איתו?" מהנהנת, "אמר שיבוא בשישי." "על האופנוע?" זורקת אליו מבט קמוט מצח בעוד היא מסובבת את המרקע מולם. "נו בטח שעם האופנוע, איך יבוא?"
מהדורת החדשות נפתחת, התמונות והמילים חולפות מהר מכדי שיעכל את כל המידע, הזמנים השתנו ואיתם הקצב, מעולם לא ניסה לשמור עצמו בקו אחד עם הקדמה. אחרי כמה רגעים נפתחות עיניו בתדהמה, הוא מזהה מיד את נוף הרי ירושלים שמופיע על המסך ואת עצי האורן. "איך?" יוצאת מפיו השאלה מבלי שהתכוון לכך, ושוב שרה מביטה בו באותו המבט. הקריינית מדווחת על מירוץ אופנועים לא חוקי שהתרחש לפנות בוקר, במעלה לירושלים. כלי רכב רבים ירדו לשוליים בכדי לפנות את הדרך, בנס לא נפגע אף אחד.
גדעון נסער, האם היו מראות הבוקר הזה אמיתיים, אולי זהו אחד מאותם מקרי דז'ה וו שמתקשרים בזמן הווה לעבר שלא היה, חסר קיום ועם זאת קורץ ומהתל. הוא אינו מבין את המתרחש, חושש שהנה הוא יוצא מדעתו לבסוף, אבל תחושה פנימית אומרת לו אחרת. אינו יודע מה יעשה, מחשבותיו מתרוצצות, מדוע ראה אופנועים בלתי נשמעים. והתמונה על המסך, זהו אותו המקום אותו ראה במראה הבוקר, אין ספק בכך, אותו המחזה מזווית שונה מעט, ומה לגבי החדר שראה.
"איפה אתה מחר?" שואלת לפתע, קוטעת את רצף המחשבות. מנסה להתעשת ופולט בעצבנות, חסר סבלנות, "בגלעד בבוקר. אחר כך בגבעת אלה ואחרי צהריים ברמה, בחד נס." באותו רגע החליט, מחר יתקשר ללקוחותיו וידחה את הפגישות, ייסע דרומה לראות את המקום. "תחזור מאוחר?" "מה? כן, מאוחר." בלילה התהפך במיטתו, יותר מכל רצה לשוב אל הרכב ולהביט במראה, איזה נוף ייגלה לו הפעם, איזה חזיון. לבסוף הקדים לקום, בשעה שלוש וחצי כבר היה מאחורי ההגה, מדרים בכביש הבקעה וזורק מבטו אל המראה אחת לכמה רגעים.
בערך בשעה ארבע צילצל הטלפון, שיחה מהבית. שקל לרגע לא לענות אך חשב שמוטב שיענה, אחרת תבואנה עוד שאלות. "הלו" "כבר יצאת?" "כן." "לגלעד? באיזה שעה תגיע? עוד יהיה חושך." "אני נוסע קודם לחד נס, אחר כך לעמק." הוא מנסה בכל כוחו שלא להישמע כעוס, יותר מכל שנואים עליו התחקורים האלה, גוזלים את מעט העצמאות שעוד נותרה לו. עם כל כך הרבה כבר השלים, ובכל פעם דומה שדי, מעתה נותר לו רק להתרגל לתחום שהוגדר לו, ולנהל בו את חייו. אך המרחב הולך וקטן, והוא חש שאיננו עצמו עוד. איננו עצמו בגלל נוכחותה המתמדת, בגלל שאיננו יודע מי הוא האיש שהיה לולא היתה היא איתו. "סע בזהירות." "כן."

אחרי שעבר את צומת מחולה קרה הדבר, גדעון הביט במראה וראה את השתקפותו של חדר אמבטיה, וגבר מבוגר עומד שם, ללא חולצה, ומביט הישר אליו. מיד הסתובב לאחור, תגובה לא רצונית, הרי לא ציפה למצוא מאחוריו את הגבר ואת וילון הפלסטיק הפרחוני משוך למחצה. השיב את עיניו אל המראה וראה שוב את האיש, נוגע בידו במראה, משפשף אותה כמנסה למחות אדי מים חמים. ופניו של האיש לא מוכרות, גדעון חש בעל כורחו שהוא פולש לא רצוי. מרוב ריכוז במחזה הזר כמעט והתנגש בגדר ההפרדה שבצד הדרך, הוא חיפש מקום לעצור בו ולא מצא, עיניו נמשכו אל המראה.
כמה פעמים נעלמה תמונת חדר האמבטיה, ובמקומה הופיעה הדרך המתארכת מאחוריו, משעממת מכורח היותה מציאותית, מתוקף ההכרח שתופיע שם. אחרי זמן הבחין שכאשר מביט הגבר במראה התמונה מופיעה, ונעלמת כשהוא מסיט את עיניו. צפירה של רכב חולף בנתיב הנגדי ניערה אותו, משך את ההגה ימינה בתנועה חדה וכשהתאפשר הדבר עצר בצד הדרך והביט רצופות במראה המכוונת אל אחורי הרכב.
היה זה הגבר הזר בחדר האמבטיה שהתעשת ובעודו עומד מול המראה פתח את ברז המים החמים ועל מצע האדים שנוצר כתב "מישהו שם?" גדעון ראה את היפוך האותיות וכיוון את המראה למולו, כך שאם היה מביט בהשתקפות כדרך הטבע, היה רואה במראה את עצמו. הוא לקח דף נייר מתיק העבודה ובעט כתב "גדעון" והרים אותו לגובה הצואר, ואחר כך הוריד וכתב "מי אתה?" "ראובן" "איפה אתה נמצא?" "בבית" מחיקה, "בית שמש" "אני בדרך אליך."

כעבור ארבעים דקות דפק על דלת הבית, והמתין. לפתע חש עצמו צונח אל תוך הרגע הזה, ממקום אחר, מה מעשיו כאן? מה אם לא תיפתח הדלת, באותה מידה יכול לעמוד מול קיר אבן ולחכות, או גרוע יותר, לעמוד באויר הפתוח מול שום דבר ולחכות. אבל הייתה דלת והוא המתין.
לאחר כמה רגעים שמע צעדים קרבים, והדלת נפתחה. זמן מה עמדו האחד מול השני, שני גברים זרים, זה על סף ביתו של זה. ראובן הישיר מבט, לבוש במכנס בד כחול קצר ובחולצת טריקו ירוקה. מול עיניו, פנים אל פנים, נראה לגדעון צעיר מעט יותר משחשב בתחילה, גבר נאה, תווי פניו נעריים ופזורים עליהם מיני כתמי עור של שנים, שיערו אפור ומלא, עיניו חומות ובורקות, משרות אווירה ידידותית מהרגע הראשון. וגדעון מהרהר לו שלפחות זה, לפחות האיש נחמד, ומיד מסלק את המחשבה. ניסה לשער את גילו והחליט שאין לדעת בדיוק, אך המספר וודאי קרוב לשלו, רק בלי הכרס, חשב וליטף את בטנו אגב כך. שוב היה זה ראובן שהתנער ראשון והחווה בידו לפנים הבית. "תשתה משהו?" שאל בעודו ניגש אל המטבח ומכוון את גדעון אל הסלון, מתנהל ומדבר בטון של מארח מנוסה, לא מאולץ מכורח המעמד הלא רגיל.
ישבו איש מול איש על הספות, לגמו באותו זמן ממיץ האשכוליות הסחוט. "אתמול," פותח גדעון בקול שבור ומכחכח בגרונו. "אתמול בבוקר, ראיתי את האופנועים. של המירוץ. היית שם?"
"כן, משוגעים. נסעו בלי אורות. רק אחרי שעברו אותי הדליקו, אולי הבינו כמה זה מסוכן."
"הם לא היו בלי אורות, אני ראיתי את האורות." ראובן מהנהן בראשו בתגובה.
"איפה היית?"
"ברכב, ליד עפולה."
"כן." אומר ראובן בפשטות, אצל שני הגברים קיימות באיזה מקום נעלם מילות הפליאה, אך הם לא חולקים בהן. "היה נדמה לי שראיתי נוף," הוא מהסס, "אחר." מניד הצידה בראשו ומכווץ את שפתיו, כמבטל את העניין כולו. ורק אז הבחין גדעון באיזו תשישות מרחפת מאחורי העיניים הכהות של ראובן, במין לאות ששורה על הפנים האלה, כאילו ברגע אחד יכול ליפול האדם הער שמולו לשינה עמוקה, נחוצה כל כך.
"והחדר שהיית בו, עם השולחן והמנורה האדומה." אמר, ספק שואל שאלה.
"כן, זהו חדר החושך שלי, לפיתוח תמונות. האור שהגיע מהמראה שלך חרך אותן קצת, הביא להן גוון אחר, בהיר. דווקא אהבתי את זה." אומר בחצי חיוך.
ושוב שניהם שותקים, ורק אחרי ששקל מעט את הדברים מחליט גדעון לשאול "זה, דבר כזה קרה לך פעם?" וראובן צוחק פתאום, לא בלעג, אלא בהתפרצות חסרת שליטה. והוא מניע ראשו מצד לצד, "לא!" אומר, הוא רוכן לפנים ומניח ידיו על פניו "לא!", אומר שוב, גופו מקופל לפנים והוא מוחה דמעות צחוק מעיניו. גדעון מופתע, אך מבלי משים מחייך גם הוא, מזדהה עם ההתפרקות הפתאומית הזו.
ראובן נרגע ונאנח, ובתנועה קלילה, כזו שגדעון לא זוכר מתי יכול היה לעשות, נעמד. אמר שמיד ישוב וחזר עם שתיים ממראות האיפור של אשתו, הושיט אחת מהן לגדעון מבלי לומר דבר. וגדעון, בשתי ידיו העובדות, הגדולות, שמגע עורן כמגע קליפת העצים, נאבק במנגנון הפתיחה צר המגרעת. וכשישבו שניהם עם המראות פתוחות, ללא אות שלחו מבטם באותו הזמן, וכל אחד מהם ראה את השתקפות חברו.
"מאיפה אתה?" שואל ראובן, מביט בגדעון מבעד למריחות האצבעות מכוסות האיפור של אישתו.
"דפנה, יליד ארבעים וחמש. היום אני גר בכפר תבור, הרבה שנים כבר. ואתה מאיפה?"
"ירושלים." ראובן מרים את עיניו מהמראה ומישיר אותן אל גדעון, וגדעון ראה לפתע את השתקפות עצמו, המוכרת והמפתיעה. הרים גם הוא את מבטו. "חקלאי?"
"הייתי כל חיי, תמיד אהיה, אבל היום אני מתקן משאבות השקיה."
"למה עזבת?"
"אשתי התעקשה," אומר ומחייך, אולי הוא נוטר לה טינה על כך עד היום, טינה מפויסת, חברית. כאותו דיג שאמרו לו אל תצא היום לים, והוא נשאר בביתו ומביט בסופה, בגלים השוצפים, יודע שטוב שלא יצא. אך עדיין ליבו דולק באש חיה, היה רוצה לצאת למרות הכל, היה רוצה לחזור אל החוף עטוף הילת מסתורין, לשוב חבול ותשוש מהסער שבחוץ, ולהישיר מבט. "אבל יש בזה הרבה טוב, יש משכורת כל חודש. ויש פחות למה לדאוג כל הזמן, יש יותר שקט. מה איתך, צלם?"
"מרצה לאמנות, בירושלים." גדעון מהנהן.
"נו, אז אתה איש מלומד, יש לך איזו השערה, איזה הסבר?" שואל בקול מחויך.
"אני חושש שהתופעה הזו מחוץ לתחום שלי. אבל יש לי כמה רעיונות שאני רוצה לנסות." אומר וגדעון מביט בו בעניין. "אני תוהה מה יקרה אם נביט שנינו באותה המראה."
"וודאי נראה שנינו את אותה התמונה, האמיתית."
"זו אפשרות."
"יש לך הצעה אחרת?"
"לא, אבל זו פשוטה מדי בעיניי, אינה תואמת את מה שראינו עד עכשיו." אמר, ואחרי שגדעון לא השיב, הטה גופו לפנים והוסיף "משהו קורה כששנינו מביטים במראה באותו זמן, משהו שיכול להעלים תמונות במקום אחד ולשלוח אותן למקום אחר. האם באמת המקרה המיוחד שבו שנינו מצויים מול אותה המראה הופך את הפלא הזה ללא כלום?"
"אם שני המקומות הם אותו המקום, אם אין מרחק, אם התמונות זהות זו לזו, אז כן, אין כאן פלא." ראובן חייך כלעומת דבריו האחרונים של גדעון.
"אולי."
אחר כך הוביל את גדעון לחדר השינה, צעדו על רצפת הפרקט המצוחצחת, גדעון בנעליו הכבדות, מכוסות האבק וראובן ברגליים יחפות. הדליק את האור וסימן בידו על ארון הקיר הגדול שדלתותיו מראות, השניים הביטו זה בזה לפני שהעזו לפנות אל עבר המראה.
ומולם במראה עמדה דמות שלישית, מוכרת, לבושה בגדי בית פשוטים, ראובן היה הראשון שקרא בשמה, "שרה?" ואחריו גדעון "אלוהים." ובארבעת העיניים עמדו דמעות, ושני הפיות פעורים, והסנטרים משוכים לפנים, וארכובות העיניים מצומצמות בכדי להיטיב לראות. והדמות המביטה אליהם מהמראה עומדת בחדר השינה בבית בכפר תבור, אינה זזה, רק בוהה בעניין רב במתרחש.
"זאת שרה." אומר גדעון. "אתה מכיר אותה."
"היא הייתה אהבת ילדותי, אהבת נעוריי, אהבת חיי. היא עזבה יום אחד, ולא אמרה מדוע. מעולם לא שכחתי אותה, לא סלחתי לעצמי שאיבדתי אותה."
"היא אשתי." ובתוכו, במעמד המשונה הזה, מכים פתאום גלי זכרונות חסרי רחמים. איך כושף על ידי גומות החן הנעריות, על ידי הנמשים מתחת לעיניים החייכניות, החמות, על ידי השיער הרך למגע, השפתיים הדקות. לילות קיץ של רוחות יבשות, פרועות, לחישות שקטות, אוהלים, דרכים מתחילות, המדבר הפתוח, חופי סיני. האהבה שסחפה אותו, שהוציאה אותו משגרת חייו. הוא זוכר.
וראובן גם הוא זוכר, את העלבון שלא הרפה עד היום, את ימי הבדידות הבוערים, את יופיה שנגזל, הפשרות שעשה לאחר מכן, את שנותיו הרבות מאז, אפורות, חסרות אור שמש, עכורות, מלאות שמחות מאופקות ועצב לא נודע. הוא מביט אל גדעון, "אליך עזבה?"
"כן. אליי."
"ועדיין היא יפה כל כך."
"עדיין." הוא כמעט ומשתנק.
"וילדים? יש לכם?"
"אחד, יונתן. יוני."
וגדעון עוד נזכר, נדהם מחוויית ההווה המתמשך שלו, של מוחו היורה אליו, אל תודעתו, מראות כזיקוקין די נור, זכרונות חיים. איך נודע להם על ההריון, בדירה הקטנה בחיפה, איך רקדו לקולה של מריאן פיית'פול, השרה בעצב
"Crystals sparkle in the grass, I polish them with thought.
On my lash there in my eye a star of light is caught.
Fortunes told in grains of sand, here I am is all I know.
Candy stuck in children's hair, everywhere I go
In the night time."
איך לא ידעו עוד מה יעשו מרוב אושר ויצאו את הבניין המעופש עם שקי שינה בידיהם, פניהם לחוף הים. ואז נסיעתם הראשונה לחוץ לארץ, לסקנדינביה, השאירו את יוני בן השלוש בבית הוריה. איך בכתה למראה הקרחונים, כחולים, נשגבים, איך רצו עד אובדן נשימה בשדות ירוקים אינסופיים.
כל ההתרחשות ערכה כמה שניות בלבד. ראובן הסיט את מבטו הצידה, שבר את המשולש שנוצר, וגדעון ראה לפתע את עצמו ניבט מהמראה, נרגש ונפעם, נראה לעצמו אחר, חדור רוח. פתאום ידע מדוע הוא כאן, הבין מה איבד, על מה ויתר בקלות כזו. כמה טבעי התהליך, "here I am is all I know" היא שרה, כמה פשוטה השכחה, הפניית המבט לפנים בעקשנות. הוא רצה לחזור לביתו מהר ככל הניתן, אך כשפנה לאחור ראה את ראובן ישוב בפינת המיטה, פניו מושפלות מטה ודמעה בודדת זולגת מלחיו אל השטיח הבהיר והרך וללא קול נספגת בו.
"לך," הוא אומר "אהיה בסדר." וגדעון רק מניח יד על כתפו של בעל הבית, ובלי לומר דבר יוצא אל הדרך.
זה הזמן, חשב לעצמו בדרך צפונה, ואלה אנחנו החיים, העורכים בו מסע, מנקודה לנקודה. והפיתוי לחיות כך, בשיתוף עם המימד הבלתי מתפשר הזה, הפיתוי גדול מדי, להביט לאופק ולומר לעצמנו עכשיו לשם, ולא להביט לאחור. ואולי נכון לעצור, לחיות ללא זמן. לא, לא ללא זמן, אלא ללא כיוון לזמן, ללא שאיפות ואירועים שמגדירים לפני ואחרי, בזמן אישי שהוא מלא בכל רגע ורגע, אינו מתחלף, וכך הזכרון חודל להיות מאתגר, הופך לפחות נחוץ, והאדם הופך חופשי. הרי כל מה שהוא רוצה הוא להיות מי שהיה, שיהיו שניהם מי שהיו יחדיו, שידע שכך יהיו תמיד כי אינם משתנים, מתוך בחירה, מתוך הצורך.
זה הזמן, ועתה חש שהוא חוזר בו לאחור, שכשישוב לביתו ימצא את חייו מאי שם, מחכים לו. וגם היא ראתה אותם, את שני הגברים זה לצד זה, כבמסדר זיהוי, מה היא חושבת כעת? החליט שלא להתקשר, השיחה תהיה משונה מדי, רצה לראות אותה. האם היא כועסת על בעלה? על השנים השכוחות? אולי גם היא נשטפה פרץ של מראות עבר, אולי דווקא אליו, אל ראובן, נתונה כעת דעתה. אולי ימצא אותה בוכיה ואורזת את חפציה, או שהיא כבר בדרך אליו. נתקף חרדה, האם איבד אותה?
הוא האיץ ודהר לעבר הבית ועד מהרה ניצב עומד אל מול הדלת, שוב מול דלת, ודפק. שוב תהה, מה אם לא תיפתח הדלת, באותה מידה יכול לעמוד מול קיר אבן ולחכות, או גרוע יותר, לעמוד באויר הפתוח מול שום דבר ולחכות. אבל יש דלת והוא ממתין.