מראת העתידות

היא הייתה בחורה יפת תואר, עם עיניים בורקות, שיער ארוך שהגיע עד מותניה וחיוך שגרם לכל המביט בו לחייך בעצמו. משום כך, היה זה רק טבעי שגם הוא יתאהב בה. מאז שראה אותה יום אחד בשוק העירוני, לא הצליח להפסיק לחשוב עליה והשתוקק לראות אותה שוב. הוא השתמש בכשפיו על מנת לחזות מתי היא תגיע שוב לאזור, וראה שהיא תגיע ליריד של חג הקציר שיתקיים בדיוק בעוד יומיים. כשהגיעה לשם הוא כבר חיכה לה מחוץ לאוהלו, והזמין אותה פנימה לקבל תחזית של עתידה. הוא ידע מראש שהיא תסכים, כמובן. כאשר התיישבה מולו, פניה היפהפיים משתקפים בכדור הבדולח שניצב על השולחן, החל לספר לה על העתיד הזוהר שמצפה לה. הוא החל לספר לה על חיי האושר שמצפים לה, אם רק תבחר להינשא לגבר הנכון. מישהו חזק, עוצמתי ומרשים שידאג לכל מחסורה ויעניק לה את החיים הטובים שהיא נועדה לחיות. כל זה יכול להתגשם, אמר לה, אם תיבחר לבלות את חייה עמו. היא הביטה בו לרגע, מבולבלת, ואז פרצה בצחוק לגלגני. יש לה כל כך הרבה מחזרים עשירים ומכובדים, אמרה, אז למה לה לבחור באחד כמוהו? היא לעולם לא תסכים לכך. ברגע שאמרה זאת, כל רגשות האהבה שחש כלפיה נעלמו. הוא הבין שמראה החיצוני אינו תואם את ליבה הקר. בזמן שצפה בגבה המתרחק, הוא החל לתכנן כיצד יוכל להשיב לה כגמולה. בראשו נטוותה מזימה מבריקה, אשר תעניש אותה על יהירותה.
היא החליטה שלא לתת למפגש המעיק עם חוזה העתידות להטריד את שלוותה, והמשיכה לשוטט בין הדוכנים באותו מצב רוח מרומם שבו הייתה שרויה כאשר הגיעה ליריד. לאחר שצעדה כמספר דקות, משהו צד את עינה באחד הדוכנים שעל פניהם חלפה. זה היה חפץ מנצנץ ובוהק, והיא נמשכה להביט בו מבלי שיכלה להסביר מדוע. כשהתקרבה מעט, ראתה שזוהי מראה אליפטית הנתונה במסגרת בגוון השנהב. היא יכלה לראות את פניה היפות משתקפות בה, והחיזיון הפנט אותה. חיוכה כפי שהשתקף במראה היה עוצר נשימה, והיא הבחינה שכמה אנשים האטו את הליכתם מאחורי גבם כדי להביט גם הם בהשתקפות. הסוחר שעמד מאחורי הדוכן היה לבוש ברדס שכיסה את פניו כמעט לחלוטין, אך היא יכלה לחוש כיצד עיניו סקרו אותה במבט חודר. למרות שלא אמרה דבר, הוא הרים את המראה והניח אותה בידיה. כשהושיטה יד אל שקיק הכסף שלה על מנת לשלם לו, הניף את ידו בביטול. כבוד הוא לו, אמר, לתת את המראה לאדם בעל יופי כה רב. הוא הוסיף בחיוך שהמראה הזו נועדה בדיוק למישהי כמוה. ייתכן שדמיינה זאת, אבל היא הייתה כמעט בטוחה שלחיוכו הייתה משמעות נוספת, אותה לא הצליחה לפענח. עם זאת, באותו הרגע היא לא הקדישה לכך מחשבה נוספת ופנתה להמשיך בדרכה, חשה איך כל המבטים ננעצים בה בהערצה ובקנאה.
היא תלתה את המראה על קיר חדר השינה שלה, ומידי בוקר סקרה בה את דמותה הנאה בהבעה של שביעות רצון. אך ככל שחלפו הימים, היא הבחינה שבבואתה נעשית יותר ויותר חיוורת וקודרת, והיא חששה שגופה נחלש עקב מחלה שפגעה בו ושאולי אף עלולה לגרום לה לאבד את יופייה. היא הסתובבה במשך ימים רבים כשהבעה מודאגת נסוכה על פניה, אך לחרדתה, מידי יום הפנים שהשתקפו אליה במראה רק הפכו חיוורים ונפחדים יותר. יום אחד, כאשר הביטה במראה, ראתה את פניה מבוהלים כפי שמעולם לא היו קודם לכן. אימה נוראה נפלה עליה, ובאותו הלילה היא לא הצליחה לעצום עין. למרבה זוועתה, בבוקר שלמחרת המראה שיקפה פנים שלא היו שלה. הפנים היו מוכרות לה באופן משונה, אך במצבה הנוכחי לא הצליחה להיזכר מי הוא האדם הזה. פתאום הכה בה הזיכרון של אותו מפגש ביריד של חג הקציר, כאשר אותו חוזה עתידות עני ביקש שתינשא לו. היו אלה פניו של אותו חוזה עתידות שהשתקפו כעת במראה. בבוקר שלמחרת, כאשר כמה דייגים מצאו את גופתה, שנסחפה אל גדת הנהר שעבר בסמוך לשוק העירוני, איש לא ידע להסביר באילו נסיבות הגיעה לשם.
*
היא הייתה בחורה רגילה, עם עיניים חומות רגילות, שיער שחור רגיל וחיוך רגיל וסתמי. משם כך, היא לא מצאה שום סיבה מיוחדת להשקיע במראה שלה. היא הייתה פשוט חסרת ייחוד, לא משנה מה תעשה. היא גם לא הרגישה שחייה היו מעניינים או מרגשים כל כך. היא לא הייתה חכמה או נחמדה באופן מיוחד. כמו כל חבריה היא למדה בבית הספר המקומי, קיבלה ציונים סבירים ועבדה בעבודה רגילה למדי אחרי שעות הלימודים, כמוכרת בחנות ספרים. היא סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון לפני שנה בדיוק, שאת רובה הקדישה לטיול משעמם בצרפת. היא עמדה להתחיל ללמוד באוניברסיטה בחודש הבא, ובשבועות האחרונים הייתה עסוקה בחיפוש אחר דירה משלה. לאחר כמה ימים התקשר אליה מישהו עם הצעה. דירה בקומה הראשונה של בניין דו קומתי ישן. היא באה לראות את המקום, וחשבה לעצמה שיותר טוב מזה היא בטח לא תמצא. אז היא קנתה את הדירה. לאחר יומיים של העברת חפציה לשם מבית הוריה, היא עברה לשם בעצמה.
הדירה הייתה ממוקמת במרחק לא רב מהאוניברסיטה שבה עמדה להתחיל ללמוד, וכמו כן הייתה קרובה למרכז העיר שבו היו ממוקמות חנויות רבות ופארק ציבורי קטן. בהתחלה היה לה קשה להתרגל לרעיון שהיא גרה לבד, אבל עד מהרה היא החלה אפילו ליהנות מהעניין. יום אחד אחרי הצהריים היא יצאה לרחוב ונתקלה במודעה גדולה, מודבקת על עץ, שהכריזה על "מכירת חצר" באחד הבתים הסמוכים. מכיוון שרצתה לקנות כמה פריטים שהיו חסרים בדירה, היא החליטה לבוא. במכירת החצר היו המון חפצים, רובם ישנים אך במצב טוב. גם המחיר היה זול, אז היא קנתה מנורת לילה, שטיח קטן, מראה וכמה צלחות. היא חזר לדירה וסידרה את הפריטים שקנתה במקומם. היא שמה את השטיח הקטן בכניסה, את הצלחות בארון המטבח ואת המראה תלתה על קיר המסדרון. היא הביטה במראה, ופניה חייכו אליה בהשתקפות. הדבר המוזר היה, שהיא לא חייכה כלל. היא לא הבינה. איזו מין מראה מוזרה זו, שמשקפת רק אנשים מחייכים? מראה להעלאת מצב הרוח? מבולבלת עדיין, היא פנתה משם להניח את מנורת הלילה על השידה בחדרה. מעניין, חשבה לעצמה, אם זו מנורת לילה שמאירה רק בחדרים עם טפטים כחולים.
למחרת היא הלכה לחנות פרחים במורד הרחוב, כשבכוונתה לקנות ורדים בהם תוכל לקשט את האגרטל שהניחה על שולחן הסלון. בעודה מתבוננת בזרים השונים, ראתה פתאום שהמוכר מתבונן בה. היא סקרה אותו בזהירות והגיעה למסקנה שבניגוד אליה, הוא לא נראה כלל כמו אדם פשוט וחסר ייחוד. היו לו עיניים גדולות ובהירות, וחיוכו היה מסנוור. הוא התקרב לשוחח איתה בדיוק כשחלפה בראשה המחשבה שאנשים מסוגו אינם פונים, בדרך כלל, לאנשים כמוה. לאחר מספר דקות היא צעדה לכיוון דירתה בשמחה, אוחזת בורדים שנתן לה ומריצה את שיחתם שוב ושוב בראשה. הוא סיפר לה שראה את המשאית שהעבירה את חפציה לדירה החדשה ותהה מי עובר לגור שם. בעוד הם משוחחים נכנסו לחנות שתי נשים שביקשו את עזרתו בבחירת זר. הוא פנה לעזור להן אך אמר שהוא מעוניין להמשיך לשוחח איתה ולכן ביקש את מספר הטלפון שלה, והבטיח שיתקשר מחר. חיוך רחב התפשט על פניה בעודה מניחה את הורדים באגרטל, שאותו מילאה במים. לפתע נזכרה בפניה המחייכות שאותן שיקפה המראה החדשה יום קודם לכן. הייתכן, חשבה, שזו מראה שיכולה לחזות את העתיד? או, לפחות, לשקף כיצד ייראו פניה ביום המחרת? נרגשת, היא מיהרה אל המראה, אך לאכזבתה כל מה שנשקף אליה היו פנים מדוכדכות, שלא תאמו את הבעתה הנרגשת והעליזה. היא ניסתה להתעלם ממה שראתה על מנת שלא לקלקל את מצב רוחה הטוב, אך התקשתה להתנער מהתחושה הרעה שדבקה בה.
כשהתעוררה בבוקר כבר שכחה לחלוטין מהרגשתה ביום הקודם. היא החליטה שבזמן שהיא מחכה לשיחת הטלפון מהמוכר בחנות הפרחים, היא תנקה קצת את הדירה. עד הערב היא הספיקה לנקות את הסלון, חדר השינה והאמבטיה, ובעודה שוטפת את הכלים בכיור המטבח שמעה את הטלפון מצלצל. היא מיהרה להרים את השפופרת, אך שום קול לא ענה לה בצד השני. היא עשתה את דרכה חזרה לכיור בפנים קודרות, והבינה שזה בדיוק מה שהמראה חזתה ביום הקודם. לא, הוא לא יתקשר אליה. היא ידעה שאין סיכוי שמישהו כמוהו יהיה מעוניין בה. החלק שעדיין לא הבינה היה- מדוע הוא בכלל טרח לדבר איתה מלכתחילה? כנראה שהוא סתם קיווה לצחוק על חשבונה. היא כעסה על עצמה שבכלל קיוותה שהוא יתקשר, ופנתה להביט שוב במראה-חוזת-ההבעות, דבר שכבר הפך להרגל אצלה. הבעת פניה כפי שהשתקפה במראה החרידה אותה משלוותה. הפנים שהביטו בה היו מבוהלות עד מוות. מה יכול לגרום לה להיבהל כל כך? נראה שהמראה מנסה להזהיר אותה מפני משהו. אולי, חשבה, עדיף לה לא לצאת מהבית גם מחר.
למרות שהיא נשארה בבית ביום שלאחר מכן, הפחד לא עזב אותה. היא לא יכלה לשבת בשקט, וכל הזמן הביטה מעבר לכתפה. היא התרוצצה חסרת מנוחה בחדרי הבית ומידי פעם הציצה מהחלון בחשש, אך למרות שלא ראתה שום דבר מיוחד היא עדיין הרגישה כאילו משהו נוראי וחסר שם עומד לפגוע בה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהיא סתם מדמיינת, אבל כלום לא עבד. כשהגיע הערב הטלפון צלצל שוב, ממש כמו ביום הקודם. בהלה איומה תקפה אותה למשמע הצלצול, והיא לא הייתה מסוגלת לענות. היא ישבה על הספה, ידיה מהדקות את ברכיה אל גופה, ועיניה בוהות. מבטה נפל על המראה התלויה על קיר המסדרון שעמד בסמוך. היא התחרטה על היום שבו הכניסה את המראה הזאת אל ביתה, אך לא יכלה לעמוד בפיתוי להביט בה. היא עשתה את דרכה אל המראה, מקווה לראות שוב פנים מחייכות. ליבה צנח כשראתה את פניו של המוכר מחנות הפרחים מביטות בה מההשתקפות. מה זה אמור להביע? האם הוא זה שמנסה לפגוע בה? היא הסתובבה במהירות כשחשה לפתע שמישהו מתבונן בה, אבל לא היה שם אף אחד. היא הביטה שוב במראה, לא מאמינה למראה עיניה. היא החלה לפסוע באיטיות לאחור, פניה אל המראה וגבה אל דלת הכניסה, וברגע שהגיעה אל הדלת פתחה אותה והחלה לרוץ. היא הגיעה במרוצתה אל הכביש הראשי הקרוב, אך הייתה כל כך שקועה ברצון להתרחק מדירתה, שלא שמה לב למשאית שהתקרבה אליה.
*
בעת שסיירו בדירה, החל בעל הדירה לספר למוכר הפרחים על התאונה הטראגית שקרתה לדיירת הקודמת. מוכר הפרחים הוכה בהלם. הוא זכר עדיין כיצד שוחח איתה וביקש את מספר הטלפון שלה. הוא התכוון לברר ממנה פרטים לגבי מי שמכר לה את הדירה מכיוון שהיה מעוניין לקנות את הדירה בקומה השנייה, אך כאשר ניסה להתקשר ביום הראשון נותקה השיחה, וביום השני לא הייתה תשובה. הוא הופתע כשראה מודעה המכריזה על מכירת הדירה שלה בקומה הראשונה, ותהה מה קרה לה. עכשיו הוא שומע שהיא נהרגה בתאונת דרכים. כמה עצוב. והיא דווקא די מצאה חן בעיניו, אבל הוא לא הספיק להגיד לה את זה. ובכן, חשב, עכשיו כבר מאוחר מידי. בעל הדירה הראה לו את המטבח, חדר השינה והאמבטיה, ובדרכם לסלון חלפו על פני מראה שנתלתה על קיר המסדרון. מוכר הפרחים נעצר לרגע כדי להביט בפנים המחייכות שהשתקפו אליו. מוזר, הוא היה בטוח שלא חייך כשהביט במראה. כנראה שטעה…