המראה שלי

תמיד הייתי אחת הבנות הפופולריות בכתה. היו לי המון חברות, הייתי לא רעה בלימודים, ותמיד אמרו לי שאני נראית לא רע. גם המורים תמיד חיבבו אותי כי הציונים שלי היו די טובים, אבל זו לא חכמה כשאמא שלך מרצה באוניברסיטה ואבא שלך דוקטור לפיזיקה במכון הגרעיני. לא הייתי מלכת הכתה, או משהו כזה, כי אצלנו בכתה לא היתה מלכה – כולן היו שוות. אבל תמיד כל הבנות חיכו לשמוע מה לי יש להגיד על כל מיני דברים. והיתה לי גם נטיה למצוא ראשונה את כל הדברים שיהפכו אחר כך לאופנתיים. לא יודעת, מין כשרון כזה. גם הבנים שמו אלי לב, כי לֵטְס פֵיְיס אִיט, ווֹטְס דֶר נוֹט טוּ לַייק.
בית הספר היסודי עבר הכי טוב שרק אפשר עם תעודה מלאה במעולים כך שיכולתי להתקבל לאיזו חטיבה שרק רציתי. מובן שהלכתי ללמוד בבית הספר לאומנויות, כי תמיד רציתי להיות שחקנית.
כתה ז' עברה בערך כמו ביסודי. אמנם חלק מהחברות התחלפו, אבל מהר מאד מצאתי כמה חברות מגניבות חדשות. גם היה לי החבר הראשון שלי. הוא היה אלוהי, ממש! אבל לא היה לו כל כך הרבה בקומה העליונה, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת – אז זה נגמר די מהר.
מוזר, אבל במבט לאחור אני יכולה להצביע על היום בו הדברים התחילו להסתבך. זה לא היה נראה כך באותו זמן, זה היה סתם עוד יום רגיל. אמא שלי הבטיחה לי לצאת יחד למסע קניות כדי לחגוג את יום ההולדת הארבעה עשר שלי. הייתי צריכה כמה דברים חדשים לחדר שלי, כדי שהוא יפסיק להראות כמו חדר של ילדה קטנה ויתחיל להראות כמו חדר של אשה. אמא שלי לקחה אותי לאיקאה, אבל שם מצאנו רק כלמיני פופים ומראות עם פרווה ורודה וסתם דברים שמתאימים לילדות קטנות או לזקנות בנות ארבעים (נוֹ אֵפֵנְס, אמא). הסברתי לאמא שלי שאני צריכה דברים יותר בוגרים, יותר אקזוטיים. משהו שיביע את האישיות שלי. נכנסנו חזרה לאוטו והיא לקחה אותנו ליפו, לשוק הפשפשים. זה היה כבר מתאים יותר. הסתובבנו די הרבה וחיפשנו דברים בכל החנויות. קנינו איזה בד הודי מקסים שיהיה שטיח על הרצפה, ואיזה שולחן קפה טורקי קטנטן עם טס עגול מנחושת, אבל גולת הכותרת היתה המראה. היא היתה כמעט בגודל גוף בעלת מסגרת מדהימה עם פתוחים מנחושת, אמנם מתחילים להוריק, אבל ראיתי מיד את הפוטנציאל שלה וידעתי בדיוק איפה בחדר היא תיתלה.
החדר שלי היה נראה ממש שונה עם כל הפריטים החדשים, בוגר יותר, רציני יותר, בדיוק כמו שרציתי. אבא תלה לי את המראה בדיוק היכן שאמרתי לו והחדר נראה ממש מושלם.
"תראו אותה", אמא אמרה, "עוד מעט היא תשאל את הראי: 'מי היפה בכל העיר?'".
"ברור שאת, חמודה שלי", צחק אבא, "את היפהפיה שלי".
בבוקר למחרת קמתי מאושרת בחדר החדש והמדהים שלי. ריחפתי לבית הספר ומהר מאד הצטופפה סביבי קבוצה של חברות שהקשיבה לכל התאורים המדהימים שתארתי להן. אני חושבת שזה היה הרגע שאוהד החליט שהוא רוצה אותי.
אוהד היה תלמיד בכיתה ט'. אני יודעת שזה נשמע קיטשי, אבל הוא היה בלונדי עם עיניים כחולות שאפשר לטבוע בהן. הוא היה, כמובן, גבוה וחתיך בצורה שלא תאמן. והוא ניגש אלי באותו יום אחרי בית הספר.
"הילית", הוא שאל, "את רוצה לקפוץ איתי לקניון היום? אולי נלך לראות איזה סרט?".
כאילו דא! – בטח שרציתי, אבל שיחקתי אותה קצת קשה להשגה, שלא יעלה לו לראש. אז קבענו למחרת.
שעתיים לפני כבר התסגרתי בחדר והתחלתי להתכונן. מה ללבוש? כמה איפור לשים? (ואולי ללכת על המראה הטבעי. נוֹט), אם ללכת על המראה הבוגר והסקסי, או לא לעשות לו יותר מדי טִיזִינְג? ועוד כאלה שאלות הרות גורל. כשהוא הגיע לאסוף אותי הוא חזר ואמר לי כמה שאני יפה ואיך אני נראית מדהים וכאלו (אם כי ראיתי שקצת השמנתי לאחרונה).
הפגישה הראשונה היתה מדהימה. אוהד היה בחור מדהים. כל כך הרבה יותר בוגר מהילדים בכתה שלי, שכל מה שעניין אותם זה כדורגל. הוא גם נראה הרבה יותר בוגר, וגבוה והוא כבר התחיל להתגלח. הוא גם כל כך היה מצחיק ומעניין והוא רצה אותי! אני בטוחה שהוא היה יכול לבחור כל בחורה שהוא היה רוצה. רק רציתי להיות הכי מעניינת, וטובה ויפה בשבילו. היינו מבלים שעות אצלי בחדר, אבל הוא ממש לא היה מסוג הבחורים שרק "זה" כל מה שיש להם בראש. הוא כיבד אותי והיה טוב אלי וגם כשהתקדמנו אל הנשיקה הראשונה (והמדהיייייימה!) זה בא ממני והוא בכלל לא לחץ. אוהד גם למד בשיעור לדרמה והוא נתן לי המון טיפים טובים וגם עזרתי לו לתרגל את התפקיד שלו, כי בכיתה ט' כבר עושים בסוף שנה הצגה מלאה מול כל בית הספר וההורים.
אבל בגלל כל היציאות שלנו, וכל המסעדות ובתי הקפה שהיינו הולכים ביחד, התחלתי להשמין. אמנם אף אחד לא שם לב, אבל כשאני הסתכלתי בראי התחלתי לראות את זה. רק זה היה חסר לי, שאוהד יפסיק לאהוב אותי כי אני לא משגיחה על עצמי. אמרתי לעצמי שאני חייבת להחיל לשים לב מה אני אוכלת לפני שזה יצא מכלל שליטה. צריך להרוג את זה כשזה קטן.
בבוקר למחרת שאלה אותי נופר, החברה הכי טובה שלי שיושבת איתי בשולחן בבית הספר "מה זה הסלט חסה הזה שהבאת לארוחת עשר? מה קרה לסנביץ' טונה המסורתי שלך?".
"סתם, החלטתי לעשות דיאטה. אני רוצה להוריד כמה קילוגרמים מיותרים".
"איזה קילוגרמים מיותרים? ירדת מהפסים? את יודעת שאת כל כך יפה". איזו מאמי היא היתה, באמת חברה טובה.
"לא משהו רציני", עניתי, "סתם קילו או שניים, כדי לחזור למשקל האידיאלי שלי".
"טוב, מה שאת אומרת. רק שתדעי שבעיני את לא צריכה להוריד גרם".
הדיאטה לא הלכה כל כך טוב, וזה די ביאס אותי. התחלתי לקחת מהספריה ספרים על דיאטות כדי להבין איך לעשות את הדברים נכון. גם חיפשתי באינטרנט כל מה שיש לדעת על קלוריות ועל ספירת קלוריות וכל הדיאטות השונות ומה היתרונות והחסרונות של כל אחת. החלטתי שאני תוקפת את זה כמו מלחמה – הכי חשוב זה להיות יפה. לא רק בגלל אוהד, כי אם אני רוצה להיות שחקנית יש לי הרבה יותר סיכוי להצליח אם אני אהיה יפה. פצחתי בדיאטה רצינית והתחלתי לספור טוב טוב את הקלוריות של כל מה שנכנס לי לפה. לרוע המזל, כל פעם שהסתכלתי על הראי שמתי לב שכלום לא עוזר ואני רק הולכת ומשמינה.
אחרי כמה שבועות גם אוהד שם לב שמשהו לא בסדר. הוא אמנם לא שאל אותי מה קרה שהשמנתי פתאום, כי הוא תמיד היה כזה ג'נטלמן, אבל הוא ראה שיש שינוי.
"מה קרה? למה את לא גומרת את הסלט שלך?", שאל פעם כשהיינו בבית קפה ביחד.
"אני לא רעבה, כבר אכלתי יותר מדי", עניתי.
"מה יותר מדי? הזמנת רק סלט ירוק וגם אותו לא אכלת. מה קרה? משהו עובר עלייך?".
"שום דבר", אמרתי, "אני רק צריכה להקפיד יותר כדי לא להשמין. בגלל זה אני סופרת קלוריות, ומותר לי לאכול רק חצי מהסלט. במילא המנות פה כל כך גדולות".
"טוב," הוא אמר,"לדעתי את מושלמת כמו שאת, אבל אם זה עושה לך טוב…".
המריבה הראשונה שלנו היתה אחרי חופשת הפסח. אוהד נסע עם כל המשפחה שלו לחו"ל כך שלא התראנו שבועיים. חששתי מאד מהחופשה הזו כי אף פעם קודם לכן לא נפרדנו לכל כך הרבה זמן, וחששתי שהוא כבר לא ירצה אותי כשיחזור. איך כשהוא חזר יצאנו ביחד לקניון. היה לנו די קשה למצוא סרט שהוא לא ראה כבר במטוס, אבל סוף מצאנו איזה סרט אקשן טפשי שהיה די נחמד.
"מה קרה שאנחנו לא לוקחים פופקורן לסרט?", הוא שאל כשנכנסנו".
"זה נורא משמין. נלך אחרי הסרט ונאכל משהו בבית קפה".
אבל אחרי הסרט כשישבנו בבית הקפה פשוט לא בא לי לאכול ואז הוא התפרץ.
"מה עובר עלייך? את לא נורמלית. לא רציתי לומר לך את זה קודם, אבל נורא רזית מאז שנפגשנו בפעם האחרונה".
"אוי, איזה חמוד אתה", אמרתי, "אבל אתה יודע שזה לא נכון. אני רק הולכת ומשמינה".
"איזה משמינה בראש שלך? את בסדר? בואי איתי עכשיו. מיד!"
"לאן אנחנו הולכים?", שאלתי. הוא ממש סחב אותי ביד וכמעט גרר אותי לחנות של זארה.
"תסתכלי על עצמך. נראה לך שהשמנת?".
"אוי, איזה תמים אתה אוהד",עניתי, "אתה לא יודע שבכל החנויות האלו יש מראות מרזות כדי שמה שלא תקני יראה עלייך טוב?".
"מה מראות מרזות? את לא שמה לב שאת מתחילה להראות לא טוב?".
ברחתי משם בבכי. ידעתי שזה יקרה. ידעתי שהוא ישים לב לזה שאני משמינה. רצתי הביתה והסתגרתי בחדר שלי. הסתכלתי על המפלצת השמנה שנשקפה אלי מהמראה. איך הוא בכלל יכול לאהוב אותי ככה? חשבתי. לא פלא שהוא חושב שאני מכוערת. שכבתי ככה כל הערב ובכיתי על הכרית וכך נרדמתי.
החלטתי שצריך לנקוט בצעדים דרסטיים יותר. מצאתי באינטרנט דיאטה שהיתה להיט בין הבנות, אוכלים כל היום רק כרוב ושותים רק קפה שחור. הקפה ממריץ את הדם וככה הגוף שורף יותר קלוריות. בארוחת הערב סרבתי לאכול את החביתה שאמא הכינה לי (היה בה כל כך הרבה שמן).
"הילית, את חייבת לאכול משהו", היא אמרה.
"אני התחלתי בדיאטת כרוב, אני רוצה להוריד כמה קילו".
"הילית, תפסיקי מיד עם הדיאטה הטפשית הזו", אבא אמר, "את לא רואה שאת מתחילה להיות רזה מדי? את רק עור ועצמות".
"הלוואי, אבא. אני כל כך שמנה שזה כבר לא יפה. רק כמה קילו ו/אז אני חוזרת לאכול כרגיל".
"תרצה, תגידי לה משהו", אמר אבא לאמא, "את לא חושבת שזה מתחיל לצאת משליטה?".
"עזוב אותה גיורא, היא רק רוצה להרגיש טוב עם עצמה. אני אגיד לך מה נעשה", פנתה אלי אמא", מחר נצא ביחד לקניון, רק אני ואת, ונקנה לך כמה בגדים יפים, מה דעתך?".
"בטח. מסע קניות זה תמיד כיף".
אבל מסע הקניות שלי עם אמא לא בדיוק התפתח כפי שרציתי. הלכנו למלא חנויות ולא הצלחתי למצוא שמלות שישבו עלי טוב.
"אולי נקנה לך איזה ג'ינס?" אמרה אמא.
"ג'ינס זה אחלה", עניתי.
נכנסנו לאחת מחניות המותגים ואמא הוציאה לי ג'ינס מהמדף ושלחה אותי לחדר ההלבשה למדוד.
"מה זה?", היא אמרה, "מידה שלושים ושש גדולה עליך? כבר שנה וחצי שאת לובשת שלושים ושש. טוב בואי ננסה שלושים וארבע". אבל כשגם הג'ינס הזה ישב עלי משוחרר אמא נבהלה. "הילית, עכשיו גם אני מתחילה לדאוג, אני חושבת שאבא צודק, כדאי שתפסיקי עם הדיאטה שלך ותתחילי לאכול כמו שצריך – את לא אמורה לרדת במידות בגיל שלך, את עדיין גדלה. זה יכול להיות מסוכן".
מה יכולתי לעשות? חזרתי הביתה והצצה אחת בראי שלי הוכיחה לי שאני עדיין שמנה. העובדה שאבא ואמא לא רואים את זה, היא כנראה בגלל שהם כבר מבוגרים והראיה שלהם נפגמה. אז בארוחת הערב עשיתי כאילו שאני אוכלת, אבל כשאבא ואמא לא שמו לב שמתי חתיכות קטנות מהלחם ומהחביתה על הכסא בין הרגליים שלי. לצערי לא יכולתי לאכול רק את הכרוב מהסלט, אז אכלתי גם את המלפפונים, אבל את העגבניות והבצל השארתי בצד, כי יש בהם המון קלוריות.
אבל מה שעבד על ההורים שלי לא עבד על אוהד. כעבור כמה שבועות יצאנו שוב לשבת בבית קפה והוא התנהג די מוזר. הוא העיר על מה שהזמנתי (סלט הבית) וכשביקשתי שיביאו לי אותו בלי האגוזים ועגבניות השרי כי יש בהן יותר מדי קלוריות הוא התחיל להתעצבן. "הילית, את לא רואה שאת מזיקה לעצמך? את הרבה יותר מדי רזה. תפסיקי כבר עם ספירת הקלוריות הזו. אני לא יכול לעמוד בזה".
"די, אוהד, מאמי. אל תעשה סצנה. אני קצת שמנמונת ואני צריכה להוריד חמישה קילו וזהו".
את חולה", הוא אמר, "זה מה שאת. השתגעת לגמרי. את רזה כמו דוגמנית על סמים ומשוכנעת שאת שמנה. את צריכה טיפול. והאמת? לי כבר נמאס. אם את לא מזמינה את הסלט כמו שהוא, ואוכלת אותו עם האגוזים והעגבניות, אז אני כבר לא יודע מה".
"מה אתה אומר אוהד?"
"אני אומר שיש לך בעיה שאת מסרבת להכיר בה. ואם לא תתעשתי, ומהר – אנחנו הסטוריה".
"רגע, אתה זורק אותי?", נבהלתי.
"אני לא זורק אותך. רק תאכלי אוכל נורמלי. לא רק כרוב וקפה".
"אז אתה רוצה שאני אהיה שמנה? שאף אחד לא ירצה אותי? שאף אחד אחר לא יסתכל עלי? אתה בכלל לא אוהב אותי, אתה חושב רק על עצמך".
"די, אני לא יכול יותר. אני משתגע. זה גדול עלי. את צריכה פסיכיאטר טוב . אני הולך".
וככה הוא השאיר אותי בוכה בבית הקפה. אותו הלילה הדמעות לא פסקו. חמקתי הביתה מהר כדי שאמא ואבא לא יבחינו ונרדמתי בוכה לתוך הכר.
ואז הגיע היום בערב. ישבנו לאכול כל המשפחה כרגיל, עם אותו הסלט ואותה החביתה והלחם והכל היה נראה נורמלי לחלוטין. ואז מאיזו סיבה לא ברורה נפל לאבא המזלג והוא התכופף להרים אותו.
"מה זה הילית?"
"מה זה מה?", לא הבנתי.
"מה זה האוכל על הכסא שלך? תרצה, תראי מה היא עושה".
אבא קם במהירות מהכיסא שלו והרים אותי בכוח משלי. כל האוכל ששמתי בין הרגליים שלי נפל על הרצפה. עמדתי ככה במטבח ולא ידעתי מה לעשות.
"מה זה?", אמא נבעתה. "את לא אוכלת את האוכל שלך? כבר כמה זמן זה נמשך ככה? כמה זמן את משקרת לנו?".
"אני לא רוצה להיות שמנה!" התחלתי לבכות, "אני שמנה ומכוערת. אני רוצה להיות יפה".
"אמרתי לך, תרצה ולא רצית להקשיב", אבא צעק. "הילדה צריכה טיפול. הילית את כל כך רזה שזה כבר חולני. את עלולה להזיק לעצמך. זה לא בריא. אפשר למות מזה".
"למות ממה? מלהיות שמנה ומכוערת".
"הילית בואי מיד", צוותה עלי אמא. היא סחבה אותי אל חדר ההורים והעמידה אותי מול המראה שלהם. המראה הגדולה שתפסה קיר שלם בחדר השינה. "מה את רואה הילית? אני רואה נערה הרבה יותר מדי רזה".
"הראי הזה משקר, כל המראות משקרות. רק הראי המיוחד שלי מראה את האמת. אני רואה בו כמה אני שמנה. כמה אני מכוערת. אני לא רוצה להיות מכוערת, אני רוצה להיות יפה", פרצתי בבכי.
"די! אני מפסיק עם השגעון הזה", אבא צעק. "אני לוקח את הראי הזה ואת מתחילה לאכול כמו בנאדם. את מבינה אותי?".
"לא!!!", צעקתי והתחלתי לרוץ. הגעתי לפני אבא אל החדר שלי ונעלתי אותי. שאף אחד לא יוכל להכנס. אף אחד לא יקח לי את הראי שלי. הראי היחיד שאומר לי את האמת. שמראה לי את המציאות כמו שהיא.
"תפתחי לי מיד", אבא דופק על הדלת בחוזקה. כבר כמה דקות שהוא עומד לו שם צועק עלי שאפתח לו ואומר לאמא "הילדה חולה. היא צריכה טיפול. אני אוציא לה מהראש את הרעיונות הטיפשיים שלה. אני אשבור לה את הראי הארור ואקח אותה ישר לבית-החולים לאשפוז".
אבל זה לא יקרה. אף אחד לא יקח לי את הראי שלי. הראי היחיד שמראה לי את האמת. אולי ממראות אחרות ניבטת ילדה רזה. אבל אני יודעת כמה אני מכוערת ושמנה.