מסדרון

בסוף המסדרון, מרובע ואפל, חיכה לי התא. זוג סוהרים שתקנים ליווה אותי אל הכניסה. הם הובילו אותי פנימה, בזהירות אך בתקיפות, ולאחר כמה צעדים הרפו ממני והלכו להם. מאחוריי נטרקה דלת הסורגים וצלילם המתכתי נבלע בחלל הקטן והאטום. עמדתי שם, מדי הכלא דבוקים לגופי. מולי ניצבה מיטת קומתיים. גופה הדקיק והחלוד הזכיר שלד של בהמה קדומה. על הדרגש התחתון מבין השניים הונח מזרון דק ונוקשה למראה, שהשתעל חלקיקי אבק כשהתיישבתי עליו. בקצה המזרון הונחה שמיכה אפורה וצמרית שקופלה בגסות. משכתי אותה אליי והתעטפתי בה.

התא היה קטן ועלוב. הקירות מצופים טיח אפור, מתקלף ומשחיר בקצוות. באחד הקירות נקבע חלון קטן ומסורג, מגלה פיסת שמיים בגוון צהוב עמום. בפינת החדר עמדה אסלה, שגם ממרחק נראתה מטונפת, ולידה כיור קטן. לאורך הקיר שמולי ניצב דרגש עשוי ברזל ועליו מזרון, אפור כמו לבנת בטון. על המזרון שכב אדם מכוסה בשמיכות.

השעה הייתה שעת בין ערביים והאוויר החל להתקרר. התרוממתי מהמיטה והתקרבתי אל החלון. מתחתינו יכולתי לראות את חומות בית הכלא ולאורכן גדרות התיל החשמליות. פה ושם נראו שלטי פח מצהיבים שעליהם המילים "סכנה – חשמל!" באותיות דפוס שחורות, מהודרות. מעבר לגדרות התפרשו המרחבים הרדומים, ספוגי ערפל.

פניתי לבחון את שותפי לתא. הוא היה מכוסה כולו מכף רגל ועד ראש, ולא ניתן היה לראות דבר מלבד נשימותיו, שגרמו לשמיכות להתרומם ולשקוע. לקראת הערב התעורר. הוא בקע מן השמיכות כמו מתוך גולם, מקלף אותן מעליו באיטיות. כשהבחין בי התמלאו פניו אכזבה משונה. הוא התיישב במיטתו ובחן אותי בעיניו העצומות למחצה. שותפי היה גבר נמוך, בעל גוף מלא. הוא היה מבוגר למראה, שיערו שחור נגוע באפור, גבותיו סבוכות ותחתיהן עיניים קטנות וחסרות מנוחה. הוא דמה לפקיד בנק, אבל מהסוג הערמומי.
"מתי הגעת לפה?" שאל.
"היום." עניתי.
הוא תלה בי מבט מהורהר. "ואתה מתכוון להישאר?" שאל.
"אני מאמין שכן." אמרתי. הוא הנהן, מוטרד, עיניו מתרוצצות על פני החדר.

***

באמצע הלילה התעוררתי, משליך מעליי בפראות את השמיכה. פרעושים! נהמתי. התהפכתי מצד לצד על גבי המזרן הספוגי, מתגרד כולי. "פרעושים ארורים!" יללתי לתוך חשכת הלילה. "איך אתה סובל את זה?" לא הייתה תשובה. הצטנפתי במיטתי. כעת, ללא השמיכה, החל קור טורדני להזדחל במעלה כפות רגליי. שפשפתי אותן זו בזו, מסרב לגעת שוב בשמיכה, ולבסוף הצלחתי להירדם בשעת לילה מאוחרת.

***

כשפקחתי את עיניי בבוקר כבר היה ער. הוא ישב על מיטתו, מתבונן בי. אחזה בי תחושה לא נעימה שאולי התבונן בי כך כבר זמן מה.
"איך ישנת?" שאל אותי, מקמט באצבעותיו את שולי השמיכה.
"הפרעושים," עניתי, "לא נתנו לי לישון."
הוא הנהן. "אלו לא פרעושים. אלו פשפשים." תיקן אותי, "אם אתה רוצה משהו נגד זה…" – רק אז הבחנתי לראשונה במדף שמעל למיטתו. זה היה מדף צר מעץ, ועליו מסודרות סחורות למיניהן – סיגריות, קלפים, דאודורנטים, משחות שיניים יוקרתיות… לא היה שם משהו נגד פשפשים, אבל אם אני רוצה, הבטיח, הוא יכול להשיג לי.

בארוחות הבוקר היה סוחר עם שאר האסירים, מעביר מתחת לשולחן חבילות סיגריות, בקבוקי משקה קטנים מזכוכית, לפעמים אפילו ספרים. בארוחות האלה היה אוכל מעט מאוד, ולפעמים גם שום דבר. כשהיינו חוזרים לתא היה מטפס על דרגשו, מתעטף בשמיכות ונרדם. ככה זה היה כמעט בכל יום, מלבד הימים שבהם היו מוציאים אותנו לעבודות שירות, פעם או פעמיים בשבוע. היו מובילים אותנו באוטובוס עם חלונות אטומים לאמצע שומקום, מלבישים אותנו באפודים צהובים זוהרים ומחלקים לנו שקיות זבל לאסוף את האשפה מצד הכביש, או מעדרים לסלק את העלים. בימים כאלה היה מבקש רשות לחזור לתא מיד אחרי ארוחת הצהריים, ושם היה ישן עד הערב. מעולם לא ראיתי אותו במקלחות, אבל הנחתי שזה היה במקרה. בימי הביקורים איש לא הגיע לבקרו, אבל הנחתי שזה מאותה סיבה שאיש לא בא לבקר אותי.

לא חשדתי בו. יותר נכון, לא היה לי אכפת. מדי פעם, כשהיה ישן, הייתי מעלים מהמדף שלו חפיסת סיגריות ומעשן אותן מאוחר יותר כשלא היה בסביבה. פעם אחת לקחתי משחת שיניים, ובפעם אחרת זוג שרוכי נעליים. רק את האלכוהול לא מצאתי. הנחתי שהוא מסתיר אותו היכן שהוא, מחוץ להישג ידי.

***

ובכל זאת, התעניינתי לדעת מאיפה הוא משיג את כל הדברים האלה. מישהו הרי צריך להעביר לו את כל זה. הנחתי שזה אחד הסוהרים. כבר שמעתי סיפורים דומים. הוא עשוי היה לשחד אחד מהם, או להתחבר איתו. אני, באופן אישי, נטיתי לכיוון האפשרות הראשונה. הוא לא נראה ידידותי במיוחד, וגם לא הסוהרים.

לילה אחד, אחרי כיבוי אורות, נשכבתי במיטה ומשכתי את השמיכה מעל לראשי. השארתי חריץ דק, כמעט בלתי נראה, דרכו הצצתי לכיוון הסורגים. חיכיתי כאשר לאט לאט השתתקו הקולות בתאים השכנים ודממה השתררה במסדרון. בתוך החדר נשמעו צעדיו של שותפי על רצפת האבן. צעדים מהירים, חסרי סבלנות. נשפתי אוויר בשקט. אם יגיע לכאן מישהו ובידיו סחורה, אראה אותו מיד. עברו כמה דקות, וכלום. הוא יכול להגיע גם באמצע הלילה, חשבתי פתאום. מה אעשה אז? הטיתי את אוזניי וניסיתי להקשיב למתרחש בחדר. שותפי מכחכח בגרונו. קול טפיחה חלוש, כאילו חבט בידו בחוזקה על המזרון. קול רשרוש מצעים. נדמה היה לי ששמעתי חפץ כבד, מונח בעדינות על הרצפה, מספר צעדים בודדים, זהירים – ואז דממה.

כעת היה התא דומם כבר זמן מה. חיכיתי שעה ארוכה, עד שהשקט התחיל לעורר בי אי נחת. מה הוא עושה שם? תהיתי. הסטתי את השמיכה מעל ראשי, מנסה להבין מה קורה. חיפשתי את שותפי, אבל הוא לא נראה בשום מקום. איפה הוא? התגנבה לראשי האפשרות שאולי זאת מלכודת. בהיסוס הגחתי מתוך השמיכה והתבוננתי במיטתו בחשיכה. השמיכות היו מונחות עליה בערבוביה. ירדתי ממיטתי והתקרבתי אל הדרגש. "היי," לחשתי. לא הייתה תשובה. הנחתי את ידי על השמיכות והן שקעו מטה אל המזרן. משכתי אותן בתנועה חדה. המיטה הייתה ריקה.

מה קורה פה? סקרתי את החדר בשנית. תחושה מטרידה הזדחלה אל בטני. התהלכתי סביב, מתכופף להציץ מתחת למיטות, מותח את זרועי לגשש בחשיכה, מתקשה עדיין להאמין במה שהחל להיות מאוד ברור. הייתי לבדי בתא. התיישבתי על המיטה, מבולבל. זה היה לילה שקט והירח בחלון היה דק. בתאים האחרים ישנו האסירים במיטותיהם. נשמתי עמוק, זורק מבט אחרון סביבי, לוודא שאכן אין שם אף אחד. ואז התחלתי לחפש את הפתח.

בדממה התחלתי עובר על הקירות, מלמעלה עד למטה. חיפשתי משהו, כל דבר, דרכו יכול היה להימלט. הרי דרך הסורגים לא יצא, זאת ידעתי היטב, מאחר ופיקחתי עליהם בכבודי ובעצמי. אולי דרך החלון? ניגשתי אליו ואחזתי בסורגים. לא יכול להיות. גם ילד לא היה עובר שם. ניגשתי אל האסלה, תפסתי אותה בשתי ידיי וטלטלתי אותה, תחילה בעדינות ואחר כך בחוזקה. היא הייתה נעולה במקומה. על הרצפה ליד מיטתו הבחנתי במראה גדולה, ממוסגרת בכבדות. הרמתי אותה, אך לא היה מתחתיה דבר. החזרתי אותה למקום.

חזרתי להתהלך בחדר, אובד עצות. ידעתי שהמנוול הערים עליי, אבל לא ידעתי כיצד. וכעת הוא נעלם. ניגשתי אל המדף שמעל מיטתו. על המדף עמדו בערימות כמה חפיסות סיגריות, כמה סיגרים בודדים ארוזים בעטיפותיהם, חפיסת קלפים מבריקה, כמה דאודורנטים וסכין גילוח מאיכות משובחת. פיזרתי את החפצים ובחנתי אותם בחיפוש אחר רמז כלשהו, ומשנואשתי סידרתי אותם במקומם, משאיר אצלי שתי חפיסות סיגריות שהנחתי שלא יחזור לחפש. לאחר מכן התכופפתי והרמתי את המזרון. בחשכה יכולתי להבחין בשורה של בקבוקי משקה – אחדים כסופים ושטוחים, אחדים זעירים, מזכוכית, כמו אלה שאפשר למצוא במיני בר בבתי מלון. עוד היו שם שתי קופסאות פלסטיק עגולות שכתוב עליהן "אספירין", ובפנים כדורים מכל מיני סוגים. בצד המזרון היה תחוב סדין מרופט ואכול עש. העברתי את ידי על הבקבוקים, ולבסוף בחרתי אחד כסוף, עטוף ברצועה מעור חום. מדוע לא לקח אותם איתו? תהיתי. זו סחורה יקרה. אולי הסתבך במשהו והיה צריך להיעלם? תחבתי את הסיגריות והבקבוק מתחת למזרון שלי, נשכבתי על מיטתי וחיכיתי לבוקר.

התעוררתי בשעת צהריים מאוחרת. זה היה יום שבת, ובימי שבת נותנים לנו לישון כמה שאנחנו רוצים. התיישבתי במיטתי, מטושטש. רק לאחר דקה בערך הבנתי מה היה נראה לי כל כך משונה – מולי, על דרגש הברזל, שכב שותפי במיטתו, מכוסה בשמיכות. ישן כמו תינוק. לא האמנתי למראה עיניי. התחשק לי לגלגל אותו מהמיטה, או להשליך את שמיכותיו דרך החלון, אבל במקום זה – שתקתי והתבוננתי בו. מעליו מדף הסחורה נראה עמוס יותר. נראה שחפיסות הסיגריות התרבו, על אף השתיים שלקחתי, וכעת נוספו על המדף גם ספר תנ"ך אחד וקופסא של מקלוני אוזניים. אם כן, הוא הלך וחזר, ולא בפעם הראשונה. בוודאי היה יוצא כל לילה כשהייתי נרדם, וחוזר לפנות בוקר, לפני שהייתי מתעורר. הוא היה עושה זאת בצורה נקייה, במהירות ובשקט. ואני עדיין לא ידעתי כיצד.

היום הזדחל לאיטו. שותפי המשיך בשנתו השלווה, נהנה מצהרי יום השבת. ישבתי במיטתי וחיכיתי לו שיתעורר. כך ביליתי את אחר הצהריים, עוקב אחרי פסי האור הנודדים באיטיות אינסופית על פני החדר, מטפסים על הקירות לעת ערב ונמוגים לאיטם עם השקיעה. לקראת ארוחת הערב פקח את עיניו. הוא התמתח במיטתו, פניו רגועים ושבעי רצון. כשהבחין בכך שאני מסתכל עליו, הנהן באי נוחות וסובב אליי את גבו. בארוחת הערב ישב לסחור עם האסירים, כנראה פספס את ארוחת הבוקר, ולאחר מכן נשאר לשחק בקלפים וחזר אל התא לאחר רדת החשכה.

אחרי הביקורת האחרונה החל להיות חסר סבלנות, בצורה כמעט לא מורגשת. כתפיו התקשחו ומבטו הפך מרצד וחסר מנוחה. הוא לא אמר שום דבר כמובן, רק סידר את הסחורות על המדף שוב ושוב בעצבנות מוסווית היטב. בלילות הקודמים לא הבחנתי בזה, עכשיו כן. ניסיתי להתעלם ממנו ולהתנהג כרגיל, בעודי נאבק בדחף להיכנס למיטה ולמשוך את השמיכה מעל ראשי. חיכיתי ללילה בקוצר רוח בדיוק כמוהו, אבל לא רציתי שיתחיל לחשוד בי עכשיו. כשהגיעה שעת כיבוי האורות יכולתי סוף סוף לעלות למיטתי, מאתר רמזים של הקלה בפניו של שותפי. כמו בלילה הקודם משכתי את השמיכה מעל ראשי, אבל כעת הצצתי לכיוון המיטה שלו, נחבא אל הצללים כמה שאפשר. חששתי שיבחין בי, באור הירח המוחזר מזגוגיות עיניי.

החושך הפך סמיך יותר ובחדר שררה עלטה כמעט גמורה. עקבתי אחריו בעודו מתהלך בחדר, מבעד לעפעפיים עצומים למחצה. כנראה חיכה שאירדם. מדי פעם הציץ בי, ואני מיהרתי לעצום את עיניי, נושם בשקט, גופי רפוי על המיטה. הקשבתי לצעדיו החוצים את החדר הלוך ושוב, עד שפתאום נפסקו. פקחתי את עיניי לכדי חרכים דקים. מולי עמד שותפי ליד מיטתו, תפס במזרון והרים אותו. הוא תחב את ידו פנימה, הוציא דבר מה והניח אותו על המיטה. זו הייתה מעין חבילה, עטופה סדין מרופט. הוא הניח עליו את ידיו, אך לפני כן פנה אליי שוב התבונן בי שעה ארוכה. לאחר זמן מה נראה שהתרצה. בעדינות החל מושך את קצוות הבד, פרש אותו על המיטה וחשף את מה שהיה מונח בפנים, נוצץ באור הירח. זו הייתה המראה בה הבחנתי לילה לפני כן. הוא הרים אותה, אוחז בחוזקה במסגרת הכבדה, והניח אותה בעדינות על הרצפה ליד המיטה. את הסדין תחב בחזרה אל מתחת למזרון. הוא נשף עליה להסיר את האבק. במשך זמן מה הטה אותה בעדינות לצדדים, כמחפש דבר מה, ולאחר מספר דקות החליט והתיישב לידה על הקרקע.

ואז קרה דבר מוזר. הוא שלח את רגלו קדימה, כאילו התכוון לדרוך על המראה. אבל במקום שתפגע בה, הרגל פשוט עברה דרכה, כאילו לא הייתה שם בכלל מראה, אלא פתח כלשהו ברצפה. לאחר מכן השחיל את רגלו השנייה. הוא נשאר לשבת שם במשך כמה רגעים, מנדנד את רגליו, משקיף מטה אל תוך המראה. כשעשה כך נראה כמו אדם הטובל את רגליו בבריכת מים, אבל קו המים שקוף, בלתי נראה. אחר כך נתמך בידיו ברצפה ובאיטיות הוריד גם את גופו מטה. לאחר רגעים ספורים נשארו רק כפות ידיו מחוץ למראה, אוחזות במסגרת, ולבסוף נעלמו גם הן.

נותרתי קפוא במקומי. נשארתי לשכב שם במשך כמה דקות, אבל כלום לא קרה. לבסוף קמתי וניגשתי אל המראה, שנחה לה בשלווה על הרצפה, והתכופפתי להציץ בה. כל מה שראיתי היה פניי שלי, נגועות באור הירח. מאחוריהן נשקף החדר, רחוק ומטושטש. שלחתי את ידי בהיסוס לעבר המראה. רגע לפני שהגיעה לפני השטח נעצרתי. ידי רעדה. הצלחתי לייצב אותה והמשכתי, מנסה להתעלם מן ההקלה שחשתי כאשר נתקעה בזגוגית. המגע היה קר ואטום. ניסיתי ללחוץ את כף ידי אליה, אולי בכל זאת תיכנס, אך דבר לא קרה. הרמתי אותה. סובבתי אותה, בוחן את צידה האחורי. החזרתי אותה למקומה. ניסיתי להניח עליה את רגלי כמו שעשה שותפי, אבל זה לא עזר. נראה שעבורי זו הייתה סתם מראה רגילה.

***

השחר עלה. ישבתי שם בגבי שעון אל הקיר, עיניי קרועות לרווחה. אולי התחלתי לנמנם קצת, אני לא יודע, אבל אז נשמע קול חבטה, וכף יד חיוורת הגיחה מתוך המראה וגיששה את דרכה מעלה. אחריה טיפס שותפי בפנים סמוקות. "בוקר טוב." בירכתי אותו. הוא פלט יבבה חלושה והסתובב אליי בבהלה. זינקתי אליו ותפסתי אותו בזרועו. "איפה השגת את המראה הזאת?" לחשתי.
"בסופרמרקט… באגף כלי הבית." מלמל. הידקתי את אחיזתי. "תענה לי." סיננתי.
"אני נשבע." הוא התפתל בניסיון להשתחרר, "תן לי לעלות." – למטה, בתוך המראה, היה גופו תלוי באוויר. רגליו התנדנדו ובעטו בחלל החדר ההפוך, נבלעות בחשכה.
"תענה לי קודם." אמרתי.
הוא צחק צחוק חנוק. "היא לא תועיל לך." גרגר, "אתה לא יכול לעבור דרכה. אני יודע שניסית."
משכתי אותו למעלה. הוא נחלץ מאחיזתי והתיישב על הרצפה, מלטף את זרועו החבולה. "משוגע." מלמל. הוא משך את הסדין שהטמין מתחת למזרון, פרש אותו על המיטה, הניח עליו את המראה והחל לעטוף אותה בזריזות.
"לאן היא מובילה?" חקרתי.
"לשום מקום." אמר ואימץ את החבילה אל ליבו.
"אני יודע איפה אתה מחביא אותה." אמרתי לו. הוא הביט בי בעוינות. "אז מה?" מלמל.
"אז אני רוצה שתגיד לי לאן אתה מגיע, כשאתה נכנס לשם."
"זה לא עניינך." הוא התרגז.
"זה ענייני, אם אתה לא רוצה שאשבור לך אותה." איימתי.
לרגע השחירו עיניו. הוא הביט בי בתיעוב. אבל אז זקף את צווארו, שאף אוויר – ואמר "תשבור."

***

כך עברו הימים שלאחר מכן. שותפי נראה טרוד, חסר נחת. רוב הזמן נמנע מלדבר איתי והתחמק ממבטיי. הוא ידע שאני עוקב אחריו. ועדיין כל יום לפנות בוקר היה חוזר, נקי ומגולח, ומעמיס על המדף סחורה נוספת. מדי פעם הייתי חוזר אל התא אחרי ארוחת הצהריים ומוצא חפיסת סיגריות או בקבוק משקה במיטתי, מתחת לשמיכה. עם זאת, ככל שחשבתי על זה, על התנהלותו החשודה, על מחוות האדיבות הקטנות, נעשה לי יותר ויותר ברור ששיקר. גם אני יכול לעבור דרך המראה, איכשהו, אבל הוא מסרב לגלות לי כיצד.

***

לילה אחד שכבתי במיטתי, מתבונן בכוכבים שבחלון. חיכיתי שיעלה הבוקר. בראשי החל להתבשל איזשהו רעיון. קמתי ממקומי וניגשתי אל המראה, המונחת על הרצפה כהרגלה. מעבר לכתפה של בבואתי יכולתי לראות את החדר, תלוי תחתיי במהופך. למטה, במרחק, השתקפה מנורת הפלורוסנט הכבויה, מנוקדת בגוויות חרקים. פתאום, לא ברור איך או מאיפה, הוא הופיע. הוא צעד על התקרה, מתח את זרועותיו ותפס במיטת הקומתיים ההפוכה. הוא משך את עצמו מעלה והחל מטפס על רגליה החלודות לכיוון הרצפה. רק כשהגיע והרים מבטו אל הפתח, הבחין בי. הוא עצר במקומו והביט בי בחשש. חייכתי אליו וחשפתי את מה שהיה בכף ידי. אבן. חתיכה מאחת המרצפות שהחלו להתבקע סביב האסלה שלנו. החזקתי אותה מולו, מציג בפניו את כוונתי. שלא יהיה ספק – אני עומד להטיח אותה במראה. שותפי פתח את פיו, כמבקש לומר משהו. בעיני רוחי כבר יכולתי לשמוע את קול הנפץ ולראות את פניו המבוהלים, מתרסקים לרסיסים. מה יקרה לו אם אשבור את המראה? הרהרתי. בהיסח הדעת התחלתי לשחק איתה קצת, מקפיץ אותה מיד ליד. שותפי ניער את ראשו בפראות, עיניו פעורות בתחינה. לבסוף הנחתי את האבן. זזתי הצידה ופיניתי לו את הדרך. הוא טיפס למעלה במאמץ, זרועותיו רועדות. "טוב, בסדר." אמר, "בסדר."

חיכיתי בסבלנות עד שהסדיר את נשימתו. "אז לאן היא מובילה?" שאלתי אותו.
"אמרתי לך, לשום מקום." הוא התנשף. "זה רק מסדרון."
"מסדרון לאן?"
"לאן שתרצה." ענה. אפשר לצאת משם מכל מראה אחרת, בכל מקום אחר.
התקשיתי להאמין לדבריו. "אם זה ככה, למה אתה חוזר לפה?" חקרתי, "למה אתה לא נעלם וזהו?"
הוא הביט בי וגיחך. "אני לא מטורף." אמר, "נשארו לי פה עוד שלושה חודשים. יש לי משפחה, אתה מבין? אם אני אברח, יחפשו אותי. הם יחזירו אותי לפה. אני יכול לקבל עוד חמש שנים על דבר כזה."
התבוננתי בו רגע ארוך. "לי יש עוד עשרים שנה." אמרתי.
הוא נע באי נוחות. "עשרים שנה?" מלמל, "מה עשית?"
"אני? שום דבר." חייכתי במרירות, "אני חף מפשע."
הוא הנהן חלושות.
"זאת האמת." התעקשתי, "הפלילו אותי." הוא לא ענה, רק חייך חיוך קפוא. אחר כך משך אלינו את המראה והציב אותה מולי.

"אני צריך שתגיד לי מה אתה רואה במראה הזאת." אמר. הסתכלתי בה. "את עצמי." עניתי. כחוש, עלוב. שיערי מגולח, עצמות לחיי בולטות. עיניי שקועות בארובותיהן.
הוא הנהן. "ומה אתה לא רואה במראה הזאת?" שאל. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר. התבוננתי בה בריכוז. הייתי שם אני. מאחוריי היה החדר, מיטת הקומתיים, האסלה, הכיור. החלון הקטן ובתוכו השמיים, לבנים ועכורים. לפתע הרגשתי את הבל נשימתו על כתפי, ופתאום זה הכה בי.
"אותך." מלמלתי. הטיתי את המראה לצדדים, חיפשתי אותו, את השתקפותו, אבל הוא לא היה שם.
הסתובבתי אליו. משום מה נראו פניו נבוכים, מתנצלים. "מה אתה?" מלמלתי, בוחן אותו בזהירות. הוא נד בראשו. "שום דבר," אמר ונרתע מעט לאחור. "אני סתם, בן אדם רגיל."
"אז איפה הבבואה שלך?" שאלתי אותו.
"אני נפטרתי מהבבואה שלי לפני הרבה שנים." ענה, "זו הבבואה, אתה מבין? היא זאת שמונעת ממך להיכנס." הוא ביקש ממני להניח את ידי על המראה. "אתה רואה?" שאל. "כל מה שאתה עושה, היא עושה כמוך. אתה דוחף, גם היא דוחפת. אי אפשר לרמות אותה, אי אפשר להיות יותר מהיר ממנה. גם לא פחות מהיר ממנה. היא תמיד תהיה שם. גם אם תעמוד מול מאה מראות, היא תהיה שם מאה פעמים – וכל עוד היא שם, לעולם לא תוכל להיכנס." הוא עצר לרגע לשאוף אוויר. לחייו אדומות ומרושתות נימים. "אתה מבין?"
"אני חושב." אמרתי. הבטתי בבן דמותי שבמראה, מצחו חרוש קמטים ועל פניו הבעה ערמומית. "אז איך אני נפטר ממנה?"
הוא הביט בי, מופתע מעט. "אני לא יודע." הודה לבסוף.
"לא יודע?" שאלתי, "אבל נפטרת ממנה בעצמך."
הוא התעקש על כך שאינו זוכר כיצד עשה זאת. אולי שיקר, אבל זה כבר לא היה משנה. הוא ידע שאני לא מתכוון לשבור לו את המראה עכשיו.
"אולי כדאי שתחשוב על זה קצת." הזהיר אותי, "ברגע שהיא תלך, היא לא תחזור."
"זה לא משנה לי. אני אתן הכול כדי לצאת מפה." אמרתי. הוא הנהן והשפיל את מבטו.

***

כעת, כשהיה שותפי יוצא בלילות, הייתי מנצל את הפרטיות ואת הדממה כדי להתבונן במראה. הייתי מניח אותה כנגד הקיר, בוחן אותה, מנסה להבין איך להיפטר מהבבואה שלי. הייתי מניח עליה את כף ידי, ובן דמותי היה מניח עליה את שלו. מגעו היה קריר. "למה אתה לא נותן לי להיכנס?" שאלתי. הוא הניע את שפתיו יחד עם שלי, ללא קול. בלילות הראשונים עוד הייתי מנסה לגבור על זריזותו. הייתי מנסה להפתיע אותו, מנופף בידיי, מנסה להסיח את דעתו. פעם אחת התיישבתי מול המראה ועצמתי את עיניי. המתנתי במשך כמה דקות ואז שלחתי את ידי קדימה בדממה. כבר הייתי בטוח שהצלחתי, אבל אז פתאום היא נתקעה, נפגשה במגע הקריר שלמדתי להכיר, ולתעב, היטב. פקחתי את עיניי וראיתי את כף ידו מונחת כנגד כף ידי. "איך ידעת, בן זונה שכמוך?" סיננתי. הוא לא ענה.

נזכרתי בערב אחד שבו רדפו אחריי במורד רחוב הרצל. לא זוכר מי, משטרה, או מישהו גרוע יותר. בדרך חלפתי בריצה ליד חנות רהיטים, כנראה, או עתיקות, כי אני זוכר שורה של מראות בכל הגדלים, מונחות אחת על יד השנייה, שעונות על הקיר החיצוני של החנות, ליד חלון הראווה. אני זוכר את בבואתי חולפת בריצה בתוך המראות, משנה מעט את גובהה עם כל מראה. אני לא יודע למה נשאר איתי הזיכרון ההוא, וכעת הוא חזר אליי, אבל מעט שונה. כעת יכולתי בעיני רוחי לראות אותו קורא לי, מסמן לי להתקרב, זז הצידה ומפנה לי את הדרך לתוך אחת המראות, למצוא מסתור, לפחות עד שיתייאשו. מדוע לא עשה זאת? כעת, כשהייתי מביט במראה, חשתי מרומה באופן כלשהו. האיש הזה, חשבתי, זה בכלל לא אני. זה מישהו אחר, ואני לא מבין אותו. אני לא יודע מה הוא רוצה ממני.

התחלתי לתהות אם הוא עושה את זה בכוונה. אולי זו בכלל טעות. אולי זה אחד מאותם המקרים שבהם אדם זר בא לקראתך ברחוב, ושניכם זזים בטעות לאותו הכיוון, ואז נבוכים ופונים באותו הזמן לכיוון השני, וחוזר חלילה. האם זה מה שקרה? האם נלכדנו בלימבו אינסופי של צירופי מקרים מביכים?

ביקשתי משותפי קובייה. הטלתי אותה אולי מאות פעמים מול המראה. אולי פעם אחת התוצאה תהיה שונה. אבל זה מעולם לא קרה. התחלתי לעשות איתו תחרויות מבטים, אבל תמיד נשברנו באותו הזמן.
לעיתים היה נראה חסר אונים בדיוק כמוני.

***

לפעמים הייתי מנסה להוציא איזה רמז משותפי, חוזר על שאלות, מנסה לתפוס אותו לא מוכן.
"אתה זוכר משהו מהבבואה שלך?" שאלתי אותו פעם.
"לא ממש." הוא התחמק, "זה היה לפני הרבה שנים."
"איך נפטרת ממנה?" התעקשתי, "הרגת אותה? זה מה שצריך לעשות? להרוג אותה?"
"אם תגיע למצב שהידיים שלך מסביב לצוואר שלו, זה כבר לא משנה אם תהרוג אותו או לא." חייך לעצמו.

***

הייתי יושב מול בן דמותי ולומד את תווי פניו. "מי אתה?" הייתי שואל. הוא התבונן בי בעיניו השחורות, האפלות. נראה שעם הזמן הפך כחוש יותר, קשה יותר. הזיפים שעל פניו צימחו לאט. הרגשתי שאני חדל להכיר אותו ככל שהזמן עובר. תווי פניו איבדו ממשמעותם, התפרקו למול עיניי. במשך שעות עקבתי אחריו מחקה את תנועותיי ללא פגם. אחזה בי תחושה מוזרה, מלווה במעין בחילה, שאולי תמיד היה נגדי. הייתי חייב להיפטר ממנו. כאילו היה איזה מטורף שנדבק אליי. הוא הזכיר לי את הפנטומימאים התימהוניים שמסתובבים בפארק.

עם הזמן התחלתי להתייאש. הימים חלפו, ושותפי עמד לעזוב. הצעתי שישאיר לי את המראה שלו, אבל הוא התעקש שלזו יש ערך רגשי והבטיח שיביא לי אחרת לאחר שישתחרר. ידעתי שהוא משקר.
הייתי עומד ומסתכל רחוק, אל תוך המראה. איזה מן עולם יש שם? בן דמותי עשה כמוני, ונראה גם הוא כתוהה על העולם שמעבר לכתפי. זו הייתה דרכו ללעוג לי.
הלילה התפוגג לאיטו. בחלון החלו השמיים לאבד את צבעם. מעולם לא נשארתי זמן רב כל כך מול המראה. עפעפיי הפכו כבדים מאוד. בן דמותי נראה גם הוא תשוש.

לפתע, בתא הקטן מאחוריו, הופיעה דמות. שותפי שהגיע ממקום לא ידוע צעד לכיוון מיטת הקומתיים. כשהבחין בבבואתי קפא במקומו.
הבטתי בהם, מופתע, כשפתאום הבנתי משהו. מאחוריי אין אף אחד. מה יקרה אם אקח צעד אחורה?
אני לא יודע אם בן דמותי קרא את מחשבותיי, אבל יכולתי להבחין בזיק הניצת בעיניו.
לקחתי כמה צעדים מהירים לאחור, לעבר המקום שבו ראיתי את שותפי עומד במראה.

זה עבד. בן דמותי צעד גם הוא לאחור, נתקל בשותפי המופתע, וזה איבד את שיווי משקלו ונפל אל הקרקע. מיהרתי לעבר המראה. בתא הקטן עמד בן דמותי, המום. התחלתי להידחק לתוכה, אוחז במסגרת ודוחף את עצמי פנימה, אל תוך עולם המראה. מעבר לקו הזגוגית קידם את פניי משב אוויר קר. בפנים היה העולם קפוא ודומם. בינתיים זינק בן דמותי ממקומו – בחור בעל תושייה – והחל לרוץ לעברי. אבל הוא כבר לא יכול היה לעצור אותי. הכישוף נשבר. משהו שחיבר בינינו התנתק, מעין חוט בלתי נראה, שנקטע לעולמי עד. הוא התנפל עליי ודחף אותי החוצה מהמראה. התגלגלתי על הארץ וניסיתי לבעוט בו ולהדוף אותו ברגליי כאשר התחיל לזחול החוצה אל התא. הוא תפס אותי בקרסוליי ומשך עצמו קדימה. חיפשתי את שותפי, אבל הוא נעלם כלא היה. אז קפץ עליי בן דמותי והחל מהדק את אצבעותיו סביב צווארי.

*** שותפי נשאר במראה. שעה ארוכה הסתתר מאחורי מיטת הסורגים. כאשר נכנס לבסוף אל התא הייתה השעה שעת בוקר מוקדמת. קרני שמש ראשונות הכתימו את החדר באור ירקרק, חולני. הוא הגיח מתוך המראה וראה לפניו את דמותי, חיוורת באורו הבהיר של הבוקר. מאחור, ליד מיטת הקומתיים, שכבה על הרצפה גופת גבר שתווי פניו זהים לגמרי. אם כי, במבט שני, כמעט זהים לגמרי. שכן היה איזשהו הבדל זעיר, כמעט בלתי נראה, שקשה לשים עליו את האצבע. וחוץ מזה, היו פניו אפרפרים יותר, נטולי חיים. מתים יותר. שותפי העביר מבטו מדמות אחת לאחרת, מוטרד. בזהירות ניגש למיטתו והניח עליה בקבוק בושם, שתי חבילות סיגריות וזוג משקפי שמש. הוא זרק מבט מדוכדך בגופה ששכבה על הקרקע בעיניים פקוחות, מבועתות. "רק תעזור לי להוציא אותו מכאן." ביקש, אך לא זכה לתשובה. הוא עקב, מופתע, אחרי דמותי, שהחליקה בדממה אל תוך המראה ונעלמה.

*****