מראת בני הדם

מוטי נהג במונית שלו בשדרות רוטשילד. המונית נסעה בגובה הצמרות, שומרת בקושי על חוקי התנועה. האוגרים שלו עבדו במלוא הקצב. הם ליהטו בין 3,000 השקלים שהיה חייב לשלם לבוכרי בעוד חמש שעות, בעשרת אלפים השקלים שבגללם "הפטיש" שבר לו את הזכוכית האחורית. הוא קונן שהוא הצליח לחסוך מתחילת המשמרת רק 300 שקל ודלק גרעיני צריך, ואוויר נקי צריך, ולא את החרא הסיני שתמיד מנסים לדחוף לו אלא כפי שכתב בכרטיס הביקור האלקטרוני שלו: מוטי מונית – אוויר אמריקאי מהרי הרוקי. אז חשב על שיחת הטלפון המעיקה שהייתה לו עם אשתו, ושבכל זאת היא אוהבת אותו למרות הכול, וביתרונות של שבירת פיקת ברך שמאל לעומת פיקת ברך ימין כשנוסעים ברחפת אוטומטית. אבל הוא בעיקר עסק בזה שהבת שלו מחלימה יפה ובקרוב תשתתף בתחרות הריצה הראשונה שלה.
מה הפלא אם כן שהתנגש במכונית שמלפניו.
הנהג הג'ינג'י החנה את המכונית בצד הדרך. זו הייתה מרצדס שחורה, ולפי האופן שבו החנה אותה סתם כך באמצע שדרות רוטשילד, מאבטח אותה בשלושה שדות כוח ורובוט, היה ברור שהוא עובד בארגון שבוודאי ינקנק את מוטי ויוציא ממנו כסף על תיקון של שלוש רחפות. ליבו של מוטי נחמץ. הוא חנה לידו ואפשר לו לעלות במהירות למונית. מאז שהתנועה עברה לשמיים, השדרה עצמה נכבשה על ידי חבורות רחוב שהיו מריחות אותו תוך 15 שניות והיו מעוורות אותו בלייזר ומפרקות אותו לגורמים. מה שאולי היה משרת את האינטרסים של מוטי, אבל עצם העובדה שיכול להיות שהג'ינג'י צילם את כל האירוע מהמכונית במצלמות האחוריות יכולה לגרום לזה שאם יתפסו אותו בורח יוציאו את מוטי להורג: פיזית, נפשית או כלכלית, או שלושתם ביחד.
לפחות האוגרים הסתלקו.
"תשמע," אמר מוטי והושיט לו שבב עם כל פרטיו. "אני באמת מצטער, זה לא קורה לי."
"לרחוב בזל." הפטיר הג'ינג'י והחל לעבוד על המחשב שלו.
"אני חייב להסביר את עצמי."
"הדבר היחיד שאתה חייב זה להביא אותי לבזל פינת דיזינגוף."
מוטי ידע את החוק. הוא לא יוכל לגבות תשלום על הנסיעה הזאת. ועכשיו גם נוסף הנזק מלפנים שלא יכול היה לאמוד את מידתו. קול קטן, דק וילדותי התעורר במוטי. קול שאמר "אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות. למה כל החרא הזה קורה לי, מה עשיתי רע, איזה מפלץ ארור הרגזתי שכל זה מגיע לי לעזאזל?" אבל הוא ידע שעם כל הכאב, הקול הזה חייב להיכבות.
"אדוני?", למוטי כבר לא היה מה להפסיד.
"כן?", ענה הצעיר, קצר רוח כלפי זקנים שמבלבלים לו את הראש.
"אתה מוכל להסתכל ברשימה שנמצאת בכיס של הדלת שלך?"
בתנועה חדה הושיט הצעיר את ידו לעבר הדף המודפס בו הייתה רשימת נושיו של מוטי והסכומים שהוא חייב להם.
"אני מבין שזאת לא רשימת הליהוק לטלנובלה החדשה בכבלים."
"לא…", גיחך מוטי בלי שליטה.
"הסכומים שרשומים פה זה יותר ממה שאני עושה בשנתיים."
"ובכל זאת אדוני, אולי תוכל לתת לי 3000 שקל? אתה רואה את המצב של המונית והכול, 3000 שקל ותוך יומיים תקבל 6000, אני מבטיח."
"נדמה לי שאני יודע איך הגעת למצב שבו אתה נמצא עכשיו." החיוך המתנשא שלו היה מרוח על כל המראה האחורית.
מוטי עטה את פני המתחסד שלו.
"מוטב שתביט על הדרך." אמר הצעיר ושב למחשבו.
החיוך נמחק.
"מי אתה, יא חתיכת אפס מתנשא? אל תראה אותי ככה, אני הייתי לוחם בצבא, הייתי שומר סף, נגן, יהלומן, ראיתי אנשים חיים ומתים, שום פישר קטן לא ירד עליי או יעליב אותי. מה פתאום הימורים?"
"אני לא אמרתי שהימרת."
"תדע לך שאת כל הכסף שלוויתי, לוויתי להשתלת רגליים לבת שלי. הביטוח לא שווה כלום!"
"אני מאמין לך."
"טוב, אולי קצת הימרתי, אבל הייתי למטה והייתי למעלה, ראיתי אנשים חיים ומתים ואני אומר לך…"
"אנשים חיים ומתים זה מעניין." משהו נדלק בעיניו של הג'ינג'י.
"אתה באמת רוצה לשמוע?" שאל מוטי בפליאה.
"יכול להיות שזה המוצא למצב שלך. בוא, תחזיר אותי לשדרות רוטשילד."
***
מוטי עמד בחדר האורחים של אחד מאותם בתים קטנים שנותרו לפליטה מתל אביב של ראשית המאה ה-20. היה ברור לו שאין זה בית פרטי, אבל גם המקומות כאן החליפו כל כך הרבה ידיים שאי אפשר לדעת בעצם של מי המקום הזה בכלל. הפנים היה המילה האחרונה בטכנולוגיה מבחינת תאורה, ריהוט, מחשבים וכיוצא באלה, אבל בגלל חוק העזר העירוני שקשור למבנים אלה, או בגלל טעמו של בעל החברה, הריהוט נראה מבחינה חיצונית מאוד מיושן. קיר אחד תפסה מראה בצבע בורדו שצבעה היה כשל קטיפה גרמנית כהה. מוטי ביקש ללטף את המראה, אבל אצבעותיו יצרו אדוות בתוך המראה והוא מיהר למשוך את ידו ממנה. הג'ינג'י בדיוק נכנס עם מגש שהכיל דבש, סוכר חום, סוכר לבן, ארבעה סוגים של תה ושלושה סוגים של קפה.
באופן לא מנומס דחף מוטי זרת לדבש. הטעם כמעט גרם לו לבכות. "איך הצלחתם?" הוא שאל. "זה פיתוח מיוחד של התאגיד שלנו 'ביזוטק', הצלחנו לסנתז דבורים מחדש. בעתיד גם נסנתז זבובים ואז בכלל מצב הקיצוב בעולם ישתפר." חיוך התפשט על פניו של מוטי, והוא ניגב את הדבש שזלג על זיפיו. "עוד מעט גם תמציאו שמש מלאכותית." הג'ינג'י חייך גם הוא "זה בכלל יהיה חזון אחרית הימים, למרות שלפני התאונה, ג'יימס הגה את 'תעלת הכוכבים' שתוביל גז מכוכבי הלכת הגדולים אל שמש מלאכותית שתותקן קרוב יותר לכדור הארץ." מצחו של מוטי התקמט. "לפני התאונה?" הג'ינג'י קימט את מצחו להרף עין ואז יישר אותו. "שכחתי שלא התרנו את זה לפרסום בתקשורת. ג'יימס כהן, המיליארדר היהודי האמריקני האחרון, איבד את זכרונו בתאונת שיט בנהר בבוואריה."
מוטי הגה מעט באינפורמציה שנמסרה לו. פעם סבו סיפר לו על היום שבו שמעו שביל גייטס פרש כי הוא חלה באלצהיימר. אומנם זה לא אותו דבר, אבל הוא חש את הזעזוע שחש כל בן תרבות כשמאור גדול כבה. האם יתכן שמוחו של גדול ממציאי התקופה נפגע? ומה זה אומר על עתידו של העולם, על הפתרונות לכל אותם תחלואים גדולים של העבר שנפתרו כמעט כהרף עין על ידי אותו מוח מבריק?
הג'ינג'י קרא את הבעת פניו ואמר "הרופאים דווקא אופטימיים. אבל איפה הנימוסים שלי? קפה?"
עיניו של מוטי אורו "יש לכם דוידוף?"
הג'ינגי קרא את פניו ושם לו אפילו שתי כפיות, ושלוש כפיות סוכר. לא היה מאושר ממוטי שגילה גם שהחלב איננו מאבקה. כבר עם הלגימות הראשונות של הקפה הוא יכול היה לחוש כיצד תודעתו מתרחבת. אין ספק שעדיף להיות עשיר ובריא על פני עני וחולה, ואם נגזר עליו לאבד את איבריו הפנימיים לטובת כיסוי חובותיו, הרהר לעצמו, נדמה היה לו שתמיד יוכל להיזכר בהכנסת האורחים הזאת.
"אז ככה," אמר הג'ינג'י, "אנחנו מחפשים מועמדים להשתלת זיכרון."
מוטי ירק את הקפה.
"זה לא מה שאתה חושב.", אמר הג'ינג'י בעודו מספיג את הקפה. "אנחנו לא מוציאים לך חלק מהמוח, ואנחנו לא עושים את זה בלי שיקול דעתך. אנחנו רוצים לקנות ממך תאי גזע של הזיכרון, על מנת לשקם את זכרונו של ג'יימס."
"מה אני אם לא סך כל זיכרונותיי?" שאל מוטי.
"אל תציף אותי במשפטי טלנובלה." ביטל הג'ינג'י במחי יד את דבריו "אתה המקצוע שלך, וחוש ההומור שלך, אתה אשתך והילדה, אתה גם לא סך כל הזיכרונות שלך, יש בוודאי זיכרונות קשים שאתה מדחיק, ודווקא באלה אנחנו מעוניינים. תחשוב על זה שאתה מקבל טיפול פסיכיאטרי בחינם, ועוד משלמים לך כסף."
"למה אתם לא יכולים פשוט להעתיק את הזיכרונות שלי, למה לקחת אותם?", ניסה מוטי להתחכם.
"אל תחשוב שלא ניסינו,", השפיל הג'ינג'י את עיניו "אבל הזיכרונות שהעתקנו יצאו פריכים וזיהמו לנו את המאגר."
"ויש ביטוח רפואי?", שאל מוטי.
"הכי טוב שיש, יש לנו כבר ניסיון רב בזה."
"כמה כסף אני אקבל?"
"6,000 שקל, מספיק כדי לתקן את המונית ולשלם משהו לבעלי החוב שלך – לא?", חייך הג'ינג'י. "אני אפילו מבטיח לנסות לדאוג שלא נתבע אותך על התאונה."
המידע האחרון חימם את ליבו של מוטי.
"ואני קובע איזה זיכרון אתם מקבלים."
"רק אתה."
***
הם סיימו לשתות. הג'ינג'י הוציא הסכם עב כרס ומוטי חתם אפילו בלי לקרוא. הרציונל שלו היה שלא משנה מה כתוב שם, זה יותר טוב מהמוות שהמתין לו בעוד שלוש שעות. מוטי חבש לראשו משהו שנראה כמו כובע שחייה שרואים רק בסרטים ישנים מאוד. הוא התיישב מול המראה שהתבררה כמסך מחשב עצום בגודלו. הג'ינג'י התחיל לשאול אותו שאלות:
"מה היית רוצה לספר לי?"
"על היום שמצאתי את סבא שלי תלוי."
"בן כמה היית?"
"בן 13."
"טוב מאוד, כי זכרונות מתחת לגיל 12 לא תקפים. מה היה באותו יום?"
"סבא שלי היה הבעלים של מפעל לנייר והייתי נוהג ללכת איתו לעבודה כשהייתי מבקר אותם. בזמן האחרון כבר לא הייתה עבודה. במקום ללכת קדימה, סבא שלי התעקש ללכת אחורה, ולהתמחות בסוגי נייר מוזרים יותר ויותר, נייר משי, נייר אורז. הוא גם ייבא פועלים זרים ובאותו יום לקחו לו אותם לפני הזמנה מאוד גדולה. אני הייתי במשרד של המזכירה שלו ושיחקתי עם מכונת כתיבה ידנית, היסטורית, כמעט מתפרקת, שהייתה שם לקישוט ואני זוכר שראיתי אותו, זאת אומרת לא ראיתי אותו, הייתי מודע לנוכחותו. הוא פשוט חלף מאחורי וטרק את הדלת. היה נדמה לי שהוא בוכה. ואז הבכי נפסק, והמזכירה שלו אמרה לי ללכת לשאול אותו אם הוא רוצה תה.פתחתי את הדלת והוא היה תלוי מצינור מים גדול שעבר סמוך לתקרה."
"סוף זיכרון בסיסי."
המראה הקרינה את הזיכרון, אבל הוא היה מאוד עמום. לא ראו עין בעין מה היה שם. זה היה משהו בשחור לבן, והאנשים נראו כמו קווים, ולא כמו בני אדם.
"בוא נעבור על ששת החושים. ריח."
"אתה לא יודע איך נייר מריח? אף פעם לא פתחת חבילת נייר חדשה או הרחת מחברת?"
"אני לא זה שצריך לספק את תאי הגזע של הזיכרון שלו. ריח?"
"ריח לבן, ריח של געגוע, ריח של עור של תינוק שזה עתה נולד.ריח של בושם מיושן של המזכירה, ריח של תה, ריח זעה."
"זה יספיק. טעם?"
"אוויר לח. היה לי טעם של תה ויסוצקי בפה, מאז לא יכולתי לשתות אותו והיה הטעם של נייר האורז שריחף במפעל."
"מה אתה רואה?"
"קלידים שחורים של מכונת הכתיבה, היא הייתה בצבע ירקרק, המזכירה הייתה בלונדינית, בשנות הארבעים לחייה, היא הייתה מקומטת, היא התנגדה לניתוחים פלסטיים, הקירות היו סדוקים כי לא היה כסף לתחזק, שולחן חום, כיסא, אפור, ספרים? ספרים. האחרונים שיצאו בדפוס, ארוניות של איקאה, רצפת בטון, דלת חומה."
הפרטים מיד נוספו למראה בזמן שהוא דיבר.
"מה אתה שומע?"
"העוזרת מכתיבה מזכר למחשב, ציוץ ציפורים…"
"אתה בטוח?"
"כן, אז עוד היו ציפורים."
"מה עוד?"
"רחש עלים, אמבולנס עובר, מכונית משטרה, הם תיכף עשו סיבוב פרסה ובאו אלינו."
"מה אתה ממשש."
"אני זוכר רק מחוספס.קלידים מחוספסים, בד מחוספס, דלת מחוספסת."
"מה הייתה האינטואיציה שלך?"
"אוי ואבוי, החיים נגמרו."
המראה הוארה באור אדום.
"יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים. אני משער שתרצה את הכסף במזומן."

***
הג'ינג'י נפרד ממנו בכניסה לבניין. הוא ידע שיש מקום שהוא צריך להיות בו, אבל הוא הרגיש חסר כוח ומיוגע. ואז משהו אמר לו שהוא צריך לרוץ, אז הוא רץ וטיפס על עץ. להפתעתו היה שם חבל. משמע שהוא לא הראשון שעושה את זה. על העץ הוא ניסה להבין מיהו. היה לו צרור מפתחות, כלומר שיש לו רכב או איזשהו סוג של רכב. תפילת הדרך, רישיון של מונית. תמונה שלו. כתוב מוטי. משמע שהוא מוטי. ואולי זה מה שהם רוצים שהוא יחשוב. המוח שלו נקרע, הכאב היה חזק. איך יכול להיות שכל כך כואב לי, חשב, הרי לא מרגישים את המוח. אבל אז התגלתה תמונה. שני ילדים, אישה והוא. הוא חש משהו כלפיהם. לא יכול להיות ששתלו לי רגש, חשב, אבל איך מוצאים אותם?
האמת היא שהמחשבה הייתה קשה לו. הוא הרגיש בתוך הראש אנטי-מחשבה, כשהביט עמוק פנימה הוא הרגיש שתלשו לו את העפעפיים ושמו אותו בחדר מראות. טעם מר, נוזל לו האף. נזלת כחולה. מה זה אומר?
הוא ניגף את הסמארק בשרוולו. הוא החל הולך ברחוב מתוך המחשבה שהמונית שלו תגיב כשהוא יתקרב. הוא ראה אנשים עומדים בתור ללחם מלאכותי וחלב מלאכותי הוא ראה קבצן, הוא רצה לתת לו שבב, ואז הוא ראה בארנק שבב של ששת אלפים שקל. הלב שלו התחיל לדפוק והוא לא ידע למה ואז הוא ראה את הפנים של הבוכרי. הקבצן שלף אקדח לייזר, מוטי רץ, הוא רץ ורץ ורץ ויותר הוא לא זכר כלום.
הוא לא ידע איך הגיע למיטה, מתי הספיק לשלם לנושה אם בכלל ואיך, ומתי הספיק לנסוע לעזה לתקן את המכונית שלו. אשתו הזמינה רופא מחתרתי, הוא נתן לו משהו נגד סכיזופרניה, אבל שאמור לעזור גם נגד מחלות אחרות. לפחות המחשבה שלו הייתה יותר קלה עכשיו. הוא ידע שהוא חייב לעבוד.
בתום המשמרת הוא נסע לדרום העיר, לשיפודיה של מזרחי, היה משחק של שבתאיטיקוס נגד גלקטיקוס. הוא פגש שם את ניסים. לניסים היה את השפם הכי גדול מכל נהגי הרחפות, והוא היה הכי אינטליגנטי. הוא היה פעם מורה לספרות. יונה וולך ישבה לידו, ליד שולחן שכביכול היה עשוי פורמייקה, והקריאה לו שירים בתדר שרק הוא שמע, אבל איך שהוא ראה את מוטי הוא כיבה אותה. מוטי התיישב לידו. הם הזמינו לשניהם מנה של פול סינתטי, מקיימים טקס שלא זכרו את טעמו אבל הקפידו עליו כאילו היה דת. כל אחד היה אוכל חצי מנה. תוך ניגוב התברר למוטי שנהגי מוניות רבים וגם אנשי חבורות רחוב מוכרים זיכרונות לג'יימס כהן דרך הג'ינג'י.
"כל אחד פוגש אותו בדרך אחרת, אני גם לא חושב שהוא מקבל כל אחד לפרויקט."
"יש איזשהו פרופיל של אנשים שהוא מקבל?", הסתקרן מוטי.
"בערך בגיל של ג'יימס, נטיות דתיות, בריאים.", אמר ניסים אגב אכילת חמוץ מסונתז.
"מה האינטרס שלו?"
"מסתבר שהוא מקבל עמלה מכל זיכרון כזה."
ניסים אמר תוך כדי אכילת כדור פלאפל סינתטי:
"כל הסיפור מזכיר לי את נפשות מתות של גוגול."
"על מה זה?", מוטי לקח שלוק של קוקה קולה, האוכל הסינתטי לא ירד לו טוב.
"זה על נוכל שעובר מכפר לכפר וקונה אנשים שרשומים כחיים למרות שהם מתו."
"מה האינטרס?", שאף מוטי מסיגריה מכאנית.
"גם שם זה לא היה ברור כל כך, גוגול אמר שאסור לקרוא את הסיפור כפשוטו.", עיניו של ניסים היו עצובות.
"אתה חושב שאנחנו מתים?", שאל מוטי בכנות.
"לא הייתי אומר שאנחנו חיים."
"אני לא חושב שההגדרה של חיים זה מה שאתה עובד, או מה שאתה אוכל, אלה החיים." ניסה מוטי לפתח רעיון.
"אבל אנחנו לא יכולים לאחוז ברגע בזמן התהוותו, זה רק העתיד או העבר שאתה מתרפק עליו."
"ואת העבר אנחנו מוכרים לג'ינג'י."
"איך נגמר הנפשות מתות שלך?"
"זה נגמר בשיר הלל לרוסיה. אבל האמת היא שאף אחד לא יודע בגלל שגוגול השתגע ושרף את הכרך השני."
"היום הוא לא היה מצליח. אי אפשר למחוק שום דבר."
"אז למה בכל זאת הם קונים מאיתם זיכרונות?"
מוטי פלט פתאום "אולי הם יוצרים בעיה כדי למצוא לה פיתרון?"
"במופלא ממך אל תדרוש."
***
מתוך יומן שניסה מוטי לנהל במחשבו, מתוך ניסיון כנראה לעורר את זכרונו. נמצא על ידי צוות החקירה לאחר שלא שב לביתו:
אני כבר לא חולם בלילה, בהתחלה לא חלמתי על סבא שלי, אבל כעת אין לי זיכרונות או חלומות על איש. אינני יודע האם זה אומר שמכרתי לג'ינג'י עוד זיכרונות. יכול להיות, יכול להיות שלא. כבר אין לי שום אינדיקציה לדעת פרט לכך שהארנק שלי מלא במזומנים ולא פורצים לנו את הדלת כל יומיים כדי לקחת עוד רכוש. אבל זה גם יכול להיות מסיבות אחרות, לא?
ניסים נפטר אתמול מהתקף לב. זה היה יומיים אחרי שמצאתי אותו יורה באוויר לכל עבר בשדרות רוטשילד. קצף עלה מפיו. שאלתי מה הוא עושה. הוא אמר שהוא צד ציפורים. כבר מזמן יצא חוק עזר עירוני נגד קיום ציפורים בעיר שלא לדבר על ציפורים אמיתיות. אני ראיתי מבט קרוע בעיניים שלו כאילו נוסף עוד מימד לעיר הזאת שאיש מאיתנו לא רואה. הוא התחיל להתרוצץ וצעק שיש שריפה. חיבקתי אותו, פרקתי ממנו את הנשק. הכנסתי אותו למונית. אני לא מצליח להיזכר מה הוא אמר לי אבל אני יודע שזה היה קשור לג'ינג'י. אמרתי לו "נפשות מתות?" והוא אמר "אין לך מושג, הרבה יותר גרוע." כל פעם שאני מנסה לחשוב על זה אני מרגיש צלמוות, אני מרגיש שהגוף שלי בעלטה, שאני נמצא במין מקום של תוהו וחושך וכאב.
אני מעיין בדפים אלה שוב בניסיון למצוא רמזים למי שהייתי, למי שאני. המצב מתדרדר. אני חושב שפגעתי בבתי נטע. היום הייתה תחרות הריצה המקצועית הראשונה שלה, ואני פשוט שכחתי. נסעתי הלוך ושוב ברוטשילד מנסה למצוא נסיעה – על מי אני עובד. מנסה למצוא את הג'ינג'י. אשתי התקשרה אליי, היא לא רוצה לדבר איתי. היא מסתגרת בחדר. מה כל זה שווה, אני שואל אותך. מה כל זה שווה.
עברתי על האתר המשפחתי שלנו. אין לי יותר זיכרון מאיש, שום אסוציאציה. רק אסוציאציה אחת. פעם מצאתי במחסן של סבתא שלי תמונות שדיירים השאירו באלבומים. זה היה כל כך מוזר, כאילו המאה העשרים הרימה ראש, חתונות, בריתות ימי הולדת של אנשים שאינך מרגיש כלפיהם דבר, בדו מימד. כך גם אני הרגשתי. הם דומים לי. אז מה?
הנסיעות במונית הפכו מעיקות. אין לי על מה לדבר על הנוסעים. פעם היו לי משפטים חכמים להגיד. היום כבר לא. אפילו המחשבות לא מרקדות בי, מראה, מראה אדומה כדם. שתיקות מעיקות עם אישתי והילדים. מה יהיה הסוף?
***
"מוטי?, מוטי?"
אשתו עמדה מעליו, ורופא מחתרתי עם תיק ארז את תרופותיו.
"מה קרה?" שאל בבהלה.
"עברת שבץ מוחי קטן, אני חושש שהזיכרון שלך נפגע.", השיב הרופא השמנמן.
מוטי הזדקף והביט זמן מה במראה, לקח לו זמן מה להבין שהוא מביט בעצמו. הוא לא דמה למי שהוא זכר, הוא היה רזה, הוא היה זקן. הוא נראה כאילו שאבו ממנו את החיים.
"אתה זוכר אם עברת פרוצדורה רפואית?"
"פרוצדורה רפואית?"
"יש סימנים שלראש שלך חוברו אלקטרודות. אני רואה את זה הרבה בקרב האוכלוסיות הנמוכות."
הפיצוץ במוחו של מוטי היה כזה שהוא חשש שהרופא המחתרתי יצטרך לטפל בו שוב. מה קורה פה?
"יצא לי לנתח גופות של אנשים שהיו במצבך. הטיפול הזה שאתם עוברים גורם לחלקים הקמאיים ביותר של המוח להירקב. אני מזהיר אותך, אתה לא תעמוד בעוד טיפול כזה."
לקח למוטי זמן מה לעכל את הרעיון. לבסוף אמר בקול מרוסק:
"ובטיפול ההפוך?"
"מה זאת אומרת?"
"יש דרך לשקם את זה?"
"אני לא הכרתי אף אחד שהצליח לקבל את הזיכרונות שלו בחזרה."
***
הוא עמד זמן רב בחוץ והמתין. הוא לא ידע למה. אולי לפתרון החידה, אולי לאיזה שהוא סדק וצדק שישיב לו את מי שהיה לפני שהפך קליפה של עצמו. כל שעה נחת ג'ינג'י אחר עם קורבן, כך שאולי לכל אדם יש ג'ינג'י משלו, אולי הם זהים, אולי הם מחוברים למאגר מרכזי? רגע, על מה הוא חשב?
הוא הביט באקדח הלייזר של ניסים. היו לו גם זוג אזיקים שגנב מאיזה מוזיאון עלוב לתיאטרון. הדבר הקשה באמת היה שהוא שם לב שחוט המחשבה שלו נקטע לעיתים קרובות, במיוחד כשניסה להשתמש בזיכרונו. הוא לקח איזשהו חומר מהרופא המחתרתי שאמור היה לעזור לו, לפחות לשעה אז הוא לא רצה לבזבז אותו על הרגע הלא נכון.
ואם הוא נכנס, מה הוא מציע בעצם, האם יש לו קלף מיקוח? הוא יבוא למי שבפנים ויגיד לו אני רוצה את הזיכרון וזהו? בשלב הזה הוא כבר היה מוכן לוותר על כליה תמורת הזיכרון אבל לא נראה שהם מעוניינים בזה. אם זאת חידה שהם מנסים לפתור אולי יעמיד פנים שיש לו את הפיתרון, אבל אז מה?
ואז אמר לעצמו שהפתרונות חייבים להציג את עצמם כי כך היה למעשה כל חייו, הוא נזכר בסרט ישן של וולט דיסני, על אפרוח שגדל בתוך גלגל שיניים כשדווקא במקום בו קיננה אימו הייתה חסרה שן. הוא יגיע לשם ותהיה חסרה שן וזה כל מה שהוא צריך, כי בעולם השרירותי שבו הוא חי שאנשים אוכלים אחד את השני יש ערך למחשבות ולמציאות, הם כמו אור. והאור הזה יאיר את האפלוליות שיש בבית ההוא וזה יהיה ניצחון האדם הקטן על המכונה.
צריך לחשוב. מה זה אומר? זה אומר שהבית גדול מכפי שנראה. שאולי עלולים לתקוף אותו. צריך להיות יותר מתוחכמים. צריך להיכנס כאילו נותר לו זיכרון אחד אחרון למכור. אין טעם לחטוף או לאיים להרוג את הג'ינג'י, כי נראה שיש הרבה כאלה. אולי הם אנדרואידים אם כי גם שכפול גנטי מורכב בא בחשבון. אבל זה לא משנה כרגע. הם על בסיס אנושי ובתוך הראש של אחד הג'ינג'ים, אם יוכל לבחור את הג'ינג'י שלו מסתתרים הזיכרונות שלו. הוא ישים לא את כובע השחיה על הראש יקרין אותם על המראה, וינסה לדחוף את הראש לתוך המראה, ויהיה מה שיהיה
הוא חיכה שאחד הג'ינג'ים יצא. את אקדח הלייזר הוא הכניס לתחתונים ואת האזיקים לכיס. המתח גאה בו, והוא ניסה לנשום לאיטו ולהיות רגיל ככל האפשר, ולהתנהג בטבעיות, אם כי "רגיל" ו"טבעיות" חשב לעצמו, הן מילים שפג תוקפן בעוד שתי דקות יצא ג'ינג'י לדרך הוא הסתכל רגע על התרופה בטרם בלע אותה. היא כתוב עליה "תאי גזע של זיכרון – ביזוטק". זה הזכיר לו משהו ששכח, אבל לא יכול היה לומר מה.
***
"אתה זוכר אותי?" שאל מוטי את הג'ינג'י. רוח נשבה ונדמה היה שגשם חומצי עומד לרדת בכל רגע.
"מובן שאני זוכר אותך," השיב הג'ינגי. "אבל לצערי אין לנו על מה לדבר." הג'ינג'י פרש משטח מעל לראשו שכמו סתר את מזג האוויר וביקש ללכת למכונית.
"אבל – אבל" ניסה מוטי למחות.
"אתה מבין, לפי תוצאות המעבדה שלנו, כל מכירה נוספת של תאי גזע תגרום למותך בטרם עת מאלצהיימר. אתה יכול להסתפק בחצי מיליון השקלים ששילמנו לך. לדעתי זה אמור להיות מספיק לכסות את חובותיך ועוד יותר." דברים אלה הגיעו רק במקוטע לאוזניו של מוטי, שעמד חשוף לרוח.
מוטי הבין שהקלפים לרעתו. "אתה מבין, איבדתי זיכרון שהיה מאוד יקר לי.".
"בוא, אני אזמין אותך לקפה. לא כדאי שנעמוד בחוץ."
שוב מזג לו הג'ינג'י דוידוף, ואף דחק בו לאכול עוגיות שהיו לטענתו מעשה ידיו של אביו. מוטי לקח עוגייה אחת אבל דחף אותה מתחת ללשון, וגם יצר את הרושם שהוא לוגם מן הקפה. נותרו לו 50 דקות עד שתפוג ההשפעה של הכדור. הוא שוב חש את רצף המחשבות בראש. מחשבה אחת אמרה שלא היה אדם טוב, או בעל טוב, או אבא טוב. יותר מדי חשב על עצמו ועל רווחתו האישית. יש לו כאן סיכוי למעשה גבורה, וגם אם לא יציל את אותם עניים שהם שודדים מהם את הדבר הטוב האחד שיש להם, לפחות ינסה לקלקל את המפעל או לצמצם אותו על ידי כך שיהרוג את הג'ינג'י הזה. הוא ניסה לגייס את השנאה כלפיו, אבל מוטי לא היה בן אדם של שנאה.
"תראה," אמר הג'ינג'י "זיכרונות אי אפשר לקבל מחדש כי הם חומר גלם למשהו גדול, שאף אני מתקשה להבינו."
"אמרת לי, לשחזר את הזיכרונות של ג'יימס כהן."
"הייתי רוצה להאמין בזה, אבל גייסתי כל כך הרבה זיכרונות, שהיו מספיקים לג'יימס כהן עד דור עשירי."
"אז למה אתם ממשיכים?"
"היה מנחם אותך לדעת שהזיכרונות שלך משמשים למשהו אלוהי?"
"אני אולי בין הבודדים בארץ הזו שלא מוצאים משמעות בדת."
"זה מצער מאוד."
"לא משנה. אני לא יכול לנהל דיונים תיאולוגיים אני לא משכיל מספיק. אני מוכן לשלם. אני מוכן להחזיר לכם את כל הכסף, אני מוכן לעבוד למענכם עד שאמות, אם לא יהיו לי הזיכרונות שלי לא יהיה לי יום או לילה."
"קרב יום, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה" הג'ינג'י לא אמר את זה. זה נשמע כאילו זה עלה מהמראה.
"תראה, אני חס על חייך. היה כאן אדם שהגענו איתו לעסקה והשבנו לו נתח מזיכרונותיו. הם היו מבולבלים עם זיכרונות אחרים. רגע אחד הוא ראה את עצמו רוצח את אביו, רגע שני הוא אנס שתי נשים ברגע שלישי הוא היה מעורב בחמש תאונות דרכים בו זמנית."
"אתה זוכר שאמרת לי, שאני יותר מסך כל זיכרונותיי? אני אומנם לא מאמין בהישארות הנפש, אבל אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש נשמה, הנשמה שלי תדע להבדיל בין הזיכרונות שהם שלי ואלה שלו. אני אדע להבדיל בין הזיכרונות, וגם אם לא אדע, אני אדע שאני בן אדם."
העוגייה החילה לתסוס לו בפה והוא ירק אותה בלי נימוס על הג'ינג'י שנוצר בו חור, פשוטו כמשמעו. הוא ידע שאין זמן רב. הוא מצא את הכובע באחת המגרות ודחף את הראש למראה האדומה. אבל שום דבר לא הכין אותו למה שראה בתוכה. הוא ראה חריץ תחת של אינסטלטור, משל היה זה סרט אמריקני מחורבן. האינסטלאטור התחיל להסתובב והוא איבד את הכרתו.
***
כשהתעורר, ג'יימס כהן היה בחדר.
"אתה בסדר?", דאגה כנה הייתה נסוכה על פניו.
"אני חושב." השיב מוטי.
"ספר לי מה ראית.", התיישב ג'יימס לצידו על הרצפה.
"זה קצת מביך.", השיב מוטי.
"אתה בין חברים," השיב ג'יימס בצביעות אופיינית לאנגלוסכסים.
"אחוריים."
"אחוריים?"
"של אינסטלאטור."
"זה אומר שאתה במדרגה גבוהה מאוד." עיניו הבריקו.
"אתה יכול להסביר לי מה קורה פה?", מוטי היה מבולבל.
"אני בניתי את המראה הזאת. השקעתי בה שנים. חקרתי רבות את כל מה שאומרים כתבי הקודש היהודיים בנושא נבואות והתגלויות למטרה אחת: לראות את פני אלוהים, ולהביא את המשיח."
"תראה, אני בכלל לא מאמין באלוהים, אבל אפילו אני יודע שאי אפשר לראות את פניו של אלוהים."
"וזאת הסיבה שאתה ראית אחוריים, כל אחד לפי יכולתו. אבל עצם זה שראית אחוריים שם אותך באותו מועדון עם משה רבנו, שגם לו אלוהים הסכים להראות רק את אחוריו."
"אתה הבטת פעם במראה הזאת?", תהה מוטי שלא ידע מה לשאול.
"יותר קל להשחיל גמל דרך קוף של מחט מאשר שעשיר יזכה במלכות האלוהים."
"אז זאת הסיבה שאתה מבזבז הון על עניים."
"אשרי עניי רוח כי להם מלכות שמיים."
"בחיים לא שמעתי את המילים האלה…" תהה מוטי.
"בחיים?"
"טוב אתה יודע, עם הזיכרון שלי אני לא באמת יכול לשפוט."
"אמר אותן ישו, יהודי יקר מאוד."
"אז אם אני ברמה גבוהה מאוד, אולי תסביר לי את הרעיון?"
"אני מאמין שאלוהים יצר שווה לו וניפץ אותו לשישה מיליון חלקים – בני ישראל בהווה. כל אחד במדרגה אחרת של קבלת הרעיון האלוהי. הרעיון שלי היה לקבל את כל התודעות לגוש אחד בניסיון ליצור את אותו אחד שהאל יצר ולהגיע לאלוהים. המראה הזו הייתה אמורה לאפשר לי להביט על מה שאפל ולראות אותו מואר כך שאם לא לראות את כל פניו של אלוהים, אוכל להביט בו עין בעין."
"ונכשלת."
"לא, הבנתי שאני צריך ליצור חוסר ולמלא אותו וכך אוכל לקחת משהו מנשמות בני האדם וליצור את אותה נשמה גדולה שאשקע במראה."
"זה רעיון מטורף."
"כל הרעיונות שלי מטורפים, הרי שמת לב שכל ההמצאות שלי, הדבורים, המאכלים, התוכנות, הכל נועדו למעשה ליצור עולם ראוי מספיק בשביל אותה נשמה, ואני מאמין שזה היה גם בהישג יד."
מוטי שתק ואז אמר "אבל הרגת אנשים, פגעת בהם. גם אם לא היית עשיר, איך ציפית שאלוהים ידבר איתך?"
ג'יימס לא הקשיב לו וענה בלהט "שהמדענים שלי התחילו לשים לב למשהו חשוב. כל הארץ היא מראה. נקודה בה נרצח אדם, נקודה שחורה, מקום בו היה אונס או אדם נפצע, נקודה אפורה. לידה – נקודה לבנה."
"על מה אתה מבסס את הרעיון האחרון?"
"על הגאוניות שלי בלבד."
"אבל לאלוהים יש שלוש פנים." למה אתה מדבר מוטי, אתה אפילו לא יודע מה אתה אומר, אתה ניצב מול מטורף, אתה אפילו לא יודע אם תצא מפה בחתיכה אחת. החלטת להשתגע עם המשוגע?
"האב, הבן ורוח הקודש?"
"אני לא אגלה לך עד שתחזיר לי את הזיכרונות שלי. זה משהו שהבנתי כשהייתי במראה"
"נניח שאני מאמין לך ובמוחו של נהג מונית על סף האלצהיימר יש את הרעיון שידחף את המפעל שלי קדימה. אני אהיה כן איתך, הג'ינג'י לא שיקר. מעולם לא הצלחנו להחזיר זיכרונות לשום אדם אלא בצורה המסונתזת דהיינו אתה משחק בלוטו. אני יכול למלא לך את הראש בזיכרונות וכלל לא בטוח שיהיה להם איזשהו קשר אליך."
"זה דבר אחד.", השיב מוטי בקור רוח.
"דבר שני, אני מפסיד גם את הכסף שנתנו לך וגם את הזיכרונות, אז מה האינטרס שלי."
"זה דבר שני," אמר מוטי שהרגיש שהאזיקים עדיין בכיס מכנסיו.
"דבר שלישי, איך נצליח בו זמנית להגשים את מאויינו, כלומר שאתה תיתן לי את הרעיון… איבדת ריכוז."
"אני מסתכל בשעון שלך."
"מה קשור שעון עכשיו?"
"הרבה זמן לא ראיתי שעון אנלוגי."
"זה חזר לאופנה עכשיו, זה של קרטייה, אתה יודע שילדי בית ספר לא מסוגלים לכפול בכפולות של חמש בלי להשתמש במחש –"
מוטי אזק את שניהם. הוא תפס את ראשו של ג'יימס וג'יימס תפס את ראשו ושניהם תחבו ראש אל תוך מראת בני הדם.
***
האינסטלאטור הסתובב לעבר מוטי שבקושי הגיע לו לחגורה. הוא אמר לסבתא של מוטי, שהבעיה הייתה שיערות בכיור וכדאי שבעלה ישקול כבר טכנולוגיות יותר מודרניות. "הוא מאוד מיושן," אמרה סבתא של מוטי. סבא שלו התלבש לעבודה, חליפה תוצרת הארץ, נעליים תוצרת הארץ, אפילו למרבה הקושי גרביים תוצרת הארץ, ומוטי נחרד להיזכר שהוא זוכר את הנעליים הללו מרחפות לו מול העיניים. ותהה אם זה היום שבו הוא עומד להתאבד. הוא ידע שסבו מאמין באמונות תפלות.
"סבא, אתה יודע מה חלמתי בלילה?" אמר מוטי בקול שנשמע לו מאוד ילדותי.
"נו?"
"שהמשטרה פושטת על המפעל שלך ותופסת את העובדים הזרים."
"לא יכול להיות," אמר הזקן ספק למוטי ספק לעצמו "חידשתי את האשרות שלהם מזמן. חלומות שווא ידברו"
סבתא נגשה דאוגה, "אולי בכל זאת הילד צודק? תרים טלפון לעורך הדין, מהר."
סבא שלו לא מת באותו יום. הוא מת בן 93, אחרי שהיה שבע מהחיים ומכל מה שהיה להם להציע.
מוטי זכה לחינוך טוב, וכל אותן תלאות שהיו מנת חלקו בצידה השני של המראה, לא התקיימו. אם הייתה איזושהי תשתית לתוכנית אלוהית, הרי שאת אשתו פגש במקרה במועדון ריקודים וילדיו נולדו בדיוק בתאריך ובמקום שהיו אמורים להיוולד. הוא היה אבא טוב, הוא תמך בהם בכיוונים שרצו ללכת, וכל אחד מהם צעד בדרכו, נטע באמנות הבן ברפואה, הוא מעולם לא הפסיד שום אירוע שלהם. זה היה חלום כל כך טוב, שגם כשהגיע זמנו, מוטי סירב להתעורר.