הִנֵּה הזְּגוּגִית – שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ
וּמִי בְּקִפְאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבֹר?
עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְׁמָתֵנוּ,
הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר…
(נתן אלתרמן, "שדרות בגשם").
"הרבה יותר נוח פה, אצלכם, אתה יודע?" הוא אמר.
"יופי לְךָ", עניתי.
הוא ישב על הכסא שלי בחדר והוא נראה בדיוק כמוני. עיניים ירוקות, שיער בעל צורה לא מאוד מוגדרת – אבל עדיין, לא פרוע מדי. זיפי זקן קצרים, גוון מעט שזוף, משקפיים שמזכירים קצת את ענת קם.
"אתה קם?"
"מה קם?" הוא שאל. "כבר אמרתי לך. אני תקוע עכשיו בחוץ".
"אוקיי, או ששתיתי יותר מדי" (מה שלא הגיוני; אלכוהול זה לחלשים. או לשיכורים) "או שמשהו ממש מוזר קורה כאן".
"אני דווקא נעים לי פֹּה", הוא אמר. היה לו קול בדיוק כמו שלי.
כן, החדר שלי היה מבולגן. אני מודה. מלא חומר של מבחנים, ספרים, מחברות. וכמובן המחשב וחוט המַטְעֵן המשׂתרך שלו שתופסים מלא מקום. אני לא מבין למה מייצרים את המטעֵנים האלה כל כך לא פרקטיים. לא חשבו על מטעֵן אלחוטי? בקיצור, מה שקרה הוא שהזזתי קצת את המחשב לכיוון הקיר כדי לְפנות מקום לחוברת של סטטיסטיקה. מסתבר שהזזתי אותו יותר מדי: המחשב נדחק אל הקיר, ודחק יחד איתו את לוח השעם ואת הראי.
שנפלו.
לוח השעם החזיק מעמד, אבל הראי נסדק. ומאז אני תקוע עם עצמי. רוצה לומר: עם עוד עצמי. איזה סיוט.
"זה יהיה קצת מפדח להסתובב איתך לכל מקום ולדבר איתך, אתה לא חושב? אנשים יחשבו שנולד לי תאום. או שאני מדבר עם עצמי".
"נו, זה בעצם מה שאתה עושה, לא?". הוא התחכם.
"אתה משוכנע שאני היחידי שיכול לראות אותך?", שאלתי.
"כל עוד הייתי עדיין בתוך הראי, כולם היו יכולים לראות אותי. ברגע שיצאתי מהראי – רק מי שנקרא 'בעל הבבואה' שלי יכול. וזה אתה, כמובן". הוא אמר את זה כאילו הוא מסביר למישהו ששניים ועוד שניים הם לא ששת אלפים.
"וזהו?" תהיתי. "אין לך משהו מגניב לתת לי? עיני שיניגאמי? עוף חול? או לפחות איזו חרב?… משהו?! איזה מין סיפור פנטזיה זה בכלל, תגיד לי?"
"צר לי לאכזב אותך", הוא ענה, "אבל אין לי את כל הדברים האלה. מה שיש לי להציע לך הוא רק מה שכבר יש לך. ובספרים מסוימים זה היה מספיק בשביל להביס אדוני אופל שלמים, אז אל תזלזל".
אוי ואבוי, יש לו גם את הומור החנונים שלי!
"יש לי את הומור החנונים שלך", הוא אישר.
בנקודה זו, החלה עולה בראשי ההשערה שייתכן ויש ביכולתו של יצור בבואתי זה לקרוא מחשבות! השתדלתי להימנע מקשר עין איתו, אך לשוא.
"אני מצטער, אבל זה לא הגיוני סטטיסטית", קבלתי. בלי טפסים, כמובן. "אני בטוח שבמהלך ההיסטוריה כבר נשברו מראות לא פעם. בטח נשברו בלי סוף! אתה רוצה להגיד לי שכל סדק בחתיכת זכוכית משחרר יצור כמוך לאוויר העולם?". לקחתי את ספר הסטטיסטיקה וניערתי את האבק שמעליו.
"ברור שזה לא עובד ככה", הוא ענה, רציני לגמרי. "לא כל סדק במראה משחרר יצור כמוני לעולם שלכם. אבל אתה סדקת את המראה שלך בתנאים מאוד מאוד מסוימים וייחודיים: שלא בהתכוון, בחצות היום ובנוכחות זרם חשמלי, כוס מים ובקבוק קולה".
לא ידעתי אם לצחוק, לברוח או לתת לעצמי כאפה. כלומר, לתת לו כאפה."תגיד לי, כמו מה אני נראה לך?… מה זה, אתה ממציא לי חוקים עכשיו? זרם חשמלי, קולה, מים… מה זה השטויות האלה?!". העפתי מבט בשעון. "ובכלל, עכשיו רבע לאחת, וזה קרה לפני כולה עשר דקות. אז כבר התנאי שלך של חצות היום לא מתקיים… מים, הוא אומר לי".
"חצות היום זה זמן אסטרונומי, זה לא מה שאתם קוראים אצלכם 'שתיים עשרה בצהריים'. מה, אף פעם לא למדת גיאוגרפיה? או יהדות?"
(לא להאמין שגם בעולם הבבואות עובדים לפי לוח התפילות של ישיבת "אור החיים"!)
"טוב, טוב. בסדר", הפסקתי אותו. "אני מוכן לקבל את החוקים המוזרים שלך. ספר לי על המים בעולם שלך. כלומר, ספר לי על העולם שלך, סליחה".
"מעניין שאמרת מים, כי עולם הבבואות שלנו באמת מוקף בהם. בדיוק כמו שאתם מוקפים באטמוספרה, אנחנו מוקפים מים. זה מה שמאפשר את ההשתקפות בינינו לביניכם, בעצם".
"אני מודה לך על השיעור המאלף באופטיקה" – לא הייתי מנומס לעצמי, זה נכון – "אבל איך זה שאף אחד לא יודע מזה? על ה… התופעה הזאת?"
"גם אם מישהו היה יודע, אתה חושב שהוא היה רץ לספר?" איש הבבואה חייך. "אתה למשל מתכוון לספר עליי למישהו?".
יש משהו במה שהוא אומר, חשבתי.
"בהחלט יש. בקיצור, העולם שלנו זהה לשלכם, רק שהוא מוקף מים. ובכל מראה בעולם יש נקודת ממשק בינינו לביניכם. בנוסף, אני יודע כל מה שאתה יודע, בתוספת הידע והנסיון שכבר רכשתי בעולם הבבואות, כמובן".
"אז אתה קורא מחשבות?", ניסיתי לוודא. ליתר בטחון.
"אממ… אפשר להתייחס לזה ככה". הוא שוב התחכם. "לכן, אם זה כל כך מפדח אותך, אז אתה יכול לחשוב איתי במקום לדבר איתי. התקשורת בינינו לא תיפגע".
"או, כן, נורא חשוב לי לא להרוס את התקשורת בינינו, באמת".
"– אבל תדע לך שכשאני אדבר אז כולם ישמעו, לא רק אתה. עולם הבבואות הוא עולם ויזואלי, בעיקרו. ברגע שהגעתי לכאן וקיבלתי פֵּה, אז קיבלתי אותו עד הסוף".
"הו, נהדר. הרבה תועלת תצמח לי מזה". אחרי שאמרתי את זה וחשבתי קצת, התחילה להתגנב לראשי מחשבה איפה תועלת באמת תוכל לצמוח לי מזה.
"ותגיד, אין שום דרך למנוע ממך לקרוא את המחשבות שלי?", בכל זאת שאלתי.
"לא – לא, אין דבר כזה", הוא ענה, כצפוי. "אנחנו קשורים מעצם היותנו. או, אם להיות יותר מדויק, מעצם היותי. נוצרתי בפעם הראשונה שבה הבטת בראי".
"כמה מרגש. אתה רוצה שנעשה לך גם 'חיים שכאלה'?".
"האמת שכבר עשו לי, בעולם שלנו. אני מאוד מפורסם אצלנו, אתה יודע".
"כן?" אמרתי בבוז. "מה אתה עושה?".
"אני כותב", הוא ענה. "די טוב, אפילו".
"בחיאת!".
"נו קידינג".
"ומה בדיוק כבודו כותב, אם יורשה לי לשאול?".
"אני כותב כל מיני דברים. שירים, סיפורים. לאחרונה אפילו פתחתי בלוג די מצליח. כדאי לך לקרוא".
"אין בעיה, אני כבר מוסיף את זה למועדפים שלי".
"אני כבר מתחיל להתרגל להומור שלך, אתה יודע".
"זה כל כך מוזר לדמיין שיש לכם חיים", חשבתי בקול קם. "אתה רוצה להגיד לי שזה ממש כמו אצלנו? זאת אומרת, כשאני לא מסתכל במראה, אז אתה ממש חופשי? אתה יוצא לסידורים, הולך לישון?"
"כן", הוא משך בכתפיו. "אני כותב בערך בשעות שאתה כותב, כי רק אז מובטח לי קצת שקט ממך. ואני הולך לישון בדיוק בשעה שאתה הולך לישון".
"באמת?"
"כן. אבל אז זה די מעצבן, כי כשהולכים אצלנו לישון אז האחראי כ"ף-כ"ף נותן לנו מוטורולה כבדה כזאת, ויכולים להקפיץ אותנו כל פעם שהאיש שלנו מתעורר. זה יכול להיות נורא מייגע".
"ובזמנים שאני רחוק מִמַרְאָה, אתם ממש חיים?" שאלתי שוב, מתקשה להאמין. "מה, אתם כאילו נפגשים עם חברים, מדברים, עורכים כנסים של חובבי פנטזיה?".
"כן-כן. בוודאי", הוא השיב בטון של מישהו שמסביר שארבע פחות חמשת אלפים זה לא עשר ועשרה. "החיים שלנו נורמליים לגמרי. יותר מזה אני אגיד לך: אתה זוכר שרצית לכתוב בזמנו מכתב לדוד גרוסמן ולא היה לך אומץ?".
"בטח זוכר", אמרתי. "מה נהיה איתו?".
"אה. אני פשוט הלכתי לבבואה שלו ואמרתי לו הכל בפרצוף. הוא כעס נורא" הוא הוסיף בטון שקט.
"אני מקווה מאוד שלא סיבכת אותי כאן", התחלתי לחשוש.
"הו, לא, אין לך מה לדאוג", הוא הרגיע. "אלא אם כן גרוסמן יסדוק בטעות ראי בחצות היום בנוכחות זרם חשמלי, בקבוק קולה וכוס מים". תהיתי אם יש מישהו בעולם שיכול לחשב בשבילי את ההסתברות של המאורע המורכב הזה. נראה לי שאפילו פרופ' אשר כהן בכבודו ובעצמו לא היה מצליח. והוא עוד נתן לי שבעים.
"טוב, אז אני מניח שאין שום דרך אחרת שאתם יכולים ליצור קשר עם העולם שלנו", אמרתי והוספתי כלאחר יד: "מלבד הצירוף המאוד המעניין הזה של תנאים, אני מתכוון".
"בגדול לא", הוא ענה. "לפעמים אנחנו מצליחים להעביר לבעל הבבואה שלנו מסרים סמויים מהעולם שלנו, דרך המחשבה. אבל זה נורא נורא קשה, ואלו בד"כ מסרים די מופשטים, דברים מאוד כלליים ובסיסיים".
"אתה העברת לי פעם משהו?" שאלתי.
"אממ…", הוא ניסה להיזכר."רציתי להעביר לך פעם תשובה לשאלה אמריקאית אחת שלא ידעת, והשגתי אותה מהבבואה של המתרגל. בן אדם זהב. הקיצור, כשיצאת לנוחיות ושטפת ידיים ניסיתי ליצור איתך קשר עין דרך הראי, אבל אתה פשוט לא שיתפת פעולה. תדע לך שגם ככה זה היה מספיק קשה בשבילי – להעביר מִסְפָּר דרך ראי זה דבר מאוד מאוד מורכב. אתה צריך ממש ממש להתכוון לזה כדי שזה יעבור. לרוב אפשר להעביר רק רגשות".
"רגשות?!"
"בטח. מה, למה אתה חושב שנשים מסתכלות במראה וחושבות שהן שמנות מדי? הן פשוט נפלו על בבואות סדיסטיות".
יש משהו במה שהוא אומר, חשבתי. "זה ממש לא יאומן, הדבר הזה. ממש יש לכם אופי".
"כן", הוא ענה, "בד"כ הוא סוג של טרנספורמציה על האופי של בעל הבבואה – אבל יש יוצאי דופן".
"ואיך זה קורה?"
"מממ… תשמע, זה כבר קשור לתחום של הסְפֶּקוּלוּפְּסִיכוֹנוֹיְרוֹלוֹגיה. צריך קורס שלם באוניברסיטה בשביל להסביר לך איך זה עובד. בכלל, נוירוני מראה של בבואות זה תחום נורא חזק היום במחקר. רוב החוקרים טוענים שזה שילוב של משתנים גנטיים וסביבתיים, שקשורים גם לתנאים שנוצרו ב – ".
"בסדר. השתכנעתי. הבנתי. הספיק לי".
הוא ניער את הבלורית בחשיבות עצמית של משכיל.
"טוב, תשמע", אמרתי, "צריך לזוז למזכירות לסידורים. הם סוגרים ממש עוד מעט, ואם יש תור אז אכלנו אותה". יצאתי מהחדר לכיוון הדלת הראשית, וחלפתי על פני הכניסה למקלחת. ואז, פתאום, כמו משום מקום, או אולי בעצם היה זה מתוך תוכי – שמעתי איזו זעקה שקוראת בקולי שלי: "לא! חכה!". כשהסתובבתי אחורה מבטי חלף, כבהילוך איטי, על פני הראי שמעל הכיור שבכניסה למקלחת. אני צריך להסתרק, חשבתי לי לרגע, ובדיוק אז הרגשתי כאב מוזר במרכז המצח. כשהשלמתי את הסיבוב ומבטי פנה לכיוון החדר, הוא כבר לא היה שם. כלומר, החדר היה. אבל הוא לא. חזרתי להביט בראי וראיתי את הבבואה שלי. ככל שהסתכלתי לתוך עיניי יכולתי לחוש, יותר ויותר, באיזה רגש אמורפי של "מה לעזאזל עשית?!". ואז הבנתי.
איש-הבבואה חזר הביתה.
בו ברגע שהבטתי בראי, הוא נאלץ לחזור, נקרא למלא את משימתו ממנה לא יכל לברוח.
הוא נשאב לעולם המוקף מים שלו, ואני נשארתי, שוב, תקוע עם עצמי.
כמו תמיד.