קטגוריות
מסלול רגיל 2012

23. רוקסי

הגיע הקץ ואף אחד מבני דורו של תּוּפָל לא היה בר-דעת דיו כדי להעריך זאת. למען ההגינות נכון לומר שאף אחד מבני דורו של תּוּפָל לא שרד את הקץ באותו האופן שהתחיל אותו ולכן גם לא התאפשר לו להעריך את גודל התגלית, אם כי תודעתם הייתה קרובה לכך. קרובה מאד. מלבד אולי תּוּפָל עצמו וגם אחותי, אני ורוּקְסִי.

חברי הצוות של 'המרכז האינטרגלאקטי-על-חושי', או כמו שקראו לו בקיצור מבודח משהו מו"ח, היו מודעים לכך שהם חווים רגע היסטורי. רגע כזה קורה פעם אחת בחיי היקום כולו. שווה ערך הוא אך ורק למפץ הגדול אשר בכל רגע ממש יכול לשנות את כיוונו וכל מדע הפיזיקה חייב להתגייס כדי לצפות את העתיד להתרחש במקרה והתגלית של תּוּפָל, המוצגת כאן לפניהם, אכן תתממש. ואולי לא יתרחש דבר והעולם ימשיך להסתובב במסלולו עד אין קץ. אולם קבענו כבר – כאן בפתיח, כי הגיע גם הגיע הקץ. על כן חייב להתרחש אירוע אשר אין באפשרות המוחות הקיימים לחשב את עוצמתו ולמנוע מן הקץ מלהגיע. ואולי כן?
מלבד תּוּפָל, שנבר בנבכי תצפיות ונוסחאות מפולפלות, שמר רוּקְסִי – כלבי קצר הזנב, את כל הפרטים על עבודתו. רוּקְסִי היה כלב רגיל, שנמנע ממנו לכשכש בזנבו הקצר, אולם אם הצלחת לפענח את הקוד ולחדור לנפתולי מוחו הכלבי, היית מגלה עולם קסום בעל רשת מסועפת של נוירונים אשר ביניהם חגות ספרות ומרחפים סימנים מתמטיים למכביר. נשגב מבינתי מדוע טרח תּוּפָל המוזר להפקיד את צוואת גילויו דווקא בתוך מוחו של רוּקְסִי. עובדה תמוהה זו נתגלתה על ידי סוּמִין – ילדה מנומשת בחצאית סגולה, שבמקרה היא גם אחותי הגדולה. סוּמִין ניחנה בכושר דו-שיח טלפתי עם רוּקְסִי.
אני יודעת כל מה שסוּמִין יודעת, אבל היא לא יודעת שאני יודעת. טוב לי ככה, כי היא לא יכולה להפתיע אותי בכלל אבל אני אותה כן. אז למה אני מספרת לכם על הקץ, כי אני חושבת שיש לי חלק קטן בתגלית המרעישה של השכן המוזר שלנו תּוּפָל וגם אולי קצת הצלחתי לשנות את הקץ שאליו התכוון. באמת.
החלטתי להעלות על הכתב עכשיו – לקראת סוף ימיי, את הסיפור הזה. עוד מעט גם אני אשכח אותו ואז אף אחד לא ידע כלל על התגלית האולטימטיבית של השכן המוזר שלנו תּוּפָל. לא, אין צורך לדאוג, התגלית המדהימה הזו לא תוכל לחזור על עצמה… אני מקווה… אחותי סוּמִין מתחילה לאבד את תאי מוחה בקצב מוגבר וגם ימיו של רוּקְסִי, שמאריך חיים באופן פלאי, ספורים. כעובדה עליי לציין שהיסטוריונים החלו לחקור תופעה שהם קוראים לה – 'אירוע נסיגתי'. הם תמהים על החלל שנוצר לפתע ברצף האירועים הגלובליים, ומתחבטים בהבנת הנסיבות שהסיגו את העולם התבוני מאות שנים לאחור.
* * *
באחד הימים, כאשר טיילתי עם רוּקְסִי מחוץ לבית, ראיתי את השכן המוזר שלנו תּוּפָל מסתובב סביב עצמו כמו ממטרה אנושית. הידיים שלו עלו וירדו והוא הסתובב לכיוון אחד עצר לרגע כאילו נזכר במשהו, הניף את הידיים למעלה וחזר להסתובב שוב, הפעם לכיוון השני. הוא בלם לפתע ומהתנופה כמעט ונתקל בי וברוּקְסִי שנבח נביחה קצרה והתיישב.
"היי, מה קרה לך?" שאלתי כעוסה.
"אה…" הוא נראה מופתע כשהבחין בי והניד בראשו "אה… שום דבר", ליטף קלות את רוּקְסִי והלך לכיוון תיבת הדואר שלו כשהוא ממלמל דברים לא ברורים והידיים שלו המשיכו לעלות ולרדת.
"היי, אולי אני יכולה לעזור במשהו?" שאלתי, סתם ככה מתוך נימוס.
"כן. בטח”. אמר מיד. אני חושבת שהוא לא באמת התכוון לזה אבל השאלה שלי, כנראה, הפעילה אצלו צורך לשחרר את נטל הסודות שנצר בתוכו שנים רבות. הוא המשיך וזרק לעברי ככה, כאילו דרך אגב, "עד שכבר יש לי רעיון גאוני על בניית מנוף אינסופי ולמרות כל החישובים והמאמצים הרבים שהשקעתי בחמש-עשרה השנים האחרונות, לא הצלחתי עדיין למצוא נקודת משען מתאימה עבורו”. הכרתי את צירוף המילים 'נקודת משען' משיעורי הפיזיקה, אבל לא הבנתי מה הבעיה בלמצוא אחת כזו, ועוד להשקיע למענה שנים רבות כל כך. תּוּפָל המשיך כאילו הוא מדבר לעצמו ואני בשבילו רק אוויר, שומעת ולא נראית. "זוהי נקודה עם עוצמת יציבות כזו שלא משנה כמה כוח נפעיל עליה היא לא תזוז ממקומה". נשמעה לי מעניינת הנקודה המיוחדת הזו שהוא מחפש. הוא המשיך לדבר, "אבל נקודה כזו נוגדת את חוקי הפיזיקה, כי לא ייתכן מצב שמשהו בעל מסה – גדולה ככל שתהיה, לא יזוז אם מפעילים עליו כוח מספיק גדול".
"בטח שיש" אמרתי בחוצפה של ילדה. אני לא יודעת באמת מאיפה זה בא לי, אבל הוא הפסיק להרים ולהוריד את הידיים שלו והסתכל עליי כאילו זה הרגע צנחתי היישר מן ההיסטוריה הפרימיטיבית ואני לא שייכת בכלל לזמן הזה ובטח שאין לי מושג על מה שאני מדברת.
"מניין לך הביטחון הזה ילדתי?" קולו היה ציני וסקרן כאחד. "הרי כל בר-דעת דרדקי לומד שאם מפעילים כוח מספיק גדול על מסה כלשהי היא תזוז ממקומה. יותר מזה", המשיך ודיבר כאילו הוא מגלה לי את הדבר הכי אינטימי שלו, "כל החיים שלי אני מקדיש לחיפוש אחר נקודה חסרת ממדים שתהיה גם בעלת מסה אינסופית. דבר והיפוכו”. הוא הרים כתפיים "כמו שהיה היקום רגע לפני המפץ הגדול". השפיל מבטו כבוחן חלקיק אבק חצוף שהתנחל על נעלו השמאלית, שפשף את נעלו מאחורי המכנס המשובץ שלו, בחן אותה ושפשף שוב, הרים ראשו, הביט בי ישר לעיניים והמשיך לדבר "אני מרים ידיים. זהו. הגיע הזמן להודות. נכשלתי”. קולו נחלש והפך כמעט ללחישה "ואם ישנה נקודה כזו הרי שלא אני הוא זה שנועד לגלותה”. הרבה מילים מהקשקוש שלו לא הבנתי בדיוק, אבל ידעתי מה זה מסה ומה זה אינסופי.
בא לי להתחכם אתו קצת וציטטתי לו פתגם של מדען מהעת העתיקה בשם איינשטיין, שאבא סיפר לי עליו פעם, שאמר כך: "ישנם רק שני דברים אינסופיים היקום והטמטום האנושי ואני לא בטוח לגבי הראשון".
"כן. ספרי לי על זה" הוא הביט בי בעניין.
"נו?" התרסתי בגאווה לא מוסתרת.
"מה נו?"
"אתה לא מבין? אם הטמטום האנושי הוא אינסופי אז אין בעיה של מסה". הוא שתק ולא אמר מילה. עמדנו זה מול זו, הוא נראה מבולבל וחסר אונים "אבל הטמטום האנושי הוא לא נקודה”.
"דווקא כן" אמרתי והרמתי עיניים באופן סמלי לשמיים "אבא שלי נמצא במרכז הטמטום האנושי עכשיו" הוא הביט בי בעיניים מבריקות ואני נשבעת שראיתי איך כל המוח שלו נכנס לפעולת חשיבה מורכבת וגאונית. פתאום התחלתי לקבל את הבלגן מהראש של רוּקְסִי, בגלל שסוּמִין יצאה בדיוק מהבית לקרוא לנו לארוחת הערב, ובמקום זה היא צרחה על רוּקְסִי שיפסיק לשגע לה את המוח עם כל הסימנים המוזרים שלו. רוּקְסִי רץ לקראתה כשזנבו מנסה לכשכש כמו כלב נורמאלי.
"אני יודעת יותר טוב ממך מה חשוב ומה לא" צעקה לרוּקְסִי כאילו שהוא בן שיח אנושי ולא כלב-קצר-זנב.
"את גאון" צעק לפתע תּוּפָל ורץ לביתו "את גאון. חה – חה".

אבא שלי הוא טְיָאם, איש צוות חשוב במרכז-האינטרגלאקטי-על-חושי. בעצם, אפשר להגיד שאלמלא אבא כל העסק הזה של מו"ח לא היה מתקיים. אבא הצליח לגלות קיצורי דרך שגרמו למחשבות לעבור ממקום למקום, או נכון יותר ממוח אחד למוח אחר, באופן מיידי כאשר הן עוקפות ומבטלות בהצלחה את ממד הזמן ואת המרחק ביניהן. התגלית של אבא האיצה את החשיבה קדימה אלפי מונים. היא אפשרה למוחות להעביר ביניהם מידע ללא מפגש פיזי או וויזואלי. כל שהצטרכו לעשות היה להיענות לאות שאבא שלח אליהם, אשר רק מוחות מסוימים יכלו לקלוט אותו, ולהעמיד את תבונתם לטובת תא אנרגיה נקודתי, ווירטואלי-קומפקטי, שאבא המציא וקרא לו ווירקום. בתא הזה ייהפכו כל המוחות למוח אחד. מוח שיכול לממש כל מה שהדמיון מעלה על הדעת ואף מעבר לזה. מטרת המפגש במו"ח הייתה להשוות את רמת ההתפתחות התבונית ביקום כולו. אבא היה שותף להצעה להקים מרכז מידע על-אנושי והתאמתו לכל גלקסיה על-פי מידת ההתקדמות שהיא מצויה בו ולפתח אותה בדרך המהירה ביותר האפשרית. מוחות רבים לא צלחו את הלם המידע שנחשפו אליו, ופרשו מן המו"ח וכל המידע נמחק מהם לצמיתות. לעומתם, אלה שנשארו כמעט והביאו את הקץ על העולם.
לאמצעי התקשורת הסקרנים סיפר אבא שהוא וחבריו בעלי המוחות המבריקים ביקום כולו יוצאים למסע שיביאם אל מפגש מיוחד אשר יצעיד את האנושות במהירות שיא קדימה. המפגש הזה דרש מהם ריכוז רב ומאמץ מחשבתי אדיר וחייב אותם להיפרד מהיום-יום ולהתבודד בלשכותיהם. מהר מאד עלה רעיון שיספק הסבר מניח את הדעת להיעלמותם הפתאומית של הרבה מאד אנשים חשובים ברחבי העולם. להפוך את המצאתו של אבא למשהו מוחשי כמו רכב חלל מיוחד בשם ווירקום שישא את חברי המשלחת למו"ח.
כך הצליחו כל המוחות המבריקים להניח לעיסוקיהם הצדדיים והתפנו למשימתם להאיץ את היקום במהירות בלתי נתפשת, קדימה… קדימה… קדימה… לאנשים היה קשה להסתגל לקצב השינויים המהיר שנכפה עליהם.
רגע. מישהו חייב לעצור את הדהירה המטורפת הזו. אני לא יודעת לאן היא תוביל אותנו. האם הקדימה הזה ייפסק אי פעם? האם הכיוון שלו נכון? מי בכלל יכול לקבוע מה נכון? גם אבא וסוּמִין היו שותפים לראש המתלבט שלי.

בינתיים, אבא טְיָאם החל לקבל את מחשבותיה של סוּמִין. 'אני נורא דואגת, כי רוּקְסִי, שהוא הכלב הכי חכם בעולם, אומר לי בנימה מפוחדת שהקץ מגיע לעולם (מה זה קץ?) ואז הוא התחיל להפציץ אותי בסימנים משונים, אלה שאני מעבירה לך עכשיו'. אבא שהיה ידוע בחיבתו לחידות לא פתורות בהה בסימנים שהגיעו אליו מסוּמִין והם לא התחברו לו לשום דבר תבוני-מתמטי שהוא הכיר, והוא הכיר את כל הנוסחאות בכל העולמות ובכל תחומי הידע הקיימים. אבא קיבל מסוּמִין בקשה מיוחדת, 'אולי תוכל לברר עם החברים שלך במו"ח מה צריך לעשות בשביל לעצור את הקץ הזה שלא יגיע לעולם? בבקשה אבא, רוּקְסִי נראה מה זה מסכן'.
אבא הכיר מעט את השכן המוזר שלנו וידע שהוא נע בין שיגעון לגאונות ושהוא מתוסכל עד מאד מזה שהוא אף פעם לא זכה להכרה של הממסד. מלבד שלום של נימוס וקצת זלזול במוזרות שלו אבא לא החליף מילה עם תּוּפָל. אבל משהו באוסף הסימנים גרם לו לפעולה ולהתייעצות דחופה עם צוות המרכז-אינטרגלאקטי-על-חושי.
אבא טְיָאם שאל את דוד יוּזִ’י מהם הסימנים המוזרים ששלחה לו סוּמִין לפענוח. יוּזִ'י כל כך התלהב מהסימנים שהוא מיד התחיל לגלגל את תנוך האוזן סביב האצבע היחידה שלו. 'מי הוא תּוּפָל הזה?' שאל יוּזִ’י ונענה מיד שתּוּפָל הוא פיסיקאי מהדור הישן שלא הצליח לסיים את לימודיו ולא פרסם עד היום שום דבר בעל משמעות מלבד מספר תֵּזות משעממות על ארכימדס גלילאו ומיכלאנג'לו. חשדנותם גברה כאשר גילו שהאדם הזה – תּוּפָל אינו קיים למעשה. הוא אינו רשום באף לא אחת מהרשתות החברתיות. הם מצאו אזכור קצר על היותו ברשימת הבוגרים של אוניברסיטת ייל מלפני כשלושה עשורים, בחוג לפיסיקה במגמה הקלאסית.
כמו על פי אות נעלם החלו כל המוחות המבריקים ביקום לנבור בעבודותיו של תּוּפָל, להוטים למצוא רמזים לסימנים החידתיים שזרמו אליהם מהכלב רוּקְסִי. עד מהרה הסתבר להם שהוא שוקד וחוקר ללא לאות לממש את אמירתו של ארכימדס "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו".
'אין ספק שזו תהיה התגלית האולטימטיבית' צקצק יוּזִ'י 'אם אכן היא מבוססת', והמשיך לכרוך את תנוך אוזנו סביב אצבעו היחידה. כל הנוכחים בווירקום הכירו מנהגו זה של יוּזִ’י אשר העיד על התעמקותו בניתוח הממצאים הלא-ייאמנו שזה עתה נפרשו בפניהם. כל הסימנים הובילו לכך שתּוּפָל המסתורי גילה כנראה את נקודת המשען.
יוּזִ’י החוויר, אם כי מחשבה אינה יכולה להחוויר אלא להסב בהלה במחוברים אליה, ואלה נרעשו בהחלט. 'תגלית מפתיעה ומסוכנת עד מאד' התגבשה מחשבתם המשותפת, 'אם ישנה נקודת משען, הדרך מכאן ועד להזזת כדור הארץ, או כל כוכב או פלנטה אחרת, קצרה ומאיימת'. עצם המחשבה על גרם-שמימי שיוסט ממקומו גרמה להם חלחלה. הם הבינו שזו הדרך הבטוחה לחיסול קיומו של היקום כולו. גרעין של דאגה החל להתפתח בתוכם והטריד את השקט האקדמי ששהו בו עד כה.
הם ידעו מה תגרום הסטה ניכרת של גרם-שמימי משמעותי ממסלולו ואת תוצאותיה הרות האסון. ההסטה תביא לשרשרת אירועים בלתי נשלטים וייווצר אפקט דומינו שאינו ניתן לעצירה עד לסיום הבלתי נמנע של כיווץ היקום המוכר לנו לכדי נקודה סינגולארית. היקום הקיים יימחק… ויתחיל מחדש.

'אולי כדאי שננסה לאתר את הנקודה בעזרת חלוקת הסימנים שזורמים אלינו להרבה קבוצות פענוח ונהרוס אותה בחלקים פתורים לפני שתתגבש ותהפוך לנקודת משען', הציע רוּמִין, המוח מגלקסיה T18XZ77. הוא תמיד הצליח להעלות הצעות פשוטות לכאורה שאיחדו אותם למאמץ משותף עד לפתרון.
'מחשבה לביצוע מיידי' קבע יוּזִ’י. הם קיבלו את עובדת סמכותו הפוסקת של יוּזִ’י כעסקת חבילה יחד עם הקמת המו"ח.
'כולנו עסוקים עכשיו באיתור נקודת המ…משען' פרצה מחשבתו של קְלוּמְט לשיחה. אף אחד לא ידע מאיפה מגיע קְלוּמְט אך הוא תמיד היה בסביבה כשנדרשה פריצת דרך מחשבתית. 'כולנו עסוקים עכשיו במציאת נקודת המ…משען' חזר, 'ואני תוהה ש…אם היא קיימת הרי ש…בכדי להזיז משהו מ…מקומו' הוא הפסיק לרגע כדי שמחשבתו המקוטעת תיקלט וכהרגלו חזר על חלקה האחרון, 'כדי להזיז משהו מ…מקומו' מחשבתו נקטעה שוב כדי להדגיש את ההברקה שלו, 'נדרש מ…מנוף'.
'מנוף?' החלו להתערבל מחשבות מתפרצות 'מנוף!' 'אין לו מנוף!' 'חייב להשיג מנוף?'. תחושת הקלה רגעית התפתחה בין חברי הצוות, שמא דאגתם הייתה מוקדמת מדי, הרי נקודת המשען חסרת ערך ללא מנוף. הם התעשתו מהר מאד ולא הניחו לתחושת ההקלה להתל בהם ותרו במרחבי היקום אחר פשר הסימנים. הם הבינו שאין זה מן החכמה לזלזל בחוקר המתוסכל תּוּפָל. יש סיכוי רב שהוא חשב בעצמו על הצורך במנוף שיונח על נקודת המשען וסופו של היקום קרוב יותר מאי פעם וניסיונות הדחקה לא יועילו כאן. קבוצה נבחרת מתוך הצוות נטלה על עצמה להטריד את תּוּפָל בלוחמה פסיכולוגית ואולי יצליחו לגרום לו לרמוז להם, מתוך כעס ויהירות של חוקר מתוסכל, משהו שיוביל אותם מהר יותר לפיתרון.
אבא טְיָאם לא היה שותף לחגיגות, כי הסימנים המשיכו להציף אותו וסוּמִין ממש בכתה וביקשה שיציל אותה מן הסימנים המפחידים. זרם הסימנים הלך וגבר. הם הועברו מהמו"ח הלאה לשאר המוחות המבריקים בכל פינה ביקום. אף אלה, שהיו בעבר על סף הכניסה לווירקום ונדחו, גויסו למאמץ האינטרגלאקטי והעצימו עד מאד את כוח החשיבה.

סוּמִין ביקשה ממני לצאת עם רוּקְסִי מהבית כי היא לא הרגישה טוב. "אני מוכרחה לנוח מהסימנים של רוּקְסִי. עוד מעט והמוח שלי יתפרק לרסיסים”. הסכמתי כי הרגשתי את המצוקה שלה, אבל יותר מזה, הבחנתי בשכן שלנו מרקד ומפזז שוב על הדשא שליד ביתו וידיו מונפות לכל הכיוונים. היה זה סוג של ריקוד פולחני מוזר ומפחיד כאחד. יצאתי ורוּקְסִי נגרר אחריי באי-רצון בולט.
תּוּפָל הבחין בי, "היי, ילדה גאון, מה שלומך" הוא פלט לעברי בחביבות לא מובנת וליטף את רוּקְסִי שהפיח נהמה.
"אני לא גאון" אזרתי אומץ, "ולמה אתה רוקד?"
"את כן!" קבע. "בזכותך מתרחשים ברגע זה ממש שני דברים בו זמנית שמוציאים לפועל את עבודת חיי" הוא סבב סביב עצמו כרקדן בלט קלאסי ואז קד קלות והוסיף בתיאטרליות מגושמת "ואז, כאשר זה סוף-סוף יתגבש, יבוא הקץ על היקום”. הוא חזר לקפץ תוך שהוא מרים ומוריד את ידיו כמו מבקש לעוף על כנפיים דמיוניות, "ואני רוקד משמחה על הגשמת חלום”. פתאום הוא קרב אליי את פניו הסמוקות וקרץ לי כאילו אנו חולקים סוד מיוחד במינו "והכל בזכותך”.
"מה, בגלל הטיפשות האנושית?" ניסיתי ללעוג.
"כן. חה – חה" צהל, "כן. הטיפשות האנושית" ולחץ את ידי בין שתי ידיו. "את גאון. הטיפשות האנושית. חה – חה”. צחוקו הקטוע היה מטריד והוסיף למוזרותו המאיימת.
"למה?" חילצתי את ידי מתוך ידיו הלחות. "למה?"
"כי הטיפשות האנושית מתעסקת בשטויות שהם הסימנים שלי. רובם אקראיים וחסרי ערך לחלוטין ואני ממשיך להזרים אותם ללא הפסקה" אמר וליטף בעדינות את רוּקְסִי שנהם שוב.
"שקט רוּקְסִי" משכתי אותו בחוסר סבלנות ברצועה. רוּקְסִי התיישב בהכנעה.
תּוּפָל המשיך בדבריו, מתעלם מההפרעה הקטנה. "ככל שהטיפשות האנושית תעסיק עצמה בניסיון לפענח את הסימנים שלי, ככה הולכים ונבנים שני הדברים”.
"איזה דברים? " הייתי חייבת לעצור את שטף דיבורו ולנסות לעשות לי סדר בראש ולפענח את דבריו הסתומים.
"או הו, איזה דברים חה – חה”. המשיך לצהול ולקפץ כמי שדעתו השתבשה עליו.
"אני אסביר לך, ילדה גאון שלי" קולו הרצין. "ברגע זה ממש נקודת המשען הולכת ומתגבשת כי יותר ויותר מוחות עוסקים בפענוח הסימנים שאחותך המקסימה מואילה להעביר לאבא שלכם בווירקום. ככה הולכת ומתגברת הטיפשות האנושית ומתרכזת בנקודה אחת”.
"מה הקשר של סוּמִין לכל זה?"
"אחותך קוראת את תוככי מוחו של הכלב" הוא ליטף אותו בזהירות. רוּקְסִי לא הגיב. "ובכל פעם שאני מלטף את הכלב קצר הזנב, אגב בגלל זה בחרתי בו, אני מעביר לתוך המוח שלו סימנים, אחותך קולטת את הסימנים ושולחת אותם לאבא שלכם – הפרופסור המכובד טְיָאם, שנמצא בווירקום”.
"עד עכשיו לא חידשת לי כלום" התרסתי נגדו חסרת סבלנות. "ומה פתאום אבא שלי בעסק?"
"כן. אבא. חה – חה. הפרופסור המכובד טְיָאם משתף בפענוח הסימנים את הצוות במו"ח שהולך ומתרחב בכל היקום כולו וככה הוא עוזר לי לבנות גם מנוף מצוין, טוב יותר מזה שהגיתי בעצמי".
"מה הקשר של אבא למנוף?" התחלתי לכעוס על שהוא מערב בעסק הזה שלו את כל המשפחה שלי.
"כן בוודאי" המשיך כאילו קרא את המחשבות שלי, "אתם שכנים טובים שעוזרים לשכן שלכם" צהל. חמקתי מניסיון צביטה שלו בלחיי הפרטית. "והשכן החמוד שלכם, שזה במקרה אני בכבודי ובעצמי, חה – חה" קד קידה עמוקה, "וכל מה שהוא מבקש זה דבר פעוט ערך כמו להביא את הקץ ליקום”. ידיו הצביעו לעבר כל המרחב סביבנו. "להביא את הקץ ליקום כפוי הטובה הזה, חה –".
"אני יודעת שאנחנו שכנים טובים" אהבתי את דבריו המתחנפים, "אבל אתה חוזר כמו תוכּי על המילים קץ היקום. מה זה קץ היקום? ועוד לא ענית לי על המנוף”.
"אסביר לך ילדה גאון, קץ היקום זה שהעולם יפסיק להתקיים. הוא יקרוס וייהרס. פוף! וזהו. אין עולם. כלום. לא נרגיש כלום”. נראה היה שהוא נהנה מכל מילה.
"למה אתה חושב שזה יקרה?" לא הרשיתי לחרדה להשתלט עלי, "ואתה סתם מתחמק מתשובה על המנוף?" עכשיו כבר הייתי בטוחה שהוא יותר מוזר ומפחיד ממה שחשבתי ואולי אפילו משוגע אמיתי.
"אהה, זהו עכשיו יש מנוף! חה – חה" הוא התחיל לדלג כמו תיש ועל פניו נמרח חיוך ענק. "בשביל קץ בונים מנוף עוד ועוד, מנוף גדול-גדול עד אינסוף, וגם הנקודת-משען של הטיפשות האנושית מתממשת בתאוצה מצוינת ובאמת הופכת להיות אינסופית" הוא הרצין לפתע והביט בי במבט תוהה, כאילו רק עכשיו הבחין בקיומי. הוא נראה מהורהר, גירד את שיערו הדליל, הביט בי שוב וליטף את רוּקְסִי. שמתי לב שרוּקְסִי התרגל לליטופים שלו. רציתי לעזוב אותו לנפשו, לשוב הביתה ולהתרחק מהשכן המטורף הזה שלפתע חזר לדבר, כשהוא בוחן בעניין מכשיר מגושם שענד על פרק ידו. "המנוף נבנה מהר יותר ממה שהחישובים שלי מראים. אני חייב לרוץ ולתקן את הכוח שיזיז את העולם ממקומו הנוכחי אל סופו הוודאי". לא ידעתי אם הוא דיבר אלי או לעצמו.
"מה כל-כך שמח בזה שהקץ יגיע?" לא יכולתי להתאפק.
"אני שמח כי זו תהיה הנקמה המתוקה שלי. חה – חה. התגלית האולטימטיבית תהיה שלי ורק שלי”. עליזותו נעלמה בהגיעו לעיקר דבריו, "בו ברגע שהם יכירו בתגלית שלי ויבינו את מהותה, הם ייעלמו יחד איתה. לא תהיינה עוד תגליות אחריי, כי לא יישאר אף בן אנוש אחד ביקום כולו”. הוא מיהר לביתו.
"אתה איש רע!" כעסתי ורצתי חזרה הביתה. השארתי את רוּקְסִי עם סוּמִין וחזרתי להציץ בסקרנות מבעד לחלון ביתו של השכן המשוגע שלי. לא ממש הייתה לי תכנית, אבל הייתי חייבת לבדוק מה קורה שם בתוך הבית שלו.
ראיתי את תּוּפָל נאחז בהלה כשהבחין בהודעות שזרמו לקראתו בשצף קצף מכל האביזרים בביתו. ההודעות היו קנטרניות ומאיימות כאחד. 'אבל אין לך מנוף' – 'אין לך מנוף' – 'אין לך' – 'אין'… 'אין'… 'טיפשים' סינן לעצמו בכעס, 'עוד תיווכחו שאסור לזלזל בי ובתזה שלא הסכמתם לאשר לי'. 'שחצנים חסרי תקנה'. 'עכשיו הכל יתנפץ בפרצופכם מדושני העונג'. הוא נע בתזזיתיות בין המשפטים שזרק לאוויר כשהוא נוגע מדי פעם במכשירים משונים הפזורים בחדר. הוא נעצר ליד אחד המכשירים ושלח דרכו תשובה בת מילה אחת לכל המוחות המציקים באשר הם, 'אתם'.
בינתיים, הסימנים ממוחו של רוּקְסִי המשיכו לזרום למו"ח ותדלקו את תכניתו הזדונית של תּוּפָל. הוא נראה דרוך והמתין למכשירים שיודיעו על התממשותם של המנוף ונקודת המשען לממדים הרצויים. 'רק נגיעה קטנה לא יותר מדי' נשמע רגוע. 'לא יותר מדי' המשיך למלמל לעצמו. הוא ניקה בעדינות גביש ירקרק שזהר במרכז משטח העבודה שלו. מכאן כנראה תתחיל שרשרת האירועים הבלתי נמנעת. "והרי לכם פיתרון משפטו של הגאון ארכימדס מיוון העתיקה. חה – חה”. אמר בקול של נואם בפני קהל, והמשיך לבהות במכשירים הרבים שמילאו את החדר. ראיתי מספיק. רצתי מוטרדת ומפוחדת חזרה הביתה.
בבית, סוּמִין בכתה ללא הפסקה והחזיקה את ראשה בין ידיה, לא ידעתי מה לעשות כדי להקל עליה. הסתכלתי על רוּקְסִי וניסיתי להבין איך השכן שלנו מצליח להעביר לו את הסימנים שלו ואם בכלל הם אמיתיים או אוסף מקרי של סימנים חסרי ערך, כמו שהוא אמר, כדי שיעסיקו את המוחות ויכניסו אותם למצב של לופּ אינסופי…
פתאום החל רוּקְסִי להסתחרר במהירות כשהוא רודף כמטורף אחר הזנב הקצר שלו ומשמיע נהמות רמות.
'היי רוּקְסִי מה קרה לך, השתגעת?' אני כבר מצליחה לדבר במחשבות ישירות עם רוּקְסִי, אבל רק כשסוּמִין בסביבה.
'מה פתאום'.
'אז למה אתה רץ כמו מפגר אחרי הזנב הדפוק שלך?'
'כי חייב'. רוּקְסִי צמצם מילים וקיצר משפטים, היה לו קשה ליצור מילים אנושיות. המילה 'אני' לא הייתה קיימת אצלו, אבל סוּמִין ואני מצליחות להבין אותו.
'למה, כי אתה כלב?'
'לא זה' המשיך להסתחרר, 'טוב גם' לא הפסיק לרדוף אחר הזנב הקצר שלו, 'לא רק'.
'אולי תסביר, כבר יש לי סחרחורת מכל הסיבובים הטיפשיים שלך' התפרקדתי לתוך הכורסה בניסיון להתייצב ועצמתי עיניים. כעסתי עליו, 'תפסיק כבר להסתובב!' צעקתי ממש. 'תפסיק לשלוח את הסימנים האלה לסוּמִין. אני משתגעת'.
'לעזור רוּקְסִי. די לדבר'. רוּקְסִי היה לא פחות מסכן ממני. רציתי להמשיך לכעוס ולא יכולתי.
'מה אני צריכה לעשות?' התרציתי, 'מישהו משנינו השתגע ואני חושבת שזה אתה'. ניגשתי אליו.
'זנב בפה' פקד רוּקְסִי. נימת הבהלה שהשתרבבה למילים זירזה אותי לפעולה. תפסתי את הזנב הקצר של רוּקְסִי וקירבתי אותו במאמץ רב לכיוון הפה המתנשף שלו עד שהצליח לסגור עליו את מלתעותיו.
דממה השתררה לי בראש.
פתאום שקט מוחלט.
הסימנים פסקו בבת אחת.
לא שמעתי ולא קיבלתי שום דבר מרוּקְסִי.
הקשר בינינו נותק.
נבהלתי. לרגע חשבתי שרוּקְסִי מת אבל הוא לא. רוּקְסִי היה מוטל חסר אונים על הרצפה. הוא רבץ בתנוחה מוזרה כשהזנב הקצר נעוץ עדיין בפיו ובית החזה שלו עלה וירד כמפוח. סוּמִין הפסיקה לבכות, קמה מהמיטה שלה וחיבקה את רוּקְסִי.

רק מאוחר יותר הסתבר לי שהקצר שיצר רוּקְסִי פירק בין רגע את המו"ח. הסימנים שהעסיקו את כל המוחות המבריקים נעלמו באחת. הם נתקלו ברִיק וניתקו זה מזה לצמיתות. כל אחד ואחת מחברי הצוות חזר להתעמק במחקריו ובניסיונות להמשיך ולגלות תגליות חסרות תכלית לעולם הדועך.
אבא יצא מחדר העבודה שהסתגר בו בשבועות האחרונים, ליטף את רוּקְסִי ושאל "מי רוצה ג'וק?" זה היה סתם כינוי לאורגניזם קטנטן כדורי, אשר כונה כך על שמו של בעל חיים נדיר ועתיק שסגרו אותו בשמורות מיוחדות. הג'וק העגלגל היה למעשה סוג של מחשב-על אורגני משוכלל ביותר ובעל כושר אחסון אדיר. "אני" התנדבתי. אבא מסר לי אותו למשמרת.
הבחנתי שאבא הזדקן מאד בימים שהסתגר במו"ח. הוא שתה כוסית מהיין האהוב עליו, חיבק את סוּמִין ואותי וחזר לחדר העבודה שלו. הוא לא יצא ממנו יותר. ערכנו לאבא את טקס האיוד והצבנו את אבן הזיכרון שלו סמוך לזו של אימא. לא הכרתי את אימא כי היא מתה ארבעה חודשים אחרי שנולדתי. אירעה לה תאונה באחד הניסויים המוקדמים של אבא שהובילו לבסוף להמצאת הווירקום. על האבן שלו חרטנו: אבינו היקר טיאם ממציא הווירקום ואיש רב מו"ח. יחד עם אבא איידתי בתא שלו גם את הג'וק שנתן לי. כמובן לא לפני שהכנתי ממנו עותק נאמן ושאבתי ממנו את המעט שהייתי צריכה כדי לספר את הסיפור הזה.
* * *
השמש זרחה וחיממה שתי נשים בוגרות שישבו על ספסל בפארק. אחת מהן בשמלה קיצית סגולה, שזו אחותי סוּמִין, אני לבשתי מכנס כחול וחולצה פרחונית. לידנו היה שרוע כלב קצר זנב. התמסרנו לחום השמש והרשינו לו לשטוף את זרועותינו ולחיינו הסמוקים. ילדים התרוצצו ושיחקו במשחקים שהיו פזורים ברחבת הדשא הגדולה. נשים השגיחו בדאגה שילדיהן לא ייכשלו חלילה ויפגעו ממשחק לא זהיר. גברים בשורטס וסנדלים שיחקו במשחקי שולחן מאתגרים. הכלב הניף מדי פעם את זנבו הקצר בניסיונות סרק לגרש זבוב טרדן.
'אני אוהבת את השקט בראש' האזנתי בעניין לשיחת המחשבות בין סוּמִין לרוּקְסִי.
'אני לא' נהם רוּקְסִי.
'למה?'
'הרבה משעמם'.
'אני דווקא שמחה שמשעמם'.
'למה?'
'כי עכשיו רגוע והאנשים הפסיקו את המרוץ המטורף שלהם כדי להגיע יותר רחוק יותר עמוק ויותר ועוד יותר ועוד…' היא עצרה לשאוף אוויר, 'העיקר יותר ולא חשוב ממה' היא סקרה את הסביבה והדגישה בתנועות ידיים את המשך דבריה, 'וזה מרוץ שלא היה מסתיים לעולם'.
'אינטרגלאקטי אין' רוּקְסִי שינה את תנוחת הרביצה שלו, 'מתגעגע אינטרגלאקטי'.
'כן. מילה שמעוררת בי סוג של נוסטלגיה' סוּמִין שקעה בהרהור מתמשך, 'אבל בכל-זאת יותר טוב לי ככה' קבעה.
'סימנים ראש לאיבוד' התלונן רוּקְסִי כשהוא מתאמץ ליצור משפט ארוך ומובן יותר, 'מישהו לקבל סימנים' קם ממקומו ורחרח סביב עצמו כמחפש מיקום מוצלח יותר לרבוץ בו. 'לא מושג לעשות'. לאחר מספר ניסיונות סרק חזר לרבוץ בדיוק באותו מקום.
'אז מה' אמרה סוּמִין בנימה של סוף שיחה, 'ככה יש לי שקט' היא חייכה לשמש, 'שקט גם לילדים ולנכדים שלי ולעוד הרבה דורות אחריי'.
יוּזִ'י הקטן נכדה החמוד בן השבע של אחותי התקרב אלינו ובידו מחברת. הוא היה צמוד למחברת מאז שלמד לאחוז בעיפרון. יוּזִ'י הקטן אהב לצייר ותמיד התגאה בפנינו ביצירותיו שהיו יותר רישומים מופשטים מאשר ציורים ברורים. "סבתא מה זה אינטגלאקטי?" שאל, סוּמִין נדרכה. רוּקְסִי זקף אוזניים, גם אני.
"למה אתה שואל?" סוּמִין ואני החלפנו מבטים.
"כי המילה הזו מסתובבת כל הזמן בראש של רוּקְסִי יחד עם כל מיני סימנים מעניינים, הנה תראי" הוא פרש דף נייר ובו היו מצוירים הרבה מן הסימנים והצורות שהכרתי מהראש של רוּקְסִי.
'רוּקְסִי מה עשית?' כעסה של סוּמִין היה מהול בפחד. ידעתי שהסימנים של רוּקְסִי חסרי ערך ברובם. ידעתי גם שבלי הווירקום של אבא שום דבר לא יכול לקרות, אבל מי ערב לכך שכל התהליך, שהתרחש רק לפני שני דורות, לא יתחיל מחדש.
'לא יודע. לא שולט'. רוּקְסִי זחל והצטנף מתחת לספסל, 'לא שולט'.
"חמוד שלי למה אתה מעסיק את הראש שלך בדברים לא חשובים, הנה קח ממתק ותראה לסבתא איך אתה גולש במגלשה הצהובה”. יוּזִ'י הקטן חייך אליה משך בכתפיו ורץ עם הממתק לעבר המגלשה הצהובה.

הערב ירד. סוּמִין מכינה ארוחה, כלבי קצר הזנב שרוע בפינתו ואני מסיימת לכתוב במחברתי את הסיפור. אני לא יודעת אם הוא ייצא אי פעם לאור. גלגלתי בידי הפנויה את הג'וק של אבא שעזר לי להשלים פרטים מעניינים על שאירע בווירקום ותרם גם לזיכרון שלי שהתחיל לתעתע.
לפני מספר שבועות נסעתי לבקר את השכן שלנו תּוּפָל. הוא מאושפז במוסד. הוא נהג להטריד עוברים ושבים וניסה לשכנע אותם שקץ העולם מגיע בכל רגע וכולם ייכחדו, חה – חה. כנראה שהצחוק הקטוע שלו הרגיז אותם יותר מאשר דבריו האפוקליפטיים לכן הרשויות סידרו לו מגורי קבע במוסד סגור.
"איך הם לא רואים שהקץ מתקרב?" אמר לי תּוּפָל בלחש. "איזה עיוורון נפל על העולם פתאום?" הוא סקר בחשדנות את הסביבה ותלה בי את עיניו כשותפה לסוד.
"אדון תּוּפָל, מה קרה לך? תגיד גם אתה עיוור? אתה לא רואה שהקץ כבר כאן?" סידרתי לו את תנוחת הישיבה, "זהו הקץ עצמו”.
"הקץ עצמו?" מלמל.
"כן. זה לא עיוורון של אנשים, זה הקץ עצמו”. אמרתי לו.
"הקץ עצמו?"
"אולי זה אינו הקץ שדמיינת וקיווית לו, אבל זה בכל זאת קץ”.
"הקץ עצמו?" המשיך למלמל שוב ושוב כשנפרדתי ממנו.

נגסתי קלות את ראש העיפרון והרהרתי בקץ הנעים שהשתלט על העולם אשר ממשיך לנוע במסלולו הקבוע כימים ימימה, אינו מודע לכך שעמד על סף השמדה מוחלטת. הסתכלתי על סוּמִין המנומנמת ועל רוּקְסִי וזנבו הקצר והוצפתי אהבה.
"איזה יופי של קץ, נכון נָאמוּ" פנתה אליי סוּמִין, הרימה ראשה לעבר השמיים השחורים וקרצה אליי.
"כן. יופי של קץ" קרצתי אליה חזרה. סיימתי לכתוב.
"אינטרגלאקטי…” שמענו את יוּזִ'י הקטן ממלמל בשנתו מן החדר הסמוך