יש דובים ביער. דובים שמחכים שהרכבת תיעצר. אבל היא לא תוותר בקלות. היא עוד תביא לילדה שלה את פרח לב הזהב. מתחת לאף. הילדה תריח, ותבריא. "חכי לי" כך היא מדברת אליה בדמיונה. מבטיחה ומתחננת.
שעות קודם היא הגמישה את שריר הלב. מתחה לימין ואז לשמאל. אין מה לומר, הכושר שלה ירד. בעבר היה לשריר הלב שלה הסכם עם העולם. כל מה שהיא רוצה, מתאמצת בשבילו ומשלמת עליו- היא מקבלת. ומה עכשיו? מפלה! דובים ויער! היא והילדה ניצודו ונלקחו לחדר יום הדין בקומה 776 בקודקודה של העיר.
-"שלום, דוקטור"
-"שלום. בואי תכנסי"
שותקת
-"שבי בבקשה".
מושכת באף.
הוא יודע מה הבעיה עם הילדה, הוא יודע מה יציע, קולו מלא גוונים, מהיר כל כך. מהדק את פינות הזמן זו לזו. לסגור ענין. הלאה. הלאה!
ברור לו שהיא יודעת מה הולך לקרות. לא רק מפני שהובאה בזימון כפוי, אלא גם בשל הישיבה הקמצנית שלה על קצה הכסא, בגלל אישוני העיניים הבוערים שמרצדים למעלה והזמזום המתוח שנלחץ החוצה כמו משחת שיניים מסופה של שפופרת. צבא שלם גייסה רק כדי לחמוק מהנוכחות הממארת שלה בחדר הזה. ברגע הזה. האם היא-במבטה הדרוך, היהיר- חושבת שהתסריט שלה יהיה שונה מזה של כל האמהות והילדים שקדמו לה?
"מהלך הריון-תקין"?
הוא ממשיך. שאלות נועדו להישאל, וההליך – להתהלך.
"מהלך הריון-תקין"?
"תקין"
"לידה?"
"תקינה"
"משקל לידה?"
"שלוש קילו ארבע מאות חמישים גרם"
הוא חושב בקפדנות, מכוון ראשו למול המקלדת, משדר מחשבותיו. שום פרט שלא יחמוק פה.
הדלת נגללת
"מה, תהילה?"
"סליחה, אתה זוכר את ההרמת כוסית הקטנה, זאת שאמרתי לך עליה?"
"אבל אמרתי שאין צורך" קולו עולה בבת אחת, חסר סבלנות
"אבל…"
"אין צורך. טוב, נדבר על זה אחר כך. לא עכשיו".
"הזמנתי את כולם לעוד שעה" מחננת תהילה בקולה "מה לעשות?" וכשהרמז לא מובן היא צועקת בלחישה "נו, תצא רגע החוצה"
הוא נאנח. פונה לאם.
"סליחה, זה היום האחרון שלי כאן. רק רגע"
והוא יוצא ומשאיר אותה לבד.
היא מתבוננת סביבה. שולחת מבט יבש בשולחן העמוס תזכירנים (מעולם לא ראתה כל כך הרבה בבת אחת, חוסר אמון מוחלט בזיכרון האנושי) ובהם פרטים על "מלאכי האוכל" המעופפים באזור, על קווי הרחפות, על כל 776 הקומות בעיר הזאת. על הערים הסמוכות, על בעלי התפקידים במכון להתפתחות הילד, על …
הדלת נגללת והדוקטור נכנס. גשם יורד בחוץ. היא יודעת למה הכריחו אותה להגיע. להכריז על הילדה ככשירה ל"תגלית". אי אפשר שלא לעשות את ה"תגלית". ענין של מדיניות. של בית משפט. של מיתקן כליאה. ולא- יוציאו מידיה את הילדה. ואז- מה?
כולם מדברים על ה"תגלית". תוצר של רופא ש-(לשם שינוי) הקשיב לשיפוצניק שלו וערך מחקר ממנו עלה כי במקביל לתשדורות החשמליות, ישנה מערכת של צינוריות שדרכה, (ולא בפעפוע כפי שטעו לחשוב במאות קודמות) עוברים ההורמונים. כך שהמוח לא מספק עבודה רק לחשמלאים, אלא גם לאינסטלטורים.
במקרים של בלגנים נוירולוגיים נדרשת התערבות קצרה בסך הכל. דרך שני חרירים זעירים מוכנס סורק שממפה את המוח, משווה למבנה מוח רגיל, עורך ביופסיות ומשדר הוראות. באזורים הפגועים נבנים מעקפים: צינוריות דקות ועדינות שמזינות אותם באנזימים ובחלבונים, ובינתיים מלקחיים זעירות מנתקות חיבורי עצב ומחלפי צינוריות גרועים. עיר שלמה מתקיימת במוח למשך ארבע עשרה דקות, תגלית חדשה ומבטיחה. אין יותר נוירו-בלגנים.
אלא שלכל קידמה יש מחיר. מאחר וכל אימפריית התיקונים הזאת מתפרסת באזור הרגשי שבקדמת המוח, הרגשות הופכים לשטוחים יותר. כמו בחתולים. תפקוד מצוין אבל בלי עצב או שמחה, בלי תמיהה מדוע הדברים קורים כפי שהם קורים. רק שרשרת ארוכה של גירויים ותגובות.
יש דובים ביער. והוא אחד מהם. מה הוא רוצה? להשטיח לה את כל הרגשות רק כדי שתהיה רגילה? בלי שמחה או אושר מציף ופתאומי? בלי בכי עמוק?
"סליחה" הוא מתנצל ועכשיו היא שמה לב שגם על ידיו יש תזכירנים "אני מסיים היום לעבוד פה והם… עושים לי איזו מסיבה… שנמשיך?"
דמעות נקוות בעיניה. צריך להיות קשקש של ארמדיל כדי לא לדמוע יחד איתה.
"את יודעת מה יש לה ומה הולך לקרות, נכון?"
עכשיו היא נהר. מרוקנת את חדרי הלב פלחים פלחים, סוחטת חזק בין אצבע לאגודל. מגירה דם מלימון הלב. והוא- מולה? מה הוא? ערב רב של עצבים מרוטים. אבל כלפי חוץ? ספינקס. דום שתיקה על מטר שמונים ושתיים.
"אני יודעת שהיא לא נוירו-מסודרת. אבל, דוקטור, תראה איך היא שמחה".
מבט אלכסוני.
הילדה יושבת כשלצידה גלגל, בדים מסוגים שונים:משי, לבד, קטיפה, צמר. היא מסובבת גלגל ומחייכת, צוחקת לעצמה. היא מלטפת בד לבד- וכולה אור. מתמוגגת כולה, נעה ימינה ושמאלה.
הדוקטור פותח את המגרה ולוקח צנצנת של קציפת פטל – יורד על ברכיו ומגיש לפיה כפית. הילדה מגרגרת בצחוק, תופסת בראשו ומטה אותו, משתאה על השיער הלבן, מחליקה את אצבעותיה על צדעיו ובוחנת את מרקם השיער לעומת מרקם העור, כולה פליאה.
תהילה נכנסת. "סליחה, שכחתי. האמא צריכה לחתום על ויתור סודיות, ויתור תביעות עתידיות, ועוד כמה. תצאי אלי בבקשה" פוסקת.
"תלכי" מחווה הרופא בראשו כלפי האם "הילדה תישאר איתי בחדר. בינתיים אני אבדוק משהו"
האם מפנה מבט מודאג לעבר הילדה אבל תהילה – לא איכפת לה. היא מכוונת אותה בנגיעה תקיפה על הכתף אל דלפק הקבלה.
הדלת נגללת מאחוריהן
הוא לוקח את הילדה ולוחץ עליה בגופו. הילדה גועה בצחוק. כאילו מדובר במשחק. הוא מסתכל עליה ומחייך, חיוך רחב יותר, צחקוק, צחוק קטן, הוא נדבק. צחוק נפלט ממנו לחלל החדר.
כמה אושר בילדה אחת קטנה. כל העולם כולו בדקת צחוק אחת שלה.
כל זה יעלם.
הוא שוב מרגיש את הלבה הכבדה שגולשת ממבואות הלב אל בית החזה, מכווצת את הריאות, מפחיתה את תכולת החמצן בנשימה, שולחת זרועות נכלוליות והרסניות לבטן. חייב לנשום! חייב לנשום! לנשום!
בבת אחת הוא גולל את הדלת למעלה. "תהילההה"- הוא קורא החוצה קריאה אבודה, תרה אחר אוויר.
"דוקטור, אתה זוכר?" שאלה תהילה ביובש, רכונה מעל דפים "עוד ארבעים דקות"
"ארבעים דקות – מה?"
תהילה נאנחת, לוקחת מהדלפק תזכירן קטן, מזינה לתוכו את המילים "שתיית פרידה" כולל זמני תזכורת והוראות ביצוע (כולל ההוראה החשובה: להודות לתהילה שעשתה מאמץ מיוחד וארגנה הכל) ומגישה אותו לרופא. הוא, בהכנעה, מניח אותו על זרועו לצד שבעת האחרים ומפנה את גבו לחזור.
"דוקטור, לומר לאישה להכנס?" היא מחווה בראשה על האם, שמסיימת לקרוא בעיון את המסמך האחרון.
שתיקה
"לומר לגברת עם הילדה שהשארת בחדר…" ופתאום מציף אותם פחד מצמית, שוטף מלמטה למעלה. הילדה נשארה לבד!
הם רצים מהפתח לתוך החדר. הילדה לא נראית. "א-לו-הים" קוראת תהילה ומסננת לעצמה "ידעתי שאי אפשר להשאיר אותך לבד.. חשבתי שאתה כבר לא מסוגל… איפה היא.. אלוהים… אלוהים… איך קוראים לה.. איך קוראים לה.. מהר לפני שאמא שלה תבוא"
"היא לא תענה לך" הוא צועק ומתחיל להרים את כריות המשי המחוספסות בזו אחר זו. "תרעידי את החדר!"
תהילה לוחצת על כפתור בפינת החדר. קירות החדר רועדים. צחוקה מצטלטל.
"זאת היא" נאנח הרופא. רווח לו.
"קרה משהו?" האם נכנסת בבהלה.
"הכל בסדר. את יכולה לנקות". עונה הרופא
"הוא מתכוון שאת יכולה להכנס" אומרת תהילה בחיוך מתנצל וגלגול עיניים למעלה. ולרופא לוחשת בסטקאטו אלים ועצור: "תתרכז! היא לא המנקה. היא האמא. תגיד לה כבר, אל תדאג. אני אקבע לה תור מהיר לניתוח. במזורז".
האם נכנסת והוא גולל את הדלת. הילדה יושבת ומשחקת בגלגל. שוב. על פניה ארשת תענוג. מתבוננת בצורות המרצדות המתקבלות בדמיונה מתנועות הגלגל החוזרות על עצמן.
"שבי בבקשה" הוא אומר "יום קצת משונה. זה היום האחרון שלי כאן"
"כן, כבר אמרת" היא מצונפת כולה. שוב מתיפחת. כל פניה רטובות.
"תראי, ארבע עשרה דקות עבודה. אחרי זה היא תהיה כמו כולם. תלך לבית הספר, תתחתן, תעבוד. לא צריך את כל העצב העמוק, השמחה הגואה, הכעס המתסיס. אני מכיר עשרות אלפים שעשו את הניתוח. הנה, אתמול שלחתי 19. זאת התגלית הגדולה של התקופה הזאת"
"אני לא רוצה" לחשה. לוכדת בעיניה את עיניו. "זאת הילדה שלי ואני לא רוצה".
– "מבחינה מקצועית אני אומר לך: זה לטובתה"
– "לטובתה שתשמח"
הוא נאנח. גשם ממשיך לרדת.
לימים גשומים אין קווי מתאר. רק קוים דקים ואלכסוניים של גשם. אם זה נחשב בכלל לסוג של שרטוט. מה יש בו בגשם שמחבר זמנים, בורא רטיות רטובות ומניחן זו על זו?
הילדה צוחקת שוב. הפעם מגעו הסגול של המשי בלחיה. צחוק טוב, מתגלגל, "צחוק של ילדים" אמר אבא שלו "לשמוע. תן לשמוע". זה היה כשהיה כבר חולה. כשכבר לא זכר מי הוא. כשכבר ערם מילים, הקריא את תוכנו של מפרט להרכבת שולחן שמצא, חבש נעליים לראשו, טעם כל מה שראה, כולל טיח. ושעות על גבי שעות מנה את כל סוגי הצחוק שעלו בראשו: אחת. אחת ושתיים. אחת ושמונה מאות תשעים". ובינתיים- אנשים החלו להסתכל על הדוקטור כמו משוגע. "ארבע עשרה דקות עבודה" אמרו לו. "אתה מקבל את אבא שלך בחזרה".
"אין טעם לנתח אותו"- הסביר למשפחה ולשכנים "אדם בן מאה שמונים וחמש? כמה עוד יש לו?"
"אבא שלי לא יחיה בלי הצחוק"- הסביר לראש המחלקה. "לא יחיה ממילא. אין מה לנתח אותו".
"תבינו. הוא מוכן לחתום על כל נייר"- באר לראש שירותי הבריאות "אבל לא כדאי. הוא יכול גם שלא להתאושש מהניתוח".
"ממילא הוא עוד מעט לא יהיה יעיל"- לחש, ככומס סוד, לזאתי מנציבות האזרחים. ובנתיים, על זמן שאול, רק מעלה אליו לרגל עוד ילד ועוד ילד, מדגדג, מפעיל משחקים, מחקה, משתטה. רק שיצחקו הילדים. כמו העלה האחרון שצויר על הקיר.
הגשם מתחזק. פתיתי כפור מכוכבים על זגוגית החלון, "ד"ר קפוט, אתה לקראת סיום?" תהילה שואלת ברמקול הפנימי, ממתינה לאישור.
"כן" צעק, נרעד מזכרונו והמתין שתהילה תנתק-חסר לו שתשמע. אחר רכן לכיוון האם המתייפחת כל הזמן בבכי עמוק. קורע. מתגלגל. בלי סוף.
"צאי מפה!" נבח "תברחי!" גלל עבורה את הכניסה של הפרסונל בצד השני, בסמוך למעגן הרחפות "תצאי מהעיר. תעברי מחוז. מעבר לנהר. אחרי ההר. אחת. שתיים. שלוש. כמו בסיפור הישן 'פרח לב הזהב'. מכירה?".
"צאי מפה!"
לקחה את הילדה ויצאה בריצה.
מחה את פניו בשרוולו. ישב ליד השולחן. מתחשק לו לדחוס את עצמו בדוחס האשפה 776 קומות למטה. יש דובים ביער. מחכים שהרכבת תיעצר. והיא נעצרת. "דוקטור קפוט, הכנות לניתוח המוח שלך" החל התזכירן להדגיש אותיות זוהרות "תהליכי פרידה: לצלם את עצמך מחייך או ממרר בבכי. להקליט צחוק מופתע, מידבק, לא מתוכנן".
דמותו של אביו עולה לנגד עיניו, מופתעת, כשבאו ואזקו אותו, לקחו בכוח. הרופא נושם לאט, למתן את הלבה, להפיג את הזכרון.
"לא לשכוח להגיע עם מלווה" ממשיך התזכירן. רשימת חפצים: פיג'מה, מברשת שיניים, תרופות אם יש… הניתוח נמשך רק ארבע עשרה דקות. ארבע עשרה דקות בלבד"