קווים ארוכים, שבורים כברקים בציור ילדים, נסחפים לאורכם של המבנים הפעורים על מסך הטלוויזיה. פנס רחוב שרוע בתוך תעלה, עצים נואשים גומעים ממימיה. התכלת, יפה ואכזרית, קוברת את העיר הזועקת ואין עוד תקווה.
איש צעיר יושב על מיטה ומתבונן בעיניים שבויות.
ילד נכנס אל החדר חרש ומתיישב לצדו.
האיש שולח יד בוכה לעברו, פניו המומים.
הם צופים בטלוויזיה, אבל במקום תוכניות ילדים עם בובות ושירים, רואות עיניהם סירות טבועות, רחובות נטושים, שיטפונות.
"אבא, מתי נחזור הביתה?"
"עוד כמה ימים", הוא משיב. "כשהכל יירגע".
אבל שום דבר לא נרגע. בניינים נוטים על צדם, נפולים בתוך הריסות.
"תראה, זה כמו מגדל פיזה!" קורא הילד.
"כן…"
הבריות נסו זה מכבר, והעיר כולה נראית כמו היצירה "יחיעם" של יוסף זריצקי – ורידי תכלת חיוורים, צחורים כמעט, מדממים חוּם שנמהל בירוק-טורקיז, והכל נוזל ונשטף ומתערבל ונשפך וגועש; ודמות האם המטושטשת, האוחזת בבנה, נמחקה והייתה לאב הכואב, היושב על מיטה בחדר לא לו, מבועת.
יחי עם, אבל העם מת.
הם בוהים בנוף הדומם כמו נותרו אחרונים בעולם.
"אבא, אל תהיה עצוב", אומר הילד, ועיניו של האיש נרטבות.
הוא מחייך. "איך אני יכול להיות עצוב כשאתה כאן?"
ברקע, מודיע כתב החדשות כי מספר ההרוגים עלה לששת אלפים.
איש שזוף וחייכן ניצב בפתח החדר. "קרלו, אני יוצא לסיבוב בעיר. אתה בא?"
קרלו מניד בראשו לשלילה.
"מה איתך, ניקולו?" פונה האיש אל הילד, אולם זה מחקה את אביו. "למה אתם מדוכאים? תראו באיזה מלון יפה אנחנו נמצאים, מרכז תל אביב!"
"בוא נראה משהו יותר נחמד, בא לך?" שואל קרלו ומלטף את שיערו של בנו. הוא מאתר ערוץ טלוויזיה מקומי לילדים. אחר יוצא וסוגר את הדלת. "כל מילאנו נהרסה, חצי מהנבחרת בבית חולים והילד שלי שואל מתי נחזור הביתה כשאין לנו לאן לחזור", הוא לוחש, ואז נוטש את חברו הנדהם.
האיש פורץ פנימה. "מילאנו היא גם העיר שלי", הוא קורא. "לא אתה המצאת את העצב!"
הדלת נטרקת. גוו של קרלו נרעד. הוא פוסע לעבר המרפסת ומביט במכוניתו המתרחקת של ידידו. אחר כך נשכב על המיטה ובוהה בתקרה. "לא מצאתי ערוצים באיטלקית…"
"לא נורא", משיב ניקולו.
הם שותקים.
"אבא, אל תכעס על ג'ובאני", הוא מבקש.
"לא על ג'ובאני אני כועס", אומר אביו ולוקח נשימה עמוקה.
הם צופים בתוכנית יצירה.
אישה צעירה בשמלה צהובה כקרטיב עומדת מאחורי שולחן מלבני. סביבה ניצבים בתים דו-ממדיים, נדנדות וצמחים. "הדף הגדול תלוי", היא מהדקת אטב אחרון אל חבל הכביסה. "ועכשיו נקרא לילדים החמודים, שיעלו על הקרוסלה. גם אתם בבית מוזמנים לקחת עיתונים, טושים, צבעי פנדה… אפילו פלסטלינה, ולהכין קולאז' משלכם".
חבורת ילדים פורצת אל האולפן ומסתחררת תוך כדי עבודה על מצע הנייר הנרחב. הם גוזרים, קורעים, צובעים ויותר מכל – נהנים.
הצעירה פונה אל המצלמה. "תעבדו בלי לחשוב. מה שיהיה, יהיה. ביי, עבודה נעימה!"
נפנוף פרידה חייכני. כתוביות הסיום.
היא מצטרפת אל הילדים הסובבים.
"גלית, תחליפי בגדים. אנחנו מצלמים עוד פרק!" צועק הבמאי. "מה יש לנו אחרי קורט שוויטרס?"
"ברנרד בופה".
גלית נוטשת את הסחרחרה. "נהדר!" היא קוראת לאחור ופונה לקראתו.
השניים משוחחים.
נערה האוחזת מגש שעליו כוסות שקופות, מתבוננת בהם מן הקצה השני של האולפן.
ידיה של גלית נעות אנה ואנה כבלונים המתרוקנים מאוויר. היא מנידה בראשה. "לא, אתם לא נורמלים", מצליחה הנערה לשמוע.
הבמאי מתרחק.
"את רוצה… כוס מים?" היא פונה בחיוך מהוסס.
פליאה ניבטת מעיני הברקת היפות של מנחת הטלוויזיה. היא בוהה במגש ואחר מישירה מבט תוהה. "מורידים לי את התוכנית".
"לתמיד?" שואלת הנערה בעצב.
גלית מהנהנת. "הם רוצים לעשות תוכנית על טכנולוגיה מתקדמת. לילדים בגן, את קולטת?"
"ואם תנסי לדבר איתם?"
"ניסיתי, היום מפנים את הסט". היא מציתה סיגריה. גופה חש כנע עדיין במעגלים.
"נערת מים!"
גלית מחווה חלושות לעבר מקור הקול.
"תודה, מיטל", אומר הבמאי ולוגם מכוסו.
"מעיין".
"שי, אני הולכת לקנות סיגריות!" קוראת כוכבת הילדים ויוצאת מבלי להמתין לתשובה. ברחוב, מנגן הטלפון הסלולרי שלה גרסת דאנס של להיט צרפתי משנות השמונים.
"הלו" עמוק, עייף. "לא, אני אחזור בשבע, שבע וחצי. עשית משהו מהשיעורים לחופש?" ניחוח האוויר הצונן מקדם את פניה בכניסה אל המרכול. "אולי, נראה כבר", היא נאנחת, מניחה סהרוני חמאה בשקית. "טוב. ביי, חמוד". לבסוף, אוספת חבילת מסטיק מנטה וחפיסת סיגריות, וניגשת אל הקופּה.
"So 'Carlo' means 'he is cold'?" צוחק הגבר שעומד לפניה בתור. ריח בושם קריר נודף ממנו.
גלית פולטת שיעול, והאיש סב לאחור.
"Che bella!" הוא קורא.
"Thank you", היא נעמדת לצדו בלב כבד וחיוך קל, ומסדרת את מוצריה ליד קופסאות הגלידה שלו.
במבט מלמעלה נראה אוסף הפריטים כאחת מיצירותיו של הנס הופמן – ריבוע כחלחל שרוע לצד מלבן צחור כקרחון, וסביבם נחים מרובעים נוספים – צהוב בוהק וירוק חיוור, תכול בהיר וורוד ארגמני.
"הם נראים כמו משפחה", אומר הגבר באנגלית עם מבטא. "משפחה של ריבועים".
"מה?" היא תוהה.
"אלה", ידו מרחפת מעל המוצרים שלהם. "אבל משפחה רגועה", הוא מוסיף. "בלי דאגות".
גלית מגחכת ללא משובה. "באת משם, אה?" היא שואלת. היא שכחה איך אומרים "שיטפון".
"שבנו אליכם עם דיווחים נוספים מאיטליה", פותח מגיש החדשות כאשר פורץ ג'ובאני אל החדר בתנופה אדירה.
"בואו, יש גלידה!"
ילדה קטנה בשמלת טורקיז בהירה ושני אחיה רצים לקראתו, והוא רוכן כדי לחבקם.
"איזו התלהבות, נעלמתי רק לחצי שעה… בוא, ניקו, גלידה!"
הילד בעל העיניים הנוגות כשל אביו, קרב אל החדר ופניו נוהרים.
עתה פונה ג'ובאני אל המרפסת החיצונית, שם ניצבת צעירה תמירה ודקיקה כפסל של ג'קומטי ומתבוננת בנוף. "משלוח מיוחד לקלאודיה!"
"תודה. היי, למה שוקולד? ביקשתי וניל", היא רוטנת.
"הקופאית אמרה לי שיש מפעל גלידה פה בסביבה, לכי לשם", מחייך בן זוגה בעודו מתרחק.
"לך אתה!"
הוא נוחת על המיטה בחדר הסמוך. "נלך כולנו. רוצים?"
"כן!" צוהלים ילדיו.
"מחר", קולו רוגע. "מחר".
"בהמשך", מכריז מגיש החדשות. "תושבי העיירה הרטן שבמערב גרמניה נדהמו לגלות כי גשר הדרקון, אשר נבנה – "
"אל תראה את זה, זה מדכא", נוטל ג'ובאני את השלט הרחוק. "קח, סורבה תות", הוא מגחך. "חמוץ כמוך".
קרלו מחייך מעט. "תודה… רוצה?"
"לא אוהב. בוא, הולכים לעזור לידידה שלי".
חיוכו דוהה. "אתה מוצא ידידוֹת גם כאן?"
"היא יפה… ועצוב לה".
"ואתה רוצה לשחק את הגיבור?"
הם יושבים, קפואים.
"אני יודע מה עובר עליך", שובר ג'ובאני את הקרח.
"באמת?"
"נכון, מריה עזבה אותך, אבל בן אדם, עברה כבר חצי שנה".
קרלו מניד בראשו. "אין לך מושג, אה?"
"אני רק מנסה – "
"מצדך, שכולם ימותו, שהילדים שלך יישארו בלי בית, רק שיהיו לך בחורות". הוא מדבר בשקט, בקור.
חברו מתרגז. "לא צריך את העזרה שלך, אני אלך לבד!" הוא נמלט מהחדר.
"ג'ובאני, חכה!"
הם חולפים על פני הילדים הנהנים מתוך שמחת שוטים, כתמי גלידה סביב פיותיהם.
"ג'ובאני!"
אבל ג'ובאני לא מחכה. הוא יורד אל מגרש החנייה ומתיישב בתוך רכבו השחור, השכור ומתיר לחברו השבור להיכנס אחריו. "כבר שש וחצי. אמרתי לה שאני אהיה שם בשש".
"מצטער", משיב קרלו. הוא תמיד מצטער.
השניים ניצבים בפתחו של אולפן הטלוויזיה. הם סורקים את סביבתם.
גברים ספורים נושאים את השולחן ואת הסחרחרה אל חדר ריק, ומפרקים את בתי הנייר.
"אתה רואה?" לוחש קרלו. "לא היינו צריכים לבוא".
אבל החלוץ אינו מקשיב לו. הוא מאתר דמות רחוקה בשמלה אפורה עם פסים כחולים קודרים. "הנה היא, בוא".
גלית נשענת על הקיר ומתבוננת בטלפון הסלולרי שלה.
הנערה עומדת לצדה. "אז מה תעשי?"
כוכבת הילדים מהרהרת. "אולי אני אלך לעזור לאחי. יש לו באסטה בשוק הכרמל".
"אה. יפה".
"כן…" היא משיבה את הטלפון הסלולרי אל תיק בד צחור, המעוטר פרחים צהובים וירקרקים. "עכשיו הוא מוכר את הדובדבנים החדשים האלה, שגילו ב…"
"צרפת?"
"כן, עם הציאניד. אמרתי לו שיפסיק למכור אותם".
"למה? הם טובים. טעמתי כמה פעמים".
"אה, כן? לא יודעת, מה שמכיל רעל לא נראה לי. אפילו שמטהרים אותו". גלית אוספת את שיערה החום בזנב סוס.
"את צריכה עזרה עם ה… 'רק היום בחצי מחיר'?"
"תבואי, בכיף", היא מחייכת. "אני אתן לך כמה פירות".
"רק אל תזרקי איזו קליפה של בננה…"
כוכבת הילדים צוחקת. "אה, הוא הגיע בסוף".
מבטה של הנערה נוטש את פניה. "מה הם עושים פה?"
"את מכירה אותם?"
"השמאלי הוא הקשר של נבחרת איטליה, והימני היה החלוץ שלהם חמש עשרה שנה!"
"אה, באמת? אז בגלל זה הוא נראה לי מוכר היום, הימני".
"מי, קראנטיני? פגשת אותו?"
"פה בסוּפר, מקודם. אמרתי לו שיש סבלים, אבל הוא ביקש כל כך יפה…"
הספורטאים ניגשים אליהן.
"מה העניינים?" קוראת גלית.
"הכל טוב", מגרד החלוץ בראשו ומושיט לעברה שקית צחורה. "בשביל מסיבת הפרידה".
"אה, אין מסיבה, רק פרידה", היא אומרת.
"בכל זאת".
כוכבת הילדים פותחת את השקית בזהירות, אולם כאשר נגלית תכולתה בפניה, מתרחב חיוכה. "וואו…" ארוך, ערב. היא נושקת לו על לחיו. "תודה".
עוגת קצפת מלבנית נחה כעת ליד תיקה.
ג'ובאני מעיף מבט בסבלים הספורים. "אז מה שלומך?"
"טוב. מה איתך?" חיוכה נעלם כאשר זכר רעידת האדמה שוטף את מחשבותיה.
הוא מגרד שוב בראשו. "נהדר, נהדר…"
"אני קרלו", אומר חברו ומחייך בקושי. הוא לוחץ את ידה של הנערה.
"אני יודעת… אני מעיין".
הקשר נפנה ללחוץ את ידה של גלית, אבל זו משליכה "נעים מאוד" ונמלטת.
"אני אביא סכין מהמטבח".
"לא, לא, אני אביא", ממהר ג'ובאני. הוא נושא את העוגה בידיו כאילו הייתה גביע.
שיר של לוצ'יאנו ליגבואה נשמע. "הלו", משיב קרלו, ענן כבד מעיב על פניו.
החלוץ פותח את המקרר. שכבת קור עוטפת אותו כאשר הוא בוחן את תכולת המדף העליון: שני גביעי יוגורט, קופסת ענבים וקופסת דובדבנים. הוא נוטל חופן דובדבנים ויוצר שני פסים לאורך הקצפת. כאשר מניח את הסכין, נכנס חברו אל החדר.
"ג'ובאני, המאמן התקשר…"
"בוא", הוא יוצא אל המסדרון. "תספר לי אחר כך".
קרלו נותר במקומו, שיערו החום קפוא על עורפו, עיניו החולמניות קפואות והוא אינו נע. הוא לוטש מבט ריקני באוויר. הוא יוצא.
"בבקשה, תיהנו!" מגיש החלוץ את העוגה לבנות הממתינות.
"איזה יופי, דובדבנים…!" קוראת גלית באותה הנימה הארוכה, הערבה לאוזניו. היא אוספת פרוסה בשתי אצבעות ונוגסת בעדינות.
נערת המים מקנחת את פיה במפית נייר. "טעים…"
"נכון?" פוערת חברתה עיניים נלהבות. "תאכל!" היא מפצירה בקשר.
"אולי אחר כך, תודה". מבטו מתרוצץ מעל הרצפה.
ידידו נוטל פרוסה נוספת.
בתום דקות אחדות, פונים הארבעה אל האולפן המתייתם מציוד.
"אתם יכולים ללכת, אנחנו נמשיך מכאן", נוטל ג'ובאני את הפיקוד מן הסבלים. הוא ניגש אל עציץ מרובע בצבע ירוק-תכלכל ומנסה לשאתו, ואז מנסה שוב.
חברו שועה לתחינתו החרישית ומסייע לו.
"מה הם שמו בפנים, אבנים?"
לא הרחק מהם, אוספת מעיין את דפי הנייר שנותרו על שולחן הילדים. היא בוחנת את הליצנים אשר צוירו עליהם בצבעים עליזים, וחיוך מסתנן אל פניה. "איפה לשים את אלה?"
"כאן", פותחת גלית שקית אשפה גדולת-ממדים. "אני רוצה לקחת אותם".
"לא הייתה שקית אחרת?"
"לא", היא צוחקת, וצחוקה אמיתי וסוחף.
קרלו מניח את העציץ בחדר הריק, שבו חלון פתוח ומדפים גדושים חומרי יצירה. הוא משפשף את עיניו וממצמץ.
"איזה ריח נוראי!" מתלונן ג'ובאני. "מה זה, הבושם החדש שלך?" הוא מבוגר ממנו בחמש שנים, אבל ילדותי בעשרים וחמש שנים לפחות.
ידידו נאנח.
החלוץ פוסע לעברו. "השתמשת ב'אקווה די ג'יו' שלי? מי הרשה לך?" הוא חובט בו, מחויך. "אז זה בטח הטרפנטין…"
ואז נושבת חבורת ילדים אל האולפן.
"היי", מדלגת מנחת הטלוויזיה לכיוונם. "מה אתם עושים פה?"
"נפרדנו ממך מקודם, אבל רצינו להגיד לך שנהנינו מאוד", משיבה אחת הילדות.
גלית מחייכת. "גם אני. נהניתי מכל רגע אתכם בתוכנית הזאת. אני אתגעגע אליכם מאוד", היא נשענת קדימה בזרועות פתוחות, והם עומדים סביבה, מחבקים.
"זה בשבילך", אומרת ילדה אחרת, צרור בלונים בידה.
"בשבילי? איזה יופי, תודה!"
"תראה אותה…" ממלמל ג'ובאני במבט סהרורי.
ידידו נוטש אותו.
הילדים הולכים.
"ביי!" מנופפת גלית. "תודה!" היא נוגעת בבלון שקוף כקרח, חיוך מהורהר על פניה. ואז פּיה יורה שיעול רם. היא נושמת. הכל נרגע.
הארבעה מתבוננים סביבם. הם ניצבים בלב מדשאה רחבת ידיים. רקיע צחור נח מעליהם, ועננים כחלחלים נעים בו עם משבי הרוחות.
"איפה אנחנו?" תוהה החלוץ.
גלית מהרהרת, שקית היצירות בידה. "זה נראה כמו פארק".
"אבל היינו באולפן, לא?"
הם שותקים, נבוכים. עצים פזורים על פני העשב הרענן. קרלו נמוג ביניהם, פניו כבושים בקרקע, הטלפון הסלולרי קבור בתוך כף ידו.
נערת המים אצה בעקבותיו. "בינארדי!" היא קוראת. "קרלו!"
הוא נעצר, פונה לאחור.
"מה קרה?"
עיניו האבודות תרות אחר מענה.
שניות אחדות חולפות בטרם ניעורים השניים לקריאתה של כוכבת הילדים: "תראו, יש שם בתים!"
הם נפנים מן המערב ונושאים מבטיהם אל האופק.
"בואו", אומר ג'ובאני בחיוך. "נבקש הוראות".
אולם כאשר נוקש החלוץ על הדלת הקבועה באחד ממבני הבטון הנמוכים, היא אינה נפתחת. הוא פונה אל דלת אחרת. "יש מישהו בבית?"
הדממה עזה מתמיד. הרקיע מכחיל.
"מה נעשה?" תוהה גלית. דאגה נובעת מפניה היפים ונסחפת אל עיני חברתה. "אני צריכה לחזור הביתה".
"גם אני", אומר קרלו. "הבן שלי ידאג". לפתע, הוא נשטף תקווה פתאומית ושולף את הטלפון הסלולרי מכיס מכנסיו, אך תקוותיו מתבדות. "אין קליטה".
"אולי ננסה את שלי?" מציעה הנערה ונכזבת.
כוכבת הילדים נעצבת. "השארתי את התיק באולפן".
"זה משאיר רק אותי", מגחך ג'ובאני ומציג את המסך הזוהר בגאווה. "אז, אה…" הוא מגרד בראשו. "מה המספר של המשטרה?"
"אחד אפס אפס", היא מנידה בראשה, מחייכת.
"מה, אצלנו זה אחד אחד שתיים… חוץ מזה, קרלו מבין בזה יותר ממני, אשתו שוטרת". אבל לפתע נוטשת הבדיחוּת את פניו. הוא מביט במסך האפל ואז בפני חבריו. "הסוללה התרוקנה".
הם צועדים במשך שעה ארוכה, אבל הנוף נותר בעינו: מדשאות ברוכות עצים, פלגי מים, בתים ריקים מאדם.
"אולי נישן כאן הלילה?" מציעה מעיין. "בבוקר נחשוב מה לעשות".
"ההורים שלך לא ידאגו לך?" תוהה חברתה.
"כן, אבל… אני אתכם".
"הייתי נשארת, אבל אני חייבת לחזור הביתה לבן שלי", היא אומרת. "כבר לילה".
ג'ובאני משתעל מעט. "יש לך ילדים?"
"שניים. הבת ישנה אצל חברה, אבל הוא נשאר לבד…"
"ואבא שלו? גם הוא ישן אצל חברה?"
"לא…" ניתז צחוקה הערב, אולם קולה נעשה רציני למראה אכזבתו. "הוא עובד עד מאוחר".
"אה".
דממה נופלת.
"אל תדאגי, אני בטוח שהוא חזר, אבל נמשיך לחפש את הדרך אם את רוצה".
"לא, התעייפתם…"
"אנחנו כדורגלנים", הוא מגחך. "לא זקנות".
"כן, זה בסדר", מוסיפה חברתה.
גלית מחייכת.
הארבעה ממשיכים בדרכם. צעדיהם נעשים איטיים יותר בעודם חוצים נחל. ואז הם נתקלים בקיר שקוף ונעצרים.
"מה זה?" בוחנת הנערה את הקיר. היא נוגעת בו בידיים זהירות. הקיר רך, אך בלתי חדיר.
חבריה שולחים אצבעות מתחננות. ג'ובאני פותח בחבטות, קרלו מגביה ידי פנטומימאי נואשות, גלית נשענת, אבל הקיר נמשך כמו אופק, כמו נצח, עד המרום.
"הגענו למבוי סתום", נאנח הקשר ומתיישב על הקרקע.
היתר נוחתים לצדו באפיסת כוחות.
"מצטערת שעייפתי אתכם ככה…" מתנצלת גלית.
"מי אמר שהתעייפנו?" מזנק החלוץ ופונה אל יחידת מבנים נוספת.
הנערה תוהה על קנקנו של הקיר. "משהו כאן לא בסדר", היא אומרת.
"אני יודעת".
בתום דקות ספורות, שב האיטלקי וחיוכו נרחב. "בואו מהר!"
"מה עכשיו?" מתייצב חברו בכבדות.
הם מדדים על המדשאה, רפויים, אולם כאשר רואות עיניהם את הבית, הן בוהקות בחדווה ילדותית.
"ג'ובאני", מחייכת מעיין. "אתה גיבור!" היא פוסעת אל תוך חדר גדל-ממדים. קירותיו צבועים טורקיז חיוור, והוא מכיל מיטה וארון בגדים. אוויר קריר זורם מבעד לחלון הפתוח. היא נושמת אותו ונרגעת.
גלית פותחת את ארון הבגדים שבחדרה. שמלות קיץ רבות נתונות לצד חולצות וזוגות מכנסיים. הקירות מכוסים ציורי נוף של עמוס ישכיל, שבהם הכל יציב – הגגות משופעים תמיד, הברושים כחולים תמיד והשמיים מתפתלים תמיד מעל לגבעה. היא מביטה בהם ונרגעת.
ג'ובאני נכנס אל חדר שבו ניחוחות נעימים. אריחים תכולים קטנטנים מסודרים סביב כיור נקי, מקלחת ואמבטיה צחורה. על המדף נחים בקבוקי בושם. הוא שואף את ריחותיהם ונרגע.
רק קרלו יושב כל הלילה בחוץ, רגלו בועטת בכדור אנה ואנה והוא חסר מנוחה.
שמי בוקר קפואים נישאים מעל הבתים והנחל.
מעיין יוצאת אל החצר בחולצת טי כחולה שעל גבה מודפס השם "Binardi". "יפה לי?" היא שואלת.
"את לא מעדיפה את החולצה שלו?" משיב קרלו, ונימת קולו נוגה ואדישה.
הנערה יושבת לצדו כמו מכוסה קרח.
הם שותקים, רוח פורעת את שיערותיהם ואת צמרות העצים. רק שירת הציפורים נשמעת.
"אתה יודע", היא אומרת לפתע. "תמיד היית השחקן האהוב עליי. אתה צנוע, ישר, טוב לב… אבל אתה עצוב כל הזמן. אפילו כשאתה מבקיע גול, אתה רץ עם חיוך על הפנים, אבל העיניים שלך נשארות עצובות".
קרלו מחריש.
"ומה שעצוב…" היא מוסיפה בשקט. "זה שאני אוהבת את זה".
"אני מצטער".
"ישבת כאן כל הלילה?"
הוא מהנהן. שניות נסחפות. "אני לא יודע אם זה עצב. זה יותר כמו… שקט, תמיד. אבל עכשיו, אחרי כל מה שקרה…"
"זה נורא לאבד את הבית".
קרלו מהרהר. "מה איתך? איבדת את העבודה שלך".
"אולי אני אעבוד בתוכנית החדשה, לא יודעת. אבל זה לא יהיה אותו הדבר…" היא מגחכת. "תמיד הייתי מגישה קודם לגלית, כאילו היא הבמאי, והבמאי היה צריך לרדוף אחריי".
הקשר מחייך.
"בפרק האחרון היא ציירה עם הילדים ליצנים, בהשראת ברנרד בופה. שמעת עליו?"
"הוא היה צרפתי, לא?"
"כן. גלית ציירה ליצנים יפים, שמחים, אבל ברנרד עצמו היה עושה ליתוגרפיות של ליצנים רציניים כאלה", היא מתארת. "בסוף הוא התאבד".
"באמת?" שואל קרלו בצער, ועיניו שבורות אף יותר.
"היה לו פרקינסון, אז הוא לא יכול היה לצייר, וזה העציב אותו כל כך, שהוא שם שקית פלסטיק שחורה על הראש וסגר עם סלוטייפ. אבל את זה אי אפשר לספר לַילדים…"
"לא, אה?"
דקות קפואות חולפות עליהם.
"פעם התראיינתי עם אגוסטינו", הוא מספר.
"רוקי?"
"כן, ושאלו אותנו ממה אנחנו פוחדים. אגוסטינו אמר שהוא פוחד מטיסות. כל פעם שטסנו למשחק חוץ, הוא היה מתפלל!"
"רוקי פוחד מטיסות?"
"עבריין כזה על המגרש ויש לו פחד גבהים!"
היא צוחקת. "ומה אתה ענית?"
"'מהמוות'", משיב, בוהה באוויר. "וצחקתי. ואגוס אמר שאני סתם מעמיד פנים שאני מגניב". חיוך עגום מרחף על פניו. "את מכירה את דנילו?"
"הקשר שלכם? בטח. גם הוא פוחד מטיסות?"
הוא מניד בראשו. "אתמול המאמן התקשר אליי…" אומר ומביט בה. "הוא מת. שניהם מתים".
גלית יוצאת אל החצר, לבושה גופייה בצבע ירוק חיוור. "בוקר טוב!" היא קוראת, מחויכת. "איך ישנתם?"
"בסדר", משיבה הנערה בקול רועד ואינה מביטה בה.
קרלו נאנח.
כוכבת הילדים משליכה את הסיגריה שלה. היא מוחצת אותה בעדינות ופוסעת לכיוון חברתה. "את בסדר?"
מעיין מהנהנת. היא חשה באצבעותיה הקרירות מגביהות את סנטרה.
"בכית", קובעת גלית בקולה משכך הסופות.
ניחוח בושם צונן שט עם בואו של ג'ובאני. "בוקר טוב, חבר'ה!"
הם אינם מגיבים.
"היי", הוא מגחך. "פספסתי משהו?"
"מעיין בכתה".
החלוץ נעשה רציני.
"מה קרה?" היא פונה אל הנערה.
"כלום, אני פשוט… מתגעגעת הביתה".
"רוצה להיכנס פנימה? אני אכין לך משהו לאכול".
מעיין אוחזת בידה המושטת.
הן מתרחקות.
"אל תדאגי, עוד מעט נחזור הביתה", אומרת גלית בעודה נוברת במקרר. "אם כבר, אני זו שצריכה לבכות. הבן שלי בטח אכל ממתקים וראה סרטים מצוירים כל הלילה".
הנערה צוחקת מעט. "אבל דאגת נורא אתמול בערב. איך זה שעכשיו את כל כך רגועה?"
"לא יודעת, יש במקום הזה משהו מרגיע".
היא צופה על החצר.
קרלו יושב עדיין, וחברו צועק עליו באיטלקית, ידיו מתנופפות.
"היא לא בכתה סתם. מה עשית לה?"
"לא עשיתי לה כלום!"
"היא רק ילדה!"
הן מביטות החוצה.
בתום שניות נוספות וחילופי צעקות רמות, הוא קם ועוזב.
קרלו פונה מערבה. האוויר עודו קריר והרקיע לא איבד מחיוורונו, אבל העננים נראים נמוכים יותר. תחילה, צעדיו כעוסים ומחשבותיו נוגות, אולם לאחר שעה קלה, מכריעה אותו תשישותו, והוא לוגם מעט מים מנחל קטן ונשכב לנוח.
"הנה אתה!" הוא ניעור לקולה של כוכבת הילדים. "מצאתי אותו!"
הנערה נתונה לצדה. "מצטערת שג'ובאני צעק עליך בגללי…"
"אני זה שצריך להתנצל".
גלית נאנחת לרווחה. "אתה בטח רעב", היא קובעת בחיוך. "בוא, הוא מכין לנו ארוחה".
חיוך קטן, רגוע נברא בו.
"דאגנו לך".
"כן, איך יכולת להשאיר אותנו איתו?" מוסיפה מעיין. "עוד שניה הוא היה מרביץ לעצמו!"
השלושה פורצים בצחוק משוחרר. הם עושים את דרכם על מדשאות רעננות ובין נחלים, עד אשר מגיעים אל החצר הנרחבת.
ריח גבינות נישא באוויר.
"פסטה קוואטרו פורמאג'י!" קורא קרלו בעיניים בורקות. הוא רץ אל הבית כילד, חיוכו אמיתי.
"תראי אותו", אומרת גלית, מחויכת.
"לא ראיתי אותו ככה מאז ליגת האלופות".
הקשר פורץ מבין העצים. "תודה, ג'ו – " הוא קופא במקומו. חיוכו נושר מעליו, עיניו נפערות וכל תו של אושר נוטש את פניו המבועתים.
מעיין נעצרת מאחוריו, תגובתה זהה.
החלוץ מחייך. "תכירו, בנות, את החברים שלנו – דנילו גרוצ'ו ואגוסטינו רוקי".
שני גברים צעירים יושבים ליד שולחן הגינה: האחד גלוח ראש חייכן בעל זיפי זקן שחורים, והשני שתקן צהוב שיער.
"קרלו, אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים, שב כבר!" מתלוצץ חברו.
הקשר מדדה לכיוון השולחן. הוא נוחת על כיסא רחוק ואינו יוצר עמם קשר עין.
"היי, אני גלית, נעים מאוד".
"נעים מאוד, אגוסטינו", קם המזוקן ולוחץ את ידה.
"דנילו, נעים מאוד".
הנערה מהנהנת לעברם בעיניים לחות. היא נרעדת כאשר חשה בידיהם הצוננות.
"איזו הפתעה! הם עברו בסביבה וחיפשו עזרה", מספר החלוץ. "גם הם נקלעו לכאן". הוא מוזג יין. "מרשים לך לשתות?"
היא מהנהנת. "אבל אני מעדיפה מים".
ג'ובאני מוזג מים ומגיש פוקאצ'ה עם עגבניות ועשבי תיבול. "הייתי מכין נקניקי פרושוטו כאלה, עם פרוסות מלון, אבל אתן, זאת אומרת… לא ידעתי אם אתן אוהבות בשר חזיר", הוא מגרד בראשו.
"זה בסדר", מחייכת כוכבת הילדים. "תודה".
אחר כך הוא מביא צלחות נקיות ומגיש בהן פסטה ברוטב ארבע גבינות. "תאכל, קרלו, שלא יתקרר".
ידידו לועס בדממה.
"מה קרה לו?" פונה גלית אל הנערה.
"הם… נהרגו".
"מי?" אנקה נמלטת מפיה כאשר היא מבינה. "אבל אנחנו רואים אותם".
חברתה מהנהנת.
"אז זה אומר…?"
"כן".
"אני הולך 'לתפוס' כמה דגים", מכריז החלוץ.
"אגוסטינו", שואל קרלו. "אתה יודע שאתם…?"
המזוקן מאשר.
"אל תספרו לג'ובאני".
"הוא חייב לדעת".
"זה יהרוס אותו. ראיתם מה קרה בצרפת".
"טוב", הוא נאנח. "בינתיים".
"אבל איך… איך זה קרה?" תוהה כוכבת הילדים.
"לא יודע. רגע אחד היינו באולפן, ופתאום…"
"הדובדבנים!"
"את חושבת שהם היו רעילים?"
"נשמע הגיוני", משיבה מעיין. "רגע, אבל קרלו לא אכל מהעוגה".
"לא, לא אכלתי".
"באמת לא אכלת, תאכל", שב החלוץ עם צלחת דגים מטוגנים.
הכל משתתקים.
"נראה טעים…" אומרת גלית בנימת קולה הארוכה, הנלהבת. "איפה למדת לבשל ככה?"
"סתם תחביב…" הוא מגרד בראשו. "זה היין, או שהקיר הזה נראה קרוב יותר?"
הם נחרדים לגלות כי הקיר השקוף נתון כעת מטרים ספורים מביתם.
"אתמול הוא היה רחוק יותר", בוחן, ראשו נצמד לכתפו.
"לא, הוא נמצא באותו מרחק", משקרת הנערה.
"עוד יין?"
כאשר צונחות טיפות היין האחרונות אל כוסו, מעלה ג'ובאני זיכרונות עם חבריו ומתבדח – בייחוד עם עצמו. "אז תגיד, כמה כרטיסים אדומים קיבלת השנה?" הוא חוקר את המזוקן.
"מי סופר…"
"תלמד מקרלו – הוא מקבל צהוב פעם בעשר שנים".
"אז איך הכרתן את שני אלה?" פונה אגוסטינו אל הבנות.
"פגשתי את ג'ובאני כמה דקות אחרי שאיבדתי את התוכנית שלי", שומרת גלית על קור רוח. "הוא וקרלו התנדבו לעזור לנו בפינוי האולפן".
"בעצם, גם פה לא יזיק פינוי", קם החלוץ ממקומו. הוא מפנה את הכלים ומגיש את הקינוח.
"מה אלה?" בוחנת כוכבת הילדים. "הם נראים טעימים".
"הם נקראים 'קנולי'. אלה גלילי בצק עם גבינת ריקוטה מתוקה. מאפיונרים אוהבים אותם", הוא קורץ. "נכון, אגוס?"
"אמא שלך מאפיונרית!" חובט בו ידידו עם מגבת מטבח.
הם פורצים בצחוק.
"תודה, בן אדם. אין כמוך".
ג'ובאני מחייך. "זה דווקא נחמד – כמה חברים, קצת שקט מהאישה והילדים. או ההורים…" הוא פונה אל הנערה. "באמת, תראו איזה מקום נהדר גילינו! אנחנו יכולים להביא לכאן את כל האנשים שאיבדו את הבתים שלהם באסון, את כל המדינה!"
שתיקה משתררת.
הוא קם שוב על רגליו. "מי רוצה אספרסו?"
"תנוח קצת, זה בסדר", אומר קרלו.
"לא, לא, לא. לא מסיימים ארוחה בלי אספרסו".
"את כל זה יש לכם פה?" מתפלא השתקן.
"כן, אני לא מבין את זה. פתחתי את המקרר, קיבלתי סופרמרקט!" צועק החלוץ מן הבית. "גראפה או לימונצ'לו?"
"גראפה", קורא אגוסטינו. "אתם לא מתים", הוא אומר בשקט.
עיניה של מעיין זוהרות.
"רק חסרי הכרה".
"ואתם?" שואל קרלו.
ידידו מניד בראשו לשלילה.
"אני מצטער", אומר הקשר, ועיניו נעצבות.
"למעשה… באנו להזהיר אתכם. אנחנו, ה… מתים החדשים, יכולים להגיע אל העיר הזאת, שאין בה חיים ואין בה מוות, ולהזהיר אתכם. ראינו מה קרה. יש מפעל לייצור גלידה ליד האולפן, אתם יודעים על מה אני מדבר?"
הם מהנהנים, שבויים אל מלותיו.
"במפעלים כאלה משתמשים באמוניה בשביל מכונות הקירור. באחת המכונות הייתה תקלה. הריח המוזר שהרחתם… זה לא היה טרפנטין, זו הייתה אמוניה".
תדהמה מציפה את פניהם.
"כרגע אתם מאושפזים בבית חולים עם פגיעות במערכת הנשימה. צר לי לומר לכם את זה, אבל… שניים מכם ימותו בוודאות".
כוכבת הילדים פוערת את פיה.
עיניה של מעיין נרטבות.
קרלו משפיל את מבטו.
"גלית, נכון? את זוכרת שקיבלת צרור בלונים לפני שהגעתם הנה?"
"איך אתה…?"
"את זוכרת?"
"כן", היא משיבה, ידיה רועדות.
"אתם נמצאים בעיר שבתוך הבלון. כאשר יתרוקן הבלון מאוויר… יתרוקנו גם הריאות של שניים מכם. אתם…" הוא לוקח נשימה עמוקה. "אתם תחליטו מי הם יהיו".
צליל שבירה מנפץ את בועת האֵבל שבה הם שרויים. החמישה יורים את מבטיהם אל פתח הבית.
ג'ובאני ניצב שם בפנים ריקים, דמעה נוזלת על לחיו והוא קפוא כפסל. סביבו מוטלות שש כוסות גראפה שבורות.
הם נותרים כך במשך שניות אחדות, מסרבים להבין, ואז זועק החלוץ ורץ אל עבר הקיר. הוא חובט בו שוב ושוב, ידיו הולמות בשכבה השקופה, מתייפחות.
"ג'ובאני, לא!" צועקת גלית.
קרלו ואגוסטינו תופסים בזרועותיו, והוא קורס על הקרקע בבכי. "אני לא רוצה למות…"
חבריו מתרסקים לצדו, מבטיהם הריקים שלוחים לפנים.
זמן חולף – אולי נצח, אולי חמש דקות. אחר כך נרגע החלוץ, אבל נדמה כי נתייתם מכל רגש. הוא פותח את פיו. "כמה זמן נשאר לנו?"
"שעה", משיב דנילו. "אולי שעתיים".
"תחליטו מי בא איתי".
"ככה?" שואלת מעיין בעצב. "אפילו לא תנסה?"
הוא מניד בראשו.
"אז אני באה איתך".
"את צעירה יותר מכולנו", אומר קרלו. "אני אלך".
"אם אתה הולך, אז גם אני הולכת", קובעת גלית.
"אבל לך יש ילדים!" מתערב ג'ובאני.
"ולך אין?"
"אני וקרלו נלך. אתן תחזרו הביתה ותחיו את החיים שלכן. בוא, קרלו, הולכים".
הקשר פוסע בעקבותיו.
"אבל… מה עם כל האוהדים שלכם?" נזעקת הנערה. "מה עם השיטפון? ככה תשאירו את כולם לבד?" וקולה העגום נעשה שקט כאשר היא שואלת: "מה עם ניקולו?"
קרלו נעצר. הוא נפנה להביט בה.
"אתה באמת רוצה ללכת לשם? אין שם פרחים ומזרקות", היא אומרת. "אין שם כלום".
הקשר נראה מהורהר.
"אתה שוכב בתוך חושך. הכל שחור, תמיד, ואתה לא מרגיש כלום. ואנשים חיים, נולדים, מתים, דברים משתנים, אבל אתה נשאר שם. אין לזה סוף".
הוא מתבונן בג'ובאני ואחר כך במעיין, שבוי ביניהם. ואז פותח בהליכה מהירה לכיוון שממנו הגיע.
"קרלו!"
"אני לא יכול לעשות את זה", הוא נוחת על הקרקע.
חבריהם המתים צופים בעיניים כבויות.
"ואם לא נקבל החלטה?" שואל החלוץ.
"במקרה כזה…" משיב אגוסטינו. "ארבעתכם תמותו".
"אם כך, זה מה שיהיה".
הם שבים ונשענים על הקיר השקוף.
"יהיה מה שיהיה… אנחנו צריכים ללכת".
"אל תלכו!" מתחנן קרלו.
"דנילו ואני… אנחנו סולחים על הכל".
ואז הקיר הודף את הארבעה הרחק, והם צונחים על העשב. השניים האחרים אינם.
"תראו!" קוראת כוכבת הילדים ומצביעה צפונה. קיר רחוק נראה מימינם. "הבלון מתרוקן".
"קרלו", אומר החלוץ לפתע. "אני אשמור על ניקולו".
חברו מניד בראשו כאינו מאמין.
"מה, אתה חמוץ ממילא. הוא לא חמוץ?"
"איך אתה מסוגל להגיד לי דבר כזה? אחרי כל מה שעשיתי למענך, אחרי כל מה שעשיתי…" הוא מדבר בשקט, בקור.
"על מה אתה מדבר?"
הקשר מתרסק, פניו קבורים בידיו. "אני לא ראוי לחיות".
"מה פתאום", רוכנת גלית לעברו. היא מניחה יד עדינה על כתפו. "בטח שאתה ראוי".
"עשיתי דבר נורא".
הנערה מתיישבת לצדו. "אולי תספר לנו? אני בטוחה שזה לא כל כך נורא".
והוא מספר.
סיפורו נפתח באצטדיון "סטאד דה פראנס" שמצפון לפריז.
"אנחנו בחצי גמר המונדיאל", הכריז השדר האיטלקי. "ארגנטינה הבטיחה את מקומה בגמר, והערב תילחם הנבחרת שלנו בנבחרת צרפת על הכרטיס השני".
דקות חלפו, שחקנים נפלו, אבל הרשתות נותרו נקיות.
"זו ההזדמנות האחרונה של צרפת להכריע את המשחק לפני שנעבור אל בעיטות העונשין. אַבֶלין עם הבעיטה החופשית… וזה בפנים! קראנטיני מבקיע שער עצמי! איזו טעות! ג'ובאני קראנטיני מדיח את איטליה מהמונדיאל, לא ייאמן… ועכשיו הקהל האיטלקי שורק לו בוז! הם משליכים עליו חפצים!"
בתום המשחק, נמלט קרלו אל חדר ההלבשה, אולם חברו לא היה שם. הוא נכנס למכוניתו ונסע ברחובות ההומים, אשר נראו לו ריקים מתמיד. ואז ראה פאב וישב באפלוליתו, ושתה את כל הזעם והאכזבה.
לפתע, פנתה אליו בחורה.
"היא הייתה יפה?" חוקר ג'ובאני.
"הן תמיד יפות".
"איך היא נראתה?"
"היה חשוך והייתי שיכור. אני זוכר רק שהיה לה שיער בלונדיני".
היא חייכה אל קרלו והרגיעה בקולה הנעים. ואז הציעה לו להתנקם בהם, בכולם.
תחילה, הוא סירב.
"זה בסדר, ידעתי שתגיד לא. עשית תמיד את מה שצריך לעשות ואיבדת הכל: את הניצחון, את החבר, את הבחורה… אבל תגיד לי משהו – מתי, בכל החיים שלך, היית חופשי?"
הוא שב אל האצטדיון. לשומר הסף הצרפתי סיפר כי הפיל את מפתחות בית הקיץ של אשתו באחד המזנונים. מריה התעלפה מפני שהיא סובלת ממחלת לב, אמר, ועליו לפתוח את הדלת ולהבהילה אל בית החולים.
השומר נענה לבקשתו, אבל אז הבחין בגבר אשר ניסה לתקוף נערה מחוץ לאצטדיון. לכן נתן לקרלו רב-מפתח ופנה להצילה.
הקשר הטביע את המפתח בפיסת פלסטלינה שהייתה בכיסו. אחר השיב את המפתח לשומר הסף והודה לו. את הפלסטלינה נתן לבחורה.
"עבודה טובה", היא חייכה והודתה לקרלו, לגבר ולנערה.
"אז הבאת לה מפתח למזנון, אז מה?" מגחך החלוץ. "איך היא תנקום באוהדים ככה? תמכור להם נקניקיות מקולקלות?"
"דובדבנים", משיב קרלו. "במשחק הגמר. שמונים אלף".
עיניה של גלית נפערות.
"היא סיפרה לי שהיא חברה בארגון טרור צרפתי, 'הליצן הלבן'. היא אמרה שהיא רוצה לעזוב, אבל מאיימים על חייה. היא אמרה שיש לה ילדים.
"כשמריה ניקתה את האקדח שלה, היא סיפרה לי שהתקבלו התרעות על פיגוע הרעלה המוני ב'סטאד דה פראנס', פיגוע שתכננו חברי 'הליצן הלבן'. המשטרה שלנו הסכימה לשתף פעולה עם משטרת צרפת ולהשתלט על המפקדה שלהם שבעיירה לוּסֶראם. בשביל זה… הם העירו את הדרקון של הגשר".
"אתה צוחק, נכון? תגיד לי שאתה צוחק", מתחנן חברו.
"לא", מניד הקשר בראשו. "גשר הדרקון נעלם, כי הדרקון התעורר לחיים. זו הייתה משימת התאבדות, אתה לא מבין? כל הרחוב היה ממולכד! לא היה למשטרה סיכוי נגד הטרוריסטים, אז היא שלחה את הדרקון, שיתפוס אותם, אבל הם ירו בו עם רובי מים. ואז הוא נפל", נשבר קולו. "והאדמה רעדה".
"לא…"
הוא קם על רגליו. "אני גרמתי למותם של ששת אלפים בני אדם".
"קרלו…" אומרת מעיין בעצב.
דמעות נקוות בעיניה של כוכבת הילדים.
ג'ובאני מחריש.
"אני לא ראוי למחילה", אומר קרלו בשקט. "לכן…" הוא בולע את רוקו. "אלך עכשיו". והוא נכנס אל הבית.
חבריו מושכים בידית, אבל הדלת נעולה.
קרלו פותח את שקית היצירות הכחולה. בין ציורי הילדים הוא מגלה יצירה נוספת: כובע מחודד, פנים לבנים מאורכים, קמטי עצב, אף ליצן שחור, עגול כדובדבן, אישונים שקופים, עיניים נטולות הבעה. בתחתיתה נכתב: "Bernard Buffet – Un Clown Blanc, 1968".
ושוב חולף זמן, והדלת נעולה. החלוץ נחבט בה שוב ושוב, בעוד קירות הבלון סוגרים עליהם. ואז היא נופלת.
הם שועטים פנימה.
"קרלו! בוא הנה!" פונה החלוץ אל חדר האמבטיה, שם מוטל חברו בין הכיור למקלחת, והשקית מהודקת סביב צווארו. "קרלו!" הוא נזעק, קורע את שקית האשפה בידיים מתחננות.
הקשר חי. פיו נושם בקושי. עיניו העצובות בוהות בפניו של ג'ובאני.
ואז הן נעצמות.
"לא…" ממלמלת הנערה.
חברתה בוכה ללא קול.
"קרלו…" אומר החלוץ. הוא מלטף את ראשו של חברו המת כמו היה ילד אהוב. "אתה זוכר שזכינו ביורו? כמה חייכת… ושתינו שמפניה עם דני ואגוס וכולם, והתחלתי לשיר את ההמנון, אבל ממש זייפתי, אז זייפת יחד איתי…"
הבנות נעצבות על אף שאינן מבינות את שפתו.
"תביאו שמיכה", הוא נפנה לעברן.
הן יוצאות מהחדר.
ירייה מפלחת את האוויר.
והנה יעלה בוקר תכול על בית החולים. מעיין תתעורר. החמצן ידקור בריאותיה, אבל היא תיקח נשימה עמוקה. אחר כך תבחין בטלוויזיה הקטנה. על המסך ייראו הניצולים, ומגיש החדשות יגיד שככה זה, המוות תמיד מפסיד לחיים.
הוריה המותשים ייכנסו אל חדרה, פניהם מחייכים בהקלה אדירה.
היא תבקש לראות את גלית.
כוכבת הילדים תשב, עיניה בוהקות למראה חברתה. היא תשתעל בכבדות, אז מעיין תלך להביא לה כוס מים מן המתקן שבמסדרון.
גלית תתבונן בילדיה המשחקים מבעד לחלון. ואז הטלפון הסלולרי שלה יצלצל. "ווי", היא תשיב בצרפתית, ודמעה תיפול על פניה.
ילדיה ינופפו לעברה, נהנים.