זה הוא סיפור על האמת, האמת הקשה אם לדייק, ובשביל להיות מדויק אף יותר – על גילויה של האמת הקשה, חרף כל הסיכויים. במשך מאות אלפי שנים של אבולוציה, האדם פיתח באופן טבעי מנגנוני הישרדות כאלו ואחרים בכדי להתמודד עם האמת הקשה, אולם כל אחד מהמנגנונים יצר הפרעות נפשיות כאלו ואחרות. זה היה רק טבעי כי האדם ימציא לעצמו מנגנון מלאכותי שיאפשר את הישרדותו לצד האמת הקשה במטרה למנוע את אותן תופעות לוואי. דבר אחד שראוי לציון, העלילה אינה מתרחשת בגלקסיה רחוקה אי שם ואף לא ביבשות אירופה או אמריקה. העלילה אינה שם אלא כאן, וכאן, כולם רוצים להיות שם.
תל אביב תמיד הייתה יותר עיר של רווקים, המשפחות מעדיפות לעבור לאחת מערי הלוויין העוטפות אותה. האזור בתל אביב בו משפחות בכל זאת קובעות את משכנן הוא צפון העיר השייך לבעלי הממון. בסביבה בעלת אמצעים זו גדל יונתן. יונתן היה השם בתעודת הזהות שלו, אולם בילדותו תמיד העדיף את השם "יוני", וכשהתבגר ביקש מחבריו לכנותו בשם "ג'וני", שם שלדעתו נתן לו רושם בינלאומי, לא מכאן. הוריו של ג'וני ידעו לאיזה עולם הם מביאים אותו, מדינה קטנה מוקפת אויבים אינה מקום טוב לגדל בו ילד. אולם בהתחשב בשקט השורר בתל אביב כדרך קבע, החליטו כי הם אינם זקוקים לעבור למדינה אחרת. כל שעשו הוריו היה ניתוח המשקפיים הוורודים כשג'וני היה עוד ילד רך בשנים. על אף שההליך היה ניתוח מוח לכל דבר, ניסיונם הרב של הרופאים גרם לכך שלא יהיה מסובך יותר מניתוח להוצאת תוספתן.
בזכות המשקפיים הוורודים ג'וני לא היה מודע כלל לכל המתרחש סביבו. הרי שכל פעם שנתקף בידיעה בעלת תוכן שלילי או קשה, המשקפיים נכנסו מיד לפעולה ומוחו סינן את המידע המזיק. אכן, באזור צפון תל אביב אין מלחמות והמצב הכלכלי אמיד ומעלה, על כן מוחו של ג'וני סינן פחות מידע מאשר שאר מטופלי המשקפיים. הוא לא היה מודע כלל לכל אותן זונות ומהגרים אפריקאים שקבעו את משכנם באותה עיר, דרומית ממנו. הוא היה בדרום העיר פעמים ספורות רק בשביל לתפוס אוטובוס בתחנה המרכזית לכיוון ביתו. את מרכז העיר הכיר קצת יותר טוב, בסופו של דבר עשה את שירותו הצבאי בקריה. לאביו היה חבר קצין בחיל האוויר, בזכותו ג'וני עבר שירות קל קרוב למקום מגוריו. למען האמת, השירות היה כה קל שג'וני היה יותר בקניון עזריאלי מאשר בבסיס עצמו. לאחר שירותו הצבאי החל ללמוד באוניברסיטה, וכך שוב לא היה צריך לצאת אל מחוץ לחומות צפון העיר.
אמנם יהיה זה נכון להגיד שג'וני בכל חייו לא יצא מהנישה הקטנה שלו, אך למשקפיים הייתה עדיין עבודה. פעמים מספר יצא לו להיתקל בעיתון, לא בביתו כמובן, הוריו היו עסוקים מדי בשביל לקרוא על המתרחש במקומות אחרים. היו מספיק מקומות בחוץ בהם יכול היה להיתקל בעיתון. פעם אחת הוא נתקל בעיתון זרוק בצד הדרך והרים אותו. הכתבה הראשונה בעיתון הייתה תאונת פגע וברח בקריית שמונה, אולם המשקפיים הוורודים שבמוחו סיננו את הידיעה הראשית ובנוסף את כל הידיעות שלאחריה. כל שראה כאשר הרים את העיתון היה הכתבה בדף ארבעים ושתיים – "זוג ראמים חדש הגיע לחי-בר ביוטבתה". ג'וני רפרף על הידיעה במהירות, חייך חיוך קטן, זרק את העיתון בחזרה לצד הדרך והמשיך בדרכו.
המשקפיים התנפצו לבסוף, דבר מסוג זה לא היה אמור לקרות, אבל בטכנולוגיה תמיד יש באגים. בסופו של דבר המשקפיים הוורודים שהושתלו בג'וני היו טכנולוגיה מלפני יותר מעשרים שנה, מאז ועד היום יצאו מספר גרסאות מתוחכמות יותר, בנוסף לטכנולוגיה דומה בשם אחר של חברות שונות. אין סיבה לזלזל בטכנולוגיה שבה הרופאים השתמשו, כל עוד לא העמיסו עליה יותר מדי היא עבדה כפי שציפו ממנה ואף טוב מכך. הבעיה הייתה בתקופת הבחירות, כשהפוליטיקה הגיעה אפילו לעולמו הבועתי של ג'וני. הוא החל לשמוע מכל עבר שמות של פוליטיקאים, המשקפיים הצליחו לסנן את המידע ולעיתים גרמו לג'וני, ללא כל סיבה נראית לעין, ללכת למקום שקט יותר. המילה "בחירות" עצמה גם היא סוננה פעמים רבות, במקומה ג'וני שמע את המילה "נחירות". לא, הוא לא הבין מדוע כולם מדברים לפתע על הרגלי השינה שלהם, אך כיוון שהמידע על כך לא היה מעניין במיוחד הוא גם לא התעניין בכך. ככל שמועד הבחירות התקרב כך המילה נהייתה נפוצה יותר, למען האמת לא יכולת לצאת מפתח ביתך מבלי להיתקל בה. המשקפיים לא נופצו בבת אחת, אלא רק נסדקו. כשהגיע לאוניברסיטה והאנשים סביבו דיברו על פוליטיקה המשקפיים לא עמדו בכך יותר, הוא שמע סטודנט אומר את המילה "בחירות", האות בית לא יכולה הייתה להיות יותר מודגשת. באותו היום ממש ג'וני חווה את המיגרנה הראשונה שלו. הוא חזר לביתו הבטוח אחרי שעתיים בלבד ונכנס אל מתחת לשמיכות. כעת הוא שמע את המילה ללא כל סינון, וכל פעם זה היה כאילו דקרו את אונתו השמאלית בסכין לא מושחז ולאחר מכן סובבו אותה.
שנת הצהריים לא היטיבה עמו. הוא היה מודע כעת לקיומו של ההליך הדמוקרטי הקרוב, ואת מה שהוא כבר ידע לא ניתן היה לסנן. המשקפיים שבמוחו של ג'וני ניסו להילחם בתופעה החדשה בכל האמצעים שיש לרשותם. המשקפיים קלטו כל מידע על פוליטיקה כגורם מזיק ונלחמו בו כפי שנלחמים בכל גורם מזיק אחר. מוחו כאב, שריריו נחלשו, הבחילה נמשכה כל שעות היום וגופו קדח מחום, הראש עצמו כאב ללא הפסק. ג'וני, שלא ידע על קיום המשקפיים, היה בטוח שנדבק באיזשהו וירוס, אולי שפעת. הוא לקח שבוע של חופש מהלימודים ונשאר בביתו. בחוסר מעש, זרק את עצמו על ספת הסלון, מול הטלוויזיה. בעת בחירות, לוחות השידורים עצמן מלאות בתשדירי בחירות. לפני מספר ימים בלבד, כאשר המשקפיים לא היו סדוקות, מוחו של ג'וני היה גורם לו לכבות את הטלוויזיה ולעסוק בפעילות אחרת. כעת, ג'וני רצה להמשיך לראות טלוויזיה. המשקפיים עוד פעלו וסיננו חלק מהמידע, אולם עקב בעיות הסינון ג'וני קיבל מידע לא הגיוני. לפתע הוא מצא את הטלוויזיה מעודדת לצאת לעבודה כלשהי, לפעול במרץ למטרה לא מוסברת, להישאר מלוכדים סביב כל דבר ולהביט קדימה אל עבר משהו. ג'וני לא הבין דבר ואף לא חצי דבר מן הפרסומות הלא הגיוניות שמילאו את המסך, אך נשאר בכל זאת לצפות בכולן מבלי לדעת שפעולה זו רק תורמת למחלתו.
במשך כל תקופת הבחירות הרגיש כאילו כל רגע נשמתו עלולה לחזור לבוראו. למזלו, חלק הכרחי מהליך הבחירות היא העובדה שהוא מסתיים לבסוף. כאשר הגיע יום הבחירות ג'וני עדיין לא היה בקו הבריאות. יום לאחר מכן, התוצאות כבר הגיעו ואיש לא המשיך לדבר על מפלגות. המשקפיים לא נאלצו לסנן מידע סביב השעון וכך מוחו חזר לעסקיו הרגילים. עם החלמת המוח בא תור הגוף להבריא וג'וני מעולם לא הרגיש טוב יותר. הוא חזר ללימודיו ולעסקיו הרגילים, הכוללים התעלמות מוחלטת מהקורה סביבו.
זה יכול היה להיות אידיאלי אילו לשבב הייתה היכולת לתקן עצמו. המשקפיים עדיין היו סדוקות, ודרך הסדק נטף מידע, הסינון כבר לא היה מושלם. כאשר נתקל בעיתון עדיין ראה את הכתבה החיובית הראשונה שנכתבה בו, אך בשולי הדף, או כאשר איבד את ריכוזו ולו לשנייה, ניתן היה לראות חלקים מן הכתבה הראשית והמזעזעת. הוא התחיל לראות פרטים בעלי מידע אקטואלי שלילי היוצר דאגות. כאשר עבר על פני הפגנת סטודנטים לא ראה כלל את השלטים וחשב כי זו סתם התאגדות של חברים החושבים מה יעשו באותו הערב, אך כאשר עבר את המפגין האחרון השבב חשב שיצא מכלל סכנה והפסיק בהליך הסינון. מספר פעמים ג'וני חשב ששמע איזושהי צעקת סיסמא מאחוריו וראה שולי שלט, במהרה סובב את מבטו. בכל פעם חזר וראה כי לא היה זה אלא דמיונו בלבד. הוא כבר החל לחשוד שאיבד את דעתו, עד שהגיע הסדק השני.
הבחירות הובילו להחלפת מפלגת השלטון, שלטון החמאס בעזה חשב שזוהי שעת הכושר להתחיל בסבב חדש של חילופי טילים ביניהם ובין ישראל. מובן שגם עד עתה הוטחו טילים על יישובי הדרום, אך אלו היו טילים בודדים בלבד כל פעם, כעת היו מאות טילים שנפלו בכל יום שעבר. התושבים, בין אם בשדרות ונתיבות ובין אם באשדוד ואשקלון החלו לחיות עם אזעקת הצבע האדום ברקע חייהם. ג'וני לא שמע אף לא פעם אחת אזעקה, לא בזכות המשקפיים הוורודות, אלא מכיוון שבתל אביב לא נשמעה האזעקה. בתחילת המאורעות הוא המשיך לחיות את חייו כאילו כלום, האנשים שסביבו, גם בלי השבב, עשו כמוהו. אולם כיוון שהטילים המשיכו להיזרק על תושבי הדרום, צה"ל נאלץ לצאת למתקפה. כאשר זה קרה, האנשים הפסיקו לחיות את חייהם, הם החלו להיצמד אל צגי הטלוויזיה והמחשב, ליקטו כל פרט מידע עמום מכל ידיעה חדשה. כהרגלם של אנשים, הם דיברו. כל הארץ, ואפילו תל אביב, כולל צפון העיר, החלו מדברים על ענייני היום. המשקפיים עשו את עבודתם נאמנה, לג'וני לא היה אף לא קצה של חוט בנוגע לכל אשר קורה כמה עשרות קילומטרים מדרומה לו. זה לא הייתה אשמת המשקפיים, זו הייתה אשמת הבחור באוטובוס. כל שג'וני עשה היה לעלות על אוטובוס אל עבר האוניברסיטה כפי שעשה בכל יום, הרי מבחינתו לא קרה דבר שיצדיק לעשות אחרת. הוא התיישב במושב ליד החלון ולאחר ארבע תחנות עלה אדם והתיישב לידו. אותו אדם רצה בכל מעודו לדבר עם ג'וני, ועל מה עוד יש לדבר אם לא על אקטואליה. המשקפיים נכנסו לפעולה, תארו לכם כמה ג'וני היה מבולבל כאשר הבחור שלידו דיבר על "הפילים שנופלים מגזה", לא היה לו ספק שהתיישב לידו בחור משוגע. באותה שיחה המשקפיים התאמצו יותר מכפי יכולתם, והקש ששבר את גב הגמל היה כשדיבר על כל אותם ילדים חסרי אונים משני צדדי המתרס, המוצאים את מותם בכל יום שעובר. את המידע הזה המשקפיים לא הצליחו לסנן, כך נוצר לו סדק נוסף. ג'וני חזר לביתו לפני שנכנס בשערי האוניברסיטה, המיגרנה השנייה הייתה גרועה אף יותר מהראשונה ולמחלה הפעם התלוו גם הקאות. עצוב להגיד, אך כאשר חזר להביט יומם וליל בצג הטלוויזיה המשקפיים בעלות שני הסדקים לא הצליחו לסנן את התמונות הנוראיות של ילדים מדממים בערמות ואימהות זועקות. כך נוצר לו גם סדק שלישי, כך ג'וני איבד גם דם שנזל מאפו וגם את הכרתו.
אחרי מספר שבועות זה עבר. בתחילה שני הצדדים הפסיקו בירי, לאחר מכן אמצעי התקשורת הפסיקו לדבר על הקורה בדרום ולבסוף ג'וני הרגיש שכוחו חוזר אליו. מבחינה גיאו-פוליטית, דבר לא השתנה, מבחינה אינדיבידואלית– הכל השתנה. במשקפיים היו חורים כמו במסננת וג'וני קיבל כל הזמן ריצודי אמת מזיקה מול עיניו. כשראה ידיעה קשה יכול היה לקרוא או לשמוע אותה בבירור, אך רק למספר שניות שכשעברו המשקפיים חזרו למלאכתן. הוא החל להתעמק יותר ויותר בידיעות שנמשכו לא יותר מדקה, חיפש מידע במספר עיתונים ומספר אתרי אינטרנט. הייתה פעם שהיה בטוח כי החייל שנעלם עם חשש לחטיפה היה מכר מהטירונות. לא חשוב כמה חיפש לא מצא תשובה, הרי שאי אפשר לקבל מידע רב במספר שניות קטן בכל פעם. אגב, אותו חייל נמצא לאחר מספר ימים באילת עם חברים וכאב ראש לאחר לילה של שתייה מרובה.
שלושה סדקים היו והמשקפיים עוד תפקדו, הרביעי ניפץ אותם לרסיסים. זה לא אשמת המתכנתים שיצרו את הטכנולוגיה, ולא אשמת הרופאים ששמו אותה בתוך ראשו של ג'וני. האשמה מונחת על כתפי המציאות. הוריו של ג'וני התקינו בבנם משקפיים ורודים בשביל שלעולם לא יגלה את המראות הקשים של העולם. רצה הגורל, ורק בזכותם (או באשמתם) הוא גילה אותה לבסוף. הם לקחו חופש מעבודתם ויצאו לשבוע של נופש במזרח אירופה, אחד מאותם נופשים של בטן-גב והכל-כלול. הם הגיעו לנתב"ג, חצי שעה נסיעה ממקום מגוריהם, וטסו במשך שעה. כשהגיעו חיכה להם אוטובוס של חברת הטיולים אשר היה אמור לקחת אותם למלון שהזמינו. אדם, אולי מאל קאעידה, אולי מחיזבאללה, הניח בתא המטען תיק נפץ מבעוד מועד. עשרים ושניים פצועים, מתוכם חמישה עשר קשה, בנוסף לכך שבעה הרוגים. הוריו של ג'וני היו באותם השבעה, מבלי להתכוון התיישבו בדיוק מעל לפצצה. צוותי חדשות רבים הגיעו עד לצפון תל אביב בשביל לראיין את ג'וני במיוחד, לקבל אולי ראיון בלעדי למוסף סוף השבוע. מבחינתו של ג'וני הטרגדיה הייתה אישית, הרי שברגע אחד הפך ליתום. מבחינת כל השאר הייתה זו טרגדיה לאומית, הרי שהפיגוע כוון לישראלים באשר הם. המשקפיים לא עמדו בכך יותר, צוותי החדשות שהגיעו מצאו אדם גוסס ובמקום להתקשר לעורך התקשרו לאמבולנס.
ג'וני שרד, יותר משרד אפילו. כשהתעורר מהתרדמת הוא קיבל יותר מחיים, הוא קיבל את מתת הראייה. דבר לא הוסתר ממנו עוד, העיתונים נראו שחור על גבי לבן, הטלוויזיה הראתה תמונות קשות מתמיד. הוא ראה באילו תנאים נוראיים חיים אנשים בעולמו שלו, במדינתו שלו ואף בעירו שלו. לא משנה כמה רצה, לא משנה כמה התפלל, המשקפיים לא חזרו לעבוד שנית.
קטגוריות