מיכל יצאה מחדר הבדיקה הבטחונית ונשאה מבטה מעלה, תרה אחרי שלטי הכוונה. כאשר מצאה את "איסוף כבודה" עם חץ ימינה התחילה להלך בכיוונו. היא הייתה תשושה, שיערה היה אסוף אך פרוע והעיגולים השחורים תחת עיניה העידו על תשישותה.
כשהגיעה אל האולם הגדול, מלא במסלולי איסוף כבודה, ראתה כי יש מעט אנשים מרוכזים סביב שני מסלולים שעדיין רצים. היא הלכה לבחון את לוח המסלולים וראתה כי המזוודה שלה הגיעה אל מסוע 4. כאשר הגיעה אליו התברר לה כי המסוע כבר מזמן נדם ולידו עמדו צמודות ומסודרות על הרצפה כשלוש מזוודות: אחת שחורה וקטנה, אחת אפורה בינונית ואחת כתומה עם עיטורים אדומים וגדולה, בדיוק כמו שלה. היא ניגשה אליה וכאשר משכה בידית הרגישה בכבדות שלא תואמת את מזוודתה שלה. מיכל מיהרה לבדוק את התווית וראתה את השם מישל וכתובת שאיננה מזהה.
בייאוש הניחה מיכל את ידית המזוודה וניגשה לנציג חברת התעופה. בתא הייעודי ישב על כיסא בר ללא משענת גבר לבן שיער, משופם ומנומנם עם חליפה כחולה בעלת עיטורים אדומים וכובע קשיח המזכיר כובע של שוטר. הגבר החביב למראה, למרות מדיו, נשען על קיר בפינת התא ועצם עיניו. כשמיכל הגיעה היא כחכחה בגרונה עד שהנ"ל התעורר באיטיות מדאיגה. כאשר התיישר הוא משך את מדיו ומיכל ראתה את תג שמו "מקסוול". הוא המשיך וסידר את כובעו, לאחר מכן את שפמו ולבסוף נעמד מולה. "כן, אהמ, במה אוכל לעזור לך?" שאל. "עכבו אותי בבדיקה הבטחונית וכשהגעתי לכאן לא מצאתי את המזוודה שלי" ענתה מיכל בכנות. "באיזו טיסה היית?" מיכל שלפה את כרטיס הטיסה והראתה לו. "כן, חלף זמן רב מאז הנחיתה, מדובר במסלול 4, נותרו שם עוד שלוש מזוודות. תסתכלי" הוא אמר וחזר לשבת. "כבר הסתכלתי, הכתומה נראית בדיוק כמו שלי אבל היא לא, יש עליה שם אחר והיא גם כבדה יותר". "זה לא נשמע לי סביר, תביאי אותה לכאן כדי שאוכל לראות" מיכל הסתובבה חזרה, דידתה לכיוון המסילה והביאה את המזוודה הכבדה, כאשר הגיעה מקסוול יצא מאחורי דוכנו, בדק את תווית השם, פנה אליה ושאל "שמך מיכל?" מיכל המופתעת ענתה "כן, אבל זה לא מה שרשום שם!" "הו, הביטי, זה רשום!" הוא ענה עם חיוך. מיכל חזרה והתבוננה אבל השם היחיד שראתה היה מישל. "אם כך, אני בטוח למדי שזאת המזוודה שלך." "אבל זאת לא!" מיכל מיהרה להתגונן. מקסוול המשיך וקרא "את מתגוררת ברחוב שמריהו לווין 10, ת"א, ישראל" "כן, אבל זה לא רשום שם!" מקסוול המופתע השיב "אם כך, כיצד אדע זאת? אני רק קורא מהתווית. נדמה לי שמישהי מעט תשושה מהמסע, קחי את מזוודתך ולכי לך". מיכל, כעת מבולבלת מתמיד, לקחה את המזוודה והמשיכה בדרכה.
כאשר יצאה מצאה את עצמה בלילה חשוך וקר. מיכל צעדה לכיוון תחנת מוניות אך היא הייתה ריקה. היא המשיכה לצעוד, גוררת איתה את המזוודה הכבדה, כאשר התחיל לרדת גשם. היא הגיעה לרחוב ראשי וסואן, מלא באורות ועיניה צדו מוניות בכביש. למראה מונית הרימה אצבעה אך אף מונית לא עצרה. כאשר עמדה לה לבדה בקור, התבוננה סביבה והבחינה בשלטי החוצות. היה נדמה שלכל כיוון אליו הסבה מבטה שלט החוצות הציג תא משפחתי מושלם. פתאום, לא היו עוד פרסומות אופנה עם אישה חושנית מככבת או שחקן סקסי מדגמן, פה במדינה הזרה היו פרסומות לכל דבר החל ממותג אופנה וכלה בגבינה בכיכובה של משפחה. לאחר כשעה קלה של ניסיונות כושלים, רטיבות וקור בגופה וייאוש מתגבר בפניה, השכיבה את המזוודה ופתחה אותה. מיכל שלפה במהירות סוודר גדול ושמן, סגרה אותה וחזרה לעמוד. כאשר לבשה את הסוודר חמימות מפתיעה עטפה אותה. למרות הרטיבות המוחלטת של שכבותיה התחתונות יותר, הרגישה את חומו של הסוודר היבש אופף אותה. המונית הבאה שחלפה הייתה הראשונה שגם עצרה ומיכל מיהרה לעלות עליה.
למרות שהייתה במדינה זרה, גם הנהג, בדומה לנציג חברת התעופה, דיבר בשפתה. "לאן נוסעים?" שאל הנהג עם השפם וכובע הברט. מיכל הקריאה את כתובת מלונה. "זאת נראית לי טעות" ענה הנהג "אני חושב שאני יודע לאן אנחנו נוסעים". מיכל תשושה מכדי להתנגד, אך חוששת לחייה מיהרה להתגונן "מה הכוונה? אבל זה המלון שלי! אני מתעקשת שתקח אותי לשם או תוריד אותי כאן". הנהג המחויך ענה "ומה זה ייתן לנו? לא לפה ולא לשם. אל חשש, אני אביא אותך למלונך". מיכל נותרה דרוכה אך לצערה הייתה בעיר שאיננה מכירה. מעקב אחרי שמות הרחובות לא הוכיח יעילות אך היא שמחה לראות שאינה נלקחת לרחובות צרים או סמטאות חשוכות. לבסוף הנהג עצר בכיכר גדולה ומוארת, ליד מלון גדול ומפואר ששמו כמובן אינו תואם לשם מלונה של מיכל. "בבקשה גברתי, הגענו אל היעד" אמר הנהג בנינוחות. "מה? זה לא המלון שלי. מה אני אעשה פה?" שאלה מיכל. "אל דאגה, זה המלון אליו היה עליך להגיע". מיכל נותרה לשבת, ידיה שלובות ופניה זועפות "אני לא יוצאת עד שתיקח אותי למלון שלי" אמרה בעיקשות. הנהג יצא מרכבו ופתח את דלתה "אם כך, הגיע הזמן לצאת כי הגענו למלון שלך". בשלב זה מיכל חשבה שעדיף מלון פאר מסמטה חשוכה וגררה את עצמה החוצה. הנהג הוציא את המזוודה, הניח על המדרכה וגבה את סכום הנסיעה. לאחר התשלום אמר "אני יודע שתמצאי את דרכך" הפנה את גבו ושנייה אחרי כבר החל לנסוע מהמקום.
מיכל הרגישה שהלילה הכי ארוך בחייה עוד רק בתחילתו, שכן האירועים המוזרים ימשכו כאשר יהיה עליה לנסות למצוא חדר מוזמן על שמה במקום שבו לא ביצעה הזמנה. למרות זאת היא נכנסה בביטחון עם המזוודה, שבשלב זה היא כבר אימצה כשלה והכריזה שיש חדר מוזמן על שמה. כאשר מסרה את שמה הפקידה הסתכלה עליה במבט מבולבל והשיבה "אינני מוצאת הזמנה על שמך, כיצד מאייתים אותו?" מיכל חזרה ואייתה אות אות אך הפקידה לא איתרה אותה. לבסוף, רגע לפני שוויתרה ויצאה חזרה אל הרחוב למצוא את דרכה החדשה, מיכל שלפה את תווית הזיהוי מהמזוודה והציגה אותה לפקידה "אולי ההזמנה תחת השם הזה?" הוסיפה. תוך מספר שניות נמצאה הזמנתה, ששולמה במלואה מראש, ומיכל לוותה לחדרה.
בפנטהאוז שקיבלה מיהרה לבחון את הפריטים שעמדו לרשותה: חדר השינה המפנק עם מסך הטלוויזיה העצום, המיניבר העשיר, הטואלט העתיק והיפהפייה וכמובן הארון העצום. כולם יחדיו לא השתוו לחדר האמבטיה העצום עם הבידה המיותר, הג'קוזי המפנק ומלחי האמבט הנלווים. ללא רגע של התלבטות פרעה את שיערה, הסירה את בגדיה וטבלה בג'קוזי. כשיצאה חזרה אל החדר, עטופה בחלוק המפנק של המלון, פתחה את המזוודה בחיפוש אחרי פיג'מה. למרות היתרונות שהחלה לראות בטעות המוזרה בזהות, לקראת שינה מיכל לא רצתה דבר מלבד לישון בפיג'מה שלה. לצערה, במזוודתה של מישל לא נמצאה פיג'מה אחת פשוטה: תחתוני חוטיני, תחרה או משי היו בשפע יחד עם פיג'מות בעלות אופי דומה. היא התפשרה על פיג'מת משי לבסוף ומיהרה לכבס בידיה את בגדיה הרטובים בכיור בתקווה שיתייבשו עד מחר. לבסוף נפלה למיטתה ונרדמה תוך דקות ספורות.
בבוקר למחרת לא היה זה השעון המעורר שהעיר אותה אלא הטלפון בחדרה. טלפון קווי, כמה מוזר, חלף זמן כה רב מהפעם האחרונה שהשתמשה בכזה. כשענתה קיבלה הודעה, תזכורת בעצם, שעליה להגיע לכנס שיתרחש היום ב10:00. נמסרה לה כתובת ומספר טלפון להודיע על שינויים ברגע האחרון וזה הכל. כאשר ניתקה תהתה מה האירוע שהרי עדיין היה מדובר בחייה של מישל ולא שלה.
מיכל חשבה שהבוקר תספיק לעשות את סידוריה שלה – למצוא דירה, לפתוח חשבון בנק, להתחיל לחפש עבודה ולהתמודד באמת עם המעבר לארץ זרה. אחרי הכל הייתה זו משימה לא פשוטה: המזומנים הזמינים בחשבון הבנק שלה היו אמורים להפוך את ההתמודדות קלה יותר – הם אמורים לאפשר לה לשכור דירה, כאשר יש דירה ניתן להתחיל לחפש עבודה ואחרי עבודה מגיע תורו של חשבון הבנק. מעגל מוזר ואכזרי של סדר דברים מוכתב מראש וכמעט בלתי מושג של מה צריך לסדר קודם. אך כעת הבינה שיהיה עליה לפנות את זמנה למחויבות החדשה שנפלה עליה, להיות מישל. מיכל מיהרה לקום ולהתארגן, לצערה בגדיה שלה עדיין לא יבשו אז היא לבשה את בגדיה האלגנטיים של מישל ויצאה.
כשהגיעה לאולם הכנסים חלפה על פני הסדרנית בכניסה אך לאחר רגע זאת קראה לה חזרה: "מישל? זאת באמת את, נכון?" מיכל הנבוכה ענתה "כן, כמובן. איזו שאלה זאת בכלל?" הסדרנית הסמיקה וקברה מבטה ברצפה, הושיטה יד קדימה בלי להרים מבט ואמרה "סליחה. הנה התג שלך..הם מחכים לך בחדר האחורי, הוא נמצא פה מימין". מיכל כעת הרגישה רע על מה שעוללה לנערה בניסיון להגן על זהותה החדשה, אך לא אמרה דבר. מיכל שמטה את התג מידיה של הסדרנית ונכנסה אל החדר האחורי.
בחדר הגדול והמפואר, שהשם "חדר אחורי" בכלל לא הלם לתיאורו, היו אנשים רבים וכולם התרוצצו. מיכל ניסתה להביט מסביב, לספוג ולקבל כמה שיותר רמזים על מה היא או יותר נכון מישל עושה כאן. היא הביטה בתג שבידה וראתה שיש עליו לוגו "האישה החדשה", את שמה של מישל ומתחת באותיות קטנות "דוברת". למרות השם "האישה החדשה" היו בחדר האחורי לא מעט גברים בחליפות עם תגית שם והיו גם מאפרים, מלבישים ואף אנשי סאונד שטמנו מיקרופונים קטנים מתחת לבגדי הדוברים האחרים. בעוד הייתה מרוכזת מיכל באחד הגברים שמיקרופון קטן מוטמן מתחת לדשו הגיעה מישהי מאחוריה, תפסה בידה והחלה למשוך אותה "מישל, אני מתנצלת אנחנו פשוט ממש ממהרים" מיכל המבוהלת משכה את ידה חזרה והבחורה קפאה "סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך, אנחנו פשוט חייבים להתחיל להתארגן" מיכל הנהנה והחלה ללכת אחרי הבחורה.
די מהר מיכל מצאה את עצמה עומדת מול מראה מוארת, סביבה כחמישה אנשים עובדים – איפור, שיער, מיקרופון, הלבשה- לא החליפו לה בגדים, רק סידרו אותם, למזלה. הגבר המצוחצח שעמד במראה לצידה, שגם עליו עמלו לא מעט אנשים, פתח בשיחה "נו, אז את מתרגשת?" ואז זה סוף סוף הכה במיכל: היא "דוברת" כלומר, יהיה עליה לנאום! למרות שהייתה בהלם מוחלט, ניסתה להסתיר זאת במבטה וענתה "קצת מתרגשת, אבל נראה לי שזה נורמלי" הגבר צחק ואמר "כן, זה נורמלי. אל תדאגי, אחרי שקראתי את 'זרה בעיר מוכרת' בעצמי אני יודע שתהיי מצוינת". מיכל קפאה. "זרה בעיר מוכרת?" חשבה לעצמה "איך הוא יודע על זה? מה הקשר למישל? זה הסיפור שאני כותבת" המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בראשה וחשש כבש את פניה. הגבר הביט בה וראה את פניה החיוורת ואמר "מה קרה? נלחצת מכך שטרחתי לקרוא את הספר? אני יודע שאני בדרך כלל לא קורא אבל מישל את יודעת, הפעם הייתי חייב כדי להציג אותך כמו שצריך" מיכל ניסתה לחייך חזרה "כן, כן. ברור שקראת, זה סתם כל היום הזה" אמרה וניסתה לקחת נשימה עמוקה "אל תדאגי, את תהיי מצוינת, הם כולם כבר אוהבים אותך" אמר בנינוחות, התקרב אליה וטפח על גבה פעמיים. "כן" היא ענתה, מנסה לחייך.
כשהגיע תורה לנאום חששה ואף לרגע חשבה שתתעלף. כשנקראה לבמה פשוט עלתה וחייכה, מחיאות הכפיים מהקהל הרגישו כאילו הן נמשכות שעות אך כשנגמרו הרגישו כשניות שחלפו מהר מדי והיא עמדה נבוכה מול הקהל. כשאמרה את המשפט הראשון "שלום כולם" זכתה שוב למחיאות כפיים ולמרות שלא היה לה מושג מה להגיד הלאה, התמלאה בטחון. היא החלה לדבר על "זרה בעיר מוכרת" הספר שהיא תכננה לכתוב אבל נראה שמישל כבר כתבה ודיברה על למה היא מתכננת לכתוב אותו, רק שבנאומה התייחסה אליו כאילו כבר נכתב. כל משפט שאמרה זכה למחיאות כפיים רבות כל כך שנדמה היה לה שאין זה משנה מה היא תגיד, הם ימחאו כפיים בחזרה. היא לא בדקה זאת ולא אמרה דבר יוצא מגדר הרגיל עד שפשוט נגמרו לה הדברים להגיד. בסוף נאומה אמרה תודה, זכתה שוב למחיאות כפיים וירדה מהבמה. למרות שרבים מהאנשים בחדר האחורי ניסו לתשאל אותה ולפתוח בשיחה מיכל רק הסירה את המיקרופון מבגדיה, פרעה את שיערה, הודיעה שהיא ממהרת ויצאה.
כשחזרה למלון החלה לדאוג באמת והחליטה שזה הזמן ליצור קשר עם המשפחה. היא ניסתה להרים טלפון לאימה וכשזאת ענתה מיכל ניסתה לפתוח בשיחה אך כל מה ששמעה מהצד השני היה "הלו? אני לא מבינה. הלו? איי ת'ינק יו הב דה רונג נמבר" נדמה היה שתהיה מה שתהיה השפה בה דיברה כאן, במדינה האחרת, לא הייתה זאת עברית ולמרות שמיכל הוציאה מילים בעברית מפיה הן לא היו ברורות לאימא שלה, בצד השני של הקו. מיכל ניתקה ולמרות שרצתה רק לשבת ולבכות, הבינה מה עליה לעשות.
היא החליפה חזרה לבגדיה שלה, שעכשיו כבר התייבשו וארזה את כל פרטיה של מישל חזרה למזוודה. כשהגיעה חזרה לשדה התעופה עם המזוודה מקסוול החביב כבר לא היה שם, במקומו עמד טום הצעיר בפרצוף רציני. כשהתווכחה עם טום על כך שהמזוודה לא שלה, לא האמינה עד כמה הוא מסרב לקחת אותה. אחרי שניסתה לשכנע אותו שלמרות שכתוב שם שמה שלה, היא עדיין לא הבינה איך הם רואים זאת והיא לא, הפריטים במזוודה אינם שלה, היא הסבירה שאיננה מצפה למזוודה שלה. היא כבר הבינה שאין סיכוי לקבלה, ורק רצתה שיקחו את זאת. אחרי קריאה למנהל ושיחה די ארוכה עם שניהם הצליחה למסור את המזוודה ולעזוב בלעדיה.
מיכל החליטה לנסות לחזור למלון שלה, המקורי, זה שהזמינה מהארץ וכדי לא לקחת סיכון שוב ולהגיע למקום אחר, השתמשה בתחבורה ציבורית ולא מונית. כשהגיעה אליו הם הופתעו מהאיחור ואמרו שציפו לה, למיכל, כבר לפני יומיים. להפתעתה כשהחלה לשוחח איתם לא הבינו מילה שאמרה ומהר מאוד שני הצדדים עברו לשוחח באנגלית. כשנכנסה לחדרה הצנוע אך מספק ראתה את המזוודה שלה עומדת ליד המיטה. בחשש כבד החלה לצעוד באיטיות ובשקט לכיוון המזוודה, כאילו הייתה המזוודה אדם העומד עם גבו אל מיכל וכאילו מיכל הייתה מתגנבת מאחוריו. כשקרבה אל המזוודה מספיק היא הושיטה יד אל הידית ובדקה את הכיתוב על התווית. הפעם היה כתוב השם שלה וכתובתה ואפילו זיהתה שזה כתב ידה. היא ירדה מקצות האצבעות, השכיבה את המזוודה ופתחה אותה, עדיין בזהירות רבה. הדבר הראשון שראתה במזוודה היה את בגדיה שלה למרות שמעליהם הייתה מונחת מעטפה. היא התיישבה על הרצפה, חייכה, נשמה נשימה עמוקה והרימה את המכתב שהיה ממואן אליה. במכתב היה כתוב:
מיכל,
לקחתי לך את המזוודה על מנת לספק לך הצצה, מבט חטוף וקצר אל העתיד שמחכה לך.
מישל היא את אם תבחרי בדרך שבחרת, הספר יכתב אבל עימו יבואו הקרבות כמו משפחה – קיימת וחדשה.
"זרה בעיר מוכרת" הוא אומנם הצלחה אבל אל תשכחי שעל הבמה עמדת לבד.
אין לקח ללמוד או הטפה להעביר, החיים הם הבחירות שאנחנו עושים ולבחירות אלה יש השלכות שמהן אנחנו לפעמים מתעלמים. אז עכשיו כשראית את מוזמנת לבחור לשנות או להמשיך באותה הדרך.
בהצלחה, מישל.
מישל הוציאה את יומנה מהתיק, פתחה עמוד חדש, רשמה את התאריך והדביקה את המכתב עליו. היא העבירה עמוד נוסף וכתבה: "היום שבו התחלתי לנסות לאזן". היא הפסיקה לכתוב אחרי הכותרת, פתחה את הפלאפון וחייגה הביתה.
קטגוריות