" – אם כן, נעבור להקראת פסק-הדין," אמר פָארוּר בארשת חשיבות.
כַּרְמִיל עמד וגופו מתוח. זרועותיו שלובות מאחורי גבו וסנטרו רעד לנוכח העתיד לבוא. הוא חשש להציץ לקהל. אין לדעת כמה זמן ייקח לו לאתר את שני במבטו. היא וודאי קמוצה במקום מושבה, מצונפת בתוך מעילה החדש. לרגע אחד שנדמה כאילו ארך שעה ארוכה, ניסה להסריט במוחו את רצף המאורעות שהביאוהו למעמד מפוקפק זה, כאן על בימת הנאשמים.
" – למתן פסק-הדין, הקהל מתבקש לעמוד".
בית המשפט הגבוה המה ברחשי קהל הנוכחים. כמה כסאות נגררו לאחור, וכַּרְמִיל עצם את עיניו ושמע כיצד ההמולה השקטה הלכה ונחלשה לעומת קול פסיעותיה של דמות כבדת משקל. עת עלתה הדמות על הבמה הגבוהה, נוכחי ההיכל הפגינו מופת של שקט מוחלט. הווילונות בצבעם האלמוגי חדלו מנוע ואפילו השעון הגדול הכריח את מחוג השניות להחריש את צעדיו קדימה.
" – תודה, פָארוּר," שֵׁשָׁר פסע באיטיות למקום מושבו בראש הספסל העליון, התיישב על כסו ופלט אנחה ארוכה.
" – האדון כַּרְמִיל," אמר בעייפות, " – לא תיארתי לעצמי שאי-פעם אצטרך להקריא בפניך את פסק-דינך." כַּרְמִיל פקח את עיניו.
" – למען הגילוי הנאות, קהל נכבד, ארשה לעצמי להוסיף לפרוטוקול את דבר היכרותי עם הנאשם."
שֵׁשָׁר הישיר מבט אל כַּרְמִיל, בציפייה לתגובה אילמת מצדו – אך כַּרְמִיל לא הראה כל רצון בשיח-עיניים.
" – אחרי שלמדתי את כתב התביעה" המשיך שֵׁשָׁר, " – וכן את המכתב העלוב שהיה אמור לשמש ככתב ההגנה של הנאשם," שֵׁשָׁר נעץ מבטו בעורך-הדין חַכְלִיל, שהלך והצטמק בכסאו עד שכמעט ונבלע בו לגמרי,
" – אין לי אלא לפסוק על הגלייתו של הנאשם, כַּרְמִיל," שֵׁשָׁר השתהה לרגע. " – לארץ פּרוֹטָאנוֹפּיה."
כַּרְמִיל בהה בחלל ההיכל. נדמה היה כי כל דבר מאחוריו אשר עלול היה לזוז ולהפיק רעש, עשה כן – ועל כן שמע רק את משפטו האחרון של שֵׁשָׁר, שחזר והדהד בין אוזניו. חַכְלִיל אחז את ראשו של כַּרְמִיל בשתי ידיים כלפי פניו שלו, ואמר משהו – כנראה כמה פעמים – אך כל שיכל כַּרְמִיל לעשות הוא להתרכז באדמומיות עיניו של חַכְלִיל ובסומק לחייו. לפתע נזכר כי עליו לנסות ולאתר את שָׁנִי, אך בטרם הספיק לנסות את מזלו, שני שומרים אדומי מדים אחזו בכתפיו בנוקשות מחושבת, והובילו אותו במהירות דרך מחיצת פרגוד, אל מסדרון ללא חלונות, ומשם אל משרדו של פָארוּר.
פָארוּר חיכה לו, ישוב בכסאו. בוודאי נעלם בטרם החלה ההמולה, חשב כַּרְמִיל. משרדו של פָארוּר לא היה מפואר; שולחן עבודה, כסאות, וצמח בָּרבָּריס קָרטנוֹאידי גוסס שכנראה מעולם לא ידע את אור השמש, מאחר ובמשרד, כמו במסדרון, לא היה ולו חלון אחד לרפואה.
" – אתה מתבקש להישאר עומד," אמר פָארוּר, בטרם התיישב כַּרְמִיל. " – לפחות עד שאסיים עם הניירת."
כנראה שכך יהיו פני הדברים מעתה והלאה, הרהר כַּרְמִיל. שני השומרים נעצרו מאחורי סף הדלת. כמו שזכר, הנידונים להגליה הובלו מיד לצפלין הבין-כוכבי. כנראה שפניו מועדות לשדה ההמראה לאחר התהליך הבירוקרטי הנדרש. מעניין אם דווקא שם יזכה לפגוש את –
" – הנה, מוכן." פָארוּר הגיש לו מעטפה. " – טופס 51, בצירוף פרטיך האישיים," המשיך, " – וגם – אתה יודע מה, הנח לי לומר לך משהו, ידידי," כַּרְמִיל הביט בו באדישות מחליאה, " – אני לא יודע איך הדברים הדרדרו לידי כך, כַּרְמִיל, אתה חייב להאמין לי. אתה מבין שאני רק עושה את העבודה שלי, נכון?"
כַּרְמִיל הנהן " – אני תמיד הייתי בצד שלך, כַּרְמִיל, אבל אתה יודע: 'חוק הוא חוק', כמו שאומרים," פָארוּר שילב את אצבעותיו אלה באלה, " – אני מקווה שיום אחד עוד נשוב ונפגש. אני בספק שכך יהיה, כמובן, אך חשוב לי שתדע שלכך אני מקווה."
" – תודה." השיב כַּרְמִיל.
בנפול הערב, רכב ההעברה עצר בשדה ההמראה בסמוך לצפלין. השמיים דיממו גושי ערפל סמיכים שצפו להם באיטיות מעל לשלכת הלא-נגמרת. הקומה העליונה במגדל הפיקוח זהרה באור חמים. כַּרְמִיל נעמד מחוץ לרכב ושאף אוויר קריר לריאותיו.
" – מכאן," אמר הנהג. כַּרְמִיל נתן לנהג להובילו. ליד המדרגות עמדה לה דמות גבוהה מאוד, חבושת כובע רחב ומעיל גשם בצבע אש לבנה. הדמות סימנה לנהג להתקרב. " – אל תזוז." אמר הנהג לכַּרְמִיל.
הנהג והדמות החליפו מספר משפטים בטרם סימן הנהג לכַּרְמִיל להתקרב.
" – הקַרְדִּינָל יסביר לך כמה דברים על המקום שאליו תגיע," אמר הנהג, " – אל תשאל שאלות; לא בסוף ולא בכלל." כַּרְמִיל הפנה את מבטו מעלה, כלפי פניו של הקַרְדִּינָל.
" – נידונת להגליה, ידידי. אני בטוח שאין מדובר בחדשות עבורך," אמר הקַרְדִּינָל בקול נמוך ומחוספס.
" – זכית לעונש האיום ביותר שהיה ניתן לפסוק כנגדך. לאף אחד מאתנו אין זה מגיע, לא משנה כמה חמור הפשע." כַּרְמִיל לא ידע אילו פנים עליו לעטות כדי להסתיר את אדישותו לנאמר.
" – הצפלין הזה יוביל אותך לארץ פרוטאנופיה. לאחר שתנחת, אתה תהיה אחד מהם. מבחינת תושבי ארץ פרוטאנופיה – אתה תראה כפרוטאנופי לכל דבר ועניין." כַּרְמִיל חש נדהם וכמעט שפצה את פיו אך מבטו התקיף של הנהג מנע אפשרות של תגובה מצדו.
" – כמו כן, לא תוכל לשמור על קשר עם תושבי ארצנו. לא תוכל לשלוח דואר ולא תוכל לקבלו." כַּרְמִיל פער את פיו בתדהמה. "במקרים דחופים תוכל ל – "
" – מה?! כיצד זה ייתכן שלא יהיה ניתן…" כַּרְמִיל שבר את המוסכמה.
" – זהו! קדימה, צעד פנימה!" ציווה הנהג. כַּרְמִיל ניסה את מזלו שוב. " – אבל אמרת ש…"
" – סתום את הפה!" צרח הנהג. ולפני שהבין מה קורה, הקַרְדִּינָל מרח בעוצמה מדבקה על פיו של כַּרְמִיל.
" – קדימה, לעלות."
* * *
יום 5
ארנון מכוח-אדם הושיט לי מחברת עם הלוגו של החברה.
" – כַּרְמֵל," הוא אמר, " – קח את המחברת הזאת, ותרשום בה את המחשבות שלך בסוף כל יום."
" – קוראים לי כַּרְמִי…" התחלתי לומר, " – ואל תדאג! המחברת הזו היא על חשבוני. תראה, חשוב לי שתרגיש טוב אצלנו." אמר תוך כדי קריצה. " – ובחייך, כַּרְמֵלִיקו-חבריקו, חייך קצת, למען השם!"
הוא הצביע על דף A4 שהוצמד בסיכה ללוח שעם. החיים קצרים מדי וחיוך לא עולה לך כסף. מתחת לכיתוב שהודפס בפונט משעמם נוספו נקודתיים ומיד אחריהם החלק האחרון במלאכת הסוגריים. מחריד.
" – טוב, אני חוזר למשרד. הניירת לא תטפל בעצמה!" אמר ארנון מכוח-אדם וטפח לי על שכמי. הופתעתי. למה שיעשה דבר כזה? המשכתי לעמוד עוד דקה ארוכה במטבחון של הקומה, מהרהר. לבן מצהיב מילא את סביבתי; המקרר, הקומקום, המדפים והקירות. השיש האפרפר היה מלוכלך לסירוגין בכתמים כהים בני כמה חודשים.
" – מי גמר את החלב המועשר?" אמרה רוית מהנהלת חשבונות, מפתיעה אותי בנוכחותה. " – ברק! זו לא הפעם הראשונ – "
" – אף אחד פה לא שותה חלב חוץ ממך." אמר ברק מהרכש, שנכנס מיד אחריה. " – נורא קל להאשים."
" – אז אני מניחה שבאמצע הלילה, " השיבה רוית מהנהלת חשבונות, " – התגנב לכאן איזה אידיוט והחליט שבא לו על חלב מועשר." ברק קימט את מצחו.
" – יכול מאוד להיות. זה מסתדר מבחינה מתאמית עם האנשים שצורכים את החלב הזה." רוית מהנהלת חשבונות הסתכלה עליי.
" – אל תקשיב לו, כַּרְמֵל. הוא רק מנסה לעשות רושם של אדם משעשע, אבל הוא לא כזה."
לא אמרתי דבר, וחזרתי לעמדה שלי.
יום 9
שמיים חיוורים בלבנם לפתו את כיפת העולם הניבטת מחלון דירתי השכורה. השענתי את סנטרי על אגרוף רפוי והבטתי מטה אל הגן ציבורי. דשא צהוב ורענן מתוחם בגדר בטיחות לילדים, ובמרכזו משבצת חול ובה מגלשה ונדנדה.
בעל הדירה אמר לי שעל נוף כזה צריכים לשלם קצת יותר, והסכמתי. שליש הסכום שיוותר לי ממשכורתי החודשית יוקדש לשאר הדברים ההכרחיים בחיי, אבל נכון לעכשיו אצטרך לוותר על חשמל עד שאזכה לקידום. בעתיד הרחוק, כמובן.
ברק מהרכש סיפר לי שאם אוותר על אוכל ליום בשבוע ולתקופה של כמה שנים, יהיה באפשרותי לחסוך מספיק כסף להלוואה מהבנק שבעזרתה אוכל לקנות בית משלי. "אמנם לעולם לא תסיים לשלם עליו, אבל הוא יהיה שלך. כמעט. "נשמע נפלא.
יום השבת החינני עוד היה בשיאו כשהחלטתי להניח למחברת ולפתוח במרתון פתור ושחור סוער.
יום 39
אני עדיין צוחק. ברק מהרכש, או בקיצור – ברק – הוא פשוט קומיקאי בחסד עליון.
היום התחיל כעוד יום רגיל: ארוחת בוקר חפוזה, נסיעה באוטובוס, 'בוקר טוב' לשומר בכניסה, והחתמת כרטיס. אלא שמיד לאחר מכן, בעודי מתכנן במוחי דרך שונה להכין לעצמי קפה, הבחנתי בהתגודדות קטנה מחוץ למטבחון. שאלתי את ישראל מקשרי לקוחות מה בדיוק קרה. הוא משך בכתפיו ואמר: " – אני באמת לא יודע איך הדברים הידרדרו לידי כך".
בפנים עמדה רוית מהנהלת חשבונות, רועדת מכעס, עם קרטון חלב ביד. דלת המקרר הייתה פתוחה. ברק עמד במרחק מה ממנה, נשען על השיש ועל פניו מרוח חיוך שובבי.
" – אבל זה רק מוכיח לך ש…" ניסה ברק לומר, " – רגע, תני לי לסיים, הייתה פואנטה בכל העניין הזה!"
רוית מהנהלת חשבונות נכנסה לדבריו: " – חתיכת מנוול שכמוך, מה בדיוק היה אכפת לך איזה חלב אני שותה?" ואז, היא הפנתה אליו אצבע חדה במיוחד. " – אתה תשלם על זה, בחיי שאתה תשל – "
" – או, כַּרְמֵל! מה אתה עומד שם? אתה מוכן להגיד לה שאין שום משמעות לסוג החלב שהיא שותה?" קפאתי.
" – אז אתה חלק מזה? דווקא אתה, כַּרְמֵל? חשבתי שאתה בסדר" אמרה רוית מהנהלת חשבונות בהסתכלה עליי. לא ידעתי מה לחשוב, הרי לא היה לי מושג במה מדובר. " – כן, עדיף שתשתוק."
" – רוית, תחשבי על זה בהיגיון." אמר ברק, "בסך הכל שתית חלב רגיל מקרטון של חלב מועשר במשך שבוע. לא רק שלא שמת לב, אלא גם ש – "
" – תסתום את הפה שלך!" צווחה רוית מהנהלת חשבונות, ויצאה בסערה מן המטבחון לכיוון העמדה שלה. נאווה המזכירה יצאה מיד אחריה ותוך כדי כך שיגרה לכיוונו של ברק ארשת פנים זועפת במיוחד. נשארנו אני, ברק, וארנון מכוח-אדם שבינתיים סיים לשתות את ה-"ארל גריי" שלו, ואמר: " – היא בטח תגיד למאיר, ברק. תהיה מוכן לשיחה."
" – אני לא דואג, ארנון. רק לפני יומיים אני ומאיר צחקנו על החלב שלה." גיחך לעצמו.
" – העיקר שהוכחתי לה את הנקודה שלי. לא ככה, כַּרְמֵל?" חייכתי לעברו. " – הטעות היחידה שלי הייתה התזמון. אחרי כל-כך הרבה זמן שאני מכיר אותה, הייתי צריך לזכור שב-18 בכל חודש עדיף יהיה שלא לעצבן אותה."
" – למה אתה מתכוון? מה קורה לה ב-18 בכל חודש?" שאל ארנון מכוח-אדם, וגם אני תהיתי.
" – נו, אתה יודע. 'דגל שחור'. הזמן הזה בחודש שבו כל אישה הופכת למשהו הרבה יותר גרוע. במקרה של רוית, שהיא גם כך משהו הרבה יותר גרוע, אנחנו מקבלים אישה בחזקה שניה של זוועה ואימה."
התפוצצנו מצחוק.
ה-21 באוגוסט, 2014
היום חגגנו יום-הולדת לנאווה המזכירה.
ארנון מכוח-אדם, החבר הכי טוב שלה בקומה, הציע זה מכבר שנעשה לה מסיבת הפתעה. רוית מהנהלת חשבונות אמרה שלא כל-כך קל להפתיע אותה, אבל ברק מהרכש אמר שיש לו תכנית מקורית ומבריקה: מאיר המנהל ישלח אותה לסופרמרקט שבפינה כדי לקנות כמה מוצרי ניקוי (שבכל מקרה היה צריך לקנות), ובינתיים כל העובדים יקשטו את העמדה שלה, ואני אהיה אחראי על הורדת והעלאת מפסק החשמל. כשהיא תחזור, השומר בכניסה יזהיר אותה שיש הפסקת חשמל, היא תהנהן, תעלה במעלית לקומה שלנו, תעבור את דלת הזכוכית וברגע הזה אני אצטרך להעלות בחזרה את מפסק החשמל, וכולנו נצעק "הפתעה!", והיא תופתע. רוית מהנהלת חשבונות אמרה לברק מהרכש שזה יכול לעבוד, וטפחה לו על השכם.
בערך בשעה 12:30 בצהריים מאיר המנהל שלח את נאווה המזכירה לסופרמרקט.
" – אנחנו צריכים את הספריי הכחול הזה, אהמ," אמר בקול משופשף. " – ותביאי גם כמה סקוצ'ים, שיהיה," הוא קרץ לברק בשובבות של אדם בא-בימים בזמן שנאווה המזכירה רכנה כדי לקחת את תיקה.
" – ואחר-כך," המשיך, " – אנחנו צריכים לעבור על כמה שינויים חשובים מאוד בלו"ז שלי לשבוע הבא. זה לא סובל דיחוי."
" – כַּרְמֵל," אמר ברק מהרכש, " – אל תוריד את המפסק עד שאסמן לך, טוב?"
הנהנתי בצייתנות. ארנון מכוח-אדם עמל על מלאכת ניפוח הבלונים, ונראה לעיתים שהוא סובל מסחרחורת. ברק מהרכש נעמד ליד רוית מהנהלת חשבונות ושאל איך יוכל להיות לה לעזר, והיא נתנה לו לצבוע בכחול וצהוב את הכיתוב 'מזל טוב לנאווה המזכירה' על פלקט מלבני.
" – תזהר לא לצאת מהקווים, ואל תצבע שתי אותיות סמוכות באותו הצבע" אמרה תוך שהיא מדגימה עם אצבע מכל יד שלה על שתי אותיות סמוכות. " – זה צריך להיות מושלם."
" – את מגזימה כהרגלך, אבל הפעם זה בסדר." אמר ברק מהרכש.
" – היא במעלית, היא במעלית!" השתנק ארנון מכוח-אדם. " – כולם לעמדות!" פקד ברק מהרכש.
" – כַּרְמֵל," התחיל לומר, אך הרגעתי אותו עם יד מורמת וחשופה, והנהון עמוק.
" – מאיר, היא כל רגע תהיה כאן," אמר אמנון ופניו אמרו דאגה.
" – אָיי וויל קוֹל יוּ בּק לייטֶר, דוֹנְט ווֹרי, אִיטְס אוֹקֶיי" אמר מאיר המנהל לתוך המכשיר הסלולרי. " – וֶון מאיר סֶיי אִיטְס אוֹקיי, אִיטְס אוֹקיי." הוא ניתק את השיחה.
" – כַּרְמֵל, הורד את המפסק."
רחש המעלית נשמע מבחוץ. כולם רכנו כפופים בעמדתה החשוכה של נאווה המזכירה.
" –אוה! די, רוית, את יודעת שאני לא כזה!" אמר ברק מהרכש בלחישה. מאיר המנהל ציחקק. " – שששש!" היסה אותם ארנון מכוח-אדם.
עמדתי בחשכה ליד ארון החשמל, מחכה לסימן מברק מהרכש, ופתאום זה הכה בי: מתי בדיוק אצטרך להרים את המפסק? הרי זה יקרה רק כשנאווה המזכירה תגיע לכאן. איך יוכל ברק מהרכש להגיד לי מתי להרים את המפסק כשנאווה המזכירה תהיה נוכחת? הרי הדבר הראשון שהיא תצטרך לשמוע יהיה קריאת ה-"הפתעה!", כמו שמופיע בתוכנית המקורית. הוא יצטרך לסמן לי עם ידו. אבל יש חושך מוחלט, אמרתי לעצמי. מה לעשות? נרעדתי.
דלת הזכוכית נפתחה על-ידי צלליתה של נאווה המזכירה וברכי פקו. מתי להרים את המפסק? היא התקדמה לכיוון עמדתה, ונעמדה. קפאתי. " – מישהו כאן?" שאלה. "מאיר? רוית?"
" – עכשיו, כַּרְמֵל," נשמע קולו של ברק מהרכש.
" – מה?" אמרה נאווה המזכירה, וברגע הזה בדיוק הרמתי את המפסק ואז צעקתי ביחד עם כולם: "הפתעה!".
בזמן שכולנו אכלנו מהעוגה שארנון מכוח-אדם קנה בבוקר, אמרה נאווה המזכירה: "בחיי, הייתי צריכה לדעת שאתם מתכננים משהו."
" – בעקרון, את צודקת." אמר ברק מהרכש, "הרי הזכרת לנו שיש לך יום הולדת בחמישי בכל יום השבוע!"
כולנו צחקנו. אחרי שסיימנו לקשקש, מאיר המנהל אמר: "טוב, בחזרה לשגרה! נאווה, הביאי את הדפים למשרד שלי."
בערב, ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת לכיוון הבניין בו אני מתגורר. לפני גרם המדרגות, הבחנתי בתזוזה מכיוון השיחים.
" – פססססט! כַּרְמִיל!"
* * *
הלחישה נשמעה מוכרת. מוכרת מדי, חשב כַּרְמִיל.
" – מי שם?" שאל בתמיהה. סביבו הרחוב האפרורי המשיך להתפלש בערפל צהבהב של ערב, ואף נפש חיה לא נראתה פוסעת בדרכה אל סיומו של יום משעמם נוסף. הוא היה לבד עם הקול.
" – לא עבר מספיק זמן," אמרה הדמות שהתרוממה מן השיח, " – לא יכול להיות ששכחת."
" – איך זה אפשרי?" שאל כַּרְמִיל. "איך? זה לא ייתכן", אמר ותפס את ראשו.
" – יתכן בהחלט, עיניך רואות!" אמרה שָׁנִי, "ואנחנו צריכים לדבר".
בדירתו השכורה של כַּרְמִיל, יושבו שניהם מסביב לשולחן. כַּרְמִיל בהה בשָׁנִי והיא מצדה השתדלה שלא לתת לסערת התחושות שהתרחשה בארץ גופה להפוך למערכת מטארולוגית חוצת גבולות.
" – הזדקנת." אמר כַּרְמִיל. " – התקמטת לגמרי. את נראית עייפה ומבוגרת הרבה יותר."
" – תודה על המחמאות," סיננה לעברו שָׁנִי, " – כמו שאתה בוודאי זוכר: הזמן חולף כאן אחרת. מבחינתך חלפו מספר חודשים – אך בבית, כַּרְמִיל – בבית, חלפו להן עשרים שנים." כַּרְמִיל נראה מזועזע.
" – אני לא זוכר שפָארוּר או הקַרְדִּינָל אמרו לי משהו על כך" אמר בשקט.
" – כנראה לא הקשבת. הייתי שואלת את הקַרְדִּינָל אם הוא באמת החסיר ממך את המידע הזה אבל הוא חלף בשנה שעברה." כַּרְמִיל נעמד על רגליו.
" – מה קרה לשיער שלך?" נזכר לשאול.
" – הוא לבן, זה מה שקרה. קשה למנוע משיער אדמוני להלבין, אתה יודע, במיוחד כשאתה לוקח את הזמן בחשבון. בכל אופן – נבהלתי מספיק בשביל שנינו."
" – שָׁנִי, אני לא מבין. המחשבות שלי לא מסודרות. אולי נתחיל מן ההתחלה?" הוא עצר כדי לשאוף מעט אוויר. " – מה את עושה פה?"
שָׁנִי הסתכלה עליו וחייכה. " – אחרי שעלית לצפלין, התחוללה מהומה בבירה. תושבים התקשו להבין איך פשע כשלך יכול להוות עילה לגירוש למקום כל-כך נורא." כַּרְמִיל נראה לרגע כאילו הוא מתכוון להתווכח על הקביעה האחרונה.
" – בכל אופן, הייתה התקוממות. חַכְלִיל פרסם סדרת כתבות שרק האדירו את שמך והתסיסו את העם. ואני חשבתי במשך כל הזמן הזה. חשבתי על איך קרה כך שלא הצלחנו לשוחח אפילו פעם אחת אחרי שהקריאו את גזר דינך. חשבתי על כך שאני הכרתי יותר טוב מכולם את האדם שעל שמו נקראו רחובות ומוסדות בכל רחבי הארץ." כַּרְמִיל לא הצליח להגיב. " – יום אחד, גיליתי שהמעיל הישן שנתת לי נתבלה עד כדי כך שלא ניתן היה ללבשו עוד. באותו הרגע הבנתי שאיבדתי את הדבר המוחשי האחרון שעוד נותר לי ממך. שקעתי בדיכאון מריר, לא העזתי לצאת מהבית. ואז – " עצרה שָׁנִי, בוחנת את הבעת פניו של כַּרְמִיל, " – אז, פָארוּר הגיע לבקרני."
" – גם עליו נראה עול השנים. אבל, הלך הרוח החדש נח גם על מחשבותיו והשקפותיו, ועיניו ברקו באידיאולוגיה חדשה שאימץ. הוא סיפר לי שמאס בצרור החוקים הישנים של המלך, וכי הגיע לדרגה ומעמד שיאפשרו לו, באם אשתף פעולה, להחזיר עטרה לישנה." כַּרְמִיל הביט אל רצפתו כדי לחשוב. ואז אמר:
" – הוא סידר כך שתגיעי לכאן?"
"כן. אנחנו רוצים שתחזור, כַּרְמִיל." אמרה שָׁנִי בקול רועד. "הרבה תלוי בכך. אני כנראה אמות מזקנה בדרך חזרה, אבל אתה תוכל לחזור ולהשליט סדר אחת ול – " כַּרְמִיל הסה אותה ביד מורמת.
" – זה לא יקרה, שָׁנִי" אמר כַּרְמִיל. פרצופה המבועת של שָׁנִי הכריח הסבר: " – טוב לי כאן. אני לא מרוויח מספיק כדי להצדיק את העבודה שאני עושה. אני לא מרוויח מספיק כדי להצדיק מותרות כמו דירה שכורה או אוכל במקרר – אבל טוב לי. למרות שהתחלתי כאן מאפס – ואני לא מתלונן או מקנא ביורשים למיניהם – אני חי כדי לחיות. אף אחד לא מעודד אותי להיות יצירתי, אין צורך בכך – אני עובד כדי לחיות וחי כדי לעבוד. בתחילה חשבתי שהפרוטאנופים הם אנשים בורים, אבל היום אני יודע – אין חכמים מהם. ההיסטוריה לא תזכור אותם כי הם רגילים מדי מכדי לספק סיבה לזכרם. וכי מדוע שיישאו בעול ההיסטוריה? הם מתקיימים כעת וזה מספיק להם. מספיק לי. אני יכול להיות רגיל, שָׁנִי," הוא חייך לעברה, " – רגיל לחלוטין!"
" – זו הצרה, כַּרְמִיל," נענעה את ראשה מצד אל צד, " – שהרי אתה אינך כזה."
כַּרְמִיל חייך את החיוך הרחב ביותר שחייך מימיו, ואמר: " – אני מעדיף שתקראי לי 'כַּרְמֵל', כמו שכולם קוראים לי כאן."
שָׁנִי התקמצה אל מקום מושבה, עצמה עיניה ומחשבה אחת ויחידה חלפה במוחה העייף: לפחות כאן, בארץ פרוטאנופיה*, אני יכולה להתאפר.
* * *
|