שלגונים

"אוי, מתוק שלי,"  הוא בוכה בקול צרוד, חנוק, שבור, מתוק שלי, ידו מלטפת את האבן הגסה, המחוספסת, מזיזה הצדה רסיסי אבק וחול שהצטברו עליה ביממה האחרונה, "אוי מתוק שלי," ושפתיו נושקות לאבן, נשיקה גדולה ורטובה, ומדהים איך פתאום מצבת אבן נצבעת במשמעות של ילד שמת. הוא אף פעם לא הבין את הרגשות שבני אדם מסוגלים לפרוק על אבנים, והנה הוא משתפך על האבן הזו, אבן שיש שרכש במיטב כספו. "ילד שלי. עדן. מתוק שלי. ילד מסכן שלי…" אנשים חולפים לפניו, בני משפחה שבאים לאזכרה ליד קבר סמוך. לא אכפת לו מהם. גם זה חדש. עד היום היה מתפדח מכל דבר קטן, מכל חשיפת רגש בפומבי. והנה הוא מתייפח כמו איזו סבתא על מצבת קבר, ואנשים חולפים לידו וזורקים מבטים, והוא שם זין.

עדן היה בן שלוש כשהתחילה אצלו המחלה. בהתחלה גופו היה קריר, והוא שאל את שלומית כל הזמן "תגידי מאמי הילד לא מרגיש לך קצת קריר?" והיא נגעה בו במצח ונשקה לו במצח ואמרה שכן, אבל כל עוד אין חום לא צריך לדאוג נכון? והוא אמר שלפי מה שהוא יודע לא צריך אלא אם כן יש היפותרמיה, למד על זה בצבא, אבל בשביל שתהיה היפותרמיה צריך להיחשף לאקלים קפוא ועכשיו דווקא די חם. קיץ חם ודביק. אבל הילד המשיך להיות קריר וחוץ מזה שום דבר. פעם אחת מדדו לו חום וטמפרטורת הגוף עמדה על שלושים וחמש נקודה שבע. הם לא התרגשו מזה כל כך, אבל איזה חודש אחרי זה כשהיה במילואים ישב בשמירה בשין גימל והיה לו משעמם. הוא הוציא את הנייד והתחיל לגלוש, מחשבותיו בעת המילואים נדדו הביתה והוא חשב על עדן… תמונת הילד המתוק, נפוח הלחיים, שמוצץ עם תמונה של דולפין מחויך נעוץ בפיו, ניבטה אליו ממסך המכשיר. הוא גיגל 'ילד קריר', חושב שבטח לא יעלה כלום, מה זה ילד קריר בכלל, ולהפתעתו עלה בדיוק כזה דבר. איזו אימא מפתח תקווה כותבת שכבר כמה חודשים הילד שלה מרגיש לה קריר. בתגובות מצא תשובה של רופא, שאמר שזה בטח כלום אבל שווה לערוך בדיקת דם לשלילת מחלת השלגת. הוא גיגל שלגת וחשכו עיניו.

"מאמי?" אמר לאשתו בטלפון, "תעשי לי טובה, תגעי בעדן תראי אם הוא עדיין קריר."

היא נגעה וחזרה אליו, מודאגת, "הוא יותר מקריר אבי. הילד ממש קפוא. אבוש, יוצאים לו אדים מהפה."

"טוב מאמי," אמר, "מחר על הבוקר את הולכת לקופת חולים."

וככה הם גילו.

לא היה הרבה מה לעשות. במרפאת השלגת, היחידה בארץ, כך מסתבר, וממוקמת בלא אחר מאשר המרכז הרפואי 'סורוקה' בפאקינג באר שבע, הגיעו לביקורות אחת לשבועיים. הסוף היה ברור ונהיר להם. הם היו שבורים אבל אבי נזכר, דווקא אחרי הביקור הראשון במרפאה ההיא, שהיה סיוט – הילדים שהם ראו שם, כאלה שהגיעו כבר לשלב ארבע, חיוורים, הבל הפה שלהם קפוא ונראה כמו גז שנפלט מאגזוז, מכוסים בכמה מעילים, חבושים כובעי צמר, והפנים לבנות כמו סיד. אבל האף, אלוהים… האף שנעשה אדום, אדום כמו אף של ליצן, אדום כמו בדיחה אכזרית של הקוסמוס. מדדים בהליכתם כמו פינגווינים. אלוהים ישמור. וההורים המובסים, המושפלים, שהולכים אחריהם, תומכים בשלגונים הקטנים שלהם, שעד לפני רגע היו ילדים ששיחקו כדורגל בחוץ או 'אקס בוקס' בבית. דווקא אחרי הביקור הזה, נפל לו איזה אסימון. הוא נזכר במג"ד שלו במילואים, שבמהלך המבצע ההוא בעזה כשאחד הנגמ"שים נפגע ישירות מפצמ"ר, הוא כינס את כולם ואמר – "עכשיו הכי חשוב זה הלו"ז. גילוח, צחצוח, מדים מדוגמים, ארוחות מסודרות, אימוני בוקר וערב. שום דבר אחר חוץ מזה. הלו"ז זה העולם שלכם. הלו"ז זה גלגל ההצלה שלכם." וככה הוא פעל מאותו רגע. הוא סיפר את זיכרון שיחת המג"ד הזו לשלומית, בלילה כשחיבק אותה מאחורה במיטה, בעוד היא שוכבת שקטה וללא ניע.

"בואי נעשה את זה מאמי. רק הלו"ז. הבנת אותי? גם אנחנו חטפנו פצמ"ר."

אבל היא לא ענתה. ובאמצע הלילה התעורר בגלל ששמע יבבות, חשב שזה עדן, כבר הקים עצמו לרוץ למיטה שלו, אבל אז הבחין בה רועדת בחושך. הוא חיבק אותה, מרגיע, מנשק, מחבק, מקלל את אלוהים, אבל כלום לא עזר. בסוף נרדם כך, מחבק אותה כשהיא מתייפחת. הימים ההם עשו אותו עייף כל כך. בלילות הבאים עדן כבר ישן איתם במיטה. ואז קרה שגם הילד היה מתעורר ומתייפח, בוכה מקור, ולא משנה כמה שמיכות שמו עליו והפעילו את החימום ודחפו כרית חימום מתחת לשמיכה, לא עזר.

הוא החליט לרוץ עם הלו"ז, להתאבד עליו. צחצוחי שיניים, ארוחות בזמן, מקלחת, זמן קבוע למשחק בבית, זמן קבוע למשחק בחוץ – למרות שבשלב מסוים כבר אי אפשר היה, לא רק בגלל שהילד קפא בחוץ, אלא גם התגובות של הילדים, הנשמות הטובות, בשכונה, לא עזרו למראה השלגון עם האף האדום והמעילים. אז הם שיחקו רק בפנים. שלומית לא הצטרפה למשחקים, לא הייתה מסוגלת. אבל היא הצטרפה למשטר הלו"ז, כל המשפחה הסתדרה סביב העניין הזה, וזה באמת שימש כקרש הצלה. עד הסוף. כמעט עד הסוף.

כי בסוף הוא התאשפז שם, במרפאת השלגת של 'סורוקה', והם היו שם יחד אתו, ישנים על מיטות בית חולים לצדו, בחדר הלוהט שהופעלו בו שני מזגנים על חימום בכל הכוח, וגם במסדרון, ועדיין כל השלגונים התהלכו שם ככה עם מעילים ובכו שקר להם. והם חיבקו אותו ונישקו אותו. הוא חיבק אותו אז כל הזמן, כאילו מנסה לפצות על הזמן האבוד, על השנים הבאות שבהן לא יהיה את מי לנשק, אולי את שלומית אבל זה לא יהיה אותו דבר. הוא נישק אותו ונשם אותו, את הלחיים המתוקות שריחן נותר כשהיה גם בימים האחרונים, כשהן היו חיוורות כמו קרחון באנטרקטיקה והאף היה אדום לחלוטין, אדום אדום, אדום כמעט זרחני, לא ייאמן שיש תופעה בטבע שגורמת לאיבר גוף להיצבע בצבע כזה. והוא לחש לו בכל ערב ובוקר "אני אוהב אותך", והילד לחש לו חזרה "אני אוהב אותך", והוא החזיק את עצמו לא לבכות, לא להישפך.

ובנקודת הסיום הוא כבר היה מימי לחלוטין, עם כל תזוזה אפשר היה לראות גלים פנימיים של מים על פני העור, שנעשה גמיש וכמעט שקוף, כמו בלון מים. והאחיות הביאו גיגית גדולה והניחו מתחתיו, בהשגחת רב שהובא למקום במיוחד, והילד הרים לעברם יד שהעור בה מתנדנד עם כל תזוזה ואפשר ממש לשמוע את המים בפנים, ואמר בקול מרוחק, כאילו כבר נעלם להם, כבר בדרך אל הצד השני, "אבא, אימא…" הוא אמר קודם אבא, כמו שבגיל שנה אמר גם כן אבא לפני אימא. והם בכו, בכו כל כך… והוא אמר "אימא אבא למה אתם בוכים…" והתחיל לבכות גם כן, ועם הדמעות העור בפנים החל להתקלף ולנזול, "אימא אבא אני מפחד…" ושלומית כבר לא יכלה ועזבה את החדר, ואבי רצה לקרוא לה, להגיד לה שהיא מפספסת את הרגע האחרון, את הפרידה, אבל לא רצה לעזוב כך את עדן. והוא קרב אליו, אל בנו, שטיפות מים ממנו כבר החלו מטפטפות לתוך הקערית, ואמר לו "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך," והילד כבר לא יכול היה לדבר, הפה נעשה שקוף וגמיש כמו איזה איבר חדש וחייזרי, והוא רק הביט בו, באביו, במבט מתחנן ודמעות נזלו ממנו, ואז בסוף, ברעש חד אחד, צונאמי, הוא נשפך כולו לתוך הגיגית. אבי הביט במחזה הזה כמהופנט, רקמות עור דקיקות צפות בפנים כמו איזה מרק יפני. והרב הביא שני בחורים והם כיסו את הקערית, בירכו והרימו אותה. זה מה שייקבר.

*

כשהיא נגעה בו הוא ניעור לחיים. התעורר מהתרדמת שנכלא בה מאז מותו של עדן. בהפסקת עישון מהסשן הקבוצתי, בפגישה השנייה או השלישית של הקבוצה, שאל אותה משהו, הוא כבר לא זוכר מה, היא הייתה שתקנית כזו, לא דיברה לאורך המפגשים, למרות שהמנחה אמר שמותר גם לשתוק, לא חייבים לדבר. ועדיין הפריע לו שהיא, דווקא היא, לא דיברה. הוא לא הצליח להבין אם היא אימא של, אחות של, בת של, או שהיא עצמה עם המחלה, כי בשל העובדה שהמחלה כזו נדירה הם קיבצו את כל נפגעי השלגת לקבוצת תמיכה אחת, ולא משנה אם נפגעו באופן ישיר או עקיף. שלומית לא רצתה להשתתף. בכלל – שלומית הפסיקה להשתתף בדבר הזה שנקרא חיים. נכנסה לתרדמת חורף. והוא יחד אתה. עד עכשיו, עד לרגע הזה.

"וואו", אמרה, נוגעת בו בזרוע, והוא כבר שכח מה ששאל אותה, "זה אמיתי?"

כבר מזמן שכח מה זה לחוש מגע של אישה על הגוף, אפילו אם הוא מרפרף וטועה וחסר כל משמעות.

"כן." אמר.

"כמה אתה מרים?"

הוא חייך ושאף מהסיגריה. "הרבה."

"יפה לך."

מתי הם שכבו פעם ראשונה? הוא זוכר שאחרי השיחה הזו בחן אותה לאורך הסשן. היא ישבה ממש מולו, בקצה השני של המעגל, רגליה על הכיסא וידיה חובקות את הרגליים, עמדת מגננה. עד עכשיו לא התרשם ממראה החיצוני – כחושה, גרמית, זוויתית יותר מדי, עם משקפיים גדולים ונמשים על הפנים והצוואר. אבל עכשיו, אחרי המגע הקליל הזה, נראתה לו חיננית יותר, חושנית באיזשהו אופן. היא הציתה בו משהו והוא רצה להוקיר לה תודה על כך, על שעשתה יותר ממה שכל הרופאים והעובדים הסוציאליים והאחיות לא הצליחו לעשות עבורו. ומחשבה חלפה במוחו – מה אם היא חולה? והוא הוצף חמלה פתאומית כלפיה. ובפגישה הבאה הקפיד לשבת לידה ושאל כל הזמן אם המזגן נעים לה – עניין רגיש בקרב חולי השלגת, ואם היא רוצה לשתות משהו כי הוא מכין גם ועוד ועוד. בסוף הפגישה ניגש אליה ושאל אם היא צריכה טרמפ ושהוא מצטער שהוא כזה נג'ס אבל, לא היה לו מה להמשיך את האבל וזה נשאר ככה באוויר, אבל… ואז היא ניגשה אליו, אצבעותיה נחות על השריר של הזרוע ושוב הדבר הזה ניצת בקרבו, ניצוץ של חיים, ואז האצבעות הדקיקות התהדקו והיא אמרה לו "אתה כזה נג'ס. אני רוצה טרמפ אבל תבטיח שתעלה אלי."

וכן, אז הם שכבו.

יותר מהכול הייתה שם התלהבות שלה ממנו. עד שהתחתן היה נרקיסיסט, הוא יודע, ותמיד היה לו חשוב שבחורות יתלהבו ממנו, מחיצוניותו, מהגוף שלו, מהשרירים האלה שתמיד התנפחו אצלו בכזאת קלות, כאילו למשקולת מחוברת משאבה ישירות לתוך מסת השריר שלו. ומאז שהנישואים נכנסו לשגרה ומאז עדן ומאז… שעדן… כבר שכח מה זה להיות נחשק. והנה זה קורה – כאילו עברו יובלות מהפעם האחרונה. וואו, ידיה מלטפות אותו, "אימא'לה איזה גבר…" והיא נושכת את השפתיים, והוא אומר לעצמו שאם היה לו ספק קודם שמא לא יוכל ושהוא לא הטיפוס שיבגוד באשתו, בטח לא בתקופה שכזו, למרות שהתקופה הזו נמשכת וכנראה תימשך עד סוף החיים, שבקצב הזה יתכן ולא יהיו ארוכים כל כך, והנה כעת ברור לו שאין כאן שום בגידה. הוא לא יכול לבגוד יותר בעצמו, והוא צריך את זה. יותר מכל דבר. הוא לפת אותה בזרועותיו והצמיד אותה אליו, וזה נעשה לו ברור כמו רעם ביום בהיר – גופה היה קריר, וזה בלט בניגודיות הזו לגופו שרק הלך והתלהט. ועדן, הקטן והחמוד והקריר, בראשית ימי מחלתו, עלה לפתע בפלאשבקים בראשו – הוא מדבר אתו מהמילואים-

"אבא!" הקול הילדותי שלו צווח אליו לאפרכסת, "היום ראיתי מלא פרקים של יובל המבולבל!"

ואת הפעם ההיא שהתעצבן עליו כל כך, בפורים, כבר לא זוכר על מה, ואיך מצא עצמו צורח עליו ומבחין לפתע שהעיניים הניבטות אליו מבעד למסכת בטמן נעשות רטובות והילד מתאמץ שלא לבכות ולבו נכמר, וכעת הוצף בכאלו רגשות אשם, שמצא עצמו פתאום מתייפח, כשהיא צמודה אליו, וההתייפחות הפכה לבכי והבכי נהיה נהר. הוא בחיים לא בכה ככה, לא בהלוויה ולא בשום מקום. הבכי פרץ ממנו כמו לבה מהר געש והיא חיבקה אותו, שרועה מתחתיו, ידיה העדינות מלטפות את עורפו וגוו בעדינות, מנשקת את לחיו. הוא נצמד אליה כמו שילד נצמד לאימא וסגר עליה בחיבוק עז עד שגופה הדקיק כמעט נשבר אבל היא לא התלוננה והוא בכה עוד ועוד עד שלא היה לו יותר עם מה לבכות. ואז גילה שהוא בעצם בתוכה והאנרגיה העצורה בו, זו שלא זכתה עד כה לפורקן, פרצה החוצה בשטף. הוא הניח לפניו הרטובים מדמעות לצנוח על שדיה ולחוש את הקרירות, קרירות המוות של המחלה הארורה הזו, מצננת את גופו הלוהט.

מאז נפגש אתה שוב ושוב, מפזר לשלומית טענות שווא בדבר ישיבות עבודה אל תוך הלילה וצפייה באן בי איי עם חברים, אבל היה ברור לו שהיא ידעה. היא לא אמרה לו כלום וזה גם לא עניין אותה. היא הייתה בתרדמת חורף.

והיא, מירב, הלכה ונעשתה קרירה יותר ויותר, וחיוורת יותר ויותר, והוא שם לעצמו למטרה לחמם אותה, לעטוף אותה בגופו הגדול והחם ולהביס את הכפור חסר הרחמים הזה. שלא כמו עם עדן, הוא לא יכעס אף פעם ולא יפקיר אותה לטובת פגישה עם חברים ולא יהיה מצב כמו פעם – הוא יוצא מהבית, שלומית במטבח והילד מביט בו יוצא מן הדלת במבט כמה ואומר "אבל אבא אתה תחזור נכון?" לא. הפעם הוא יהיה אתה כל הזמן, עד הסוף. ואיזה מין טירוף זה לחוש חמלה אבהית, מגוננת, חמלה שחשת כלפי הבן שלך, ועכשיו להרגיש את כל זה כלפי מישהי שאתה חודר אליה בלילות. אבל זאת עובדה, לך תבין, לאהבה אין גבולות והיא לא מוגבלת לאנשים מסוימים. כמו האהבה שחש בילדותו לכלב שלו, יצור עצום ושעיר שכל בוקר היה מעיר אותו עם כפה שעירה על חזהו ואז ליקוק מלא ריר על פניו. עובדה – הוא חש אהבה עזה אל היצור המסריח והגדול והשעיר הזה, ועד היום יכול לבכות כשיראה תמונות ילדות עמו, ואם יומצא מכשיר שיכמת אהבה הרי שוודאי האהבה לכלב הזה לא תיפול מאהבותיו לאשתו, לעדן, ל… מירב? עדיין לא היה בטוח שזו אהבה. לא ידע בוודאות מה זה בעצם.

ובאחד הימים היא פתחה לו את הדלת והיה לה אף אדום. הוא נבהל והיא ראתה את תגובתו ופרצה בבכי והוא חיבק אותה.

"אני הולכת למות אלוהים אני הולכת למות!…"

והוא חשב שהפעם הוא מתמודד עם הבנה והפנמה ברורה יותר של מה שעתיד לקרות. כולנו בעצם מתמודדים עם זה, גם אלו שאינם חולי שלגת. והרי גם הוא, שלפני שנה גילה על הבקע בסרעפת למשל, הולך ומתנוון, לאט לאט, במסלול מתון אמנם אך עדיין מסלול עם נקודה סופית. והוא חיבק את מירב וגילה להפתעתו שהוא מסוגל להתמודד עם זה.

כעבור חודש היא מתה בזרועותיו. הפעם הוא ידע מה הולך לקרות ומרגע שהחלה הדליפה וטיפותיה התנפצו בגיגית הרפואית הגדולה, כמו טיפות גשם ראשונות, הוא ניגש אליה, מתעלם ממבטי הרופא והאחיות, כרך את זרועותיו סביבה בעדינות, חש את העור המימי הזה גועש תחתיו, הביט בעיניה – עיניים יפות ומלאות אימה כעת, אימה וצער ותובנה שזהו, רגע הפרידה, והיא בכתה וחיפשה משהו בו, בפניו, איזו פיסת חרס שתוכל לקחת אתה לאן שלא תלך עכשיו. והוא חיבק אותה והטמין את ראשה בתוך כתפו ולחש לאוזנה "שש… שששש… ששש…" בלחישות קצובות, והיא התייפחה אבל הגבירה את אחיזתה בו, ככה עד להשתפכות הסופית, כמו מפל מים קר על גופו.

*

אבי חזר לחיים בזכות הצבא. קצינת הקישור התקשרה אליו ובדקה אם זכור לו האימון הקרוב, ואז לפתע תפסה את עצמה כי כנראה הבחינה בתזכורת הרשומה לה שם איפשהו שלא להתקשר לאבי בגלל הטרגדיה המשפחתית שלו, והיא הצטערה והתנצלה והוא אפילו לא הספיק להגיד לה כלום כי היא ניתקה. הוא ישב ככה כמה רגעים, במשרד, הופך בראשו את אשר אירע. הוא שנא שקוראים לו למילואים, אבל היה בזה גם קסם מסוים. יציאה למילואים היא עצובה כי נפרדים מהבית, אבל גם יוצאים למחוזות חדשים. משהו מרענן.

ואז הוא הרים טלפון לוורדית, והיא פקססה לו את פרטי העסקה תוך חמש דקות.

כשחזר הביתה שלומית ישבה במרפסת, מתנדנדת על כיסא העץ, סיגריה חצי מעושנת בין אצבעותיה. המבט בעיניה נותר אטום כפי שהיה בשנה וחצי האחרונות. הוא קרב אליה, מריח את ריחה, נזכר בו, שואף את מולקולות הריח האלה שפעם היו כל עולמו ובתקופה הארוכה והאחרונה הטמין אותן באיזה מרתף חבוי, עמוק בפנים, ואז נשק לה. היא לא הגיבה. הוא הוציא מכיסו את פרטי הטיול והציג מול עיניה. לקח לה כמה רגעים להבין על מה היא מסתכלת.

"מה אתה מטומטם?" פלטה ביובש.

"ממש לא."

"מה קשור ניו יורק עכשיו?"

"לא סתם ניו יורק. תראי, מתחילים בניו יורק, ואז שוכרים קרוואן, ועושים קוסט טו קוסט עד אל איי…"

היא עשתה תנועת ביטול עם ידה. "יופי. בסדר. מחר."

"כן, האמת שזה מחר. יוצאים לדרך מחר."

"מה?" עכשיו הפנתה לעברו את מבטה לראשונה. "תגיד לי אתה נורמאלי?"

"אולי. לא יודע. זה משנה אם אני נורמאלי?"

"לא, אתה השתגעת. אתה פשוט השתגעת."

כנראה שאכן השתגע, כי מצא עצמו כורע ברך לרגליה.

"שלומית, מתוקה שלי," אמר ולקח את כף ידה, חופן אותה בין כפותיו, "הגיע הזמן לחזור לחיים."

"תעזוב אותי." היא הסיטה את ידה ממנו.

"שלומית…"

"די!" וקמה ונכנסה פנימה, הוא בעקבותיה.

"שלומית, יותר מדי זמן היינו קפואים. הגיע הזמן לצאת לשמש. לפרוש כנפיים." הוא בכלל לא ידע מאיפה באו לו המלים האלה.

"די!!!! אמרתי לך די!!!" היא נכנסה לשירותים וטרקה את הדלת.

"שלומית!" הוא קרא לעברה מעבר לדלת, "שלומית! אנחנו טסים מחר! לא מעניין אותי! גם אם אני אצטרך לסמם אותך ולדחוף אותך למזוודה, אנחנו טסים!"

מהצד השני לא נשמע כלום. הוא לקח נשימה עמוקה ופתח את דלת השירותים. היא ישבה שם על מכסה האסלה והמשיכה לעשן.

"אבי! די תעזוב אותי!" אבל הפעם היה לה חצי חיוך.

הוא תפס אותה והניף אותה באוויר, מעמיס אותה על כתפו. "יאללה ניו יורק!"

"אה… אבי! אתה יכול להוריד אותי בבקשה, יא חת'כת משוגע!"

"הנה אנחנו ממריאים!!! ווויששש!!!!!"

"אבי!!!" צעקה, והפעם עם צחוק מתגלגל, "די נו… בסדר, נחשוב על זה."

"שום נחשוב על זה. יאללה לארוז."

"יש לנו ויזה בכלל?"

"יש יש. זה טוב לעשר שנים."

"יו, אתה כזה משוגע…" והיא מעכה את לחייו. הוא חפן את ראשה בין כפותיו והצמיד אותה אליו. הם התנשקו והוא ידע שלא ניתן בכלל לכמת את מידת האהבה המטורפת שהוא חש כלפי האישה הזאת. זו לא הייתה תרדמת חורף, חשב, זה היה גולם, השנה האחרונה הזאת, וכעת הם בקעו מהגולם והפכו לפרפרים, עם כנפיים של מטוסים ולב של סוסי פרא, והם הולכים להמריא להרפתקה של חייהם, ושיזדיין כל העולם.