ליבו פעם בחוזקה בזמן שהוא המתין, ייחל, ואפילו התפלל שהגלולה תתחיל להשפיע, אך השניות הפכו לדקות והוא עדיין לא הרגיש דבר.
המציאות ניחתה עליו, והוא קרס מכובד משקלה אל הרצפה הלבנה. זיכרונות של כל מה שאיבד חלפו אל מול עיניו.
* * *
אורן מעולם לא היה מאושר יותר. הסרט ממנו הוא בדיוק יצא היה רחוק מלהיות מהנה. עוד קומדיה רומנטית, צפויה ודביקה של ג'ניפר אניסטון. הוא בקושי הצליח להישאר ער לאורך הסרט. נטע הייתה מכורה לסרטים הללו, ולפי הדרך שהיא נשענה על צדו הוא ידע שבקרוב מאוד הוא יקבל את הפיצוי שהרוויח על השעתיים האחרונות. החיוך שלו היה כמעט בלתי נשלט.
"משהו מעניין קורה בראש שלך? " נטע שאלה בתמימות, אך הניצוץ בעיניה הראה שהיא ידעה בדיוק על מה הוא חושב. הם הכירו רוב חייהם, מאז שהיו ילדים, אבל רק לאחרונה הבחינו באהבה שהתפתחה ביניהם. אורן עדיין הרגיש לפעמים כאילו הוא נמצא בחלום מוזר אבל נפלא.
"אולי נהנית מהסרט יותר ממה-"
אורן השתיק אותה עם שפתיו, ולפני שהיא הספיקה להתאושש לקח את ידה ורץ הלאה, לכיוון המכונית.
"באנג."
הרעש המחריש עצר אותם במקומם. אורן הסתכל סביבו וניסה למצוא את המקור לרעש. "מה את חושבת…" שאלתו נקטעה כשהוא הרגיש את משקלה של נטע מושך אותו לרצפה. "נטע? את בסדר?" דאגה החלה לחדור לקולו. הוא חשש שהרעש הבהיל אותה עד כדי עילפון. הוא עזר לה לרדת בעדינות לקרקע וניסה לחשוב מה לעשות. "נטע, חמוד-" הוא ליטף את פניה בניסיון להעירה, אבל הפסים האדומים שאצבעותיו ציירו על לחייה הקפיאו את ידו ועצרו את מילותיו. העולם האט, כמעט נעצר, כשאורן הביט בפניה של נטע, ואז בכף ידו הרטובה, ולבסוף בקורי העכביש האדומים שהחלו להתפשט בין מרצפות הרחוב מסביבם.
אורן מעולם לא הצליח להיזכר בכל מה שקרה באותו יום. בדו"ח המשטרה היה כתוב שאחד הצופים הזמין אמבולנס, וכשהפרמדיקים הגיעו לבסוף, הם מצאו אותו אוחז בגופה חסר החיים של נטע. בסוף הצוות הרפואי נאלץ לסמם אותו כדי שירפה ממנה.
לנטע היה אולי סיכוי, האמבולנס הוזעק בזמן ומנות מסוג דמה היו זמינות לעירוי במקום, אבל בפינת הרחוב הבא דקות בודדות לאחר מכן היה פיגוע תופת שקיבל עדיפות.
המשטרה הצליחה למצוא את התרמיל של הקליע בבית ריק ממול, אבל לא גילתה שום רמז אחר ליורה. גם לבליסטיקה של קליע ה-9 מ"מ שהוצא מגופה של נטע לא הייתה התאמה לאקדח אחר בארכיב. המשטרה הצליחה לשלול את הפיגוע במעלה הרחוב כקשור לירי, אבל מעבר לכך לא הצליחו למצוא עוד דבר. בשל היעדר ממצאים נוספים, התיק נסגר.
אורן הגיע לנקודת השפל של חייו. הוא הפסיק ללכת לאוניברסיטה, נכנס לחובות, הסתכסך עם משפחתו ואיבד קשר עם חבריו הקרובים. הוא סירב לתת למותה של נטע להישכח. הוא התחיל לחקור את הרצח בעצמו וחזר למשטרה עם כל קצה חוט שמצא בתקווה שהתיק יפתח שוב. הוא לא הצליח לפתוח את התיק, אבל הצליח לעניין שוטר צעיר בשם תומר בחקירתו.
תומר היה מוכר לאורן מהפעם הראשונה שהוא ראה אותו, וכשהם החלו לעבוד על התיק ביחד הוא הבין למה. תומר היה השוטר שהגיע לאירוע הירי. אורן לא זכר את מה שקרה לאחר הירי, אבל הוא שמע מהשוטרים האחרים שתומר ניסה להציל את חייה של נטע בזמן שהאמבולנס התעכב. הוא נשאר גם לאחר שהפיצוץ נשמע מהמשך הרחוב, ועזב רק כשהיה ברור שאין עוד מה לעשות.
תומר ואורן ישבו לילות רבים עם הראיות וניסו למצוא קצה חוט. חודשים רבים של חקירה עברו והם לא הצליחו להתקדם, אבל עם הזמן הם הפכו לחברים קרובים.
*
עברו עוד שנתיים אחרי מותה של נטע עד שאורן הצליח להחזיר את חייו למסלולם, ואפילו לסיים את התואר בפיזיקה. המסיבה בגג בית הוריו של תומר לכבוד זאת נערכה למרות התנגדויות חרוצות מצד אורן, אבל תומר החליט שזאת סיבה מספקת למסיבה והזדמנות טובה לאורן לנסות ולהמשיך בחייו.
"מזל טוב ילד!" תומר אמר כשאורן הגיע, והתחיל לספר מיד על משהו מטורף שקרה לו באותו יום.
מאחורי תומר הסתתרה לה בחורה ג'ינג'ית קטנטנה במדי צבא. משהו בה תפס את תשומת ליבו של אורן מיד, ולמרות שברור היה שהיא עם תומר, הוא לא הצליח להסיר ממנה את עיניו. מבטה היה נעול על נקודה כלשהי ברצפה.
"…ואז מייקל ג'ורדן נתן לי טרמפ לפה במטוס שלו."
"מה?" אורן הסתכל על פני חברו בפליאה.
"סוף סוף חזרת אלינו?" שאל תומר. החיוך על פניו הראה שהוא לא כעס, ואפילו היה משועשע מתשומת הלב של אורן בבחורה שאתו. תומר זז הצידה ועם חיבוק סביב כתפיה משך את הבחורה קדימה. "אורן, אני רוצה להכיר לך את אחותי הקטנה. ליאת."
אורן הביט בבחורה בתדהמה. בשנתיים שהם הכירו תומר מעולם לא הזכיר שיש לו אחות.
"ה-היי…" ליאת כמעט לחשה את המילה, אבל הצליחה לשבור את השתיקה הארוכה. החיוך הקטן נראה מאולץ אך עדיין טבעי על פניה, ונראה שהייתה צריכה להתאמץ כדי להשאיר את עיניה עליו. רק אז נזכר אורן להושיט את ידו לעברה.
אורן התחיל להרגיש מעט לא בנוח כשעוד שתיקה ארוכה עברה ביניהם, במיוחד כשהבחין שתומר הצליח להעלם בינתיים.
"תומר אמר שסיימת את התואר" ליאת שוב הייתה זאת ששברה את השתיקה.
"כן, זה לקח יותר מדי זמן, אבל סוף סוף סיימתי."
"כן, שמעתי שמטלות הסיום בעברית ממש קשות." ליאת אמרה.
דו"ח המעבדה האחרון היה באמת קשה בצורה לא רגילה, וזה עיכב את התואר בכמה חודשים. הוא התחיל לספר לה על הניסוי, על כמה שהמרצה היה לא הגיוני, ואז על לימודיו וחייו במעונות האוניברסיטה. היה משהו בליאת, בדומה לאחיה, שעודד אותו לדבר ולשתף עוד.
צרור צחקוקים התפרץ פתאום מפיה של ליאת בזמן שהוא סיפר לה על הפעם בה הוא ותומר השתכרו, שכחו איפה הם חנו, ויצאו למסע חיפושים ברחובות תל אביב. כיוון והוא לא הגיע עדיין לסוף הסיפור לא היה ברור מה הצחיק אותה כל כך. ככל שהם המשיכו לדבר גבר בו החשד שתומר סיפר לה יותר מכמה סיפורים עליו.
ידידותם של אורן וליאת העמיקה מאותו יום. הוא הצליח לפתוח את ליבו לליאת ולספר לה דברים עליהם הוא לא דיבר עם אף אחד. עם ליאת זה הרגיש טבעי לדבר על נטע ועל ילדותם המשותפת. על כך שנטע הייתה שם בשבילו כשאמו נפטרה מסרטן, ועל איך שהוא היה שם בשבילה כשהוריה נהרגו בתאונת דרכים, על האהבה שהתפתחה מאליה ביניהם, ואפילו על אותו לילה נורא בו נטע נרצחה. הוא דיבר וראה את כאבו משתקף בעיניה.
לפעמים היה נדמה לו שהוא מזהה כאב דומה בעיניה, אבל אם היה כאב כזה אורן לא הצליח לגרום לה לספר לו על כך. הוא אפילו ניסה לברר עם אחיה אם היא חוותה אבדן דומה, אבל למרות שתומר התעקש שלא, משהו בתשובתו לא שכנע את אורן.
אורן וליאת היו היחידים ממכריהם שהיו מופתעים מכך שלאחר שלוש שנים של ידידות אהבה התפתחה ביניהם, ולאחר שנה נוספת הם גם נישאו זה לזאת.
סיוטים על הלילה בו נטע נורתה עדיין פקדו את לילותיו של אורן גם אחרי נישואיהם, אבל בזכות ליאת, שהייתה שם לצדו, גם אלו פחתו עם הזמן.
ואז, עולמו של אורן התהפך בפעם השנייה בחייו, כשכל עיתוני העולם יצאו בכותרות על הטכנולוגיה החדשה שהתגלתה – "מסע בזמן".
*
עבור ליאת זה היה כאילו הטכנולוגיה כבר הייתה בפעולה. אורן, הבעל המתחשב והחבר הנאמן, נעלם, ובמקומו הופיע אורן של לפני שמונה שנים. האובססיביות לגבי מותה של נטע חזרה, רק שמה שעמד מול עיניו היה חזק יותר ממשימתו לגלות מי רצח את נטע. בפעם הזאת הוא תכנן להציל את חייה.
"אחרי שתציל אותה רק תזכור את זה. תזכור שבחרת בה…" היה הדבר האחרון שליאת אמרה לו בגרון חנוק דמעות, כשהוא גילה לה את תכניתו. טריקת דלת הבית מאחוריו הדהדה את סיום נישואיהם. הוא עזב כשעל גבו רק בגדיו ותיק עמוס במאמרים על הטכנולוגיה החדשה. הוא האמין שכשהוא יצליח לחזור בזמן ולמנוע את הטרגדיה אז יהיה יותר טוב לכולם. נטע תהיה בחיים וליאת תמצא במקומו מישהו טוב יותר, מישהו שלא יביא כל כך הרבה צער וכאב לחייהם.
באותו זמן הטכנולוגיה עוד הייתה בחיתוליה. ידעו מעט מאוד על היכולות והגבולות שלה, והיו יותר שאלות ומחלוקות עליה מתשובות. מדען אחד עם כישרון פיוטי תיאר את המסע בזמן כמאבק בין התודעה שלנו ל"תודעה" של זרם הזמן. הזמן רוצה שננוע קדימה ומסרב להכיר בשינויים למהלך האירועים, וצריך רצון וכוונה חזקים במיוחד כדי לנצח בקרב. כדי לעזור לנוסע בזמן במאבק הומצאה "הגלולה".
רק אחוז קטן מהאנשים שהתנסו בגלולה באמת הצליחו לחזור לעבר, ואפילו מדענים בודדים אלו לא הצליחו להשפיע משמעותית על ההווה, לא משנה מה הם ניסו לעשות בעבר.
בחלק מהמקרים הנוסע בזמן מצא את עצמו חזרה בהווה רגע לפני שהוא ביצע את השינוי המתוכנן. בחלק אחר מהמקרים קרו דברים בין השינוי בעבר להווה שגרמו להשלכות בהווה להיות כל כך מזעריות עד שהן היו כבר חסרות משמעות.
היו אפילו מקרים בהם המדען לא שינה את העבר אלא אישש אותו. דוגמא לפרדוקס מפורסם כזה הייתה על מדען, שבזמן מסעו לעבר דיבר במקרה עם ילד קטן על אסטרונומיה. לאחר מכן נזכר המדען שהוא בתור ילד פגש במבוגר שסיפר לו על החלל, והתברר שהפגישה הייתה עם עצמו הצעיר. המדען היה משוכנע שפגישה זו הייתה התפנית בחייו שגרמה לו להתעניין במדע, ולבסוף לעשות את המסע לעבר.
למרות מסקנות אלו אורן לא וויתר. ההתנגדות של זרם הזמן לשינויים לא הייתה בלתי מנוצחת, אפשרות המסע בזמן עצמה הוכיחה זאת, וגם אם מזעריים, שינויים להווה נעשו בכל זאת. הוא גם ידע שהצורך שלו להציל את נטע בטוח היה אימתני יותר מרצון המדענים לחקור את הטכנולוגיה, ולכן הוא יצליח היכן שהם נכשלו.
האוניברסיטה עזרה לו להשיג התמחות בחברה הישראלית שחקרה את הטכנולוגיה, אבל אפילו בתוך החברה רק לקומץ אנשים הייתה גישה לגלולה. נדרשו לו חודשים של תכנונים והכנות עד שהוא הצליח לבסוף להתגנב למעבדה.
* * *
…'וכל זה היה לחינם.' אורן חשב במרירות.
"אדון, אתה בסדר?" קולו של הילד שעמד מעליו כמעט נבלע ברעש המכוניות.
אורן פקח את עיניו בבת אחת. הוא לא שכב על רצפת המעבדה הלבנה, אלא על מדרכת אספלט של רחוב הומה. הוא הרים את ראשו והסתכל סביבו. הוא היה באבן גבירול, אותו רחוב שהיה תפאורת הרקע של כל כך הרבה מסיוטיו. הוא ביקר ברחוב לא מעט פעמים אחרי הרצח, אבל משהו היה שונה הפעם.
בהמשך הרחוב עמדו ארבעה אנשים בתחנת אוטובוס. בהווה במקום תחנת האוטובוס עמד שם פסל לזכר הנופלים בפיגוע. אותו פיגוע שבגללו האמבולנס התעכב ולא הגיע בזמן להציל את חברתו. חסרונו של הפסל שם היה הוכחה חד משמעית לכך שהוא עשה זאת. הוא חזר בזמן לפני הירי.
אורן קפץ על רגליו והביט בחלון המכוניות שחנתה לידו. השעון האלקטרוני בלוח המחוונים אישר לו את התאריך והראה לו את השעה. בעוד כעשר דקות הירי יתבצע מהקומה השנייה בבניין ממול. מבלי לבזבז שנייה, אורן חלף על פני הילד המופתע ופתח בריצה לכיוון הכניסה לבניין.
הוא ידע בדיוק מאיפה ירה הרוצח, הוא ידע מתי, והוא היה מוכן אליו. הוא שלף מכיסו אקדח. הוא רק צריך להחזיק מעמד בעבר מספיק זמן כדי להרוג את הרוצח. ירייה אחת ונטע תהיה בטוחה.
בעיטה מכוונת היטב שברה את מנעול הדלת ואורן נכנס, מוכן לירות. בדירה הקטנה היו כיור חלוד, אסלה, וחלון גדול ללא זכוכית שהשקיף על הרחוב ממול, אבל מלבד אלו החדר היה ריק. שנאה עלתה מבטנו של אורן כשהוא הבין שהרוצח אפילו לא הגיע עדיין. שבעצם המנוול נכנס, ירה בנטע דרך החלון ויצא מהחדר, בפחות זמן ממה שלוקח לשתות כוס קפה. אורן סגר את הדלת למחצה והסתתר מאחוריה. הוא דרך את האקדח, וחיכה.
הדקות הבאות היו הארוכות ביותר בחייו של אורן. כל דפיקת לב נמשכה נצח והוא חשש שהזמן מנסה למנוע ממנו להתקדם. הוא התרכז במטרה שלו, בנטע, וברוצח שלקח אותה ממנו, ודפיקת לב אחרי דפיקת לב הזמן עבר.
רק דבר אחד הצליח להסיח את דעתו לרגע ממשימתו. שוטר במדים שעבר מול דלת בית הקולנוע משך את עיניו, ולאחר רגע הוא הבין למה. זה היה תומר. זה לא היה צירוף מקרים. זה היה הגיוני שתומר יהיה בסביבה, הרי הוא יהיה השוטר שיגיע לאירוע וינסה להציל את נטע. תומר המשיך ללכת ונעלם במעלה הרחוב.
לאחר עוד דקה ארוכה, אורן ראה את הקהל מתחיל לצאת מבית הקולנוע. בין אחרוני הקהל הוא ידע שהוא יראה את נטע ואת עצמו הצעיר… אבל הוא עדיין היה לבד בחדר.
'איפה הוא?' אורן צרח בתוך ראשו, פרקיו מלבינים סביב ידית האקדח.
הקהל המשיך לצאת מהקולנוע ואורן ידע שבעוד שניות אחדות הוא יראה את הזוג הצעיר, אבל לרוצח לא היה זכר.
ולבסוף הוא ראה אותם. הזוג יצא מבית הקולנוע מחובקים ומחויכים, בלי שום מושג על האימה שהדקה הקרובה תטיל על חייהם.
עיניו של אורן התחילו לסרוק את המקום, לקפוץ ממקום למקום, לחפש את הרוצח הבלתי נראה, לחפש משהו… ואז, הן נפלו על האקדח שבידו. בפעם הראשונה הוא שם לב שאקדח ה-9 מ"מ שהוא הביא היה אותו סוג אקדח שישמש לרצח של נטע.
"לא!" אורן צעק וזרק את האקדח לרצפה. "אני לעולם לא…" הוא ניסה ללכת אחורה, להתרחק מהאקדח, אבל גבו כבר היה לקיר.
"זה לא הגיוני. זה לא יכול להיות. למה שאני אעשה… שאני אהרוג…" הוא עכשיו קיווה שתודעת הזמן תנצח ושהוא יחזור לזמן שלו, אבל למרות רצונו הוא נשאר במקומו. עיניו חזרו לחפש תשובה. הן דילגו ממקום למקום, לכל דבר מחוץ או בתוך החדר, כל דבר חוץ מהאקדח על הרצפה. ואז, בזווית עינו, הוא מצא את התשובה.
לאט ובאימה אורן סובב את ראשו לכיוון פינת החלון. הפעם מבטו לא נפל על הזוג המאוהב שהלך במורד הרחוב, אלא על תחנת האוטובוס שבפינת הרחוב הבא, ומה שהוא ראה שם הקפיא את דמו.
זיכרונות שהיו נעולים עד אותו רגע התנפצו בפניו אז. ברגע אחד, כל מה שקרה לאחר הירי הוסרט אל מול עיניו.
* * *
"…ירו במישהי, יש המון דם… לא, אני בסדר, אבל בבקשה תבוא מהר… ליד רב חן." אורן בקושי שם לב לקול הנערה מאחוריו שדיברה בטלפון. הוא היה עסוק מדי בהפעלת לחץ על חזה של נטע, על ניסיון להשאיר כמה שיותר מדמה בתוך גופה. הוא למד בצבא איך לעזור לפצועים ואיך לעצור דימום, אבל לא משנה כמה הוא ניסה הוא לא הצליח להיזכר איך.
"אדוני, אני צריך שתזוז." אמר השוטר הצעיר שכרע לידו דקה לאחר מכן. אורן לא זז, אבל גם לא התנגד כשהשוטר הזיז את ידו. הוא הסתכל במבט עמום בשוטר שקרע את החולצה האדומה מדם, הסתכל לרגע, ואז במהירות ויעילות החל לחבוש את האזור. הפציעה הייתה קרובה ללב ופגעה בעורק, ולמרות כל ניסיונותיו של השוטר התחבושות התמלאו עוד ועוד בנוזל האדום וזרמים החלו גם לבקוע מתחת לתחבושת. פעם אחר פעם החבישה נכשלה, אבל השוטר לא נכנע וניסה שוב.
"תומר, בבקשה תעזור לה." אמרה הנערה הג'ינג'ית שעמדה מאחורי השוטר, אצבעותיה מלבינות סביב הטלפון הסלולארי שבידה ודמעות זולגות על לחייה. "הם אומרים שהאמבולנס כבר כמעט-"
מה שהיא התכוונה לומר נקטע פתאום כשרכב התנגש בתחנת האוטובוס ברחוב הבא ואז התפוצץ.
* * *
ליאת נראתה כל כך צעירה, לא יותר משש עשרה או שבע עשרה. אורן חשב שהיא חייכה כשהוא ראה אותה מרימה את מבטה מהטלפון שבידה כדי להסתכל על הצג האלקטרוני של תחנת האוטובוס בה היא עמדה.
"לא! ליאת תברחי משם…" אורן צעק, אבל היא הייתה רחוקה מדי ורעש התנועה מבחוץ היה חזק מדי. הוא רץ לדלת הדירה ופתח אותה, אבל אז עצר בפתחה. הוא ידע שהוא לא יגיע עד אליה בזמן, והוא הצליח לחשוב רק על דבר אחד שיכול היה לגרום לה לעזוב את התחנה, דבר אחד שהוא ידע בוודאות שיציל את חייה.
הוא התחבט בליבו מספר רגעים, אבל הבחירה הייתה קלה יותר ממה שהוא תיאר לעצמו. ידיו היו יציבות כשהוא הרים את האקדח מהרצפה, כיוון את נשקו לליבה של נטע, וסחט את ההדק.